יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק עשירי: 15:47 — אל תיגעו בי, הרגע מרחתי!
בשעה 15:47 דנה עמדה מול המראה בחדר האמבטיה וגילתה שהעור שלה החליט להתנהג כמו נייר אפייה.
היא העבירה אצבע על הלחי.
יבש.
על המצח.
יבש.
על השוק.
שם המצב כבר הזכיר אדמה שלא ראתה גשם מאז פסח.
היא הסתכלה על בקבוק קרם הלחות שעל המדף.
“אנחנו צריכים לדבר.”
עם הקרם? שאל הקול הפנימי.
“כן. אני משתמשת בו כבר שנים, ופתאום הוא לא עושה את העבודה.”
אולי העבודה השתנתה.
דנה הרימה גבה.
“מה זאת אומרת?”
בתקופת המעבר למנופאוזה הירידה באסטרוגן יכולה להשפיע על ייצור הקולגן, על עובי העור ועל יכולתו לשמור על לחות. העור עשוי להרגיש יבש יותר, פחות גמיש ולפעמים גם מגרד.
“אני יודעת. אבל למה הכול בבת אחת?”
השינויים לא בהכרח התחילו היום. היום פשוט שמת לב לכולם.
“נפלא. הגוף שלי עובר שיפוץ, ואני האחרונה שקיבלה את התוכניות.”
היא פתחה את ארון האמבטיה.
שלושה קרמים לפנים.
שני סרומים.
שמן גוף.
תחליב גוף.
מסכת לחות.
קרם ידיים.
קרם רגליים.
קרם שהיא לא זכרה למה קנתה, אבל האריזה שלו הייתה יפה מכדי לזרוק.
דנה סקרה את המדף.
“אני צריכה משהו יותר עשיר.”
עדיף קרם ללא בישום חזק, עם מרכיבים שעוזרים לשמור על מחסום העור, כמו גליצרין, סרמידים או חומצה היאלורונית. למרוח אחרי מקלחת כשהעור עדיין מעט לח, ולהעדיף מים פושרים על פני מקלחות חמות וארוכות.
“אתה אומר לי את כל הדברים שאני כבר יודעת.”
נכון. אבל את ממשיכה להתקלח במים בטמפרטורה שמתאימה לבישול פסטה.
דנה סגרה את הארון.
“זאת הטמפרטורה היחידה שבה אני מצליחה לחשוב.”
בשעה 15:55 נשמע פעמון הדלת.
דנה בדיוק סיימה למרוח קרם גוף על הרגליים.
היא לבשה מכנסיים קצרים, חולצה ישנה ואספה את השיער בקליפס.
“אייל! תפתח!”
“אני במקלחת!”
הפעמון צלצל שוב.
דנה נאנחה.
היא הלכה לדלת ופתחה.
מולה עמדו מיכל ובעלה רועי, חברים ותיקים שלהם.
מיכל החזיקה שקית מאפייה.
“הפתעה!”
דנה הסתכלה עליהם.
“מיכל!”
היא חייכה חיוך רחב.
“מה אתם עושים פה?”
מיכל חיבקה אותה.
דנה קפאה.
הקרם.
היא שכחה מהקרם.
מיכל התרחקה מעט והסתכלה על החולצה שלה.
“מה זה?”
דנה הסתכלה.
כתם שמנוני גדול התנוסס על החולצה של מיכל.
דנה עצמה עיניים.
“אני כל כך מצטערת.”
מיכל בחנה את הכתם.
“מה מרחת על עצמך?”
“קרם גוף.”
“כמה?”
דנה חשבה לרגע.
“כנראה מספיק בשביל שתינו.”
מיכל פרצה בצחוק.
רועי התקרב לחבק את דנה.
היא הרימה יד במהירות.
“לא!”
רועי נעצר.
“מה?”
“אל תיגע בי.”
הוא הסתכל על מיכל.
מיכל הסתכלה על דנה.
דנה הוסיפה:
“אני עדיין נספגת.”
רועי הנהן לאט.
“אה.”
