פרק שביעי — ישות האהבה

באחד הערבים, במהלך הפלגה, ישבתי על הסיפון עם כוס תה והתבוננתי באנשים שסביבי.

השמש כבר שקעה, אבל השמים עדיין שמרו על גוון כחול בהיר. רוח נעימה עלתה מן הים, ומוזיקה חלשה נשמעה מאחד האולמות הסמוכים.

לא רחוק ממני ישב זוג מבוגר.

האישה קראה ספר, והגבר הביט מדי פעם לעבר האופק.

הם כמעט לא דיברו.

בשלב מסוים הוא הושיט לה צעיף שהיה מונח על הכיסא שלידו. היא לקחה אותו, כרכה אותו סביב כתפיה והמשיכה לקרוא.

כעבור כמה דקות היא סידרה לו את צווארון החולצה, בתנועה טבעית כל כך שנדמה היה שעשתה אותה אלפי פעמים.

לא היה שם דבר יוצא דופן.

ובכל זאת, המשכתי להתבונן בהם.

תהיתי כמה שנים הם מכירים, מה עבר עליהם יחד, וכמה דברים הם כבר יודעים זה על זה בלי צורך במילים.

ואז חשבתי על אהבה.

על האופן שבו אנחנו מבינים אותה בצעירותנו, ועל הדרך שבה ההבנה הזאת משתנה ככל שאנחנו מתבגרים.

כשהייתי צעירה, אהבה נראתה לי קשורה בעיקר לרגש.

להתרגשות, למשיכה, לגעגוע, לרצון להיות קרובים.

עם השנים התחלתי לשים לב גם לדברים אחרים.

לדאגה הקטנה, להתחשבות, לסבלנות, לנכונות להישאר לצד אדם בתקופות שאינן פשוטות.

אבל האם אלה סימנים לאהבה, או אולי רק תוצאה של חיים משותפים?

והאם אפשר בכלל להגדיר אהבה אחת שתתאים לכל האנשים ולכל התקופות בחייהם?

⸻

ניסיתי לדמיין את האהבה עצמה כישות שאוכל לשוחח איתה.

חשבתי שאולי תופיע בדמיוני דמות צעירה, מלאת חיים, כפי שאנחנו רגילים לראות בסרטים ובספרים.

אבל האישה שדמיינתי נראתה בערך בגילי.

היו לה פנים נעימות ועיניים סקרניות. היא לא נראתה כמי שיודעת את כל התשובות, אלא כמי שכבר שמעה שאלות רבות.

בדמיוני היא התיישבה על הכיסא הפנוי לצידי.

״למה בחרתי לדמיין אותך דווקא כך?״ שאלתי.

״איך?״

״כאישה בגילי. לא צעירה במיוחד, ולא מבוגרת מאוד.״

״אולי מפני שאת חושבת עליי מתוך המקום שבו את נמצאת היום.״

״יכול להיות. בגיל עשרים הייתי כנראה מדמיינת אותך אחרת.״

״ומה השתנה מאז?״

הבטתי בזוג שישב לא רחוק מאיתנו.

״אני חושבת שפעם חיפשתי בעיקר את ההרגשה שאהבה מעוררת. היום אני מתעניינת גם במה שאנשים עושים כשההתרגשות הראשונית משתנה.״

״ואת חושבת שהשינוי הזה אומר שהאהבה נחלשה?״

״לא בהכרח. אבל לפעמים קשה לדעת.״

״למה?״

״מפני שאנשים יכולים לחיות יחד שנים מתוך אהבה, אבל גם מתוך הרגל, נוחות או פחד משינוי. מבחוץ זה עשוי להיראות דומה מאוד.״

״אז איך את מבחינה?״

״זאת בדיוק השאלה שרציתי לשאול אותך.״

⸻

״האם אהבה והרגל יכולים להתקיים יחד?״ שאלתי.

