המסע אל הנצח — פרק שלישי: הנהר שאינו עוצר

הפרק השלישי של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק ראשון — המפגש · פרק שני — שומר העץ.

פרק שלישי — הנהר שאינו עוצר

התעוררתי לקול שלא הכרתי.

תחילה חשבתי שמישהו מנגן בחליל במרחק, אבל כשהקשבתי היטב הבנתי שהצלילים מגיעים מכמה כיוונים. הם השתלבו זה בזה, נפרדו ושבו להתחבר, כאילו התנהלה סביבי שיחה בשפה שאינני מכירה.

פקחתי את עיניי.

אור רך מילא את החדר. לא היה זה אור השמש המוכר לי, אלא אור שהשתנה בעדינות בין גוונים של זהב, ורוד ותכלת.

התיישבתי והבטתי אל הפתח.

לרגע שכחתי היכן אני נמצאת.

מעבר לו נפרש עולם שנראה כאילו נלקח מתוך אגדה.

העצים היו גבוהים ומלאי עלווה בגוונים שלא ידעתי שקיימים בטבע. ירוק עמוק השתלב בכחול, בעלים אחדים נראו עורקים מוזהבים, ואחרים היו שקופים למחצה, כך שהאור עבר דרכם והאיר את הענפים שמתחתיהם.

יצאתי החוצה.

האדמה הייתה מכוסה בפרחים. חלקם קטנים ועדינים, אחרים גדולים מכף ידי. היו פרחים שעלי הכותרת שלהם החליפו צבעים עם תנועת הרוח, ופרחים שנטו זה לעבר זה כאילו הם מגיבים לנוכחות שכניהם.

התכופפתי ליד פרח סגול, שבמרכזו נצנצו נקודות זעירות.

כשקרבתי אליו את ידי, נפתחו עלי הכותרת מעט יותר.

ניסיתי שוב.

הפעם נסגרו לאט.

חייכתי.

לא ידעתי אם הוא מגיב לחום גופי, לתנועה או למשהו אחר לגמרי.

מעליי התעופפו פרפרים גדולים. כנפיהם היו שקופות בשוליים, ובמרכזן הופיעו דוגמאות צבעוניות שהשתנו בכל פעם שהטו את גופם. אחד מהם חלף קרוב כל כך לפניי, שהרגשתי משב אוויר קל.

הרמתי את מבטי אל השמיים.

גם הם היו שונים.

התכלת הייתה עמוקה ובהירה, ובמרחק נראו שכבות של צבע סגלגל וזהוב. העננים לא היו לבנים. חלקם ורודים, אחרים בגוון אפרסק, ואחד גדול במיוחד נראה כאילו אור כחול נע בתוכו.

עמדתי זמן רב והתבוננתי.

חשבתי על כל הפעמים שבהן הבטתי בשמיים בביתי וראיתי בהם רק רקע ליום שעומד להתחיל. כמה יופי נמצא סביבנו גם בעולם המוכר, וכמה מהר אנחנו מתרגלים אליו עד שאיננו מבחינים בו עוד.

ציפור קטנה בעלת נוצות בצבע טורקיז נחתה על ענף סמוך. אחריה הופיעה ציפור נוספת, צהובה עם זנב ארוך בגוון סגול. הן החליפו ביניהן סדרת צלילים, ואז התעופפו יחד.

הקשבתי.

לא הייתי בטוחה אם הן שרות או משוחחות.

הרגשתי רצון עז להישאר במקום ולבחון כל פרח, כל עלה וכל יצור. אבל אז שמעתי קול מוכר.

״ישנת היטב?״

הציפור הכסופה עמדה על ענף מעליי.

״כן,״ השבתי. ״אני חושבת שלא ישנתי כך כבר שנים.״

היא התבוננה בי.

״ומה הדבר הראשון שהרגשת כשהתעוררת?״

חשבתי לרגע.

״שאני רוצה לראות הכול.״

״והדבר השני?״

״שלא יהיה לי מספיק זמן.״

הציפור שתקה.

רק אז שמתי לב למילים שאמרתי.

עמדתי בעולם שלא ידעתי עליו דבר, מוקפת ביופי שמעולם לא ראיתי, וכבר חששתי שלא אספיק להכיר אותו.

״מעניין,״ אמרתי בשקט. ״אפילו כאן אני חושבת על הזמן.״

״אולי משום שעדיין אינך יודעת מהו.״

הבטתי בה.

״אני יודעת מהו זמן. לפחות חשבתי שאני יודעת.״

״אם כך, תוכלי להסביר לי?״

פתחתי את פי, אבל התקשיתי למצוא תשובה.

״זמן הוא… מה שעובר. השעות, הימים, השנים. הדרך שבה דברים משתנים.״

״ומה עובר?״

״הזמן.״

״את רואה אותו עובר?״

״אני רואה את התוצאות שלו.״

״אם כך, אולי כדאי שתכירי מישהו שיוכל לעזור לך להבחין ביניהם.״

הציפור פרשה את כנפיה.

