יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק שלישי: 08:16 — מי גנב לי את האנרגיה?
בשעה 08:16 דנה החליטה שהיא הולכת לעשות משהו מועיל.
אחרי לילה כמעט ללא שינה ובוקר שבו הספיקה לכעוס, לצחוק, לבכות מסרטון של כלב ולשקול מחדש את נישואיה למשך שלושים שניות, היא הרגישה שהגיע הזמן לחזור לעצמה.
היא עמדה במרכז הסלון והכריזה:
“אני הולכת לסדר את הבית.”
אייל, שישב על הספה, הרים את הראש.
“עכשיו?”
“כן. למה?”
“לא יודע. חשבתי שאת עייפה.”
“אני בסדר גמור.”
הוא הנהן.
“בסדר.”
דנה הסתכלה סביב.
כמה כריות לא במקום, שמיכה זרוקה על הכורסה, ערימת מגזינים על השולחן.
עבודה של עשר דקות.
היא הרימה כרית אחת.
סידרה אותה.
הרימה את השנייה.
ואז התיישבה.
אייל הסתכל עליה.
“סיימת?”
“אני עושה הפסקה.”
“מה?”
“הפסקה.”
“אבל רק התחלת.”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה רוצה שאני אסדר גם אותך?”
הוא חזר מיד לטלפון.
דנה נשענה לאחור.
משהו לא היה בסדר.
זאת לא הייתה סתם עייפות.
היא הכירה עייפות. שלושה ילדים, עבודה, בית, חיים שלמים של ריצות ממקום למקום.
אבל זאת הייתה עייפות אחרת.
כאילו מישהו הוריד לה את הסוללה לאחוז אחד בלי להודיע.
דנה, זה יכול להיות קשור לעייפות שמופיעה בתקופת המעבר.
“באמת? גם לזה יש שם?”
עייפות ותשישות הן תלונות שכיחות בתקופה הזאת. שינויים הורמונליים, גלי חום, שינה מקוטעת ומתח יכולים לתרום לתחושת חוסר אנרגיה.
“כלומר, הגוף שלי מעיר אותי כל הלילה ואז מתלונן שאני עייפה בבוקר?”
במילים פשוטות, כן.
“אני רוצה לדבר עם המנהל.”
כבר ניסית. אין מענה.
דנה הסתכלה על אייל.
“אני חושבת שהסוללה שלי נגמרה.”
הוא הרים את הראש.
“אז תנוחי.”
“אני לא רוצה לנוח.”
“אז אל תנוחי.”
“אבל אני עייפה.”
“אז תנוחי.”
דנה הביטה בו.
“אתה מבין שאתה לא עוזר לי?”
“אני מתחיל להבין.”
בשעה 08:27 דנה החליטה להילחם בעייפות.
היא קמה מהספה.
“אני יוצאת להליכה.”
אייל הרים את הראש.
“רוצה שאבוא?”
“לא, אני רוצה קצת אוויר.”
“בסדר.”
היא נעלה נעלי ספורט, לקחה בקבוק מים ויצאה לגינה.
השמש כבר עלתה.
האוויר היה נעים.
הציפורים צייצו.
דנה נשמה עמוק.
התחילה ללכת.
עשרה צעדים.
עשרים.
שלושים.
ואז הבחינה בכיסא הנוח ליד הבריכה.
הוא נראה מזמין במיוחד.
היא התיישבה.
רק לדקה.
עצמה עיניים.
דנה.
“מה?”
זאת לא בדיוק הליכה.
“אני מתחברת לטבע.”
את יושבת.
“גם העצים לא זזים, ואף אחד לא אומר להם שהם לא עושים ספורט.”
נקודה מעניינת.
דנה נשענה לאחור.
היא הרגישה כאילו כל הגוף שלה עשוי מבטון.
“תגיד, זה נורמלי להרגיש ככה?”
זה יכול לקרות, במיוחד אחרי לילה כמו שלך. אבל חשוב לא לייחס כל תשישות להורמונים. אם העייפות נמשכת, חריגה בעוצמתה או מלווה בתסמינים אחרים, כדאי לבדוק גם גורמים כמו אנמיה, בעיות בבלוטת התריס או הפרעות שינה.
“ומה אפשר לעשות?”
