המסע אל הנצח — פרק שלישי: בין הזמן לנצח

הפרק השלישי של ספרי, המסע אל הנצח, מתפרסם כאן פרק אחר פרק. הפרקים הקודמים: פרק ראשון — המפגש · פרק שני — השביל הנסתר.

פרק שלישי — בין הזמן לנצח

עמדתי מול עץ הנצח ולא הצלחתי להסיר ממנו את עיניי.

הוא היה יפה באופן שלא הכרתי. לא רק בגלל הגזע הכסוף, הענפים הרחבים או הפירות הזהובים שנראו כאילו נאסף לתוכם אור השמש. היה בו משהו נוסף, שקשה היה לי להגדיר. תחושה של נוכחות. כאילו לא עמדתי מול עץ, אלא מול דבר חי שמודע לכך שאני נמצאת שם.

הפרי שהתנועע קודם לכן נעצר.

הסתכלתי על הענפים האחרים. העלים כמעט לא זזו. הרוח, שליוותה אותנו לאורך השביל, נעלמה ברגע שנכנסנו אל קרחת היער.

לא שמעתי אפילו ציוץ של ציפור.

מלבד הציפור הכסופה, כמובן.

היא עמדה על ענף נמוך והביטה בי. במשך כל הדרך היא הייתה מלאת חיים, לפעמים חסרת סבלנות, כאילו ידעה בדיוק לאן אנחנו הולכות ולא הבינה מדוע אני מתעכבת על כל דבר. עכשיו הייתה שקטה.

״למה קראת לו עץ הנצח?״ שאלתי.

״מפני שזה שמו.״

״אני מניחה שלא התכוונת לתת לי תשובה כל כך פשוטה.״

היא הטתה מעט את ראשה.

״לא כל תשובה פשוטה היא תשובה שלמה.״

התקרבתי אל הגזע.

מקרוב הבחנתי שקווי הקליפה שלו אינם דומים לאלה של עצים אחרים. הם התפתלו זה סביב זה, דקים ומסועפים, ויצרו צורות שהזכירו לי כתיבה בשפה שאיני מכירה.

הושטתי יד, אך עצרתי לפני שנגעתי בו.

״מותר?״

״העץ לא היה נותן לך להתקרב אילו לא רצה בכך.״

לא ידעתי מה לעשות עם המשפט הזה. מאז שנכנסתי לשביל הנסתר שמעתי דברים שלא התאימו לשום דבר שהכרתי, ובכל זאת, במקום להיבהל, מצאתי את עצמי מקבלת אותם בזה אחר זה. אולי משום שהכול התרחש בהדרגה. פרח שהתקפל למגע ידי, בריכה שהשתקפו בה כוכבים בשעות הערב, שעון שכמעט לא התקדם.

כל אחד מהדברים האלה היה מוזר בפני עצמו. יחד הם יצרו עולם שבו כבר לא ידעתי אילו כללים עדיין תקפים.

הנחתי את כף ידי על הגזע.

הקליפה הייתה חמימה.

עצמתי את עיניי לרגע. מתחת לכף ידי הרגשתי פעימה חלשה, כמעט בלתי מורגשת. ניסיתי להקשיב לה, להחליט אם זו תנועה אמיתית או הדופק שלי, אבל ככל שהתרכזתי בה נעשתה התחושה ברורה יותר.

משכתי את ידי.

״הוא פועם.״

הציפור לא נראתה מופתעת.

״בדרכו.״

הבטתי שוב בעץ. הייתי בטוחה שלא ראיתי אותו מעולם, ובכל זאת התחושה המוזרה שליוותה אותי מאז שנכנסנו לקרחת היער הלכה והתחזקה. היא הזכירה לי את הרגעים שבהם ריח מסוים מחזיר אותי לילדות, עוד לפני שאני מצליחה להיזכר לאיזה מקום או לאיזה אדם הוא שייך.

רק שכאן לא הגיע הזיכרון.

נשארה רק תחושת ההיכרות.

״הייתי כאן פעם?״ שאלתי.

הציפור העבירה את משקלה מרגל אחת לאחרת.

״מה גורם לך לחשוב כך?״

״אני לא יודעת. אולי העץ הזה. אולי את. יש לי הרגשה ששתיכן יודעות עליי משהו שאני לא יודעת.״

היא הביטה לעבר השביל שממנו הגענו.

״יש דברים שאי אפשר להבין לפני שפוגשים אותם.״

כבר עמדתי להשיב לה, כששמעתי קול מאחוריי.

״ויש דברים שאפשר לפגוש פעמים רבות ועדיין לא להבין.״

הסתובבתי בבהלה.

בצד הרחוק של קרחת היער, במקום שהצללים התארכו בין השורשים, ישב אדם על סלע שטוח.

הייתי בטוחה שלא היה שם קודם.

הוא נראה כגבר מבוגר, אם כי לא הצלחתי להעריך את גילו. שיערו היה אפור, פניו חרושות קמטים עדינים, ועיניו בהירות באופן יוצא דופן. הוא לבש בגדים פשוטים בצבעי אדמה והחזיק בידיו דבר קטן שלא הצלחתי לזהות.