״בואי.״

הלכתי בעקבותיה בשביל צר שהתפתל בין הפרחים.

בכל כמה צעדים גיליתי משהו חדש. שיחים שנשאו פירות זעירים בצורת כוכבים, עלים שנעו בלי רוח, וציפורים שהותירו אחריהן הבהובים צבעוניים שנעלמו כעבור רגע.

אבל יותר מכול משכו את תשומת לבי העננים.

הם נעו בשמיים בכיוונים שונים, חלקם לאט וחלקם במהירות, כאילו הרוח אינה משפיעה על כולם באותה צורה.

אחד מהם שינה את צורתו מול עיניי. בתחילה נראה כמו הר, אחר כך כמו כנף גדולה, ולבסוף התפזר לרצועות דקות.

המשכתי להביט בו עד שכמעט מעדתי על שורש.

הורדתי את עיניי אל השביל.

הגוף שלי הזכיר לי שוב שגם בעולם מופלא צריך לשים לב היכן דורכים.

כעבור זמן מה שמעתי מים זורמים.

הצליל התחזק ככל שהתקרבנו, עד שהעצים נפתחו ולפניי התגלה נהר רחב.

מימיו היו צלולים, אבל לא שקופים לגמרי. בתוכם נעו גוונים של כחול, כסף וירוק עמוק. לאורך הגדות צמחו פרחים גבוהים, ופרפרים ריחפו מעל פני המים.

במרכז הנהר ניצבו אבנים גדולות, חלקות ועגולות, ועל אחת מהן ישבה דמות.

מרחוק היא נראתה אנושית.

כשהתקרבתי הבחנתי שאין לי דרך לקבוע את גילה. פניה היו צעירות ועתיקות בעת ובעונה אחת. שערה הארוך היה כסוף, אבל בתנועתו הופיעו גוונים כהים ובהירים, כאילו הוא משתנה עם האור.

היא ישבה יחפה, כשרגליה נוגעות במים.

הציפור נחתה על ענף מעל הגדה.

״מי זו?״ שאלתי.

״ישות הזמן.״

הבטתי שוב בדמות.

״הזמן הוא ישות?״

״כאן תוכלי לשוחח איתו.״

הדמות הרימה את ראשה.

״ואני מקווה,״ אמרה בקול שקט, ״שתהיה זו שיחה מעניינת.״

התקרבתי אל שפת הנהר.

״אני לא יודעת איך לפנות אלייך.״

״בכל דרך שתבחרי. השמות חשובים לכם יותר משהם חשובים לי.״

״אז את הזמן?״

״אני אחת הדרכים שבהן תוכלי להבין אותו.״

הבטתי במים.

״ומדוע את יושבת דווקא בנהר?״

״מפני שאתם אוהבים לדמות אותי לזרם.״

״זה באמת דימוי מתאים. הנהר מתקדם ואינו חוזר לאחור.״

הישות הביטה בי.

״האם את בטוחה?״

״המים זורמים בכיוון אחד.״

״אבל המים שאת רואה כעת אינם המים שראית לפני רגע. ובכל זאת, את קוראת לשניהם אותו נהר.״

התבוננתי בזרם.

״מפני שהנהר אינו רק המים. הוא גם המקום שבו הם זורמים.״

״יפה. ועכשיו חשבי על עצמך.״

הרמתי אליה את עיניי.

״מה הקשר?״

״הגוף שלך אינו אותו גוף שהיה לך בילדותך. מחשבותייך השתנו, ידיעותייך התרחבו, חלק מזיכרונותייך נחלשו ואחרים נוספו. ובכל זאת, את אומרת שאת אותה אישה.״

שתקתי.

״אז מה נשאר קבוע?״ שאלה.

חשבתי על הילדה שהייתי, על האישה הצעירה, על כל הגרסאות של עצמי שהכרתי לאורך השנים.

״אני לא יודעת,״ הודיתי. ״יש בי תחושה של המשכיות. אני זוכרת שהייתי כל אותן נשים.״

״ואם היית מאבדת את הזיכרונות?״

השאלה הטרידה אותי.

״עדיין הייתי קיימת. אבל אולי לא הייתי יודעת מי הייתי.״

״אם כך, האם הזהות שלך נמצאת בזיכרון, בגוף, או במי שחווה את שניהם?״

הבטתי במים.

לא הייתה לי תשובה.

הישות הניחה את כף ידה על פני הנהר.

סביבה נוצרו מעגלים שהתרחבו באיטיות.

״בני האדם מתייחסים לזמן כאילו הוא דבר שנמצא ברשותם. אתם אומרים שיש לכם זמן, שאין לכם זמן, שאתם מבזבזים אותו או חוסכים אותו. אבל האם אפשר להחזיק רגע?״

״לא.״

״אפשר לשמור אותו למחר?״

״לא.״

״אז מה אתם באמת מבזבזים?״

חשבתי על השעות הרבות שביליתי בדאגות, על דברים שדחיתי ועל ימים שחלפו בלי שאזכור מהם דבר.

