פרק שלושה־עשר: 19:03 — חול בעיניים

בשעה 19:03 דנה ישבה על הספה בסלון וניסתה לקרוא.

האוכל שהוזמן לשבע עוד לא הגיע.

אייל החליט שבע.

השליח החליט אחרת.

הספר היה פתוח על אותו עמוד כבר עשר דקות.

לא כי העלילה מסובכת.

כי העיניים שלה שרפו.

היא קראה שורה.

מצמצה.

קראה שוב את אותה שורה.

מצמצה פעמיים.

דנה בדקה אם הריסים המושתלים עדיין החזיקו מעמד בתנועות מצמוץ מהירות.

בפעם השלישית השורה כבר נראתה כמו כתב חרטומים.

היא הרחיקה את הספר עד קצה היד.

האותיות נשארו מטושטשות.

קירבה אותו.

עוד יותר מטושטשות.

״מעולה. גם קרוב לא, גם רחוק לא.״

״נהדר,״ אמרה. ״עכשיו גם העיניים.״

היא הניחה את הספר ושפשפה את העיניים.

״אל תשפשפי.״

״סליחה?״

זה הקול.

״אה. זה אתה. כבר חשבתי שהספה מדברת.״

היום הכול אפשרי.

״מה יש להן?״

יובש בעיניים, העיר הקול. בתקופת המעבר למנופאוזה, שינויים הורמונליים עלולים להשפיע גם על ייצור הדמעות ועל איכות שכבת הדמע. התוצאה אצל נשים רבות היא עיניים יבשות, שורפות, ולפעמים תחושה של חול בעיניים.

״חול.״

כן.

״אני גרה ליד הים ולא ידעתי?״

את לא צריכה ים בשביל התחושה הזאת.

״והכתב?״ שאלה דנה. ״למה האותיות בורחות ממני? הרחקתי, קירבתי — הן לא משתפות פעולה.״

זה כבר סיפור אחר, אמר הקול. הראייה מקרוב נחלשת אצל רוב האנשים אחרי גיל ארבעים. העדשה של העין נעשית גמישה פחות, וקשה לה להתמקד בעצמים קרובים. קוראים לזה פרסביואופיה. זה בעיקר עניין של גיל, לא תסמין הורמונלי קלאסי — הוא פשוט מגיע באותן שנים, אז הכול נערם ביחד. וכשמצטרף לזה גם יובש, הקריאה נעשית קשה כפליים: היובש מטשטש, והגיל לא עוזר. הפתרון לרוב פשוט — בדיקת ראייה ומשקפי קריאה כשצריך.

״כלומר, שתי בעיות, חשבון אחד.״

בערך.

דנה מצמצה שוב.

״והדמעות? למה העיניים שלי פתאום מוצפות? הרגע אמרת יובש.״

זה קורה. עין יבשה ומגורה לפעמים מייצרת דמעות בתגובה לגירוי. אבל הדמעות האלה לא תמיד מרגיעות את היובש, כי הבעיה היא גם בהרכב של שכבת הדמע, לא רק בכמות.

״כלומר, יש מים, אבל לא מהסוג הנכון.״

במילים פשוטות, כן.

״הגוף שלי מנהל מערכת השקיה שלמה עם תקלות. למעלה חם מדי, באמצע יבש, ולמטה גם יבש. יש איזה אזור שמקבל שירות תקין?״

האוזניים בסדר בינתיים.

״אל תיתן לו רעיונות.״

אייל, שישב בקצה השני של הספה עם הטאבלט, הרים את הראש.

״את בוכה?״

״לא.״

״העיניים שלך אדומות.״

״תודה על הדיווח.״

״ודומעות.״

״הייתה בדיקה מקיפה.״

הוא הניח את הטאבלט.

״זה בגלל הספר? הוא עצוב?״

״זה ספר מתח.״

״אז למה את בוכה?״

״אני לא בוכה, אייל. העיניים שלי שורפות. יש לי תחושה שיש לי חול בעיניים.״

״חול?״

״חול.״

״מאיפה חול? אנחנו בסלון.״

״זה מה שאני מנסה להבין כבר עשר דקות.״

אייל הוריד את המשקפיים מהמצח והושיט לה.

״נסי את אלה.״

״אלה משקפי הקריאה שלך.״

״בדיוק.״

היא הרכיבה אותם והסתכלה על הספר.

״עכשיו האותיות גדולות ומטושטשות.״

״אצלי הן רק גדולות.״

״תחזיר אותם למצח, אייל. שם הם עובדים הכי טוב.״

הוא החזיר אותם למצח.

אייל קם.