לא היה בו דבר מאיים, אבל עצם הופעתו הפתאומית גרמה לי לסגת צעד.

״מאיפה הגעת?״

״אני כאן כבר זמן מה.״

הסתכלתי על הציפור. היא נשארה על הענף, רגועה לחלוטין.

״את מכירה אותו?״

״כן.״

״כמובן,״ מלמלתי. ״אני היחידה כאן שלא מכירה אף אחד.״

האיש חייך.

״את מכירה אותי טוב יותר מכפי שאת חושבת.״

התבוננתי בפניו. ניסיתי למצוא בהם משהו מוכר, אבל לא הצלחתי.

״אני מצטערת, אני לא זוכרת שנפגשנו.״

״לא כך התכוונתי.״

הוא פתח את כף ידו. בתוכה נח שעון כיס קטן, ישן למראה, שמחוגיו לא נעו.

״מי אתה?״

״את יכולה לקרוא לי זמן.״

חיכיתי שיחייך, שיסביר שזו בדיחה או שם משונה שנתנו לו. הוא לא עשה זאת.

הסתכלתי על השעון שבידו, ואז על הציפור.

״הזמן?״

״זה השם שבני האדם נתנו למה שאני מייצג. הוא מתאים למדי, אף שאינני בטוח שהם מבינים אותו.״

הייתי צריכה כנראה להיבהל. במקום זאת הרגשתי סקרנות גדולה.

כל חיי התייחסתי לזמן כאל דבר שאפשר למדוד אבל אי אפשר לראות. משהו שחולף, גם כשאנחנו רוצים שיעצור. ועכשיו ישב מולי אדם שהציג את עצמו כזמן, ואני ניסיתי להבין אם הוא באמת מי שהוא טוען להיות או שאני חולמת חלום יוצא דופן.

הוצאתי את הטלפון מכיסי.

המסך נדלק. השעה כמעט לא השתנתה מאז עמדתי ליד הבריכה.

״יש משהו לא תקין בשעון שלי.״

האיש הביט בו.

״השעון שלך תקין.״

״אז איך יכול להיות שהלכתי כל כך הרבה זמן וכמעט לא עברו דקות?״

״מפני שלא בכל מקום הזמן נחווה באותה דרך.״

התיישבתי על אבן מולו, בעיקר משום שרגליי התחילו להתעייף. הייתי זקוקה לרגע שבו אוכל פשוט לשבת ולנסות להבין מה מתרחש סביבי.

״אם אתה באמת הזמן, יש לי הרבה שאלות בשבילך.״

״אני רגיל לזה.״

״אני מניחה שכולם רוצים ממך משהו.״

״רובם רוצים עוד ממני. אחרים מבקשים שאמהר. יש מי שמתחננים שאעצור, ויש מי שמבקשים שאעביר אותם מהר ככל האפשר אל יום אחר.״

חשבתי על הפעמים שבהן הסתכלתי בשעון וחיכיתי שיום קשה יסתיים, ועל ימים אחרים שרציתי להאריך עוד קצת. ימי הולדת של הילדים, חופשות משפחתיות, ארוחות שהתארכו אל תוך הלילה. אפילו רגעים פשוטים, שבהם ישבתי בבית והרגשתי שאין שום מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו.

מוזר כמה מעט אנחנו חושבים על הזמן עצמו, אף שאנחנו עסוקים בו ללא הרף.

״אני חושבת שהבעיה היא שאנחנו תמיד מרגישים שחסר לנו זמן,״ אמרתי.

״ומה היית עושה אילו היה לך יותר?״

כמעט עניתי מיד. היו לי כל כך הרבה דברים שרציתי להספיק. ספרים לקרוא, מקומות לראות, שפות ללמוד, מחשבות לפתח, אנשים להכיר. גם בגילי עדיין הרגשתי שיש בי סקרנות של ילדה, לפעמים אפילו יותר מכפי שהייתה לי בצעירותי.

אבל אז נזכרתי בשבועות שבהם היו לי שעות פנויות ובכל זאת לא עשיתי את כל הדברים שתכננתי.

״כנראה הייתי מוצאת עוד דברים לעשות,״ הודיתי.

הוא חייך.

״זאת תשובה שאני שומע לעיתים קרובות.״

״אבל יש דברים שאי אפשר להספיק בחיים אחד.״

״נכון.״

״זה לא מפריע לך?״

״מה בדיוק?״

״שאנשים חיים כל כך מעט. שהם מתחילים להבין את עצמם, ללמוד מהטעויות שלהם, להכיר את העולם, ואז הכול נגמר.״

הוא הניח את השעון לצידו.

״את חושבת שהבנה מגיעה רק עם השנים?״

חשבתי על השאלה. הכרתי אנשים צעירים שהיו בהם רגישות וחוכמה שלא מצאתי אצל מבוגרים מהם בהרבה. ומנגד, הכרתי אנשים שחזרו על אותן טעויות במשך עשרות שנים.