הוא הסתובב למיכל.
“אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני חושב שכדאי שניכנס לפני שהיא תתחיל לטפטף.”
בסלון מיכל הניחה את השקית על השולחן.
“הבאנו עוגת שקדים.”
“אתם מקסימים,” אמרה דנה. “תשבו. אני אביא צלחות.”
רועי התיישב על הספה.
מיד נשמע רעש קטן.
הוא הזדקף.
הרים את השלט.
“מצאתי את זה.”
דנה הסתכלה על השלט.
השלט.
זה ששכב על הרצפה.
זה שהיא ואייל סירבו להרים.
הוא היה עכשיו בידו של רועי.
דנה חייכה.
“תודה.”
רועי הסתכל עליה.
“מה?”
“כלום. פשוט פתרת בעיה משפחתית.”
מיכל צחקה.
“אנחנו פה שתי דקות וכבר מועילים.”
דנה לקחה את השלט והניחה אותו על השולחן, בגובה שאפשר להגיע אליו בלי משא ומתן עם הברכיים.
אייל יצא מחדר השינה.
“מיכל! רועי! איזה כיף!”
הוא חיבק את שניהם.
מיכל הצביעה על החולצה שלה.
“אני ממליצה לך לא לחבק את אשתך בעשרים הדקות הקרובות.”
אייל הסתכל על דנה.
“מה עשית?”
“מרחתי קרם.”
“על מה?”
“על עצמי, אייל. זאת בדרך כלל המטרה.”
רועי חייך.
“אצלנו מיכל מורחת קרם לפני השינה. אני נכנס למיטה ומרגיש כאילו התחתנתי עם סלמון.”
מיכל הסתובבה אליו.
“סליחה?”
“לא בקטע רע. סלמון בריא.”
דנה פרצה בצחוק.
אייל התיישב ליד רועי.
“אתה יודע, לפעמים עדיף לעצור אחרי המשפט הראשון.”
רועי הנהן.
“אני לומד את זה כבר עשרים ושמונה שנה.”
בשעה 16:08 ארבעתם ישבו סביב שולחן האוכל.
מיכל חתכה את העוגה.
דנה הביאה תה.
רועי סיפר על ארוחת ערב משפחתית שהשתתפו בה בשבוע שעבר.
“ואז אחותי החליטה שהיא רוצה שנעשה תמונה משפחתית.”
מיכל גלגלה עיניים.
“אל תתחיל.”
“מה? אני מספר.”
“הוא מספר את זה כבר שבוע.”
רועי התעלם.
“עמדנו כולנו בגינה, עשרים ושלושה אנשים, כולל הילדים. ואבא שלי החליט שהוא חייב להיות באמצע.”
“בן כמה אבא שלך?” שאלה דנה.
“שמונים וארבע.”
“נו, אז מגיע לו.”
“בטח שמגיע לו. הבעיה שהוא רצה לעמוד באמצע על כיסא.”
אייל צחק.
“מה?”
“כן. כי לטענתו בתמונות המשפחתיות כולם מסתירים אותו.”
מיכל הנידה בראשה.
“ואז הוא טיפס על כיסא פלסטיק.”
דנה פתחה עיניים.
“לא!”
“כן,” אמר רועי. “ואמא שלי התחילה לצעוק עליו שירד.”
“והוא ירד?” שאלה דנה.
“לא. הוא אמר שאם כבר הגיע לגיל שמונים וארבע, לפחות שיראו אותו בתמונה.”
כולם צחקו.
רועי המשיך:
“אז הצלם אמר לו, ‘אדוני, בבקשה תעמוד ישר’.”
מיכל כיסתה את הפנים.
“אלוהים.”
“ואבא שלי ענה לו, ‘בגיל שלי ישר זאת המלצה, לא הוראה’.”
דנה צחקה בקול.
היא אהבה את אבא של רועי.
איש קטן, עקשן, עם ביטחון עצמי של נשיא מדינה.
“ומה קרה בסוף?” שאלה.
רועי חייך.
“הצטלמנו.”
