איך נולד סיפור?

הצצה אל העולם שמאחורי הספרים שלי

מאת נורית רוזנבלט

איך בעצם נולד סיפור?

אני חושבת שסיפור מתחיל הרבה לפני שנכתבת המילה הראשונה. הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מצליחים להתנתק מעט מהמציאות שסביבנו ולאפשר למחשבות לנדוד למקום אחר. מקום שבו אין חוקים קבועים, אין גבולות ברורים, וכל מה שאנחנו מסוגלים לדמיין יכול להתקיים.

הדמיון הוא בעיניי אחת היכולות המופלאות ביותר שיש לנו. באמצעותו אנחנו יכולים ליצור אינסוף עולמות, דמויות וצורות, להעניק להם צבעים וקולות, לשנות אותם, לפרק ולבנות אותם מחדש.

אנחנו יכולים לנוע בין זמנים, להגיע למקומות שמעולם לא התקיימו ולפגוש דמויות שנולדו אך ורק מתוך המחשבות שלנו.

וככל שאנחנו מאפשרים לדמיון להתפתח, כך אנחנו מגלים עד כמה רחוק הוא מסוגל לקחת אותנו.

לפעמים אני מרגישה שככל שהדמיון שלי פעיל יותר, כך הרגליים שלי מתרחקות מעט מהקרקע. אני נמצאת כאן, בתוך המציאות היומיומית, אבל חלק מהמחשבות שלי כבר מטייל במקום אחר לגמרי.

אולי זו גם הסיבה שאני זקוקה לזמן רב עם עצמי.

לא מתוך רצון להתרחק מאנשים, אלא מתוך צורך להיות לבד עם המחשבות שלי. בשקט הזה אני יכולה להקשיב לדמויות שנוצרות בתוכי, להתבונן במקומות שהדמיון בונה ולתת לרעיונות להתפתח בלי הפרעות.

יש מסעות שאפשר לצאת אליהם עם אנשים אחרים, ויש מסעות שאפשר לערוך רק בתוך התודעה שלנו.

בשבילי, הכתיבה מתחילה במסעות האלה.

כשהדמיון הופך לסיפור

אני לא תמיד יודעת מראש לאן הסיפור יוביל אותי.

לפעמים רעיון קטן מתפתח לעולם שלם. דמות אחת מעוררת שאלה, השאלה מובילה למפגש, והמפגש פותח אפשרות שלא חשבתי עליה קודם.

יש שלב בכתיבה שאני אוהבת במיוחד. השלב שבו אני כבר לא מרגישה שאני ממציאה את הסיפור, אלא מגלה אותו.

בהתחלה אני זו שמחליטה לאן הדמות תלך, את מי תפגוש ומה היא תגיד. אבל ככל שאני מעמיקה בעולם שיצרתי, הדמות מקבלת אופי משלה. אני מתחילה להכיר את הפחדים שלה, את הרצונות שלה ואת הדרך שבה היא חושבת.

ולפעמים אני מתכננת שהיא תפנה לכיוון אחד, אבל כשאני מגיעה לרגע הזה בכתיבה, אני מבינה שהיא דווקא צריכה לבחור בדרך אחרת.

לא משום שהדמות באמת פועלת בלעדיי, אלא משום שבתוך הדמיון שלי היא כבר הפכה לאדם שלם, עם היגיון פנימי משלו.

המחשבות האלה ממשיכות ללוות אותי גם כשאני לא כותבת.

אני יכולה לצאת להליכה, לשבת מול הים או פשוט להיות בשקט, ופתאום למצוא פתרון לסצנה שהעסיקה אותי יום קודם.

כאילו הסיפור ממשיך להיכתב במקום כלשהו בתוכי, גם כשהמחשב סגור.

איך מזמינים את הקורא להיכנס לעולם שלא קיים?

ליצור עולם בדמיון ולכתוב אותו כך שאדם אחר יוכל להיכנס אליו הם שני דברים שונים.

כשאני כותבת, אני צריכה לזכור שהקורא לא רואה את מה שאני רואה. הוא לא מכיר את הדמויות כפי שאני מכירה אותן, ולא טייל במקומות שכבר ביקרתי בהם מאות פעמים במחשבותיי.

לכן חשוב לי להשאיר לו נקודות אחיזה.

