יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
דבר המחברת
אז מה היה לנו פה?
24 שעות של חוויות גופניות מטלטלות, שאף אחת לא הכינה אותנו אליהן.
חלקנו ראינו אותן אצל אחרות — אצל אמא, אצל חברה, אצל השכנה מהספסל בפארק — וחשבנו שלנו זה לא יקרה.
חלקנו מתחילות להבין וללמוד על התסמינים האלה בפעם הראשונה, תוך כדי תנועה, בדרך כלל בשלוש לפנות בוקר.
אז הנה הם, כולם, לפי הסדר שבו הם הופיעו אצל דנה:
גלי חום והזעות לילה, שהופכים את המיטה לתנור ואת הפיג'מה לפרויקט.
מוח שיצא להפסקה — כוס במקרר, טלפון שמחפשים בזמן שהוא ביד.
עייפות שלא נגמרת, כמו סוללה שנתקעה על אחוז אחד.
גירוד ויובש במקומות שלא מגרדים בציבור.
בטן נפוחה שמחליטה על אירועים משלה, ועצירות שמצטרפת אליה בלי הזמנה.
שמות שמסרבים להגיע, גם של נשים שאוהבים.
דליפת שתן בדיוק ברגע שהכי מצחיק.
דפיקות לב שמדליקות את כל האזעקות.
כאבי מפרקים שמספרים לך בת כמה הברכיים שלך באמת.
יובש שמשפיע גם על האינטימיות.
עצבנות שמתפרצת על שאלה תמימה על תה.
שיער שנושר מהראש — ומופיע, בנימוס, על הסנטר.
עיניים יבשות ששורפות, ואותיות שמתרחקות עד קצה היד.
צפצוף באוזן שאף אחד אחר לא שומע.
ובדרך עוד מחכים: גל חרדה, כאב ראש, חשק שיורד, ידיים שנרדמות ומנמלות, וסחרחורת כשקמים בלילה בחושך.
עשרים תסמינים.
יום אחד.
אישה אחת.
ובעל אחד, ששרד.
הספר הזה נכתב והונגש לכן, נשים יקרות, כדי להסביר תופעות שיתחילו להופיע בחייהן של רבות מאיתנו — חלקן בכל אופן, לא כולן, ולא באותו הסדר — וכדי שאף אחת לא תעמוד באמצע הלילה, מזיעה ומבולבלת, ותחשוב שהיא היחידה בעולם.
היא לא.
ומה שחשוב באמת?
לנסות לישון יותר.
לנוח יותר, בלי להתנצל על זה.
לזוז — הליכה, תנועה, מה שהגוף מסכים לו.
לאכול כמו שצריך, לשתות מים, ולתת לגוף את מה שהוא מבקש בשקט לפני שהוא מתחיל לצעוק.
לא לסבול בשתיקה.
לשאול, לקרוא, לדבר עם חברות, וללכת לרופא או לרופאה כשמשהו חדש, מתמשך או מדאיג — כי לא כל דבר הוא ״רק גיל המעבר״, וגם מה שכן הורמונלי, מגיע לו יחס.
וכן — לצחוק.
כמה שיותר.
צחוק הוא כנראה התסמין היחיד בספר הזה שלא צריך לטפל בו.
דנה חוזרת למיטה עכשיו.
מחר יום חדש.
ההורמונים כבר מתכוננים.
אבל גם היא.
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