״אולי את ההזדמנות לחוות את הרגע,״ אמרתי.

״ואולי גם את האפשרות לבחור מה לעשות בו.״

היא הרימה את ידה מן המים.

״הזמן אינו רכוש. הוא התנאי שבתוכו מתרחשים השינויים שאת מכירה. את אינך יכולה לאגור אותו. את יכולה רק להחליט כיצד לחיות בזמן שעומד לרשותך.״

התיישבתי על אבן ליד הגדה.

״אבל הזמן באמת מוגבל עבורנו.״

״החיים שלכם בתוך הגוף מוגבלים. זה אינו בדיוק אותו הדבר.״

״מבחינתנו זה מרגיש אותו הדבר.״

״מפני שאתם מודדים את הזמן דרך עצמכם.״

הבטתי בה.

״איך אפשר למדוד אותו אחרת?״

הישות הצביעה אל עץ שצמח מעבר לנהר.

״העץ הזה התקיים לפני שהגעת לכאן, והוא ימשיך להתקיים אחרי שתעזבי. פרפר שחייו קצרים בהרבה משלך אינו יודע שהוא חי מעט. מבחינתו, חייו הם כל מה שהוא מכיר.״

עקבתי במבטי אחר פרפר כחול שהתעופף מעל המים.

״אבל אנחנו יודעים שנמות,״ אמרתי. ״אולי זה ההבדל.״

״אחד ההבדלים החשובים.״

״ולפעמים הידיעה הזאת קשה מאוד.״

״כן. אבל האם חשבת מה היא מעניקה לכם?״

״פחד?״

״גם. אבל לא רק.״

התבוננתי בה.

״היא גורמת לנו להעריך את מה שיש לנו?״

״לפעמים. היא גם מחייבת אתכם לבחור.״

״למה את מתכוונת?״

״כשאת יודעת שלא תוכלי לעשות הכול, את נדרשת להחליט מה חשוב לך. כל בחירה מעניקה מקום לדבר אחד ומוותרת על דבר אחר. מתוך המגבלה הזאת נוצרים סדרי העדיפויות שלך.״

חשבתי על כך.

כמה פעמים אמרתי לעצמי שאעשה משהו כשיהיה לי יותר זמן? כמה שיחות דחיתי, כמה מקומות רציתי לראות, כמה דברים רציתי ללמוד?

אבל היו גם רגעים שבהם דווקא הידיעה שהזמן מוגבל גרמה לי לעצור הכול ולהיות עם מי שאהבתי.

״את אומרת שהמוות נותן משמעות לחיים?״ שאלתי.

״לא.״

תשובתה הייתה ברורה כל כך, שהרמתי אליה את מבטי.

״המוות אינו יוצר את משמעות החיים. הוא רק משנה את הדרך שבה אתם מתייחסים אליהם.״

היא עצרה לרגע.

״חשבי על אדם שאוהב את ילדו. האם אהבתו נובעת מכך שיום אחד ימות?״

״בוודאי שלא.״

״ואם שניהם היו יכולים לחיות לנצח, האם האהבה הייתה מאבדת את ערכה?״

״אני לא חושבת.״

״אם כך, המשמעות אינה נולדת מן הסוף. היא נמצאת במה שמתרחש בין ההתחלה לסוף, ואולי גם מעבר להם.״

הרגשתי שמשהו במחשבותיי מתבהר.

במשך שנים שמעתי אנשים אומרים שדווקא המוות הופך את החיים ליקרים. אבל מעולם לא הייתי שלמה עם הרעיון הזה. אהבה, יופי, ידיעה, חמלה — האם הם זקוקים למוות כדי להיות בעלי ערך?

״אז אולי אנחנו מבלבלים בין משמעות לדחיפות,״ אמרתי.

הישות חייכה.

״הסבירי.״

״הידיעה שהחיים קצרים גורמת לנו להרגיש דחיפות. אנחנו רוצים להספיק, להשיג, להשאיר משהו אחרינו. אבל זה לא בהכרח מה שנותן לדברים משמעות.״

״המשיכי.״

״אולי דבר יכול להיות בעל משמעות גם אם הוא נמשך לנצח. ואולי דווקא כשאין צורך למהר, אפשר להכיר אותו באמת.״

הישות הביטה בי זמן ממושך.

״כעת את מתחילה להבחין בין שני דברים שחשבת שהם אחד.״

״בין הזמן לבין החיים?״

״בין משך החיים לבין עומקם.״

הנהר המשיך לזרום בינינו.

ישבתי בשקט וניסיתי לעכל את הדברים.

ואז עלתה בי שאלה אחרת.

״אם כך, למה הזמן מרגיש אחרת ברגעים שונים?״

״למה את מתכוונת?״

״יש שעות שחולפות בלי שנרגיש, ויש דקות שנראות ארוכות מאוד. כשאנחנו שמחים הזמן כאילו בורח, וכשאנחנו סובלים הוא כמעט נעצר.״

הישות הניעה את ידה מעל המים.