רגש שהוא מכיר. פחד שהוא יכול להבין. שאלה שגם הוא שאל את עצמו. משהו מוכר שיוכל להחזיק בו בזמן שאני מזמינה אותו להתרחק מהמציאות.

כי אם אקח אותו רחוק מדי, מהר מדי, הוא עלול ללכת לאיבוד.

אני רוצה שהקורא יוכל לעוף איתי בדמיון, אבל גם שירגיש בטוח מספיק כדי להמשיך במסע.

זו אחת הסיבות שאני אוהבת לשלב איורים בתוך הסיפורים שלי.

אנחנו רגילים לחשוב על איורים כעל משהו ששייך בעיקר לספרי ילדים, אבל בעיניי גם מבוגרים יכולים להיעזר בהם. תמונה אחת יכולה לפתוח דלת לעולם שלא תמיד פשוט לתאר במילים.

האיור לא נועד להחליף את הדמיון של הקורא, אלא לעורר אותו.

ואני חושבת שכאן מתרחש אחד הדברים היפים ביותר בספרות.

הסופר יוצר עולם אחד, אבל כל קורא בונה אותו מחדש בתודעה שלו. אותן מילים יכולות לעורר אצל אנשים שונים תמונות, רגשות וחוויות אחרות לגמרי.

בין עולמות דמיוניים לחיים עצמם

אני אוהבת את האפשרות ליצור מציאות שאין לה גבולות.

עולם שבו הזמן יכול לקבל קול, הזיכרון יכול להפוך לישות, והאהבה יכולה להיות משהו שאפשר לפגוש ולשאול אותו שאלות.

אבל אני אוהבת לא פחות להתבונן בחיים הרגילים ולגלות כמה הם יכולים להיות משעשעים.

לפעמים סיפור נולד משאלה פילוסופית שמלווה אותי שנים. ולפעמים הוא מתחיל מרגע יומיומי קטן, כזה שכולנו מכירים, אבל כשמסתכלים עליו מזווית אחרת הוא הופך לקומדיה שלמה.

כך נולדו אצלי שני עולמות שונים מאוד.

ב״המסע אל הנצח״ רציתי לתת לדמיון שלי להגיע למקומות שאי אפשר להגיע אליהם במציאות. לדמיין מפגשים עם ישויות, לשאול שאלות על הבריאה, על הזמן, על הזיכרון, על האהבה ועל משמעות החיים.

לא רציתי לכתוב ספר שמספק תשובות לכל דבר. רציתי לכתוב ספר שמעז לשאול.

לעומת זאת, ב״יום במנופאוזה״ רציתי לקחת חוויה אנושית ומוכרת, על כל המבוכה, השינויים וההפתעות שבה, ולהסתכל עליה בהומור.

כי גם צחוק דורש דמיון.

לפעמים צריך רק לקחת רגע קטן מהחיים, להגדיל אותו מעט ולגלות כמה הוא מצחיק כשאנחנו מצליחים להסתכל על עצמנו מבחוץ.

שני הספרים שונים זה מזה כמעט בכל דבר, אבל מבחינתי הם נולדו מאותו מקום: הסקרנות שלי כלפי החיים והרצון לראות מעבר למה שנמצא ממש מול העיניים.

ומה הכתיבה מגלה לי על עצמי?

אחד הדברים שהפתיעו אותי הוא שלא כל השאלות שאני מכניסה לסיפור נולדו במיוחד עבורו.

חלקן מלוות אותי שנים.

מה המשמעות של הזמן שאנחנו מקבלים? למה אנחנו נאחזים בזיכרונות מסוימים? האם אהבה יכולה להתקיים בלי פחד מאובדן? ומה היינו בוחרים לעשות אילו ידענו שהחיים שלנו לא יסתיימו לעולם?

אלה שאלות שאין לי עליהן תשובות מוחלטות.

ואולי דווקא משום כך אני אוהבת לכתוב עליהן.

דרך הסיפור אני יכולה להתבונן בהן מזוויות שונות, לתת להן צורה וקול, ולאפשר לדמויות שלי להתמודד איתן.

ובאותה מידה, הכתיבה מאפשרת לי גם לצחוק על החיים.