״לא,״ אמרתי. ״אבל הניסיון משנה אותנו. יש דברים שלא הייתי מסוגלת להבין בגיל עשרים, גם אם מישהו היה מסביר לי אותם היטב. הייתי צריכה לחיות אותם.״

הוא הנהן.

״אז אולי מה שאת מבקשת אינו רק עוד זמן. את מבקשת עוד הזדמנויות לחיות.״

המשפט הזה נשאר איתי.

במשך שנים עסקתי בשאלה איך אפשר להאריך את החיים. קראתי, למדתי, ניסיתי לשמור על הגוף שלי, על הבריאות ועל ההרגלים היומיומיים. האמנתי שיש משמעות גדולה לאופן שבו אנחנו חיים, ולא רק למספר השנים שנזכה להן.

אבל מעולם לא עמדתי מול האפשרות שהשנים פשוט לא יסתיימו.

הרמתי את מבטי אל עץ הנצח.

״הפרי הזה באמת יכול לתת חיי נצח?״

האיש עקב אחרי מבטי.

״כן.״

המילה הייתה קצרה כל כך, כמעט רגילה, עד שלקח לי רגע להבין מה שמעתי.

״אז למה לא כולם מגיעים לכאן?״

״רובם אינם יודעים שהעץ קיים. וגם מבין אלה שמוצאים אותו, לא כולם בוחרים לאכול מפריו.״

״למה שמישהו יוותר על האפשרות לחיות לנצח?״

הוא לא מיהר להשיב.

״מפני שלא כולם מבקשים את אותם החיים.״

התבוננתי בפירות הזהובים.

״אבל כולם מפחדים למות, לא?״

״לא כולם. וגם מי שפוחד מן המוות אינו בהכרח רוצה לחיות לנצח.״

ניסיתי לדמיין אדם שמקבל אפשרות כזאת ובוחר לוותר עליה.

חשבתי על אנשים שכבר איבדו את מי שאהבו יותר מכול. על מי שסבלו שנים ממחלות, מכאב או מבדידות. האם הנצח היה עבורם מתנה? אולי דווקא עונש?

ומנגד, האם החיים אינם משתנים כל הזמן? האם אי אפשר למצוא בהם אהבה חדשה, משמעות חדשה, אפילו אחרי אובדן גדול?

לא ידעתי.

התחלתי להבין שהשאלה מורכבת הרבה יותר מכפי שנראתה לי בתחילה.

״אתה יודע,״ אמרתי, ״כשהייתי צעירה חשבתי שאנשים מבוגרים יודעים את כל התשובות. היום אני מבינה שככל שאני לומדת יותר, אני מגלה כמה מעט אני יודעת. לפעמים אני מרגישה שרק עכשיו התחלתי להבין מה זה בכלל לחיות.״

״ומה גילית?״

הבטתי סביבי. האור שבין הענפים היה רך, כמעט זהוב כמו הפירות עצמם.

״שהחיים אינם רק הדברים הגדולים שקורים לנו. לפעמים דווקא הדברים הקטנים הם אלה שנשארים. שיחה עם ילד, ריח של אוכל בבית, שיר ששומעים במקרה ומחזיר אותנו עשרים שנה לאחור. אפילו הליכה פשוטה בפרדס.״

חייכתי לעצמי.

״אם כי ההליכה הזאת קצת יצאה משליטה.״

האיש צחק בשקט.

היה משהו נעים בצחוק שלו. לרגע שכחתי שאני יושבת מול דמות בלתי אפשרית, במקום שלא אמור להתקיים.

״אני חושבת שאנחנו מבזבזים הרבה מהחיים בציפייה למשהו,״ המשכתי. ״כשהילדים קטנים אנחנו מחכים שיגדלו קצת, כשהם גדלים אנחנו מתגעגעים לתקופה שבה היו קטנים. אנחנו מחכים לסוף השבוע, לחופשה, לשנה הבאה. ואז פתאום מסתכלים אחורה ומבינים שכל הזמן הזה היו אלה החיים עצמם.״

הוא הקשיב בלי להפריע.

״אולי זאת הסיבה שהייתי רוצה עוד זמן,״ אמרתי. ״לא כדי להספיק יותר משימות. כדי להיות נוכחת יותר. כדי לא להרגיש שכל דבר יפה חולף לפני שהצלחתי באמת ליהנות ממנו.״

״והאם את חושבת שחיי נצח יגרמו לך להיות נוכחת יותר?״

השאלה הפתיעה אותי.

לא חשבתי על האפשרות ההפוכה.

אם הייתי יודעת שיש לי אינסוף שנים, האם עדיין הייתי ממהרת לחבק את ילדיי? האם הייתי יוצאת לראות שקיעה, או אומרת לעצמי שתמיד תהיה עוד אחת?

אולי הידיעה שהזמן מוגבל היא בדיוק מה שגורם לנו להעריך אותו.

אבל גם המחשבה הזאת לא סיפקה אותי. הרי יש אנשים שחיים כאילו זמנם אינסופי, למרות שהם יודעים היטב שלא.

