פרק שישי — ישות הלילה

התעוררתי בשלוש לפנות בוקר.

הייתי בחדר מלון בעיר זרה, במקום שבו אפילו קולות הרחוב עדיין לא היו מוכרים לי.

לא היה רעש שהעיר אותי, לפחות לא רעש שהצלחתי לזהות.

פשוט פקחתי את עיניי.

החדר היה חשוך כמעט לגמרי. רק פס אור דק חדר מבעד לווילונות, ומדי פעם שמעתי מכונית חולפת ברחוב.

הסתכלתי על השעון.

03:07.

יש משהו בשעה הזאת שתמיד גורם לי להרגיש כאילו התעוררתי באמצע זמן שאינו שייך לאיש.

מוקדם מדי לבוקר, מאוחר מדי לערב.

העולם עדיין ישן, אבל המחשבות שלי כבר ערות.

ניסיתי לחזור לישון.

הסתובבתי לצד השני, סידרתי את הכרית, עצמתי עיניים.

ואז, בלי שהתכוונתי, התחלתי לחשוב על משהו שהעסיק אותי כמה ימים קודם לכן.

עניין קטן יחסית, שכבר חשבתי שסיימתי לעסוק בו.

אבל בלילה הוא נראה אחרת.

פתאום מצאתי בו שאלות שלא שאלתי, אפשרויות שלא שקלתי, דברים שאולי הייתי צריכה לומר או לעשות.

תהיתי למה זה קורה.

למה מחשבה שבשעות היום נראית פשוטה יחסית יכולה להפוך באמצע הלילה לדבר שממלא את כל התודעה?

⸻

שכבתי בחושך וניסיתי לדמיין את הלילה עצמו.

אחרי השיחות המדומיינות עם הזמן, הזיכרון, הפחד והמילים, כבר התרגלתי לרעיון שאפשר לפנות גם אל דברים שאין להם פנים.

אבל ללילה לא רציתי לתת דמות.

הוא היה נוכח מספיק גם בלעדיה.

בחושך שמילא את החדר, בשקט שבין המכוניות החולפות, בתחושה שהעולם ממשיך להתקיים בחוץ אבל אינו דורש ממני להשתתף בו כרגע.

״למה המחשבות שלי משתנות כשאתה מגיע?״ שאלתי בדמיוני.

״האם הן באמת משתנות?״ השיב קול שקט.

״לפעמים נדמה לי שכן. דברים שלא הדאיגו אותי במשך היום מתחילים להטריד אותי דווקא עכשיו.״

״ומה את עושה במשך היום?״

״הרבה דברים. עובדת, מדברת עם אנשים, מקבלת החלטות, מתעסקת במה שצריך.״

״וכמה זמן נשאר לך לחשוב על הדברים שמטרידים אותך?״

״לא תמיד הרבה.״

״אז אולי חלק מהמחשבות אינן חדשות. אולי רק עכשיו את מבחינה בהן.״

חשבתי על כך.

במהלך היום אנחנו עוברים מדבר לדבר כמעט בלי לשים לב.

שיחה, הודעה, משימה, נסיעה.

לפעמים מחשבה עולה לרגע ונעלמת מפני שמשהו אחר דורש את תשומת הלב שלנו.

אבל בלילה אין כמעט דבר שיסיח את דעתנו.

״אז אתה פשוט מפנה להן מקום?״ שאלתי.

״לפעמים. אבל זה אינו ההסבר היחיד. גם עייפות יכולה להשפיע על האופן שבו את חושבת ומרגישה.״

״כלומר, לא כל מה שאני חושבת בלילה הוא בהכרח עמוק או נכון יותר?״

״ודאי שלא.״

חייכתי בחושך.

״טוב לדעת. לפעמים בשלוש לפנות בוקר אני משוכנעת שגיליתי משהו חשוב מאוד, ובבוקר אני כבר לא מבינה למה התרגשתי כל כך.״

״ולפעמים את עדיין חושבת שזה חשוב?״

״כן. לפעמים דווקא אז אני מצליחה להבין משהו שלא הצלחתי להבין במשך היום.״

״אז אולי כדאי להתייחס למחשבות הלילה בסקרנות, אבל לא תמיד לקבל אותן כמסקנות.״

⸻

נשארתי לשכב על הגב והבטתי בתקרה החשוכה.

״יש משהו שמעניין אותי,״ אמרתי. ״למה דווקא בלילה אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותן דאגות?״

״מה את מרגישה כשזה קורה?״

״שאני חייבת למצוא פתרון. כאילו אם אמשיך לחשוב עוד קצת, אצליח סוף סוף להבין מה לעשות.״

״ואת מצליחה?״

״לפעמים. אבל לרוב אני רק חוזרת על אותן מחשבות.״

״ומה חסר לך באותו רגע?״

חשבתי על השאלה.