״אני אביא לך מים.״

״מים זה לפה.״

״אז מה מביאים לעיניים?״

״טיפות. שאין לנו.״

הוא התיישב בחזרה.

״אני ארשום. מחר בית מרקחת.״

״מחר. ובינתיים?״

״בינתיים תמצמצי.״

דנה הסתכלה עליו.

״זאת העצה הרפואית שלך?״

״זאת עצה טובה, דרך אגב,״ העיר הקול.

״סליחה?״

כשקוראים או מסתכלים במסך, מצמצים הרבה פחות מהרגיל. העין מתייבשת מהר יותר. הפסקות קצרות ומצמוץ מודע באמת יכולים להקל קצת.

אייל, שלא שמע את הקול, אמר באותו רגע בדיוק:

״אמרתי לך. תמצמצי.״

דנה הסתכלה עליו.

״אתם עובדים ביחד?״

״מי?״

״כלום. תמשיך.״

יש עוד משהו שיכול לעזור, המשיך הקול. קומפרס חמים על עיניים עצומות לכמה דקות. החום יכול לסייע לבלוטות השומן בעפעפיים, ששומרות על שכבת הדמע שלא תתאדה מהר מדי.

״קומפרס חמים. על העיניים.״

כן.

״כי היום הזה לא היה מספיק חם.״

על העפעפיים זה חום עדין. זה לא גל חום.

״אני ארשום את זה בפרוטוקול: חום מבוקש, חום לא מבוקש.״

וטיפות דמעות מלאכותיות ללא חומר משמר יכולות להקל אצל נשים רבות. אם היובש נמשך, חוזר, או שיש כאב, אודם משמעותי, הפרשה או שינוי בראייה — צריך להיבדק אצל רופא עיניים. ולפעמים יש גם סיבות אחרות, כמו תרופות מסוימות או מצבים רפואיים אחרים, ושווה לברר.

״אז בית מרקחת מחר, ורופא אם זה לא עובר.״

נכון.

״כתבתי. בראש.״

כמו תמיד.

״הפעם אני באמת ארשום,״ אמרה, ופתחה את הפתקים בטלפון.

היא הקלידה:

טיפות לעיניים.

הסתכלה על המסך.

העיניים שרפו עוד יותר.

״אייל, תרשום אתה. העיניים שלי בשביתה.״

אייל לקח את הטלפון שלו ורשם.

״רשמתי: טיפות לעיניים. בית מרקחת. וגם — לשאול את הרוקח מה מתאים.״

״ותוסיף: בדיקת ראייה.״

״לך?״

״לשנינו.״

״יפה. אתה מתקדם.״

״אני יודע. למדתי היום איפה שמים קרם ואיפה לא.״

״שיעור חשוב.״

דנה שמה מגבת קטנה וחמימה על העיניים, כמו שהקול הציע.

נשענה לאחור.

״איך זה?״ שאל אייל.

״חם. אבל החום הטוב.״

״יש חום טוב?״

״מתברר.״

הוא חזר לטאבלט.

כעבור דקה אמר:

״דנה.״

״מה?״

״אני קורא את אותה שורה כבר ארבע פעמים.״

״אז אולי החול בעיניים מדבק.״

״או שאני צריך משקפיים.״

״המשקפיים על המצח שלך.״

הוא הרים יד למצח.

״אה. נכון.״

דנה חייכה מתחת למגבת.

״לפחות אצלך זו בעיה של אחסון, לא של חול.״

בשעה 19:21 הפעמון צלצל.

האוכל הגיע.

באיחור של עשרים ואחת דקות, אבל הגיע.

דנה הסירה את המגבת ומצמצה לאט.

העיניים עדיין שרפו, אבל פחות.

היא הסתכלה על הספר שעל השולחן.

״מחר,״ אמרה לו. ״מחר אני אדע מי הרוצח.״

אייל קם לכיוון הדלת.

״אם הוא יחכה.״

״הוא יחכה. הוא בספר. אין לו לאן ללכת.״

השעה הייתה 19:23.

דנה גילתה שהגוף שלה יודע לייצר חום, זיעה ודמעות — אבל שכבת דמע אחת מסודרת היא כנראה פרויקט גדול מדי ליום אחד.

אייל גילה שהוא והקול הפנימי מסכימים לפעמים.

זו הייתה הפתעה לשניהם.

והספר?

הוא נשאר בעמוד 112.

הרוצח יחכה למחר.

יחד עם בית המרקחת ובדיקת הראייה.

סוף פרק שלושה־עשר.

המשך בפרק ארבעה־עשר: 19:47 — מי מצפצף לי באוזן?

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.