״אני לא חושבת שהנצח ישנה את האופי שלי,״ אמרתי לבסוף. ״לפחות אני מקווה שלא.״

״הזמן משנה את כולנו. גם כשאנחנו מבטיחים לעצמנו שלא נשתנה.״

שתקתי.

לא הייתי בטוחה אם אני מסכימה איתו. יש דברים שהשתנו בי עם השנים, אבל יש גם חלקים שהרגשתי שנשארו בדיוק כפי שהיו בילדותי. אותה סקרנות, אותה רגישות לדברים מסוימים, אותו רצון להבין מה מסתתר מאחורי מה שאני רואה.

אולי האדם משתנה, אבל משהו עמוק יותר ממשיך ללוות אותו.

הבטתי שוב בעץ.

״ספר לי עליו.״

האיש הסתכל אל הענפים הגבוהים, כאילו ניסה להיזכר במשהו רחוק מאוד.

״בני האדם שמרו סיפורים על העץ הזה במשך דורות. חלקם זוכרים אותו מגן עדן, מן הימים שבהם עץ החיים ועץ הדעת היו חלק מאותו גן. לאחר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת, הדרך אל עץ החיים נחסמה בפניהם.״

הכרתי את הסיפור.

כילדה שמעתי אותו פעמים רבות, אבל מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה לעץ השני. עץ הדעת תמיד עמד במרכז. הפרי האסור, הנחש, הבחירה, הגירוש. עץ החיים נותר אי־שם בשולי הסיפור, כאילו היה רק פרט נוסף.

״הכרובים ולהט החרב המתהפכת,״ אמרתי.

״כך מספרים בני האדם.״

״והם באמת שמרו עליו?״

״הייתה תקופה שבה הדרך אליו הייתה סגורה. העולם השתנה מאז.״

הסתכלתי על קרחת היער.

״אז עכשיו כל אחד יכול להגיע?״

״לא כל אחד מוצא את הדרך.״

״אבל אני מצאתי.״

הוא הביט בציפור הכסופה.

״את לא הגעת לכאן לבד.״

גם אני הסתכלתי עליה. היא עמדה על הענף בשקט, מנקה נוצה בכנפה כאילו השיחה כלל אינה נוגעת לה.

לפתע הרגשתי צורך להבין מדוע הביאה אותי דווקא לכאן.

הרי יצאתי מהבית להליכה קצרה. לא חיפשתי שער לעולם אחר, לא ביקשתי לפגוש את הזמן, ובוודאי לא תכננתי לעמוד מול פרי שיכול לשנות את קיומי.

ובכל זאת, ככל שהתבוננתי לאחור על הדרך שעברנו, היה לי קשה להאמין שכל זה התרחש במקרה.

״למה אני?״ שאלתי.

האיש החזיר את מבטו אליי.

״זאת שאלה שתצטרכי לשאול מישהו אחר.״

הסתכלתי על הציפור.

היא הפנתה את ראשה אל הענפים הגבוהים.

הבנתי שלא אקבל ממנה תשובה כרגע.

רציתי להתעקש, אבל משהו אחר הטריד אותי יותר.

״אם אוכל מהפרי, מה יקרה לי?״

״תמשיכי להתקיים.״

״אני מתכוונת לגוף שלי. לחיים שלי. למשפחה שלי.״

הוא התבונן בי זמן ממושך.

״הנצח אינו המשך פשוט של החיים שאת מכירה.״

הרגשתי צמרמורת קלה.

״מה זה אומר?״

״שיש הבדל בין חיים של גוף לבין קיום של תודעה. הפרי אינו מבטיח לך שהכול יישאר כפי שהוא היום.״

חשבתי על בעלי, על ילדיי, על הבית.

לא הייתי אישה שחיפשה דרך להימלט מחייה. אהבתי אותם. גם את הימים העמוסים, גם את הדאגות הקטנות, אפילו את השגרה שלפעמים התלוננתי עליה.

היו לי עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות איתם. ארוחות משפחתיות, נסיעות, שיחות ארוכות. רציתי לראות את ילדיי ממשיכים לגדול, בונים את חייהם, מוצאים את מקומם בעולם.

״אז אולי זה בכלל לא מה שאני רוצה,״ אמרתי בשקט.

האיש לא ניסה לשכנע אותי אחרת.

וזה היה הדבר המפתיע ביותר.

הוא לא הבטיח לי אושר, לא סיפר על עולמות נפלאים שמחכים מעבר למה שאני מכירה, ולא ניסה להפוך את חיי האנושיים למשהו קטן וחסר חשיבות.

הוא פשוט ישב שם, כאילו ידע שיש החלטות שאיש אינו יכול לקבל בשבילנו.

לאחר זמן מה קם ממקומו.

״אתה הולך?״ שאלתי.

״את כבר לא זקוקה לי כדי לחשוב על מה ששמעת.״

״אבל יש לי עוד שאלות.״

״אני בטוח.״

הוא הרים את שעון הכיס והחזיק אותו לרגע מול האור.

״אפשר לשאול אותך עוד אחת?״

הוא הנהן.