על הרגעים שבהם אנחנו מתכננים דבר אחד וקורה בדיוק ההפך. על הפער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו שולטים בו לבין מה שהמציאות מחליטה לעשות.

אני מגלה שהדמיון לא רק מרחיק אותי מהחיים. לפעמים הוא דווקא עוזר לי להבין אותם טוב יותר.

ומה קורה כשהספר נגמר?

יש קושי מסוים בלסיים סיפור.

כל עוד אני כותבת, העולם שיצרתי עדיין פתוח. אני יכולה לחזור אליו, לשנות משהו, להוסיף מפגש או לגלות אפשרות חדשה.

אבל מגיע רגע שבו צריך להחליט שהמסע הושלם.

זה לא אומר שנגמרו לי הרעיונות. להפך. לפעמים דווקא בסוף הכתיבה אני מגלה כמה דרכים נוספות יכולתי לבחור.

ובכל זאת, צריך לדעת לשחרר.

כי מרגע שהספר מגיע אל הקורא, הוא כבר לא שייך רק לדמיון שלי.

הקורא מביא איתו את הזיכרונות שלו, את הפחדים שלו, את החוויות שלו ואת השאלות שהוא נושא בתוכו.

הוא עשוי לאהוב דמות שלא חשבתי שתהיה מרכזית, לצחוק ממשפט שכמעט מחקתי או למצוא משמעות במקום שבו אני עצמי ראיתי משהו אחר לגמרי.

ואני חושבת שיש בזה יופי עצום.

אני מאמינה שלא כולנו נותנים לדמיון שלנו את אותו המקום בחיים. יש אנשים שהמחשבות שלהם עסוקות כמעט ללא הפסקה במשימות, בעבודה ובשגרת היום, ולא תמיד נשאר להם זמן לתת לתודעה לנדוד.

דווקא עבורם, ספר יכול להיות הזמנה נפלאה לצאת למסע.

לא צריך לקנות כרטיס טיסה, לארוז מזוודה או לעזוב את הבית. צריך רק לפתוח ספר ולהסכים, לזמן מה, להיכנס למציאות אחרת.

לפעמים המסע הזה מעניק לנו מנוחה מהעולם שסביבנו. לפעמים הוא מעורר בנו מחשבות חדשות, ולפעמים הוא פשוט מאפשר לנו לצחוק על משהו שעד לפני רגע נראה לנו מתסכל.

ואני אוהבת במיוחד את הרגע שבו הספר נסגר, אבל הסיפור ממשיך לחיות בתוכנו.

כשאנחנו הולכים ברחוב ופתאום נזכרים בדמות. כשאנחנו עושים פעולה יומיומית ומוצאים את עצמנו חוזרים במחשבות למקום שקראנו עליו. כששאלה שעלתה בסיפור ממשיכה ללוות אותנו הרבה אחרי שסיימנו לקרוא.

מבחינתי, זה הרגע שבו סיפור באמת הצליח לגעת בקורא.

כי הוא כבר לא נמצא רק בין דפי הספר.

הוא הפך לחלק קטן מעולמו הפנימי.

אז איך נולד סיפור?

אצלי הוא נולד מתוך שקט, מתוך מחשבה, מתוך שעות של לבד שאני בוחרת בהן ומתוך הנכונות להתרחק לרגע מהעולם המוכר.

הוא נולד כשאני מאפשרת לעצמי לדמיין בלי לשאול מיד אם הדבר אפשרי, הגיוני או אפילו מציאותי.

ורק אחר כך, כשאני מתחילה לכתוב, אני מחפשת את הדרך להפוך את כל מה שראיתי בדמיוני למילים שגם אדם אחר יוכל לראות דרכן.

אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת לכתוב.

כי בכל פעם שאני יוצרת סיפור, אני לא רק בוראת עולם חדש לעצמי.

אני פותחת אליו דלת, ומזמינה מישהו אחר להיכנס.

ואם אחד משני הספרים שלי יצליח לקחת אתכם לרגע למקום אחר — בין אם למסע אל סודות הבריאה ובין אם לצחוק קטן על החיים עצמם — מבחינתי הדמיון כבר עשה את שלו.

באהבה, נורית רוזנבלט / OrOrgani

נפגשים גם כאן    האתר · הבלוג · YouTube · Instagram · פייסבוק · Threads · Medium · Substack