“והוא נשאר על הכיסא?”
“כן.”
“אז מה הבעיה?”
“הוא היחיד שיצא בתמונה.”
דנה התפקעה מצחוק.
“מה זאת אומרת?”
“הצלם התרכז כל כך בלוודא שהוא לא נופל, שהוא עשה זום עליו.”
מיכל הוציאה את הטלפון.
“חכי, אני אראה לך.”
בתמונה נראה איש מבוגר עומד על כיסא פלסטיק, מחייך חיוך ניצחון, ומאחוריו עשרים ושניים אנשים שחלקים שונים מגופם נכנסו לפריים.
דנה לא הצליחה להפסיק לצחוק.
“זה הדבר הכי יפה שראיתי היום!”
רועי הנהן.
“אמא שלי כבר הדפיסה את התמונה.”
“באמת?”
“כן. אבא שלי ביקש להגדיל אותה.”
דנה הרגישה עקצוץ קטן בזרוע.
היא גירדה.
ואז עוד אחד, באזור הצוואר.
היא ניסתה להתעלם.
מיכל הבחינה.
“מה קרה?”
“כלום. העור שלי מגרד היום.”
“גם לי זה קורה לפעמים,” אמרה מיכל. “במיוחד אחרי מקלחת.”
דנה הנהנה.
“אני חושבת שהעור שלי החליט שהוא לא מוכן יותר לעבוד בלי תוספת לחות.”
רועי הרים את הראש.
“את יודעת מה טוב ליובש?”
שלושתם הסתכלו עליו.
מיכל אמרה מיד:
“רועי, לא.”
“מה?”
“לא.”
“אבל אני יודע!”
דנה חייכה.
“מה טוב ליובש, רועי?”
“שמן זית.”
מיכל עצמה עיניים.
אייל חייך.
רועי המשיך בביטחון.
“אני אומר לך. טבעי. מעולה. מורחים וזהו.”
דנה הסתכלה עליו.
“על הפנים?”
“על הכול.”
מיכל הניחה את המזלג.
“רועי, אתה לא יכול להמליץ לאנשים למרוח על הגוף דברים רק כי הם נמצאים במטבח.”
“למה לא?”
“כי בפעם האחרונה שאמרת לי לשים שמן קוקוס על השיער, הייתי צריכה לחפוף ארבע פעמים.”
רועי הנהן.
“אבל הוא היה מבריק.”
“הוא היה מבריק כי אפשר היה לטגן עליו ביצה!”
דנה פרצה בצחוק.
רועי פנה אל אייל.
“תגיד משהו.”
אייל הרים את הידיים.
“אני לא נכנס לזה. לפני שעה אשתי הסבירה לי על מחסום העור.”
רועי הסתכל עליו.
“מחסום?”
“כן.”
“כמו בגבול?”
אייל הנהן ברצינות.
“בדיוק. ויש בעיות אבטחה.”
דנה הסתכלה על שניהם.
“אני יושבת פה, דרך אגב.”
רועי חייך.
“אז מה עושים כשהמחסום נפרץ?”
דנה לגמה מהתה.
“לא מזעיקים את שמן הזית.”
בשעה 16:21 מיכל ודנה יצאו למרפסת.
הגברים נשארו בסלון, שקועים בדיון על מכוניות.
מיכל התיישבה ליד דנה.
“תגידי, את באמת מרגישה שהעור שלך השתנה?”
“כן. לא רק היום. בתקופה האחרונה הוא מרגיש יבש יותר.”
מיכל הנהנה.
“גם אצלי. ואני לא מבינה איך אפשר להיות כל כך יבשה בפנים וכל כך מזיעה בלילה.”
דנה הסתכלה עליה.
ואז שתיהן פרצו בצחוק.
“נכון!” אמרה דנה. “איך זה הגיוני?”
מיכל נשענה לאחור.
“אני אומרת לך, הגוף שלנו לא מתואם עם עצמו.”
דנה חייכה.
