פרק שישה־עשר — ישות ההמתנה

הרכבת הייתה אמורה לצאת בעשר.

בעשר ורבע הופיע על הלוח כיתוב קטן: מתעכבת.

בעשר וחצי הכיתוב השתנה שוב.

לא הופיעה שעת יציאה חדשה.

נוסעים עמדו מול הלוח והביטו בו כאילו המבט שלהם יכול לזרז משהו.

אחרים הוציאו טלפונים, צילמו את ההודעה וכתבו למישהו שהם מאחרים.

אני התיישבתי על אחד הספסלים והנחתי את התיק לידי.

בקצה השני של הספסל ישבה אישה מבוגרת עם סל קטן על ברכיה.

היא לא הביטה בלוח אפילו פעם אחת.

היא נראתה כאילו הגיעה לתחנה מזמן וכבר הפסיקה לספור את הדקות.

⸻

ניסיתי לדמיין את ההמתנה כישות שאוכל לשוחח איתה.

ובדמיוני היא הייתה בדיוק האישה הזאת.

יושבת בנחת על הספסל, ידיה מונחות על הסל, כאילו הזמן שעובר אינו מטריד אותה כלל.

״את לא מתעצבנת?״ שאלתי.

״ממה?״

״מן העיכוב. מן הישיבה כאן בלי לדעת מתי נצא.״

״ואת חושבת שהכעס שלך יזיז את הרכבת?״

חייכתי.

״לא. אבל לפחות ארגיש שאני עושה משהו.״

״הרבה אנשים מעדיפים להרגיש שהם עושים משהו, גם כשהדבר הזה אינו משנה דבר.״

הבטתי שוב בלוח.

שום דבר לא השתנה.

״את רגילה לזה,״ אמרתי.

״בוודאי. אני ההמתנה. אתם פוגשים אותי במשך כל היום, רק לא תמיד שמים לב.״

⸻

״זה נשמע מוגזם,״ אמרתי.

״באמת? תחשבי על יום רגיל שלך. את מחכה שהקפה יהיה מוכן. מחכה בתור. מחכה שמישהו יענה לטלפון, שהרמזור יתחלף, שהכאב יעבור, שהקיץ יגיע.״

חשבתי על כך.

״אבל אלה המתנות קטנות.״

״ויש גם גדולות. להמתין לתוצאה של בדיקה. להמתין לילד שיחזור הביתה. להמתין להחלטה שאינה תלויה בך. החיים מלאים חדרי המתנה, רק שרובם אינם נראים כמו התחנה הזאת.״

הסתכלתי סביבי.

אנשים מילאו את הזמן בכל דרך אפשרית.

קראו, דיברו, אכלו, גללו בטלפון בחוסר מנוחה.

״שמת לב,״ אמרתי, ״שכמעט אף אחד כבר לא פשוט יושב ומחכה?״

״שמתי לב.״

״כולם מנסים למלא כל דקה. כאילו דקה ריקה היא דקה מבוזבזת.״

״ואולי יש דקות שיכולות להישאר ריקות,״ אמרה ההמתנה. ״הבצק תופח בזמן שלו. הפרי מבשיל בזמן שלו. לא כל דבר צריך שיזרזו אותו.״

נזכרתי בפעמים שבהן חיכיתי למשהו, ורק בדיעבד הבנתי שבאותו זמן גם אני השתניתי.

למדתי.

התבגרתי.

לפעמים פשוט נעשיתי מוכנה יותר.

״אבל אל תגידי לי שכל המתנה היא טובה,״ אמרתי. ״יש המתנות שהן סתם בירוקרטיה, סתם עיכוב, סתם זמן שנגנב.״

״נכון,״ אמרה.

הופתעתי.

״אני לא קדושה. יש המתנות מיותרות לגמרי. אין צורך למצוא משמעות בכל רכבת שמאחרת.״

צחקתי.

״טוב לשמוע את זה דווקא ממך.״

⸻

״יש הבדל בין המתנה עם שעון לבין המתנה בלי שעון,״ אמרתי לאחר זמן מה.

״למה את מתכוונת?״

״כשאני מחכה לרכבת, יש שעה שבה היא אמורה לצאת. גם אם היא מתעכבת, אני יודעת למה אני מחכה. אבל כשמחכים למשהו שאין לו תאריך, זה אחרת לגמרי.״

״למשל?״

״להמתין שמישהו ישתנה. להמתין שאבל יתרכך. להמתין שיהיה לי אומץ לעשות משהו. לדברים האלה אין לוח בתחנה.״

״ולכן הם קשים יותר?״

״כן. מפני שאני לא יודעת אם מה שאני מחכה לו בכלל יקרה.״

שתקתי.

חשבתי על תקופות שבהן המתנתי בלי לדעת בדיוק למה.

על שנים שבהן הרגשתי שהחיים האמיתיים עוד מעט יתחילו, כאילו כל מה שקורה עכשיו הוא רק הכנה למשהו אחר.

״יש המתנה אחת שאני מצטערת עליה,״ אמרתי בשקט.

״איזו?״

״השנים שחיכיתי לחיות. שחשבתי שעוד מעט, כשיקרה דבר כזה או אחר, אז אתחיל.״

ההמתנה לא ענתה מיד.

״ומה מנע ממך להתחיל קודם?״ שאלה לבסוף.

חשבתי לרגע.