״מפני שאת אינך חווה את הזמן עצמו. את חווה את מה שמתרחש בתוכך ובסביבתך, והמוח שלך בונה מתוכו תחושה של משך.״

״אז הזמן לא באמת מאיץ או מאט?״

״השעון יכול להמשיך למדוד אותו בקצב קבוע, גם כשהחוויה שלך משתנה. אבל השעון והחוויה אינם אותו הדבר.״

״ולמה בילדות השנים הרגישו ארוכות יותר?״

״חשבי על שנה אחת בחייה של ילדה בת חמש, ועל שנה בחייה של אישה בת חמישים.״

״בשביל הילדה זו חמישית מחייה. בשביל האישה רק חלק קטן בהרבה.״

״נכון. אבל זו רק דרך אחת לחשוב על ההבדל. בילדות דברים רבים חדשים. את לומדת לזהות, להבחין, להבין. החוויות משאירות עקבות רבים בזיכרון. כשימים רבים דומים זה לזה, המוח אינו שומר כל פרט באותה מידה.״

נזכרתי בחופשות הילדות שנראו לי אינסופיות, ובשנים האחרונות שחלפו במהירות שקשה היה לי להסביר.

״אז אולי השנים לא נעשות קצרות יותר,״ אמרתי. ״אנחנו פשוט מפסיקים לשים לב אליהן באותה צורה.״

״לעיתים קרובות.״

״ואפשר לשנות את זה?״

״מה את חושבת?״

הבטתי סביבי.

מאז שהתעוררתי באי, הבחנתי בכל פרח ובכל ציפור. אפילו הדרך הקצרה מן המבנה אל הנהר הייתה מלאה בפרטים שזכרתי.

״אולי כשאנחנו לומדים דברים חדשים, יוצאים מן ההרגלים, מתבוננים באמת במה שסביבנו…״

״אז את מעניקה לחוויה מקום בתודעתך.״

״כלומר, אפשר להרגיש שחיינו עשירים יותר בלי להוסיף להם אפילו יום אחד.״

״כן. אבל אל תבלבלי בין תחושת הזמן לבין אורכו. חיים עשירים אינם בהכרח חיים ארוכים, וחיים ארוכים אינם בהכרח עשירים.״

המשפט נשאר איתי.

הבטתי אל הנהר.

לפתע הבנתי עד כמה פעמים ביקשתי לעצמי עוד זמן, כשאולי מה שבאמת רציתי היה להיות נוכחת יותר בזמן שכבר היה לי.

אבל עדיין נותרה שאלה שלא נתנה לי מנוח.

״ומה לגבי העבר?״ שאלתי. ״הוא באמת נעלם?״

הישות הרימה את עיניה.

״מה גורם לך לשאול?״

״מפני שיש אנשים שכבר אינם בחיי. יש רגעים שהייתי נותנת הכול כדי לחזור אליהם, אפילו לדקה אחת. אם הזמן ממשיך להתקדם, האם כל מה שהיה פשוט חדל להתקיים?״

קולי נחלש מעט.

חשבתי על פנים אהובות, על קולות שעדיין יכולתי לשמוע בזיכרוני, ועל הידיעה שלא אוכל לפגוש שוב את מי שהיו חלק מחיי.

הישות לא מיהרה להשיב.

היא הביטה בי כאילו הבינה שהשאלה הזאת שונה מן הקודמות.

״כשאת נזכרת באדם שאהבת,״ אמרה לבסוף, ״מה את מרגישה?״

״לפעמים אהבה. לפעמים געגוע. לפעמים כאב.״

״והאם הרגשות האלה אמיתיים?״

״כן.״

״אף שהרגע שבו נוצרו כבר חלף?״

״כן.״

״אם כך, העבר אינו נוכח עוד כאותו רגע, אבל הוא ממשיך להשפיע על ההווה שלך.״

הבטתי בה.

״זה לא אומר שהוא עדיין קיים.״

״נכון. ועלייך להיזהר מההנחה שכל מה שמשאיר עקבות ממשיך להתקיים באותה צורה.״

הערכתי את התשובה הזאת.

היא לא ניסתה לנחם אותי בהבטחה שלא הייתה מוכנה להסביר.

״אז אי אפשר לחזור לעבר?״

״את שואלת אם אפשר לחזור למקום שבו היית, או להיות שוב מי שהיית?״

חשבתי לרגע.

״מה ההבדל?״

״נניח שהיית יכולה לעמוד שוב בבית ילדותך, ביום מסוים שאת זוכרת היטב. היית מגיעה לשם עם כל מה שאת יודעת היום. האם היית חווה את אותו היום כפי שחווית אותו אז?״

״לא.״

״מפני שאת כבר אינך אותה ילדה.״

הרגשתי את משמעות דבריה.

אפילו אם אפשר היה להשיב רגע מן העבר, האדם שחוזר אליו כבר השתנה.

״אז אנחנו לא באמת יכולים לחזור,״ אמרתי. ״גם אם המקום והרגע היו נשארים בדיוק כפי שהיו.״

״את יכולה לפגוש שוב דבר מוכר. אינך יכולה למחוק מעצמך את כל מה שחווית מאז.״

הסתכלתי על המים.

