פרולוג — המעבר

השער נפתח במקום שבו לא הייתה משמעות למרחק.

לא נשמע קול, לא רעדה אדמה, ושום רוח לא הקדימה את הופעתו. תחילה נמתח קו דק של אור בתוך החשכה, אחר כך התעגל לאט, עד שנוצר פתח שדרכו אפשר היה לראות שמיים אחרים.

מעבר לפתח השתרע פרדס.

השמש עמדה לשקוע. עצי תפוזים נעו ברוח קלה, ושביל עפר צר התפתל ביניהם. ממרחק נשמעו קולות ציפורים, ובין הענפים כבר החלו להופיע הצללים הארוכים של הערב.

מן העבר האחר של השער הגיחה ציפור קטנה, בעלת נוצות כסופות.

היא לא מיהרה לעבור.

לרגע נשארה תלויה באוויר, מתבוננת בעולם שמעבר לפתח. היו בו דברים שלא התקיימו במקום שממנו באה: עלים שהתייבשו, פירות שהבשילו, אור שהלך ונחלש.

היא ידעה שבעוד שעות אחדות ישקע העולם הזה בחשכה, ושמחר תעלה בו השמש מחדש.

הידיעה הזאת הייתה מוזרה בעיניה, אף שכבר ביקרה בו בעבר.

״את מהססת?״ נשמע קול מאחוריה.

הציפור לא הסתובבה.

״אני מתבוננת.״

״כבר ראית את העולם הזה.״

״ראיתי אותו. אבל הוא השתנה.״

״כך דרכו.״

היא הביטה בתפוז שנפל מאחד העצים והתגלגל אל השביל.

״הם אינם יודעים כמה מעט זמן יש להם,״ אמרה.

״יש ביניהם שיודעים.״

״ובכל זאת הם מבזבזים אותו.״

״לפעמים.״

הציפור שתקה.

״היא עדיין שואלת?״

״יותר מאי פעם.״

״והיא מוכנה?״

״אינני יודע.״

הציפור הפנתה את ראשה לאחור.

״אם כך, מדוע עכשיו?״

״מפני שלא כל מי שמוכן יודע זאת. ולא כל מי שמבקש תשובה מוכן לשמוע אותה.״

״ואם תסרב?״

״היא תחזור לביתה.״

״ואם תסכים?״

הפעם לא באה תשובה.

הציפור המתינה, אבל הקול לא הוסיף דבר.

היא הכירה את השתיקות האלה. הן לא נבעו מחוסר ידיעה בהכרח. לפעמים הייתה זו הדרך היחידה להשאיר בחירה חופשית באמת.

״היא לא תזכור אותי,״ אמרה לבסוף.

״לא.״

״אולי זה לטובה.״

״אולי.״

הציפור פרשה את כנפיה וחצתה את השער.

מיד הרגישה את האוויר נושא את גופה. משב רוח הסיט אותה מעט ממסלולה, והיא תיקנה את מעופה. מתחתיה השתרעו שורות ארוכות של עצי פרי, וביניהן אדמה חומה ושבילים צרים.

היא נחתה על ענף גבוה.

מאחוריה נסגר השער.

לרגע נשאר באוויר הבהוב כסוף, ואז נעלם גם הוא.

הציפור הביטה סביב.

היא ידעה היכן היא נמצאת.

היא גם ידעה את מי באה לפגוש.

אבל דבר אחד לא ידעה, ואולי משום כך המשיכה להביט בשביל זמן רב כל כך.

היא לא ידעה אם הפעם תבחר האישה ללכת בעקבותיה.

סוף הפרולוג.