״אולי האפשרות לפעול. אם אני דואגת ממשהו שקשור לעבודה, למשל, אין לי מה לעשות איתו בשלוש לפנות בוקר. אני לא יכולה להתקשר, לבדוק או לשנות את המצב.״

״אז את נשארת עם השאלה, בלי האפשרות לבדוק את התשובה.״

״בדיוק.״

הבנתי פתאום עד כמה זה נכון.

בשעות היום אנחנו יכולים לפעמים להפוך דאגה למעשה.

לברר, לשאול, להתייעץ, להחליט.

אבל בלילה, כשאין לנו אפשרות לעשות דבר, המחשבה עלולה להמשיך להסתובב סביב עצמה.

״אולי בגלל זה אני מרגישה לפעמים חסרת אונים דווקא בלילה,״ אמרתי.

״ייתכן. אבל האם כל מחשבה דורשת פעולה מיידית?״

״לא.״

״והאם כל שאלה חייבת לקבל תשובה באותו רגע?״

״גם לא.״

״אז למה את ממשיכה לחפש אותה?״

חייכתי.

״זאת בדיוק השאלה שאני מנסה להבין.״

⸻

מכונית חלפה ברחוב.

שמעתי את הגלגלים שלה על הכביש, ואחר כך שוב השתרר שקט.

״אבל אתה לא מביא איתך רק דאגות,״ אמרתי.

״מה עוד?״

״לפעמים אני אוהבת להיות ערה בלילה. יש משהו בשעות האלה שמאפשר לי להיות לגמרי עם עצמי.״

״ומה שונה בהן מן השעות שבהן את לבד במשך היום?״

״ביום, גם כשאני לבד, אני יודעת שיש דברים שמחכים לי. הודעות, אנשים, התחייבויות. בלילה אני מרגישה כאילו הכול יכול להמתין.״

״וזה נעים לך?״

״לפעמים מאוד.״

חשבתי על הלילות שבהם נשארתי ערה מבחירה.

לילות שבהם קראתי, כתבתי או פשוט ישבתי מול חלון והבטתי החוצה.

לא הרגשתי בהם בודדה.

להפך.

הייתה בהם תחושה של פרטיות שלא תמיד מצאתי בשעות אחרות.

״מעניין,״ אמרתי. ״אותו שקט שיכול לגרום לי להרגיש חסרת אונים יכול גם לתת לי תחושה של חופש.״

״אולי מפני שהשקט אינו קובע מה תרגישי בתוכו.״

״אבל הוא בהחלט משנה את מה שאני שומעת.״

״למה את מתכוונת?״

״כשאין רעש מסביב, אני שומעת יותר את עצמי. גם את הדברים שאני רוצה לשמוע וגם את אלה שהייתי מעדיפה לדחות.״

⸻

״יש עוד משהו שקורה לי בלילה,״ אמרתי לאחר זמן מה.

״מהו?״

״לפעמים דווקא אז אני נזכרת באנשים שכבר אינם בחיי.״

החדר היה שקט.

״אני יכולה לעבור יום שלם בלי לחשוב עליהם באופן מיוחד,״ המשכתי, ״ואז באמצע הלילה עולה בי פתאום זיכרון. פנים. קול. רגע קטן שלא חשבתי עליו שנים.״

״ומה את מרגישה כשזה קורה?״

״תלוי בזיכרון. לפעמים געגוע. לפעמים שמחה. לפעמים שניהם יחד.״

״והאם את חושבת שהזיכרונות האלה מגיעים רק בלילה?״

״לא. אבל בלילה אני מתעכבת עליהם יותר.״

נזכרתי בשיחה שדמיינתי עם הזיכרון בחנות העתיקות.

דיברנו אז על האופן שבו רגעים מן העבר יכולים לחזור אלינו בלי שנחפש אותם.

ועכשיו תהיתי אם הלילה אינו יוצר את הזיכרונות האלה, אלא רק מאפשר לי לשהות בהם בלי למהר לדבר הבא.

״יש זיכרונות שאני לא רוצה שייעלמו,״ אמרתי.

״ואת חוששת שהם ייעלמו?״

״לפעמים. אני חוששת לשכוח את הקול של אדם אהוב. את האופן שבו צחק. את הדברים הקטנים שהיו כל כך מוכרים לי פעם.״

״והאם את יכולה לשמור הכול?״

״לא.״

״אז מה את עושה?״

״לפעמים אני מספרת. לפעמים כותבת. ולפעמים אני פשוט נזכרת.״

לא הייתה לי תשובה טובה יותר.