״וזה עצוב קצת.״

״לפעמים. אבל חשבי גם על מה שזה מאפשר.״

״מה?״

״ללמוד.״

היא הצביעה אל הזרם.

״אם היית נשארת תמיד אותה אישה, מה הייתה משמעותם של כל הדברים שעברת? הניסיון משנה אותך. לפעמים הוא מכאיב, לפעמים הוא מרחיב את הבנתך. אינך יכולה לשוב ולהיות מי שהיית לפניו, אבל את יכולה לבחור מה לעשות במה שלמדת.״

שתקתי.

חשבתי על טעויות שעשיתי ועל דברים שהייתי משנה אילו יכולתי. במשך השנים למדתי לסלוח לעצמי על חלקם, אבל אחרים עדיין חזרו אליי מדי פעם.

״אז אולי החרטה היא הרצון לחזור אל העבר עם החוכמה של ההווה,״ אמרתי.

״ואילו הלמידה היא להשתמש בחוכמה הזאת במה שעדיין אפשר לשנות.״

הרמתי אליה את מבטי.

לרגע הרגשתי כאילו היא ניסחה מחשבה שליוותה אותי שנים בלי שהצלחתי לתת לה מילים.

״ומה לגבי העתיד?״ שאלתי. ״האם הוא כבר קיים?״

הישות הביטה במים.

״את חושבת שהוא קיים?״

״אני לא יודעת. לפעמים אני מרגישה שהכול מתרחש לפי סדר מסוים, כאילו יש דרך שכבר נקבעה לנו. ובפעמים אחרות אני משוכנעת שהבחירות שלנו משנות הכול.״

״אולי השאלה אינה אם העתיד קיים, אלא מה פירוש הדבר שהוא עדיין אינו ידוע לך.״

״אבל את ישות הזמן. את יודעת מה יקרה?״

״אני מכירה אפשרויות רבות.״

״אז העתיד אינו קבוע?״

״לא כל מה שאפשר לדעת על העולם מאפשר לדעת מראש כל בחירה שתיעשה בו. וגם אם קיימים חוקים המגבילים את האפשרויות, אין פירוש הדבר שכל האפשרויות זהות.״

חשבתי על כך.

״כלומר, אנחנו לא חופשיים לעשות כל דבר, אבל עדיין יש לנו בחירה בתוך המגבלות?״

״זו דרך אחת להבין את החופש.״

״ומה אם הבחירה שלי כבר ידועה לאלוהים?״

הישות שתקה.

הבטתי בה בסקרנות.

״זו שאלה שקשה אפילו לך?״

״זו שאלה שמכילה בתוכה הנחה על האופן שבו אלוהים יודע. האם את בטוחה שידיעה אלוהית, אם היא קיימת, דומה לידיעה האנושית?״

לא עניתי.

״אתם יודעים דברים מתוך זיכרון, תצפית, הסקה וציפייה,״ המשיכה. ״אבל אם את מדברת על בורא הזמן עצמו, מדוע את מניחה שהוא חייב להכיר את המציאות רק דרך עבר, הווה ועתיד?״

הרגשתי התרגשות שקטה.

מעולם לא חשבתי על כך בדרך הזאת.

״אז אולי השאלה אם אלוהים יודע את העתיד אינה מדויקת,״ אמרתי. ״כי היא מניחה שגם עבורו יש עתיד שעדיין לא הגיע.״

״ייתכן.״

״ואולי כל הזמנים גלויים בפניו יחד?״

״זו אפשרות שבני האדם יכולים לחשוב עליה. אבל אל תמהרי להפוך אפשרות להבנה שלמה.״

הבטתי בשמיים הצבעוניים.

״אם אלוהים ברא את הזמן,״ אמרתי לאט, ״אולי הוא אינו כפוף לו כפי שאנחנו כפופים לו.״

הישות חייכה.

״כעת את שואלת שאלה עמוקה יותר.״

ישבתי בשקט.

עד אותו רגע חשבתי על הזמן כעל דבר עצום שמקיף את כל הקיים. אבל אם הזמן עצמו הוא חלק מן הבריאה, ייתכן שגם לו יש גבולות.

ואם יש לו גבולות, מה נמצא מעבר להם?

האם אפשר בכלל להשתמש במילה ״מעבר״ במקום שבו אין מרחק ואין זמן?

״אני רוצה לשאול אותך משהו,״ אמרתי.

״שאלי.״

״אם אחיה לנצח, האם הזמן יפסיק להתקיים עבורי?״

הישות ירדה מן האבן שעליה ישבה והתקדמה על פני המים. לא ראיתי את רגליה שוקעות, אבל סביב כל צעד נוצרו מעגלים עדינים.

היא נעצרה מולי, במרחק קצר מן הגדה.