״בוודאי. אנשים שחיים יחד שנים מפתחים הרגלים משותפים. חלקם נולדים מתוך אהבה, וחלקם מתוך החיים עצמם.״

״אז העובדה שאדם מכיר את ההרגלים של בן זוגו אינה מוכיחה שהוא אוהב אותו.״

״לא. אבל היא יכולה להיות אחת הדרכים שבהן האהבה באה לידי ביטוי.״

״ומה ההבדל?״

״אולי כדאי לשאול מה עומד מאחורי המעשה. האם יש בו תשומת לב לאדם האחר, או שהוא נעשה בלי מחשבה ובלי קשר למה שהאחר מרגיש?״

התבוננתי שוב בגבר שהושיט לאשתו את הצעיף.

הוא אפילו לא חיכה שתבקש.

״אבל גם את זה אני לא באמת יכולה לדעת,״ אמרתי. ״אני רואה רק תנועה קטנה. אין לי מושג מה היחסים ביניהם.״

״נכון.״

״יכול להיות שהם מאושרים יחד. ויכול להיות שהם כמעט לא מדברים זה עם זה כבר שנים.״

״שתי האפשרויות קיימות.״

חשבתי על כמה קל לנו להסיק מסקנות על מערכות יחסים של אחרים.

אנחנו רואים זוג מחזיק ידיים ומניחים שהוא מאוהב.

רואים זוג שיושב בשקט ומניחים שהאהבה דעכה.

אבל אולי השקט נעים להם.

ואולי הידיים האחוזות מסתירות מרחק גדול.

״אז אהבה היא דבר שקשה לראות מבחוץ,״ אמרתי.

״אפשר לראות ביטויים שלה. אבל לא תמיד את מה שמתרחש בין שני אנשים.״

⸻

״אני רוצה לשאול אותך משהו על השנים,״ אמרתי.

״אני מקשיבה.״

״האם אהבה משתנה עם הזמן?״

״אנשים משתנים עם הזמן. גם היחסים ביניהם משתנים. לכן סביר שגם האופן שבו הם חווים אהבה ישתנה.״

״אבל האם אפשר לאהוב אדם במשך עשרות שנים באותה עוצמה?״

״מהי עוצמה בעינייך?״

הרהרתי בשאלה.

״אולי הגעגוע כשלא נפגשים. הרצון להיות יחד. ההתרגשות כשמסתכלים זה על זה.״

״ואם אדם אינו מרגיש את אותה התרגשות שהרגיש בתחילת הקשר, האם זה אומר שהוא אוהב פחות?״

״לא בהכרח.״

״אז אולי יש יותר מדרך אחת לחוות אהבה.״

חשבתי על כך.

בתחילת קשר אנחנו עדיין מגלים את האדם שמולנו.

יש סקרנות, הפתעות, דברים שאיננו יודעים.

אבל אחרי שנים, ההיכרות עצמה הופכת לחלק מן הקשר.

אנחנו מכירים את ההרגלים, את החולשות, את הסיפורים שכבר שמענו פעמים רבות.

״יש משהו יפה באהבה שמכירה אדם לאורך זמן,״ אמרתי.

״מה יפה בה בעינייך?״

״האפשרות להיות עם מישהו שלא צריך להסביר לו כל דבר. מישהו שמכיר את ההיסטוריה שלך, שהיה שם כשדברים השתנו.״

״ומה עלול להיות קשה בה?״

״אולי דווקא אותה היכרות. לפעמים אנחנו מפסיקים להיות סקרנים לגבי אדם מפני שאנחנו בטוחים שאנחנו כבר מכירים אותו לגמרי.״

״והאם זה אפשרי? להכיר אדם לגמרי?״

חייכתי.

״אני לא בטוחה שאנחנו מכירים אפילו את עצמנו לגמרי.״

״אז אולי גם בקשר ארוך יש מקום להמשיך לגלות.״

⸻

הרוח התחזקה מעט.

האישה שישבה מולנו סגרה את הספר והניחה אותו על ברכיה. היא אמרה משהו לבן זוגה, והוא חייך.

לא שמעתי מה אמרה.