״לפעמים הנסיבות. היו דברים שלא יכולתי לשנות. אבל לפעמים פשוט חיכיתי לרגע מושלם שלא הגיע.״

״ואת חושבת שהיית מוכנה אז?״

״אני לא יודעת. אולי לא. אבל היום אני מבינה שלא הייתי צריכה להיות מוכנה לכל דבר מראש.״

הבטתי בנוסעים שמולי.

״אולי זאת ההמתנה שאני הכי מצטערת עליה. לא הזמן שבו לא הייתה לי ברירה, אלא הזמן שבו הייתה לי אפשרות לעשות משהו, ואני המשכתי לדחות אותו.״

⸻

על הרציף עבר איש עם מזוודה וילדה קטנה שישנה על כתפו.

הלוח הבהב, אבל שום שעה לא הופיעה.

״למה כל כך קשה לנו לחכות?״ שאלתי.

״מפני שהמתנה מזכירה לכם שלא הכול בשליטתכם. את יכולה להגיע לתחנה בזמן, לקנות כרטיס, לתכנן את הנסיעה. אבל אינך יכולה לגרום לרכבת לצאת.״

״והזמן,״ חייכתי, ״כבר שוחחתי איתו פעם. הוא לא בדיוק מתרשם מן התוכניות שלנו.״

״הזמן ואני מכירים היטב,״ אמרה ההמתנה.

״מה ההבדל ביניכם?״

״הזמן עובר בין שאת מחכה ובין שלא. אני מופיעה כשאת רוצה שמשהו יקרה, והוא עדיין לא קרה.״

״אבל לפעמים דווקא נעים לחכות,״ אמרתי. ״למשל לפני פגישה עם אדם אהוב.״

״נכון.״

״אז למה המתנה אחת מרגישה כמו עונש, ואחרת כמו משהו מתוק?״

״אולי מפני שבראשונה את רוצה שהזמן ייגמר, ובשנייה את כבר נהנית ממה שעוד לא התחיל.״

חשבתי על ההבחנה הזאת.

ציפייה למשהו טוב יכולה למלא יום שלם בשמחה.

אבל גם היא אינה תמיד פשוטה.

לפעמים ככל שאנחנו מצפים יותר, כך אנחנו חוששים יותר להתאכזב.

״אז גם בציפייה יש פחד קטן,״ אמרתי.

״לפעמים.״

⸻

״יש לך עצה בשבילי?״ שאלתי.

״בקשר למה?״

״איך לחכות בלי לאבד את הסבלנות.״

היא הסתכלה עליי בחיוך.

״את באמת רוצה עצה, או שאת רוצה שהרכבת כבר תגיע?״

צחקתי.

״בעיקר שהרכבת תגיע.״

״אז אין לי הרבה מה להציע.״

״בכל זאת?״

״את יכולה להמשיך להביט בלוח כל שתי דקות. ואת יכולה לשבת כאן ולראות מה קורה סביבך. בשני המקרים הרכבת תצא באותה שעה.״

הסתכלתי סביבי שוב.

פתאום שמתי לב לדברים שלא ראיתי קודם.

לזוג מבוגר שישב ואכל כריכים מתוך שקית, כשהם מחלקים ביניהם בשקט את מה שהביאו.

לבחור צעיר שניגן בגיטרה בפינה, אף שכמעט איש לא הקשיב.

לקרני האור שנכנסו מן החלונות הגבוהים והאירו את האבק שבאוויר.

״את יודעת,״ אמרתי, ״כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, חשבתי שהמחשבות שלי נולדות בעיקר בתנועה.״

״והן לא?״

״מסתבר שהן נולדות גם כשאני נאלצת לעצור.״

״ואת מופתעת?״

״קצת. אני רגילה לחשוב על נסיעה כעל משהו שמתחיל כשהרכבת יוצאת.״

היא חייכה.

״אבל את כבר כאן כמעט שעה. גם זה חלק מן הנסיעה שלך.״

⸻

לבסוף הופיעה שעה חדשה על הלוח.

אנשים קמו בבת אחת.

תיקים הורמו, מזוודות נגררו על הרצפה, וכולם החלו להתקדם לעבר הרציף.

האישה שישבה בקצה הספסל קמה לאט, סידרה את הסל על זרועה והצטרפה אל הנוסעים.

״אז אני מניחה שניפגש שוב,״ אמרתי לה בדמיוני.

״בוודאי. בתחנות, בתורים ובכל פעם שתצטרכי לחכות למשהו.״

״ואני אשתדל להיות קצת יותר סבלנית.״

״לא תמיד תצליחי.״

״אני יודעת.״

היא חייכה ונעלמה בין האנשים.

עליתי לרכבת והתיישבתי ליד החלון.

כשהרכבת יצאה סוף סוף מן התחנה, הסתכלתי על השעון.

איחרנו ביותר משעה.

עדיין הייתי מעדיפה לצאת בזמן.

אבל כשחשבתי על השיחה שניהלתי בדמיוני, הבנתי שלא כל הזמן הזה עבר עליי בהמתנה לרגע הבא.

בחלק ממנו הייתי פשוט שם.

ישבתי בתחנה, הסתכלתי סביבי וחשבתי.

והפעם, לשם שינוי, לא הרגשתי צורך למהר לשום מקום.

המשך בפרק השבעה־עשר: ישות הגבול

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.