״לפני שאשיב לך, עלייך להבחין בין נצח לבין משך שאינו מסתיים.״

״מה ההבדל?״

״דמייני חיים שבהם את ממשיכה להתקיים שנה אחר שנה, ללא הזדקנות וללא מוות. את עדיין חווה אירועים בזה אחר זה. את זוכרת את מה שהיה וממתינה למה שיבוא.״

״אלה חיי נצח, לא?״

״אלה חיים שאין להם סוף ידוע. אבל את עדיין חיה בתוך רצף.״

״ומהי האפשרות האחרת?״

״קיום שבו אינך תלויה עוד ברצף הזה באותה דרך.״

ניסיתי לדמיין זאת.

״אבל איך אפשר לחשוב בלי מחשבה אחת שבאה אחרי אחרת? איך אפשר ללמוד אם אין לפני ואחרי?״

״אינך יכולה לדמיין בקלות צורת תודעה שאינה פועלת כמו תודעתך היום. את מנסה להבין אותה באמצעות הכלים שאת מבקשת לחרוג מהם.״

התבוננתי בה.

״אז איך אדע אם ארצה בקיום כזה?״

״על ידי כך שתלמדי תחילה מהו הדבר שאת מבקשת לשמר.״

״התודעה שלי?״

״ואולי גם את זהותך, את יכולתך לאהוב, להבין, לזכור ולבחור.״

הרגשתי את לבי פועם.

״ואם אשתנה עד כדי כך שלא אהיה עוד מי שאני, האם זו באמת תהיה המשכיות של חיי?״

הישות הביטה בי במבט שלא הצלחתי לפענח.

״זכרי את הנהר.״

הסתכלתי במים.

״הוא משתנה בכל רגע, ובכל זאת נשאר נהר.״

״ואת משתנה בכל יום, ובכל זאת מכירה בעצמך. אבל היכן עובר הגבול בין שינוי לבין אובדן הזהות?״

לא ידעתי.

״זאת אחת השאלות שתצטרכי לשאת איתך אל העץ,״ אמרה.

הבטתי במעלה הנהר.

המים הגיעו ממקום נסתר בין ההרים, זרמו על פני האבנים והמשיכו אל הים.

״יש משהו שאני עדיין לא מבינה,״ אמרתי. ״אם הזמן הוא מה שמאפשר לדברים להשתנות, האם בלי זמן לא יהיה שינוי?״

״כפי שאת מכירה שינוי, הוא מחייב הבחנה בין מצבים. אבל אינך יודעת עדיין אם כל צורת קיום חייבת לחוות את ההבחנה הזאת כרצף של רגעים.״

״אז אולי הנצח אינו חיים ארוכים מאוד, אלא צורת קיום שונה לחלוטין.״

״אולי.״

״וזה מה שמחכה לי בעץ?״

״העץ יאפשר לך להתקרב לתשובה. הוא לא יחשוב במקומך.״

הישות חזרה אל האבן והתיישבה.

הרוח נשאה אליי ריח של פרחים שלא הכרתי.

התבוננתי בנהר עוד זמן מה.

הרגשתי שאני מתחילה להבין דבר שלא הצלחתי לנסח קודם.

כל חיי התייחסתי לזמן כאל כוח שלוקח ממני דברים. הוא לקח את הילדות, את הנעורים, את האנשים שאהבתי. הוא שינה את גופי, את פניי ואת העולם שסביבי.

אבל הזמן לא היה רק מה שלקח.

בתוך השנים האלה למדתי לאהוב. למדתי להבחין בין דברים שחשובים לי לדברים שחשבתי שהם חשובים. למדתי להכיר אנשים, להיפרד מהם, להשתנות, לסלוח, להתחיל מחדש.

אילו דבר לא היה משתנה, גם אני לא הייתי הופכת למי שאני היום.

״אולי כל השנים האלה כעסתי על הדבר הלא נכון,״ אמרתי.

הישות הרימה את מבטה.

״למה את מתכוונת?״

״חשבתי שהזמן הוא מה שגוזל מאיתנו את החיים. אבל אולי הוא גם מה שמאפשר לנו לחוות אותם.״

״ומה גוזל אותם?״

חשבתי לרגע.

״לא תמיד יש מי שגוזל. לפעמים החיים פשוט מסתיימים.״

״נכון.״

״אבל אנחנו מתייחסים לכל מה שהסתיים כאילו הוא אבד. אולי אנחנו שוכחים שהוא גם התקיים.״

הישות הביטה בי בשקט.

הרגשתי דמעות קלות עולות בעיניי.

חשבתי על אדם אהוב שכבר איננו. במשך זמן רב הכאב על כך שלא אוכל לראות אותו שוב היה גדול כל כך, שלפעמים כמעט הסתיר ממני את השנים שבהן כן היה חלק מחיי.

״העובדה שמשהו הסתיים,״ אמרתי, ״אינה מבטלת את מה שהיה בו.״

״לא,״ השיבה הישות. ״אבל גם אין צורך להכחיש את כאב האובדן כדי להכיר בערך של מה שהיה.״

הנחתי יד על החזה.

נשמתי עמוק.

הנהר המשיך לזרום, אדיש לכאורה לשיחתנו, אבל הרגשתי שאני מביטה בו אחרת.