״יש שאלה שאני חושבת עליה לפעמים,״ אמרתי. ״האם אהבה היא רגש או בחירה?״

״למה את חושבת שצריך לבחור בין השניים?״

״מפני שרגש לא תמיד נמצא באותה עוצמה. יש ימים שבהם אנחנו קרובים יותר, ויש ימים שבהם אנחנו עייפים, מוטרדים או כועסים.״

״ואת חושבת שבימים כאלה האהבה נעלמת?״

״לא תמיד. אבל גם אי אפשר להחליט פשוט להרגיש אהבה.״

״נכון.״

״אז מה אנחנו כן בוחרים?״

״את האופן שבו אנחנו מתנהגים, את תשומת הלב שאנחנו מעניקים, את הנכונות להקשיב ולנסות להבין. אבל גם הבחירות האלה אינן מבטיחות שרגש יישאר כפי שהיה.״

חשבתי על כך.

אנחנו יכולים לבחור להתאמץ למען קשר, אבל לא תמיד יכולים להבטיח מה נרגיש בעוד שנים.

״ומה קורה כשאחד ממשיך לבחור בקשר, והשני כבר לא?״ שאלתי.

״לפעמים הם מצליחים לדבר על מה שהשתנה ולמצוא דרך חדשה. ולפעמים לא.״

״אז אהבה אינה תמיד מספיקה כדי להישאר יחד.״

״לא תמיד. יש גם אמון, כבוד, התאמה, נסיבות חיים ורצון הדדי.״

״ואפשר לאהוב אדם ובכל זאת להחליט להיפרד ממנו?״

״כן.״

הסתכלתי עליה.

״זאת תשובה שקשה לקבל לפעמים.״

״מפני שאנחנו רגילים לחשוב שאם האהבה אמיתית, היא אמורה להספיק.״

״ואולי אנחנו גם רוצים להאמין שאהבה יכולה לפתור הכול.״

״אבל היא אינה יכולה.״

⸻

״ומה לגבי אהבות שאינן רומנטיות?״ שאלתי.

״למה את מתכוונת?״

״אהבה לילדים, להורים, לאחים, לחברים. לפעמים אני מרגישה שאנחנו משתמשים באותה מילה כדי לתאר חוויות שונות מאוד.״

״זה נכון.״

״אז מה משותף להן?״

״מה את מוצאת בהן?״

חשבתי על האנשים שאני אוהבת.

על הדאגה לילדים, על הקשר למשפחה, על חברויות שנבנו במשך שנים.

כל אחת מן האהבות האלה מעוררת בי משהו אחר.

״אולי המשותף הוא שאכפת לי באמת מה קורה לאדם האחר,״ אמרתי. ״לא רק מפני שהדברים משפיעים עליי, אלא מפני שטובתו חשובה לי בפני עצמה.״

״זאת אפשרות אחת להבין אהבה.״

״אבל גם כאן יש הבדלים. אהבה לילד אינה דומה לאהבה לבן זוג.״

״נכון. גם האחריות שונה, גם הציפיות וגם האופן שבו הקשר משתנה לאורך השנים.״

״לפעמים אני חושבת שהאהבה לילדים מלמדת אותנו משהו מיוחד על עצמנו.״

״מה למשל?״

״שאפשר לדאוג לאדם אחר בעוצמה שלא הכרנו קודם. לרצות שיהיה מאושר, גם כשהבחירות שלו שונות ממה שהיינו בוחרים עבורו.״

״וזה תמיד קל?״

״ממש לא.״

חייכתי.

״לפעמים דווקא משום שאוהבים כל כך, קשה לתת לאדם אחר לעשות את הבחירות שלו.״

״אז גם אהבה צריכה ללמוד להשתנות כשהאדם שמולך משתנה.״

״אני חושבת שכן.״

⸻

״ומה לגבי אהבה עצמית?״ שאלתי.