״אתה יודע מתי אמות?״

השאלה יצאה מפי לפני שהספקתי לחשוב אם אני באמת רוצה לשמוע את התשובה.

האיש הביט בי בעיניים עצובות מעט.

״אני יודע מה כבר חלף. העתיד אינו שייך לי לבדי.״

רציתי לשאול למה התכוון, אבל הוא כבר החל להתרחק לעבר העצים.

עקבתי אחריו במבט. הוא לא מיהר, ובכל זאת נדמה היה שהמרחק בינו לביני גדל מהר מכפי שהליכתו אפשרה.

כשהגיע אל הצללים שבין הגזעים, כבר לא הצלחתי לראות אותו.

נשארתי לבדי עם הציפור והעץ.

לא ידעתי אם חלפו דקות או שעות.

הסתכלתי בטלפון. השעה עדיין כמעט לא השתנתה.

חשבתי על השיחה.

כל כך הרבה שנים רציתי להבין איך אפשר לחיות יותר, ועכשיו, כשעמדה לפניי האפשרות לחיות ללא סוף, גיליתי שאני בכלל לא בטוחה מה פירוש הדבר.

המוות תמיד נראה לי כמו גבול שאין מעבר לו. משהו שאנחנו יודעים שיגיע, גם אם איננו אוהבים לחשוב עליו. במשך רוב חיינו אנחנו מצליחים להרחיק את המחשבה הזאת, אבל היא חוזרת ברגעים מסוימים. כשאנחנו מאבדים אדם אהוב. כשמישהו בגילנו חולה. כשאנחנו מסתכלים בתמונה ישנה ומבינים כמה מהר עברו השנים.

חשבתי על האנשים שכבר לא היו בחיי.

כמה הייתי רוצה לשבת איתם שוב, אפילו לשעה אחת. לשמוע את קולם, לשאול דברים שלא הספקתי לשאול, לומר דברים שחשבתי שתמיד יהיה זמן לומר.

אבל האם חיי נצח היו פותרים את הכאב הזה?

אם הייתי ממשיכה להתקיים בזמן שאחרים הולכים לעולמם, אולי הייתי נאלצת לחוות את הפרידות האלה שוב ושוב.

מצד שני, האם הייתי מוותרת על כל האהבה שעוד אוכל להרגיש רק מפני שיום אחד היא עלולה להסתיים?

לא מצאתי תשובה.

הסתכלתי על כפות ידיי.

הן היו מוכרות לי כל כך, ובכל זאת פתאום ראיתי אותן אחרת. אלה הידיים שבהן החזקתי את ילדיי כשהיו תינוקות. הידיים שבישלו, כתבו, ליטפו, חיבקו. באמצעות הגוף הזה הכרתי את העולם.

הריח של הגשם הראשון. החום של השמש על הפנים. המגע של מים קרים ביום חם. התחושה של ראש ילד שנרדם על הכתף.

האם הייתי מסוגלת להתקיים בלי כל אלה?

הרמתי את מבטי אל העץ.

אחד הפירות היה תלוי נמוך במיוחד. הוא היה גדול מעט מהאחרים, עגול וזהוב, ועל קליפתו נראו קווים דקים שהחזירו את האור.

התקרבתי אליו.

לא התכוונתי לקחת אותו. רציתי רק לראות אותו מקרוב.

אבל כשהושטתי את ידי, הרגשתי שוב את אותה חמימות שהרגשתי כשנגעתי בגזע.

הנחתי את אצבעותיי על הפרי.

הוא היה חלק, כמעט קטיפתי, ובתוכו הרגשתי תנועה עדינה.

לרגע חלפה בי תחושה מוזרה, כאילו כבר עשיתי את התנועה הזאת בעבר.

ראיתי הבזק של אור, לא בעיניי אלא אי־שם בתוכי. הוא נעלם לפני שהצלחתי להבין מה ראיתי.

הסרתי את ידי בבהלה.

הציפור פרשה מעט את כנפיה.

״הכול בסדר?״

״אני חושבת שכן.״

הסתכלתי על הפרי.

״קרה לי משהו כשנגעתי בו.״

היא המתינה.

״הייתה לי תחושה שאני נזכרת במשהו, אבל אני לא יודעת במה.״

הציפור לא אמרה דבר.

לא רציתי להתחיל שוב לחקור אותה. כבר הבנתי שהיא יודעת יותר מכפי שהיא מוכנה לספר, ואולי גם אני הייתי צריכה להפסיק לחפש תשובות אצל אחרים.

עמדתי שם זמן רב.

חשבתי על כל השנים שבהן ניסיתי לשמור על בריאותי. על הדברים שקראתי, על מה שלמדתי, על ההרגלים שהקפדתי עליהם. תמיד רציתי לחיות חיים ארוכים, אבל מעולם לא שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אילו לא היה להם סוף.

כמה דברים עוד לא ראיתי. כמה מקומות לא ביקרתי בהם. כמה שאלות נשארו ללא תשובה.

לפעמים הרגשתי שגם אם ייתנו לי עוד מאה שנים, לא אספיק ללמוד את כל מה שמעניין אותי.