״אז מה הדבר החשוב ביותר שעליי להבין על הזמן?״ שאלתי.

הישות קמה.

״שאינך חיה בעבר, אף שהוא ממשיך להשפיע עלייך. אינך חיה בעתיד, אף שאת יכולה להתכונן אליו. את פועלת בהווה, אבל גם ההווה אינו נקודה שאת יכולה לעצור ולהחזיק.״

״אז מה נשאר לי?״

״היכולת להיות מודעת לחייך בזמן שהם מתרחשים.״

היא הצביעה אל הנהר.

״אינך יכולה לעצור את הזרם. אבל את יכולה להבחין במים, להרגיש את מגעם, לבחור אם להיכנס אליהם, ולאן לשחות.״

התבוננתי בה.

״ומה אם אני מפחדת לאן הם יישאו אותי?״

״הפחד אינו מבטל את היכולת לבחור. הוא רק מבקש ממך להבין טוב יותר את הסיכון.״

״ואם אבחר לא להיכנס?״

״גם זו בחירה. אבל הנהר ימשיך לזרום.״

שתקתי.

הישות חייכה בעדינות.

״את מבינה עכשיו מדוע בני האדם אומרים שהזמן עובר?״

״מפני שהם רואים הכול משתנה.״

״ומה הם שוכחים?״

חשבתי רגע.

״שגם הם חלק מן השינוי.״

היא הנהנה.

״את אינך עומדת מחוץ לנהר וצופה בזמן חולף. את חלק מן העולם המשתנה. כל רגע משנה משהו סביבך, ולעיתים גם בתוכך.״

הבטתי בכפות ידיי.

הן נראו כפי שנראו קודם, אבל ידעתי שגם בהן מתרחשים שינויים שאינני יכולה לראות.

״אז אנחנו לא רק חיים בתוך הזמן,״ אמרתי. ״אנחנו גם נוצרים ומשתנים בתוכו.״

״כן.״

הרמתי את עיניי.

״ואם אעזוב יום אחד את הגוף שלי, אולי אצטרך לגלות מה מכל זה ממשיך להתקיים גם בלעדיו.״

״זאת בדיוק השאלה שממתינה לך.״

הישות הושיטה את ידה לעבר הנהר.

מן המים התרוממה טיפה אחת.

היא ריחפה באוויר בינינו, צלולה ומבריקה.

בתוכה ראיתי אור זעיר.

״מה זה?״ שאלתי.

״התבונני.״

הטיפה גדלה מעט.

בתוכה הופיעו תמונות.

ראיתי ילדה קטנה רצה בשדה, אישה מחזיקה תינוק, אדם מבוגר יושב ליד חלון. התמונות התחלפו במהירות, אבל כל אחת מהן נראתה אמיתית כל כך, עד שכמעט יכולתי לשמוע את קולותיה.

ואז ראיתי אישה עומדת על חוף ים.

זיהיתי את עצמי.

התקרבתי.

בתוך הטיפה הופיעה תמונה נוספת.

ראיתי את עצמי עומדת ליד עץ הנצח.

אבל משהו בי היה שונה.

לא הצלחתי להבין מהו.

הושטתי את ידי אל הטיפה.

״זה העתיד שלי?״

״זו אפשרות.״

״ומה יקרה אם אבחר אחרת?״

האור שבתוך הטיפה השתנה.

לרגע הופיעו כמה דמויות שלי, כל אחת במקום אחר.

ואז נעלמו כולן.

הטיפה שבה להיות מים ונפלה אל הנהר.

״מדוע הראית לי את זה?״ שאלתי.

״כדי שתביני שהעתיד שאת מדמיינת אינו הדבר היחיד שיכול להתרחש.״

״אבל אני רוצה לדעת אם אבחר נכון.״

״נכון לפי מה?״

השאלה עצרה אותי.

״לפי מה שיהיה טוב עבורי.״

״ומה אם הדבר שיהיה טוב עבורך היום אינו הדבר שתחשבי שהוא טוב לאחר שתלמדי יותר?״

לא עניתי.

״בחירה אינה תמיד דרך להגיע לתוצאה שאת כבר מכירה,״ המשיכה. ״לפעמים היא הדרך שבה את מגלה מי את יכולה להיות.״

הבטתי אל המקום שבו נעלמה הטיפה.

״אז אין דרך לדעת מראש?״

״אפשר ללמוד, לשקול, להקשיב ולבחור בזהירות. אבל אין דרך לחיות את כל האפשרויות לפני שבוחרים באחת מהן.״

הרגשתי את משמעות הדברים.

אולי זה היה אחד הקשיים הגדולים בחיים האנושיים. אנחנו נדרשים לקבל החלטות מתוך ידיעה חלקית, ואז לחיות עם תוצאותיהן.

״ואת?״ שאלתי. ״את הרי ישות הזמן. האם את מתחרטת על משהו?״

היא חייכה חיוך עצוב מעט.