״מה מסקרן אותך בה?״

״לפעמים אני שומעת שאדם צריך קודם כול לאהוב את עצמו כדי שיוכל לאהוב אחרים. אני לא בטוחה שזה תמיד נכון.״

״למה?״

״מפני שאני מכירה אנשים שמתקשים לקבל את עצמם, ובכל זאת מסוגלים לאהוב אחרים אהבה גדולה.״

״זה בהחלט אפשרי.״

״אז מה המקום של אהבה עצמית?״

״איך את מבינה אותה?״

״אולי היכולת להתייחס לעצמי באותה מידה של אנושיות שאני מעניקה לאחרים. לא לדרוש מעצמי להיות מושלמת כדי להרגיש ראויה.״

״ומה קורה כשאת שוכחת לעשות זאת?״

חשבתי על הפעמים שבהן הייתי סלחנית כלפי טעויות של אחרים, אבל ביקורתית מאוד כלפי טעויות שלי.

״אני כנראה מחמירה עם עצמי יותר ממה שהייתי מחמירה עם אדם שאני אוהבת,״ הודיתי.

״ולמה?״

״אני לא יודעת. אולי מפני שאני מכירה את כל המחשבות שלי, גם את אלה שאיש אחר לא שומע.״

״ואת חושבת שאנשים אחרים אינם נושאים בתוכם מחשבות מורכבות, סתירות וחולשות?״

״ברור שכן.״

״אז אולי ההיכרות העמוקה שלך עם עצמך אינה סיבה ליחס מחמיר יותר.״

הרהרתי בכך.

לא הייתה לי תשובה מיידית.

⸻

״יש משהו נוסף שאני רוצה להבין,״ אמרתי בשקט.

״מהו?״

״מה קורה לאהבה כשאדם שאנחנו אוהבים כבר אינו בחיים?״

הדמות שדמיינתי לא מיהרה להשיב.

הבטתי אל הים החשוך.

״אנחנו ממשיכים לאהוב אותו,״ אמרתי. ״אבל אין לנו עוד אפשרות לדבר איתו, לגעת בו, לשתף אותו במה שקורה. אז איפה האהבה הזאת נמצאת?״

״איפה את מרגישה אותה?״

״בזיכרונות. בגעגוע. לפעמים במשהו קטן שאני רואה או שומעת, שמזכיר לי אותו בלי שהתכוונתי.״

״והאם העובדה שהאדם איננו משנה את מה שהרגשת כלפיו?״

״לא בהכרח. לפעמים נדמה לי שהאהבה אפילו נעשית ברורה יותר, מפני שכבר אין את הדברים הקטנים של היומיום שמסיחים את הדעת ממנה.״

״ולפעמים?״

״לפעמים היא מסתבכת עם כאב, עם שאלות, עם דברים שלא הספקנו לומר.״

״אז אולי גם אהבה לאדם שאיננו ממשיכה להשתנות בתוכך.״

״אבל אין לו עוד אפשרות להשתנות איתי.״

אמרתי את המשפט והרגשתי כמה הוא נכון.

זה אחד הדברים הקשים באובדן.

אנחנו ממשיכים לחיות, להתבגר, ללמוד דברים חדשים.

והאדם שאיננו נשאר בזיכרוננו כפי שהכרנו אותו, גם אם ההבנה שלנו לגביו ממשיכה להשתנות.

״האם אהבה כזאת יכולה להסתיים?״ שאלתי.

״אצל אנשים מסוימים היא נשארת נוכחת מאוד במשך שנים. אצל אחרים היא משנה צורה, מתרחקת מן היומיום. אין דרך אחת לחוות אותה.״

״אני חושבת שלא הייתי רוצה שהיא תיעלם.״

״אז אולי אין צורך להחליט עכשיו מה יהיה איתה בעתיד.״

שתקתי.

היו שאלות שלא רציתי למהר לסיים.

⸻

״אני רוצה לחזור לזוג שיושב שם,״ אמרתי לאחר זמן מה.

האישה כבר הניחה את הספר בתיק, והגבר קם להביא משהו מן השולחן הסמוך.

״מה את חושבת עליהם?״ שאלה האהבה.

״שאני לא יודעת עליהם כמעט דבר. ובכל זאת, משהו בתנועות הקטנות שלהם נגע בי.״

״למה?״

״אולי מפני שאני אוהבת לראות אנשים שמתייחסים זה לזה בעדינות. במיוחד אחרי שנים רבות.״

״ואת חושבת שעדינות היא סימן לאהבה?״

״לפעמים כן. אבל לא רק. אדם יכול להיות עדין גם מתוך נימוס או הרגל.״

״אז מה בכל זאת ראית בהם?״

הבטתי שוב לעברם.