ועכשיו עמדה לפניי האפשרות לקבל זמן ללא גבול.

נזכרתי במה שאמר הזמן על הנוכחות שלנו בחיים. האם הידיעה שיש לי אינסוף שנים תגרום לי לדחות הכול למחר? או שאולי דווקא החופש מהפחד מפני הסוף יאפשר לי לחיות אחרת?

לא ידעתי.

אבל הבנתי דבר אחד: גם אם אחזור עכשיו הביתה, לא אוכל לשכוח את העץ הזה.

אדע שהוא קיים.

בכל פעם שאחשוב על השנים שחולפות, אזכור שעמדתי כאן והייתה לי אפשרות לבחור.

אולי אתחרט אם אוכל מהפרי.

ואולי אתחרט כל חיי אם אעזוב אותו.

המחשבה הזאת הפחידה אותי כמעט כמו הבחירה עצמה.

הושטתי שוב את ידי.

הפעם אחזתי בפרי בעדינות, וכשמשכתי אותו מעט הוא ניתק מן הענף בקלות מפתיעה.

הסתכלתי עליו בכף ידי.

הוא לא היה כבד. למעשה, מלבד החום העדין שעלה ממנו והאור שהאיר את אצבעותיי, הוא הרגיש כמו פרי רגיל לגמרי.

כמה מוזר.

דבר קטן כל כך, ובתוכו אפשרות גדולה כל כך.

הבטתי בציפור הכסופה.

היא עמדה במרחק ולא אמרה דבר.

הייתי אסירת תודה על השתיקה הזאת.

לא רציתי שמישהו יאמר לי מה לעשות.

אבל כשניסיתי להרים את הפרי אל פניי, היד שלי נעצרה.

לפתע ראיתי בעיני רוחי את המטבח שלנו.

לא את הבית כפי שהוא נראה בתצלומים, מסודר ונקי, אלא כפי שהוא באמת בסוף יום: כוס שנשארה על השיש, מגבת תלויה על ידית התנור, אור קטן מעל הכיור. שמעתי את בעלי קורא לי מחדר אחר ושואל אם ראיתי משהו שהוא מחפש. שמעתי את אחד הילדים צוחק ממשהו שלא הבנתי, ואת עצמי מבקשת שיספרו לי מה מצחיק.

רציתי להיות שם.

לא מחר, לא בעוד שנה, אלא עכשיו.

הגעגוע הגיע בפתאומיות כזאת שהרגשתי אותו בגרון. הרי יצאתי מהבית רק לפני זמן קצר. איש מהם לא ידע שאני עומדת כאן, מחזיקה בידי דבר שעלול להפריד בינינו.

הסתכלתי על הפרי, ופתאום כעסתי.

כעסתי על העץ שעמד בשלוותו, על האיש שקרא לעצמו זמן והלך לפני שהסביר לי מה באמת יקרה, ובעיקר על הציפור שהביאה אותי לכאן.

״ידעת מה יש בסוף השביל,״ אמרתי לה.

היא ירדה מן הענף ונחתה על שורש בולט, לא רחוק ממני.

״ידעתי.״

״וידעת שאני עלולה לאכול מהפרי.״

״זאת אפשרות.״

״אז למה לא אמרת לי קודם? לפני שהתחלתי ללכת אחרייך?״

הקול שלי עלה יותר משהתכוונתי. לא אהבתי לשמוע את עצמי מדברת כך, אבל לא ניסיתי לרכך אותו.

״כי אז אולי לא היית באה,״ אמרה.

״בדיוק. אולי הייתי מחליטה שאני לא רוצה לבוא.״

היא השפילה מעט את ראשה.

״את צודקת. הייתי צריכה לספר לך יותר.״

התשובה הזאת עצרה אותי. ציפיתי שתתחמק, שתאמר שוב שיש דברים שאיני יכולה להבין. במקום זאת היא עמדה מולי והניחה לי לכעוס.

״יש לי משפחה,״ אמרתי, אף על פי שהיא כבר ידעה. ״יש לי בעל שאני אוהבת. ילדים. חיים שלמים. אני לא יכולה פשוט להיעלם להם מפני שמצאתי משהו מסקרן בפרדס.״

הציפור הביטה בי.

״אני יודעת כמה הם יקרים לך.״

״את לא יודעת איך זה.״

ברגע שאמרתי זאת התחרטתי מעט. לא היה לי מושג מה הציפור ידעה או חוותה. אבל היא לא נעלבה, לפחות לא באופן שיכולתי לראות.

״אולי לא כפי שאת יודעת,״ השיבה.

הרגשתי שעיניי מתמלאות דמעות, והדבר הכעיס אותי עוד יותר.

לא רציתי לבכות. רציתי שמישהו יסביר לי מה קורה, ייתן לי תשובה שאוכל לסמוך עליה. אבל אף אחד כאן לא היה מוכן לעשות זאת.

הסתכלתי על הפרי שבידי.

״אם אוכל אותו, אוכל לחזור אליהם?״

הציפור שתקה רגע ארוך מדי.

״לא כפי שאת מדמיינת עכשיו.״

הרגשתי כאילו משהו נשמט מתחת לרגליי.