“הוא פועל כמו ועד בית. כל איבר מקבל החלטה בנפרד ואף אחד לא מעדכן את השאר.”
מיכל צחקה.
“והמוח?”
“המוח התפטר.”
“והשינה?”
“בחופשה ללא תשלום.”
“והבעל?”
דנה הסתכלה דרך דלת הזכוכית.
אייל ורועי ישבו על הספה והתווכחו על משהו בטלפון.
“הבעל עדיין חושב שהוא המנהל.”
מיכל התפקעה מצחוק.
“את יודעת מה הכי מצחיק?” שאלה מיכל. “שאנחנו כל כך עסוקות בלהסתיר את כל הדברים האלה.”
דנה הנהנה.
“נכון.”
“ואז את מדברת עם חברה ומגלה שגם היא עוברת בדיוק את אותו הדבר.”
דנה הסתכלה עליה.
“אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר על זה יותר.”
מיכל חייכה.
“בלי להתבייש.”
“ובלי שכל שיחה תיגמר בהמלצה על שמן זית.”
שתיהן צחקו.
אגב, דנה, התערב הקול הפנימי, יובש בעור לא אומר שצריך למרוח כמה שיותר מוצרים.
“אני יודעת.”
לפעמים דווקא עודף תכשירים, בישום או פילינג תכוף עלולים לגרות עור שכבר רגיש. עדיף ניקוי עדין, קרם לחות מתאים והגנה מהשמש.
“נכון.”
וגם לזכור שלחות לעור לא מחליפה שתיית מים מספקת, ולהפך. שתייה חשובה לגוף, אבל היא לא תמיד פותרת יובש שנובע מפגיעה במחסום העור.
דנה הביטה בכוס המים שעל השולחן.
“כלומר, צריך לטפל מבפנים ומבחוץ.”
בדיוק.
“ולא להתקלח במים רותחים.”
בדיוק.
דנה נאנחה.
“אתה ממש נחוש להרוס לי את המקלחות.”
בשעה 16:34 מיכל ודנה חזרו לסלון.
אייל ורועי עדיין התווכחו.
“אני אומר לך שזה בלתי אפשרי,” אמר אייל.
“ואני אומר לך שכן,” ענה רועי.
דנה הסתכלה עליהם.
“על מה אתם רבים?”
אייל הרים את הראש.
“אם אפשר להחנות רכב לבד בלי לגעת בהגה.”
דנה הסתכלה על מיכל.
מיכל הסתכלה על דנה.
“אנחנו דיברנו על שינויים הורמונליים, על העור ועל הגוף שלנו,” אמרה דנה.
מיכל הנהנה.
“והם מדברים על מכונית שחונה לבד.”
רועי חייך.
“גם זה חשוב.”
דנה התיישבה.
“בוודאי. במיוחד אם המכונית יכולה גם להרים את השלט מהרצפה.”
אייל פרץ בצחוק.
רועי נראה מבולבל.
“איזה שלט?”
“סיפור ארוך,” אמר אייל.
מיכל קמה.
“טוב, אנחנו צריכים לזוז.”
דנה נעמדה וחיבקה אותה.
הפעם הקרם כבר נספג.
מיכל חייכה.
“אה, עכשיו אפשר לחבק אותך.”
“כן. תקופת ההמתנה הסתיימה.”
רועי התקרב.
דנה הושיטה לו יד.
הוא הסתכל עליה.
“מה, אני לא מקבל חיבוק?”
דנה חייכה.
“אתה כן.”
היא חיבקה אותו.
רועי התרחק והריח את החולצה שלו.
“רגע.”
מיכל הסתובבה.
“מה?”
“אני מריח טוב.”
דנה חייכה.
“זה הקרם.”
רועי הסתכל על מיכל.
“את רואה? אמרתי לך ששמן זה דבר טוב.”
מיכל עצמה עיניים.
“רועי, זה לא שמן זית.”
“אני יודע. אבל העיקרון דומה.”
דנה הסתכלה על אייל.
אייל הסתכל עליה.
שניהם החליטו שלא להתערב.