לשפר את איכות השינה, לשמור על תנועה מתונה, לאכול באופן מסודר, לשתות מספיק ולתת לגוף זמן להתאושש. אם העייפות משמעותית ומתמשכת, צריך לברר את הסיבה.
דנה פתחה עין אחת.
“אתה אומר לי שאני צריכה לישון.”
בין היתר.
“יפה. תסביר את זה למוח שלי בשלוש לפנות בוקר.”
בשעה 08:39 אייל יצא לגינה.
הוא מצא את דנה שוכבת על כיסא הנוח.
העיניים עצומות.
הידיים לצידי הגוף.
הוא התקרב בשקט.
“דנה?”
“מה?”
“את ישנה?”
“לא.”
“אז מה את עושה?”
“מדיטציה.”
“אה.”
הוא הסתכל עליה.
“עם נעלי ספורט?”
דנה פתחה עין אחת.
“אני עושה מדיטציה ספורטיבית.”
אייל חייך.
“יפה. כמה קלוריות שורפים בזה?”
“תלוי כמה מעצבנים אותי.”
הוא צחק והתיישב לידה.
“את רוצה שאביא לך משהו?”
דנה חשבה לרגע.
“כן.”
“מה?”
“מיטה.”
“יש לנו אחת למעלה.”
“אני רוצה אחת כאן.”
“בגינה?”
“כן.”
אייל הנהן.
“אני אבדוק אם אפשר להזמין.”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה צוחק עליי?”
“קצת.”
היא חייכה.
הוא הושיט לה את היד.
“בואי. תעלי לנוח.”
דנה הסתכלה על היד שלו.
“אני לא יכולה.”
“למה?”
“אם אני אקום עכשיו, אני אצטרך ללכת.”
אייל פרץ בצחוק.
“זה בדרך כלל מה שקורה כשקמים.”
“אתה רואה? בדיוק בגלל זה אני נשארת.”
בשעה 08:51 דנה בכל זאת קמה.
לא מפני שחזרה לה האנרגיה.
אלא מפני שהשמש התחילה לחמם את הכיסא, והיא כבר לא הייתה מוכנה לקחת שום סיכון שקשור לחום.
אייל ליווה אותה פנימה.
“את יודעת מה?” אמר. “היום לא חייבים לעשות כלום.”
דנה הסתכלה עליו.
“כלום?”
“כלום.”
“לא לסדר?”
“לא.”
“לא לנקות?”
“לא.”
“לא לעשות קניות?”
“לא.”
“לא לבשל?”
“לא.”
דנה עצרה.
“אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?”
“מצוין.”
היא חייכה.
“אז אולי נזמין אוכל בערב.”
“בשמחה.”
“ואתה תסדר את הסלון?”
“כן.”
“ותכניס כביסה?”
“כן.”
“ותוציא את הפח?”
“כן.”
אייל עצר.
“רגע. חשבתי שאמרנו שלא עושים כלום.”
דנה חייכה אליו.
“נכון. אני לא עושה כלום.”
הוא הסתכל עליה.
ואז התחיל לצחוק.
“אה, הבנתי.”
דנה התיישבה על הספה והרימה את הרגליים.
את רואה? לפעמים חשוב להקשיב לגוף ולתת לעצמך מנוחה.
“נכון.”
רק אל תצפי שאייל יאמץ את אותה גישה.
דנה הסתכלה על בעלה, שכבר התחיל לסדר את הכריות.
“אני לא דואגת לו.”
“למה?” שאל אייל.
“כי אתה בכושר מצוין.”
הוא חייך.
“תודה.”
“וחוץ מזה, אתה ישנת כל הלילה.”
אייל עצר עם הכרית ביד.
“ידעתי שזה יחזור אליי.”
דנה צחקה.
השעה הייתה 08:56.
הבית עדיין לא היה מסודר.
הכביסה עדיין חיכתה.
ורשימת המטלות עדיין הייתה ארוכה.
אבל דנה גילתה משהו חשוב:
לפעמים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם חוסר אנרגיה היא להפסיק להעמיד פנים שיש לך.
ולפעמים, אם את ממש ברת מזל, יש בבית מישהו שישן שמונה שעות ויכול להרים את הכריות במקומך.
סוף פרק שלישי.
המשך בפרק הרביעי: 09:17 — יש מקומות שלא מגרדים בציבור
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
