פרק שמונה־עשר: 22:24 — היד שלי נרדמה. הלוואי עליי.

בשעה 22:24 דנה כמעט נרדמה.

כמעט.

היא הייתה במיטה, הראש של אייל כבר מזמן נח על החזה שלה — לא, הפוך. הראש שלה נח על החזה שלו, והיא שמעה את הנשימות שלו מתחילות להתארך.

החדר היה חשוך.

המאוורר עבד בשקט.

הגוף שלה סוף סוף, אחרי יום שלם, הסכים להירגע.

ואז היא הרגישה את זה.

דקירות קטנות בכף היד הימנית.

כמו אלפי מחטים זעירות.

ואז — כלום.

האצבעות שלה פשוט לא היו שם.

דנה הרימה את היד מול הפנים בחושך.

היא לא ראתה אותה.

היא גם בקושי הרגישה אותה.

״נהדר,״ לחשה. ״עכשיו גם הידיים.״

היא ניערה את היד.

כלום.

ניערה חזק יותר.

הדקירות חזרו, חזקות יותר.

״איי.״

אייל זז.

״מה?״

״כלום. תחזור לישון.״

״את מנערת את המיטה.״

״אני מנערת את היד.״

״למה?״

״כי היא נרדמה.״

אייל פקח עין אחת.

״היד שלך נרדמה?״

״כן.״

״יפה לה.״

״אייל.״

״מה? היא הצליחה במשהו שאת מנסה לעשות מאחת עשרה בלילה אתמול.״

דנה הסתכלה עליו.

״אתה ממש שנון כשאתה חצי ישן.״

״אני תמיד שנון. את פשוט ערה מדי בשביל לשים לב.״

היא המשיכה לנער את היד.

התחושה חזרה לאט.

דקירה.

דקירה.

ואז האצבעות חזרו להיות שלה.

״זה קורה לך הרבה?״ שאל אייל.

״בתקופה האחרונה? כן. בעיקר בלילה. אני מתעוררת עם יד כבדה, או עם דקירות.״

נמלול ותחושת הירדמות בידיים יכולים להופיע אצל חלק מהנשים בתקופת המעבר למנופאוזה, אמר הקול. יש נשים שמדווחות על תחושות כאלה, אם כי לא תמיד ברור עד כמה זה קשור ישירות להורמונים.

״הוא שוב מתחיל עם ה'לא תמיד ברור',״ אמרה דנה.

״מה לא ברור?״

״אם זה ההורמונים. כי יש הרבה סיבות אחרות.״

כמו מה? חשבה.

לחץ על עצב בגלל תנוחת שינה. תסמונת התעלה הקרפלית, ששכיחה יותר בגיל הזה. בעיות בצוואר. חסר בוויטמין B12. ולפעמים גם בעיות בבלוטת התריס או בסוכר בדם. לכן, אם הנמלול חוזר שוב ושוב, נמשך, או שיש גם חולשה ביד — כדאי להיבדק ולא להניח שזה "רק הגיל".

״את שומעת?״ אמרה לאייל. ״אם זה חוזר, בודקים. לא מניחים.״

״את בודקת הכול בזמן האחרון.״

״יש לי רשימת שיפוץ. הידיים מועמדות להצטרף.״

אייל לקח את היד שלה בידיו.

״איך עכשיו?״

״יותר טוב.״

״אני אחזיק אותה. ככה היא לא תירדם שוב.״

״זה לא עובד ככה.״

״אני יודע. אבל זה תירוץ טוב.״

דנה חייכה בחושך.

היא ניסתה להרים את הטלפון מהשידה כדי להוסיף את הידיים לרשימה.

האצבעות עדיין היו קצת רדומות.

היא הקלידה ביד שמאל:

ידיימ — לבדוק.

הטלפון תיקן:

ימים — לבדוק.

״מה את כותבת?״ שאל אייל.

״'ימים לבדוק'.״

״מה זה אומר?״

״זה אומר שהטלפון שלי החליט שהכול פילוסופי.״

היא מחקה והקלידה שוב, לאט:

ידיים — נמלול בלילה. אם חוזר, לבדוק.

״רשמתי.״

״יפה. עכשיו תישני.״

״אני מנסה מאתמול.״

״אני יודע.״

הוא לא שחרר את היד שלה.

השעה הייתה 22:41.

דנה גילתה שאפשר להתעורר מדבר שלא מרגישים.

אייל גילה שאפשר להחזיק יד בלי סיבה פיזיולוגית.

והיד הימנית?

היא חזרה לעבוד.

לאט, אבל חזרה.

כמו כולנו כאן.

סוף פרק שמונה־עשר.

המשך בפרק תשעה־עשר: 23:41 — החדר מסתובב. לא הזמנתי את זה.

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.