בשעה 16:42 הדלת נסגרה.
דנה חזרה לסלון והתיישבה על הספה.
אייל התיישב לידה.
“היה נחמד שהם באו.”
“מאוד.”
“את מרגישה יותר טוב?”
“כן.”
“גם העור?”
דנה העבירה יד על הזרוע.
“בהחלט.”
אייל חייך.
“יופי.”
הוא התקרב אליה והניח את ראשו על כתפה.
דנה ליטפה לו את השיער.
כעבור רגע הוא הרים את הראש.
“תגידי…”
“מה?”
“איזה קרם שמת?”
דנה חייכה.
“למה?”
“סתם.”
“אייל.”
“מה?”
“אתה רוצה להשתמש בו?”
הוא שתק רגע.
“לא.”
דנה הסתכלה עליו.
“אז למה שאלת?”
הוא חייך במבוכה.
“כי רועי שלח לי הודעה.”
דנה הרימה גבה.
“מה הוא רוצה?”
אייל הראה לה את המסך.
רועי: אחי, תשאל את דנה איך קוראים לקרם הזה. מיכל אומרת שאני צריך להתחיל לטפל בעצמי.
דנה פרצה בצחוק.
אייל המשיך לקרוא.
רועי: ואם אפשר, תשאל אם יש אותו בריח של סטייק.
דנה צחקה כל כך חזק שנאלצה להניח את הראש על הספה.
“אייל, אני לא יכולה!”
הוא חייך.
“מה לענות לו?”
דנה חשבה לרגע.
ואז אמרה:
“תכתוב לו שיש.”
“באמת?”
“כן.”
“איזה קרם?”
דנה חייכה חיוך שובב.
“תגיד לו שיחפש במחלקת המרינדות.”
אייל פרץ בצחוק.
הוא הקליד את ההודעה ושלח.
כעבור עשר שניות הגיעה תשובה.
רועי: ידעתי ששמן זית זה הפתרון.
דנה הסתכלה על המסך.
ואז על אייל.
“אתה יודע מה?”
“מה?”
“אני מתחילה להבין למה מיכל צריכה קרם כל כך עשיר.”
“למה?”
“כי לחיות עם רועי זה בטח מייבש.”
השעה הייתה 16:49.
דנה גילתה שהעור שלה זקוק לקצת יותר תשומת לב מבעבר.
מיכל גילתה שהיא לא היחידה שמתמודדת עם שינויים בגוף.
רועי גילה את עולם הקוסמטיקה.
ואייל גילה שאפשר להעביר אחר צהריים שלם עם חברים בלי לדבר על שום דבר חשוב באמת — חוץ ממכוניות, קרמים ושמן זית.
כעבור כמה דקות הטלפון של דנה צפצף.
הודעה ממיכל:
“תקשיבי, רועי עומד במטבח ומורח שמן זית על המרפקים. אם הוא יתחיל לתבל את עצמו במלח ופלפל, אני מתקשרת אלייך.”
דנה הראתה לאייל את ההודעה.
הוא קרא אותה ופרץ בצחוק.
“מה את עונה לה?”
דנה הקלידה:
“תגידי לו שלא ייצא לשמש. חסר רק שיחשוב שהוא אנטיפסטי.”
היא לחצה על שליחה.
ואז הסתכלה על אייל.
“אתה יודע מה הכי טוב בגיל הזה?”
“מה?”
“שיש לנו כבר מספיק ניסיון כדי לדעת שלא כל בעיה דורשת פתרון.”
אייל הנהן.
“נכון.”
“לפעמים מספיק פשוט לצחוק עליה.”
הוא חייך.
“ולפעמים?”
דנה הסתכלה על ההודעה החדשה ממיכל.
“מאוחר מדי. הוא שאל אם צריך לחמם תנור.”
דנה נשענה לאחור.
“ולפעמים צריך פשוט להרחיק את הבעל מהמטבח.”
סוף פרק עשירי.
המשך בפרק האחד־עשר: 17:06 — שקט, אני מנסה לא להרוג אף אחד
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