״אז למה בכלל הבאת אותי לכאן?״

היא התקרבה מעט.

״כדי שתדעי שהאפשרות הזאת קיימת. לא כדי שתבחרי בה.״

״אבל עכשיו אני צריכה לחיות עם הידיעה הזאת.״

״נכון.״

הסתכלתי עליה. לראשונה מאז נפגשנו נראתה לי קטנה מאוד. לא מדריכה שיודעת את כל השבילים, אלא ציפור עדינה העומדת על שורש עץ ומחכה להחלטה שאין בכוחה לקבל.

רציתי להניח את הפרי וללכת.

באמת רציתי.

כבר כרעתי מעט כדי להניח אותו על האדמה, אבל אז עצרתי.

לא בגלל העץ ולא בגלל הציפור.

בגלל עצמי.

הבנתי שאני כועסת גם משום שחלק ממני רוצה לאכול אותו.

לא אהבתי להודות בכך.

איך ייתכן שאני אוהבת כל כך את חיי ובכל זאת נמשכת אל אפשרות שעלולה לקחת אותם ממני? האם הרצון הזה אומר שמשהו חסר לי בבית? שאינני אוהבת מספיק את האנשים שמחכים לי?

לא. ידעתי שלא.

אהבתי את חיי, ובדיוק משום כך רציתי עוד מהם. עוד זמן להבין, להרגיש, לגלות. רציתי לדעת מה יש מעבר לאופק האחרון, לא מפני שהעולם שלי קטן בעיניי, אלא מפני שהוא עורר בי תיאבון לעוד ועוד חיים.

אבל הפרי לא הבטיח לי עוד מאותם חיים.

הוא הציע משהו אחר, שלא הצלחתי לדמיין עד הסוף.

הרגשתי את משקלו בכף ידי. הוא היה קל להפליא, אבל באותו רגע בקושי הצלחתי להחזיק אותו.

״אני מפחדת,״ אמרתי.

לא ידעתי אם דיברתי אל הציפור או אל עצמי.

״מותר לך לפחד,״ השיבה.

״ואני גם רוצה. זה מה שהכי מפחיד אותי.״

היא לא אמרה דבר.

נזכרתי ביום שבו החזקתי לראשונה את אחד מילדיי. באותה שעה הרגשתי אהבה שלא ידעתי שקיימת בי, אבל גם פחד עצום. פתאום היה בעולם אדם שהאושר שלו חשוב לי לא פחות משלי. שום דבר לא היה יכול להכין אותי לכך.

מאז קיבלתי החלטות רבות בלי לדעת כיצד ייראו חיי אחריהן. לא החלטות כמו זו, כמובן. אבל מעולם לא חיכיתי עד שאדע הכול. לפעמים בחרתי מתוך תקווה, לפעמים מתוך צורך, לפעמים מפני שלא יכולתי לדמיין את עצמי ממשיכה בדרך אחרת.

ההבדל היה שעכשיו המחיר לא נגע רק בי.

הוצאתי שוב את הטלפון. פתחתי את המסך ובהיתי בתמונה המשפחתית שהופיעה עליו. כולנו חייכנו למצלמה ביום רגיל לגמרי. זכרתי את הרגע שבו צולמה, את ההערה המצחיקה שנאמרה שנייה לפני שלחצנו על הכפתור, את החום של מי שעמד לצידי.

העברתי אצבע על פני המסך.

רציתי להתקשר הביתה.

לא כדי לספר להם על העץ. רק כדי לשמוע קול מוכר ולשאול מה שלומם.

אבל לא הייתה קליטה.

הבטתי בתמונה עוד רגע וכיביתי את המסך.

חשבתי על כך שאילו אחד מהם היה עומד כאן במקומי, הייתי מתחננת שלא ייגע בפרי. הייתי מבקשת ממנו לחזור איתי הביתה, מזכירה לו את כל מה שעוד מחכה לנו.

המחשבה הזאת כאבה לי.

האם מותר לי לבחור עבור עצמי דבר שלא הייתי רוצה שמישהו שאני אוהבת יבחר?

לא מצאתי דרך קלה להשיב.

״את יכולה עדיין לחזור,״ אמרה הציפור.

הסתכלתי לעבר השביל. הוא היה שם, צר ומוצל, מוביל בחזרה אל הפרדס ואל העולם שהכרתי.

לרגע דמיינתי את עצמי הולכת בו. מגיעה הביתה, שוטפת פנים, יושבת לאכול עם המשפחה. אולי הייתי מספרת להם שפגשתי ציפור מוזרה. אולי הייתי שומרת את הכול לעצמי, מפחדת שאם אומר את הדברים בקול הם יישמעו בלתי אפשריים אפילו לי.

יכולתי לחזור.

אבל ידעתי שאם אחזור, לא אשכח.

העץ הזה יישאר איתי בכל יום הולדת, בכל שערה לבנה חדשה, בכל פעם שאשמע על אדם שמת מוקדם מדי. הייתי תוהה מה היה קורה אילו העזתי. אולי אפילו הייתי שבה לחפש את השביל.

