יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק עשרים: 03:17 — מי הדליק את התנור? שוב.
בשעה 03:17 לפנות בוקר, דנה התעוררה בתחושה שמישהו מנסה לבשל אותה.
לא מטאפורית. ממש לבשל.
הגב שלה היה רטוב, הכרית לחה, והחולצה נדבקה לגופה.
בדיוק כמו אתמול.
היא שלחה יד לבעלה.
יבש.
כמובן שהוא יבש.
״יש דברים שלא משתנים,״ מלמלה.
אבל אז היא שמה לב לדברים שכן השתנו.
המאוורר ליד המיטה כבר עבד.
הוא עבד כל הלילה, בעצם.
שתי משמרות הפכו לשלוש.
על השידה עמדו כוס מים ובקבוק.
אייל שם אותם שם בערב.
״ליתר ביטחון.״
במקרר, במרחק ידיעה מרגיעה, חיכה הקומפרס הקר מהערב.
דנה לא הדליקה את המזגן.
לא פתחה את החלון.
לא החליפה פיג'מה בהיסטריה.
היא התיישבה לאט, בשלבים, כי גם את זה היא למדה היום.
שכיבה.
ישיבה.
המתנה.
היא שתתה מים.
נשמה.
חיכתה.
גל החום עשה את הסיבוב שלו, כמו אתמול.
עלה.
שטף.
וירד.
״אני מכירה אותך,״ אמרה לו. ״אתה תחזור. וגם אני אהיה פה.״
מהשיחה מהצד השני של המיטה נשמע קולו של אייל, חצי ישן:
״חם לך או קר לך?״
דנה חייכה.
״כן.״
״טוב,״ הוא מלמל, וחזר לישון.
היא הסתכלה על השעון.
03:17.
אותה שעה בדיוק כמו אתמול.
עשרים וארבע שעות.
היא ספרה בלב, כמו שסופרים מלאי בסוף יום עבודה ארוך:
גל חום.
ערפול מוח.
עייפות שגנבה לה את היום.
גירוד.
בטן שנראתה כמו הריון.
שמות שברחו.
שלפוחית עם דעות.
לב שדפק עם טענות.
מפרקים שהתרחקו מהרצפה.
עור שביקש לחות.
עצבים על שעון תמים.
שיער במברשת ושערה אחת בסנטר שלא הוזמנה.
עיניים מלאות חול, וראייה שביקשה מרחק.
אוזן אחת עם תחנת רדיו פרטית.
חרדה שבאה בלי הזמנה.
ראש שכינס ישיבת חירום.
חשק שיצא לחופשה.
יד שנרדמה בלעדיה.
וחדר שלם שהסתובב.
עשרים תסמינים.
יום אחד.
אישה אחת.
ובעל אחד, שעדיין כאן.
יבש, אבל כאן.
את רואה? אמר הקול הפנימי, בשקט, כמעט בלחש. עברת את היום.
״אתה נשמע מופתע.״
לא מופתע. מרוצה.
״ומה מחר?״
מחר יהיה יום חדש. חלק מהדברים יחזרו, חלק לא. אצל רוב הנשים התקופה הזאת משתנה עם הזמן, ולכל תסמין כמעט יש מה לעשות — תנועה, שינה, טיפול מתאים, רופאה שמקשיבה. ואת לא חייבת לעבור את זה בשקט, ובטח לא לבד.
״יש לי רשימה,״ אמרה דנה. ״עיניים, אוזניים, ידיים, רופאה. שיפוץ מלא.״
יש לך רשימה, ויש לך אייל, ויש לך הומור.
״ההומור הוא הדבר היחיד שלא התנודד היום.״
כי הוא לא הורמונלי.
דנה צחקה בשקט.
היא שכבה בחזרה.
המאוורר המשיך לעבוד.
היא חשבה על מיכל, שאמרה שצריך לדבר על הדברים האלה יותר.
בלי להתבייש.
היא חשבה שמחר היא תתקשר אליה.
לא כדי להתלונן.
כדי לצחוק.
כי מתברר שאפשר לקום עשרים פעם ביום על ידי הגוף שלך עצמך — ועדיין לסיים את היום עם חיוך, עם כוס מים ליד המיטה, ועם מישהו שישן לידך יבש לגמרי ושואל בחצי שינה אם חם לך או קר לך.
״אייל,״ לחשה.
״מה?״
״אם מחר שוב חם לי ב־03:17…״
״אני יודע. מים על השידה.״
״והמאוורר?״
״דלוק.״
״ואתה?״
״יבש. מבטיח.״
דנה עצמה עיניים.
בשעה 03:41 לפנות בוקר, עשרים וארבע שעות אחרי שהכול התחיל, דנה סוף סוף נרדמה.
בלי להתעורר באמצע.
בלי להחליף פיג'מה.
בלי להרוג אף אחד.
והמאוורר?
הוא המשיך לעבוד.
בשבילה, הפעם, הוא עשה רק דבר אחד.
הוא ליווה אותה לישון.
סוף פרק עשרים.
סוף הספר.
המשך בדבר המחברת
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
