פרק שנים־עשר: 18:12 — המברשת מלאה, והסנטר פורח

בשעה 18:12 דנה עמדה מול המראה בחדר האמבטיה והברישה שיער.

זה היה אמור להיות רגע שגרתי.

שלוש משיכות במברשת, ואפשר להמשיך עם החיים.

אחרי המשיכה השנייה היא עצרה.

המברשת הסתכלה עליה בחזרה.

טוב, לא בדיוק הסתכלה.

אבל היה עליה מספיק שיער כדי לפתוח עסק קטן של פאות.

״מה זה?״

דנה שלפה מהמברשת גוש שיער והחזיקה אותו מול האור.

״מי גר כאן?״

היא הברישה שוב.

עוד שיער הצטרף.

״מצוין,״ אמרה. ״גם המשלוח השני הגיע.״

אייל עבר במסדרון עם כוס מים.

״מה את עושה?״

״מלאי.״

״מלאי של מה?״

״של מה שהיה לי על הראש.״

אייל הציץ במברשת.

״זה קצת שיער, דנה. אצל כולם יש שיער במברשת.״

״קצת? אייל, אני יכולה לסרוג מזה גרב.״

״למי?״

״לציפור. שיהיה לה קן חם.״

שיער נושר ומתחדש במחזורים כל הזמן, העיר הקול הפנימי. זה חלק מהחיים של שיער.

״אז למה לאחרונה המחזור נראה כמו פינוי בינוי?״

כי את גם שמה לב יותר. וכי בתקופת המעבר למנופאוזה, כשרמות האסטרוגן יורדות, נשים רבות מבחינות בנשירה מוגברת ובדילול של השער, במיוחד באזור קו האמצע.

״הראש שלי בפיטורים.״

לא בפיטורים. בשינוי תפקיד.

״נחמה גדולה.״

דנה הניחה את המברשת והתקרבה למראה כדי לבחון את קו האמצע.

היא זזה שמאלה.

זזה ימינה.

הטתה את הראש מתחת לאור.

דנה מנסה להזמין מאמזון תוספות שיער שיתאימו בצבע לשיער שלה אבל לא בטוחה אם ברזילאי או שיער הודי זה סוג השיער שיתאים לה.

היא הקלידה ״תוספות שיער״ וקיבלה ארבעת אלפים תוצאות.

ארבעת אלפים נשים, חשבה, עמדו פעם מול מראה כזאת בדיוק.

היא גללה. ברזילאי — גלי ומלא. הודי — חלק ורך. מלזי — מבריק במיוחד.

״ומה עם ישראלי?״ שאלה את המראה.

המראה שתקה. כנראה גם היא הייתה עסוקה בלהסתכל על קו האמצע.

היא קירבה את הטלפון אל הראש והשוותה צבעים מול האור.

״חום כהה״ היה בהיר מדי. ״חום ערמוני״ היה כהה מדי. ״חום טבעי״ היה בכלל של מישהי אחרת.

היא הוסיפה אחד לסל. הוציאה אותו. הוסיפה שוב.

בסוף היא סגרה את האפליקציה.

קודם שהשיער שלה יחליט אם הוא נשאר, אין טעם להזמין לו מחליפים מחו״ל.

״רגע.״

היא קפאה.

״מה זה הדבר הזה?״

על הסנטר שלה, בדיוק באמצע, עמדה שערה אחת.

ארוכה.

כהה.

עבה.

גאה.

״אייל!״

הוא הופיע בפתח.

״מה קרה?״

״יש לי שערה על הסנטר.״

״איפה?״

״על הסנטר, אייל. אמרתי את זה במשפט הקודם.״

הוא התקרב והציץ.

״אני לא רואה כלום.״

״כי אתה מסתכל כמו גבר. תתקרב.״

אייל התקרב.

״אה. זאת.״

״׳אה, זאת׳? ככה אתה מגיב? כאילו היא גרה כאן שנים?״

״היא די... בולטת.״

״תודה רבה על התמיכה.״

דנה ניסתה לתפוס את השערה באצבעות.

היא החליקה.

ניסתה שוב.

החליקה שוב.

״היא משומנת. היא מוכנה לזה. היא התאמנה.״

״את צריכה פינצטה,״ אמר אייל.

״וואו. סוף סוף תרומה למבצע. איפה הפינצטה?״

״במגירה?״

דנה פתחה את המגירה.

לא הייתה שם פינצטה.

היו שם ארבעה סיכות ראש, פלסטר, ובטרייה שהיא לא זכרה שהכניסה לשם אי פעם.

״הפינצטה לא כאן.״

״אולי בארון?״

״חיפשתי בארון אתמול בגלל משהו אחר. היא לא שם.״

אייל נאנח, הלך לחדר השינה וחזר כעבור דקה.

בידו הייתה פינצטה.

״מאיפה הבאת אותה?״

״מהמגירה שלי.״

״יש לך מגירה משלך לפינצטות?״

״יש לי מגירה משלי לדברים שאת מחפשת.״

דנה לקחה את הפינצטה, נשמה עמוק, תפסה — ומשכה.

״יש!״

היא החזיקה את השערה מול האור, כמו דייג עם שלל.