האם זאת סיבה מספקת לאכול מן הפרי?

לא.

הבנתי שאין סיבה אחת שתוכל להצדיק בחירה כזאת. לא הסקרנות לבדה, לא הפחד מן המוות, ואפילו לא הרצון לחוות את כל מה שעדיין לא הספקתי.

הייתי צריכה לבחור בלי לדעת אם אוכל אי פעם להסביר את הבחירה הזאת למי שאני אוהבת.

הכנסתי את הטלפון לכיס.

״אני לא רוצה שהם יחשבו שעזבתי אותם,״ אמרתי בשקט.

הציפור הביטה בי זמן רב.

״אני שומעת אותך.״

זה לא היה פתרון. היא לא הבטיחה דבר, ואני לא ביקשתי ממנה הבטחה שלא תוכל לקיים.

הבטתי שוב בפרי.

חשבתי על בעלי, על ילדיי, על הבית.

לא ניסיתי להרחיק את המחשבות האלה. להפך. רציתי שהן יהיו איתי ברגע ההחלטה, שלא אוכל לומר אחר כך ששכחתי מה היה לי להפסיד.

רק אז הרמתי את הפרי.

ריח מתוק עלה ממנו, עדין ומוכר באופן שלא הצלחתי להסביר.

חשבתי על הערב שהשארתי מאחור.

על כך שמחר בבוקר השמש תזרח, הילדים יתעוררו, והחיים יימשכו כפי שנמשכו תמיד.

ואז חשבתי על היום שבו כל זה יסתיים.

לא ידעתי מתי יגיע היום הזה. אולי בעוד שנים רבות. אולי מוקדם מכפי שאני מדמיינת.

האם אני באמת עומדת לעשות את זה?

קירבתי את הפרי אל שפתיי.

הרגשתי את הקליפה החמימה נוגעת בהן.

עוד יכולתי להתרחק.

עוד יכולתי להניח אותו על האדמה, לבקש מהציפור להוביל אותי הביתה ולהעמיד פנים שכל זה היה חלום משונה.

אבל לא התרחקתי.

עצמתי את עיניי ונגסתי.

הקליפה נבקעה בקלות, ומיץ מתוק מילא את פי.

הטעם היה שונה מכל פרי שאכלתי. לרגע הזכיר לי משהו מילדותי, אחר כך משהו אחר לגמרי, ולבסוף לא הצלחתי להשוות אותו לדבר.

בלעתי.

חיכיתי.

לא קרה דבר.

פקחתי את עיניי והסתכלתי על העץ.

הוא עמד בדיוק כפי שעמד קודם.

העלים נעו ברוח קלה. הציפור עדיין הייתה שם.

כמעט צחקתי מעצמי. אולי ציפיתי שברגע הנגיסה ייפתחו השמיים או שאור גדול יציף את העולם.

ואז שמעתי משהו.

בתחילה חשבתי שזה רשרוש העלים, אבל הצליל הגיע ממקום אחר. עמוק יותר, מתמשך, מורכב מאלפי צלילים עדינים שלא הצלחתי להפריד ביניהם.

הסתכלתי סביבי.

ראיתי את העצים, את האדמה, את האבנים הקטנות שלרגליי.

הכול נראה מוכר, ובכל זאת הבחנתי בפרטים שמעולם לא הייתי מסוגלת לראות. התנועה הזעירה של העלים, שינויי האור על הגזע, אפילו גרגרי האבק שנעו באוויר.

לקחתי נשימה עמוקה.

הרגשתי את האוויר נכנס לריאותיי, אבל יחד איתו הגיעה תחושה חדשה. כאילו אני מסוגלת לחוש את המרחב שסביבי גם בלי לגעת בו.

ניסיתי להקשיב שוב.

הצלילים לא הגיעו רק לאוזניי.

הם היו בכל מקום.

הסתכלתי על ידי.

היא עדיין החזיקה בפרי הנגוס.

רציתי לשאול את הציפור מה קורה לי, אבל לפתע הרגשתי שאין צורך למהר ולשאול.

הייתה בי שלווה משונה.

לא שלווה של מי שקיבלה את כל התשובות, אלא של מי שהבינה שיש לה זמן לחפש אותן.

ואז הבחנתי במשהו נוסף.

המחשבה על המוות, שתמיד הייתה קיימת אי־שם ברקע, לא עוררה בי עוד את אותה תחושת פחד.

ניסיתי להיזכר איך הרגשתי כלפיו רק לפני דקות אחדות.

זכרתי את הפחד. ידעתי שהיה שם.

אבל לא הצלחתי להרגיש אותו באותה צורה.

כאילו משהו בתוכי השתחרר מאחיזה ארוכה שלא הבחנתי בה עד עכשיו.

הסתכלתי על הציפור.

היא הביטה בי בשקט.

ורק אז הבנתי שהשינוי כבר התחיל.

אלא שעדיין לא ידעתי מה בדיוק השתנה.

ואפילו לא העליתי בדעתי מה עומד לקרות לי ברגע הבא.

סוף פרק שלישי