וגם לא הרגשתי שאני זקוקה לה.

⸻

״אני רוצה לשאול אותך על חלומות,״ אמרתי.

״מה מסקרן אותך בהם?״

״למה המחשבות שלנו ממשיכות גם כשאנחנו ישנים? ולמה בחלום דברים בלתי אפשריים נראים לנו הגיוניים לחלוטין?״

״בזמן השינה המוח אינו מפסיק לפעול,״ השיב הקול. ״הוא עובר בין מצבים שונים, ובחלקם נוצרים חלומות שיש בהם זיכרונות, רגשות ודימויים.״

״אבל לפעמים אני חולמת על מקומות שמעולם לא הייתי בהם, או על אנשים שלא פגשתי.״

״המוח יכול ליצור צירופים חדשים מתוך דברים שאת מכירה, וגם מתוך פרטים שאינך זוכרת במודע.״

״אז אפילו כשאני ישנה, הדמיון שלי ממשיך לעבוד.״

״נראה שכן.״

חשבתי על חלומות שהתעוררתי מהם בתחושה שחוויתי משהו אמיתי.

היו חלומות שנשארו איתי ימים שלמים, ואחרים שנעלמו בתוך דקות.

״יש חלומות שאני מנסה להיזכר בהם מיד כשאני מתעוררת,״ אמרתי. ״אבל ככל שאני מתאמצת, הם מתרחקים.״

״לא כל חוויה שנוצרת בשינה נשמרת בזיכרון כמו חוויה של ערות.״

״זה כמעט מתסכל. לפעמים אני בטוחה שהיה שם סיפור שלם, וברגע שאני פוקחת עיניים נשארת ממנו רק תחושה.״

״ואולי התחושה היא הדבר היחיד שאת יכולה לקחת איתך.״

לא ידעתי אם אהבתי את התשובה.

הייתי מעדיפה לזכור יותר.

⸻

הסתכלתי שוב על השעון.

03:46.

פחות מארבעים דקות עברו מאז שהתעוררתי.

בתחושה שלי עבר הרבה יותר זמן.

״למה הזמן מרגיש אחרת בלילה?״ שאלתי.

״האם את זוכרת את השיחה שלך עם הזמן?״

״בוודאי.״

״אז אולי כדאי להפנות אליו את השאלה הזאת.״

חייכתי.

״יכול להיות. אבל אני שואלת אותך מפני שבלילה הדקות לפעמים ארוכות במיוחד.״

״מה את עושה בזמן שאת ערה?״

״כרגע? חושבת.״

״ואת בודקת את השעה לעיתים קרובות?״

״לפעמים כן. במיוחד כשאני רוצה להירדם.״

״אז את מודעת לכל דקה שעוברת.״

״נכון.״

״וביום, כשאת עסוקה בדבר שמעניין אותך, את תמיד מבחינה בזמן באותה מידה?״

״לא. לפעמים שעות חולפות בלי שאני שמה לב.״

חשבתי על כך.

כמה פעמים במהלך טיול או שיחה נעימה הופתעתי לגלות שכבר עברו שעות?

ובלילה, כשאני ממתינה לשינה, כל רבע שעה יכולה להרגיש ארוכה.

״אולי כשאני מנסה להירדם, אני עסוקה מדי בשאלה למה אני עדיין ערה,״ אמרתי.

״ואיך זה משפיע עלייך?״

״זה בהחלט לא עוזר לי להירדם.״

צחקתי בשקט.

⸻

״יש לי שאלה נוספת,״ אמרתי. ״האם יש דברים שאפשר להבין רק בלילה?״

״מה גורם לך לחשוב כך?״

״לפעמים רעיון מגיע אליי דווקא כשאני מפסיקה להתאמץ למצוא אותו. במשך היום אני מנסה לפתור בעיה, ובאמצע הלילה פתאום עולה בי אפשרות שלא חשבתי עליה.״

״ואולי הרעיון לא נוצר ברגע שבו הבחנת בו.״

״למה אתה מתכוון?״

״ייתכן שהמחשבה עליו התחילה קודם, ושדווקא ההפסקה מן העיסוק הישיר אפשרה לך לראות קשר שלא הבחנת בו.״

״אז השקט עוזר לי לחשוב?״

״לפעמים. אבל גם מנוחה ושינה חשובות לחשיבה. לא כל רעיון מצדיק לילה ללא שינה.״

״אני מסכימה איתך. ובכל זאת, יש משהו מיוחד ברעיונות שמגיעים בשעות האלה.״

״מה מיוחד בהם?״

״אולי התחושה שהם הגיעו בלי שהתכוונתי. כאילו המחשבה המשיכה לעבוד בשקט, ורק חיכתה שאקשיב.״

נזכרתי בפעמים שבהן התעוררתי עם משפט שרציתי לכתוב.