״תראה אותה, אייל. תראה איך היא משגשגת. היא מקבלת את כל התזונה שהשיער שעל הראש שלי לא מקבל.״

אותה ירידה באסטרוגן, הסביר הקול, גורמת להשפעה היחסית של ההורמונים האנדרוגניים לבלוט יותר. לכן אצל חלק מהנשים שיער הקרקפת עלול להידלדל, ובו בזמן שערות גסות בודדות עלולות להופיע בסנטר או מעל השפה.

״אז זו לא תקלה. זו מדיניות.״

זו הורמונליות. הראש מאבד, הסנטר מרוויח.

״מדהים. הגוף שלי מנהל מבצע העברות ואני האחרונה לדעת.״

אייל, שבינתיים התקרב שוב למראה, אמר בזהירות:

״חכי.״

״מה?״

״יש עוד אחת.״

״מה זאת אומרת יש עוד אחת?״

״קטנה. בצד. היא רק מתחילה.״

דנה הסתכלה עליו.

״אייל, אתה מבין שאתה בוגד בי עכשיו עם הסנטר שלי?״

״את ביקשת שאסתכל!״

״ביקשתי תמיכה, לא דוח מודיעין.״

היא תפסה גם את השנייה ומשכה.

״הנה. עכשיו אני נקייה. עכשיו אני אישה בלי שערות על הסנטר.״

לכמה זמן? שאל הקול.

״סליחה?״

שערה שנמרטה צומחת מחדש. היא תחזור.

״אז תחזור. אני אהיה כאן. עם הפינצטה של אייל.״

בשעה 18:24 הטלפון של דנה צפצף.

מיכל שלחה הודעה:

׳מה את עושה?׳

דנה צילמה את המברשת.

שלחה.

כתבה:

׳מישהי מפסידה כאן שיער, וזו לא המברשת. תגידי שגם לך יש שערה על הסנטר.׳

מיכל ענתה מיד:

׳אחת?׳

׳דנה. יש לי אחת שאני מכירה בשם.׳

דנה בהתה במסך.

׳בשם?׳

׳קוראים לה שרה. היא חוזרת כל חג.׳

׳ואיך רועי מגיב?׳

׳הוא כבר לא מגיב. הוא ראה אותה יותר פעמים מאשר את אמא שלו.׳

דנה צחקה וכתבה:

׳אני מרטתי שתיים היום.׳

׳חכי שתגיעי לגילי.׳

׳מיכל, אנחנו באותו גיל.׳

׳אז חכי לחג הבא.׳

דנה הניחה את הטלפון ופתחה את ארון התרופות.

בפינה עמד בקבוק שמן מבריק שהיא קנתה בשנה שעברה, אחרי שראתה פרסומת בשתיים בלילה.

על התווית היה כתוב:

מחזק. מזין. מחזיר את הברק.

״מה אתה אומר?״ שאלה.

שאין מוצר שיכול להבטיח לעצור נשירה הורמונלית. טיפול עדין בשיער, לא למשוך, לא להדק מדי — זה סביר. אבל הבטחות על בקבוק הן בעיקר שיווק.

״והשמן הזה עלה לי כמו ארוחת ערב.״

לפחות הריח טוב.

דנה סגרה את הבקבוק והחזירה אותו למקום.

״רגע, ומתי זה כן בעיה?״

אם הנשירה פתאומית, אם מופיעות קרחות נקודתיות, או אם יש שינוי מהיר וחריג — כדאי לבדוק את זה עם רופא או רופאה. לפעמים הסיבה היא בכלל משהו אחר, כמו בלוטת התריס או חסר ברזל, ואת זה בודקים בבדיקת דם פשוטה.

״אז לא כל שערה היא תסמין.״

לא. אבל שינוי שלא היה קודם שווה תשומת לב.

״רשמתי.״

את לא רשמת כלום.

״אני ארשום. בראש.״

כמו הפינצטה.

״שתוק.״

בשעה 18:37 דנה סיימה לסדר את השיער, הסתכלה במראה בפעם האחרונה וסגרה את האור.

אייל חיכה לה במטבח.

״נו,״ אמר. ״איך את?״

״שתי שערות פחות מבחוץ, וגוש שיער אחד פחות במברשת.״

הוא הסתכל עליה וחייך.

״את יפה.״

״גם עם השערות?״

״גם עם. גם בלי. אני כבר לא סופר.״

״תגובה נכונה.״

״למדתי.״

השעה הייתה 18:41.

דנה גילתה שהשיער שלה לא נושר. הוא מחליף כתובת.

אייל גילה שיש דברים שלא אומרים לאישה שמחזיקה פינצטה.

מיכל גילתה שהיא כבר מזמן לא היחידה שמנהלת מערכת יחסים עם שערה בשם.

ודנה?

היא שמה את הפינצטה במגירה העליונה, במקום קבוע, כדי לזכור איפה היא מחר.

הקול הפנימי לא אמר כלום.

״חכם,״ אמרה דנה.

הוא ידע ששרה חוזרת בחג.

סוף פרק שנים־עשר.

המשך בפרק שלושה־עשר: 19:03 — חול בעיניים

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.