״אני מכירה את השינויים. אינני חיה את הבחירות כפי שאת חיה אותן.״

״אז את לא מקנאה בנו?״

״מדוע שאקנא?״

״מפני שאנחנו יכולים להרגיש. לאהוב, לפחד, לקוות. גם אם זה כואב לפעמים.״

הישות הביטה בי זמן ממושך.

״את מניחה שאני חסרה דבר מפני שאינני חווה אותו בדרך שלך. אולי גם זו אחת המגבלות של המחשבה האנושית.״

הרגשתי מבוכה קלה.

״את צודקת.״

״אין צורך שתסכימי איתי,״ אמרה. ״די בכך שתבחיני בהנחה שלך.״

הנהנתי.

השיחה הזאת הייתה שונה מכל שיחה שניהלתי בחיי. לא הרגשתי שמישהו מנסה לשכנע אותי באמת אחת. להפך. בכל פעם שחשבתי שהגעתי לתשובה, גיליתי שבתוכה מסתתרת שאלה נוספת.

ובכל זאת, לא הרגשתי אבודה.

הרגשתי שאני מתחילה לראות.

הישות ירדה מן האבן ונעמדה שוב על פני המים.

״עלייך להמשיך בדרכך,״ אמרה.

הבטתי במעלה הנהר.

״הוא מוביל אל העץ?״

״הוא יוביל אותך קרוב אליו.״

״האם ניפגש שוב?״

״כל עוד תחווי שינוי, יהיה לך קשר לזמן. אבל ייתכן שתכירי אותו אחרת.״

התבוננתי בה בפעם האחרונה.

״אני חושבת שאני מבינה עכשיו משהו שלא הבנתי קודם.״

״מהו?״

״שכל חיי רציתי שיהיה לי יותר זמן. אבל מעולם לא שאלתי את עצמי אם אני באמת יודעת לחיות את הזמן שכבר יש לי.״

הישות חייכה.

״זו שאלה שכדאי לקחת איתך.״

התחלתי ללכת לאורך הנהר.

כעבור כמה צעדים עצרתי והסתובבתי.

הדמות עדיין עמדה במים.

״יש לי עוד שאלה אחת,״ קראתי.

״אני מקשיבה.״

״אם אצליח להגיע לחיי נצח, האם אוכל לחזור ולחוות רגעים שכבר עברו?״

הישות הביטה בי.

״מדוע את רוצה לחזור אליהם?״

״מפני שיש רגעים שהייתי רוצה לחיות שוב.״

״ואם תוכלי ליצור רגעים חדשים, עמוקים ויפים לא פחות?״

חשבתי על כך.

״הם לא יהיו אותם רגעים.״

״נכון.״

״ואנשים שאיבדתי לא יהיו בהם.״

הישות לא השיבה מיד.

״יש דברים שהזמן אינו יכול להשיב,״ אמרה לבסוף. ״אבל אינך יודעת עדיין מה פירוש הדבר שקיום מסתיים, או אם כל צורת קיום אכן מסתיימת כפי שאת חושבת.״

הרגשתי את לבי מתכווץ.

״את אומרת שאולי אוכל לפגוש אותם שוב?״

״אני אומרת שעדיין אינך יודעת מספיק כדי לקבוע מה אפשרי ומה אינו אפשרי.״

עמדתי בשקט.

היא לא הבטיחה דבר.

ובכל זאת, בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי שהשאלה על מה שקורה לאחר המוות אינה רק שאלה על אובדן.

אולי היא גם שאלה על מהות הקיום עצמו.

המשכתי ללכת.

הנהר זרם לצידי, והשמש האירה את המים בגוונים של זהב וכסף.

מעליי חלפו פרפרים, והעננים הצבעוניים נעו לאט בשמיים.

לא ידעתי כמה זמן עבר מאז שהתעוררתי.

אבל הפעם לא ניסיתי לחשב.

הקשבתי לצעדיי, לרחש המים ולרוח העוברת בין העלים.

חשבתי על כל הרגעים שבהם הייתי עסוקה כל כך במה שעתיד לקרות, עד שלא הבחנתי במה שקורה עכשיו.

ועל כל הפעמים שבהן חזרתי במחשבותיי אל העבר, כאילו אוכל לשנות אותו אם אחשוב עליו מספיק.

אולי לא אוכל לשלוט בזמן.

אבל אוכל ללמוד להפסיק להילחם בו.

בהמשך השביל, מעבר לעיקול הנהר, הבחנתי שוב בענפיו העצומים של עץ הנצח.

הם נראו קרובים יותר.

נזכרתי בדבריה של ישות הזמן: יש הבדל בין משך החיים לבין עומקם.

עד עכשיו רציתי לדעת אם אפשר לחיות לנצח.

כעת עלתה בי שאלה אחרת.

אם יום אחד יעמוד לרשותי כל הזמן שבעולם, מה יגרום לי לקום בכל בוקר ולרצות לחיות עוד יום?

המשכתי ללכת אל העץ, כשאני יודעת שהתשובה לשאלה הזאת עשויה להיות חשובה יותר מן הנצח עצמו.