לפעמים רשמתי אותו מיד, ולפעמים הייתי בטוחה שאזכור אותו בבוקר.

כמובן שלא תמיד זכרתי.

״אולי כדאי לי להשאיר מחברת ליד המיטה,״ אמרתי.

״אולי.״

⸻

אחרי זמן מה קמתי וניגשתי לחלון.

הסטתי מעט את הווילון.

הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא לגמרי.

מונית עצרה ליד בניין ממול. אדם יצא ממנה, הוציא מזוודה מתא המטען ונכנס פנימה.

בחלון אחד בקומה גבוהה עדיין דלק אור.

תהיתי מי ער שם.

אולי מישהו שעובד בשעות הלילה. אולי אדם שחזר מבילוי. אולי מישהי שהתעוררה, כמוני, ואינה מצליחה להירדם.

״אנחנו רגילים לחשוב שהעולם ישן בלילה,״ אמרתי, ״אבל הוא אף פעם לא ישן כולו.״

״נכון.״

״יש אנשים שעבורם השעות האלה הן שעות העבודה. אחרים חוזרים הביתה. יש מי שחוגגים, מי שמחכים, מי שדואגים.״

״ולכל אחד מהם הלילה נראה אחרת.״

״כן.״

עמדתי שם עוד כמה דקות.

חשבתי על כך שבזמן שאני מתבוננת ברחוב, במקומות אחרים בעולם כבר בוקר.

אנשים יוצאים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר, בתי קפה נפתחים.

הלילה שלי הוא היום של מישהו אחר.

״אז אפילו אתה לא נמצא בכל מקום באותו זמן,״ אמרתי.

״לא באותו אופן.״

״ובכל זאת, כולנו פוגשים אותך.״

״כן.״

⸻

לקראת הבוקר חזרתי למיטה.

לא ידעתי אם אצליח להירדם שוב, אבל כבר לא ניסיתי להכריח את עצמי.

״אני חושבת שהבנתי משהו עליך,״ אמרתי לקול המדומיין.

״מה הבנת?״

״שאני לא צריכה להתייחס לכל מחשבה שעולה בי בלילה כאילו היא דורשת ממני תשובה מיידית.״

״ומה לגבי המחשבות החשובות?״

״הן יכולות לחכות לפעמים עד הבוקר. ואם אני חוששת לשכוח אותן, אני יכולה לכתוב אותן.״

״ומה תעשי עם מחשבה שלא תרצה להמתין?״

״כנראה אמשיך לחשוב עליה עוד קצת. אני מכירה את עצמי.״

הייתה שתיקה.

ואז הוספתי:

״אבל אני גם לא רוצה לבטל את כל מה שעולה בי בשעות האלה. לפעמים יש כאן דברים שכדאי לי להקשיב להם.״

״אז אולי אינך צריכה להחליט עכשיו מה משמעותם.״

״אולי.״

⸻

אינני זוכרת מתי נרדמתי שוב.

כשהתעוררתי, אור היום כבר מילא את החדר.

שמעתי קולות במסדרון, דלת נסגרת, צעדים של אנשים שיצאו להתחיל את יומם.

הבטתי בשעון ונזכרתי בשיחה שדמיינתי במהלך הלילה.

כמה מן המחשבות שהטרידו אותי נראו עכשיו קטנות יותר.

אחרות עדיין העסיקו אותי.

והיו גם רעיונות שרציתי לשמור.

קמתי, פתחתי את המחברת ורשמתי כמה משפטים לפני שאשכח אותם.

מבעד לחלון ראיתי את העיר שכבר הייתה בתנועה.

אנשים הלכו ברחובות, מכוניות נעצרו ברמזורים, ובית הקפה שממול כבר היה פתוח.

איש מהם לא ידע על השיחה הארוכה שניהלתי עם הלילה.

חשבתי על כל מה שעובר על אנשים בשעות שבהן העולם סביבם שקט.

מחשבות, געגועים, דאגות, חלומות.

חיים שלמים שאינם נראים באור היום.

סגרתי את המחברת והתארגנתי לצאת.

לא ידעתי אם בלילה הבא אשן ברציפות או אתעורר שוב בשעה לא צפויה.

אבל ידעתי שגם אם אפגוש שוב את המחשבות של שלוש לפנות בוקר, לא אהיה חייבת להבין את כולן לפני הזריחה.

פתחתי את דלת החדר ויצאתי אל היום.

המשך בפרק השביעי: ישות האהבה

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.