״אולי את האפשרות,״ אמרתי. ״האפשרות ששני אנשים יכירו זה את זה במשך שנים, יעברו יחד תקופות שונות, ועדיין ירצו לשבת זה לצד זה בערב מול הים.״

״זאת אפשרות יפה.״

״כן. אבל אני יודעת שהיא לא היחידה.״

חשבתי על כל צורות האהבה שפגשתי בחיי.

על קשרים שנמשכו, על קשרים שהשתנו, על אנשים שהתרחקו ועל כאלה שנשארו קרובים למרות המרחק.

לא כולם התאימו לאותו סיפור.

ואולי זאת הסיבה שקשה כל כך להגדיר אהבה.

⸻

״יש לי עוד שאלה אחת,״ אמרתי.

״אני מקשיבה.״

״האם אפשר למדוד אהבה?״

״באיזו דרך היית רוצה למדוד אותה?״

״אני לא יודעת. לפי השנים? לפי מה שאנשים מוכנים לעשות זה למען זה? לפי עוצמת הרגש?״

״האם כל המדדים האלה מספרים את אותו הסיפור?״

״לא.״

״אז אולי כל אחד מהם מתאר רק חלק מן הקשר.״

חשבתי על אהבות קצרות שהשאירו רושם עמוק, ועל קשרים ארוכים שלא תמיד הייתה בהם קרבה.

״אולי אנחנו מנסים למדוד אהבה מפני שאנחנו רוצים לדעת שהיא אמיתית,״ אמרתי.

״ומה יוכיח לך שהיא אמיתית?״

לא ידעתי לענות.

הרי גם כשאנחנו אוהבים, אנחנו יכולים לטעות.

גם כשאוהבים אותנו, אנחנו לא תמיד מרגישים זאת באותו אופן.

ואפילו בתוך קשר קרוב, שני אנשים יכולים להבין את האהבה שלהם אחרת.

״אולי אין מדד אחד,״ אמרתי לבסוף. ״אולי צריך להסתכל על היחסים עצמם, על מה שכל אחד מרגיש, נותן ומקבל.״

״ומה אם שני האנשים אינם מסכימים על מה שהם רואים?״

״אז כנראה שיש להם על מה לדבר.״

היא חייכה.

וגם אני.

⸻

הזוג המבוגר קם ממקומו.

הגבר הושיט לאישה את ידו, והיא נעזרה בו כדי להתרומם. אחר כך הלכו יחד לכיוון האולם המואר.

הבטתי בהם עד שנעלמו מן העין.

לא ידעתי כמה שנים הם יחד, אם היו להם תקופות קשות או מה יספר כל אחד מהם על חייו עם האחר.

אבל התנועות הקטנות שלהם עוררו בי מחשבות רבות.

השיחה עם האהבה התקיימה רק בדמיוני, ובכל זאת נשארתי לשבת עוד זמן מה.

חשבתי על האופן שבו האהבה מלווה אותנו בתקופות שונות בחיים.

לפעמים היא מגיעה כהתרגשות גדולה.

לפעמים היא נבנית לאט, מתוך היכרות.

לפעמים היא דורשת מאיתנו להתקרב, ולפעמים דווקא לדעת לשחרר.

ויש אהבות שממשיכות לחיות בתוכנו גם כשהאדם שאהבנו כבר איננו לצידנו.

לא מצאתי הגדרה אחת שתכיל את כולן.

ואולי גם לא הייתי רוצה למצוא.

קמתי מן הכיסא וניגשתי למעקה.

הים היה חשוך, ורק אורות האונייה השתקפו במים.

נזכרתי בצעיף שהגבר הושיט לאישה בתחילת הערב.

תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת.

לא ידעתי מה עמדה מאחוריה.

אבל אהבתי את האפשרות שהיה בה משהו מן האהבה.

נשארתי עוד רגע מול הים, ואז פניתי לחזור פנימה.

המשך בפרק השמיני: ישות הים

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.