יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק אחד־עשר: 17:06 — שקט, אני מנסה לא להרוג אף אחד
בשעה 17:06 דנה גילתה שלשעון במטבח יש תקתוק.
לא מדובר בשעון חדש.
הוא היה תלוי על הקיר כבר שבע שנים.
שבע שנים שבהן תקתק בשקט, מילא את תפקידו ולא עורר שום מחלוקת.
אבל היום, משום מה, הוא נשמע כמו מישהו שמכה בכפית על סיר.
תיק.
תק.
תיק.
תק.
דנה הרימה את הראש.
תיק.
תק.
היא הניחה את הספר שניסתה לקרוא.
תיק.
תק.
“אני לא מאמינה.”
למה? שאל הקול הפנימי.
“כי אני שומעת את השעון.”
הוא אמור להשמיע קול.
“לא בעוצמה הזאת.”
אולי את רגישה יותר לרעש כרגע.
“אני רגישה לזה שמישהו עומד לאבד שעון.”
דנה קמה מהספה, נכנסה למטבח והורידה את השעון מהקיר.
היא הוציאה ממנו את הסוללה.
שקט.
היא עצמה עיניים.
איזה יופי.
ואז נשמע קול מהמקרר.
בזזזזזזזז.
דנה פקחה עיניים.
הסתכלה על המקרר.
“אל תתחיל.”
בשעה 17:11 אייל נכנס למטבח.
הוא פתח את המקרר, הוציא בקבוק מים וסגר את הדלת.
“מה השעה?”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה מחזיק טלפון ביד.”
“נכון.”
“אז תסתכל.”
אייל הביט בטלפון.
“חמש ואחת־עשרה.”
“יופי.”
הוא הסתכל על הקיר.
“איפה השעון?”
“בחופשה.”
“מה?”
“הורדתי אותו.”
“למה?”
“כי הוא תקתק.”
אייל הביט בה לרגע.
“דנה, זה שעון.”
“אני מודעת לתחום העיסוק שלו.”
“אבל למה הורדת אותו?”
“כי כואב לי הראש.”
החיוך נעלם מפניו.
“כואב מאוד?”
“מספיק כדי שאשמע כל דבר.”
אייל הנהן.
“בסדר. אני אהיה בשקט.”
“תודה.”
הוא הוציא כוס מהארון.
הניח אותה על השיש.
קליק.
דנה עצמה עיניים.
אייל הבחין.
“סליחה.”
הוא פתח את הברז.
ששששששש.
דנה הסתכלה עליו.
אייל סגר מיד את הברז.
“סליחה.”
הוא פתח את בקבוק המים.
פק.
דנה הסתובבה אליו.
“אייל.”
“מה?”
“אתה חייב לשתות עכשיו?”
הוא הביט בבקבוק.
“אני קצת צמא.”
דנה נשמה עמוק.
“ברור. כמובן. תשתה.”
אייל מזג מים לכוס בזהירות מוגזמת.
דנה צפתה בו.
הוא הרים את הכוס אל פיו.
שתה.
בלע.
דנה הסתכלה עליו.
אייל הוריד את הכוס.
“מה?”
“כלום.”
“אני מרעיש כשאני שותה?”
דנה היססה.
“אייל, אני שומעת אותך בולע.”
הוא בהה בה.
“מה את רוצה שאני אעשה עם המים?”
“אני לא יודעת.”
“לשמור אותם בפה עד מחר?”
דנה כמעט צחקה.
אבל הראש כאב מדי.
“פשוט תן לי עשר דקות של שקט.”
אייל הנהן.
הניח את הכוס.
והלך על קצות האצבעות.
דנה הסתכלה אחריו.
“אתה לא צריך ללכת ככה.”
אייל הסתובב.
“אני מנסה לא להרעיש.”
“אתה נראה כמו פורץ.”
הוא חייך.
“לפחות פורץ ששותה מספיק מים.”
בשעה 17:18 דנה נשכבה על הספה.
היא הניחה כרית מתחת לצוואר וכיסתה את העיניים במטלית קרירה.
הכאב התחיל באזור הרקות והתפשט מעט אל המצח.
כאב ראש יכול להיות קשור לשינויים הורמונליים בתקופת המעבר למנופאוזה, אמר הקול הפנימי.
“אני מתחילה לחשוד שההורמונים שלי מקבלים תשלום לפי מספר התקלות.”
תנודות באסטרוגן עשויות להשפיע על כאבי ראש ומיגרנות. אבל במקרה שלך, גם הלילה הכמעט נטול שינה, המתח בשרירי הצוואר והעייפות יכולים לתרום.
“ומה עושים?”
קודם כול, מים, מנוחה במקום שקט, קומפרס קריר ותנועות עדינות לשחרור הצוואר אם הן נעימות. ארוחות סדירות ושינה עקבית יכולות לעזור במניעה. כדאי גם לשים לב אם יש דפוס חוזר סביב שינויים הורמונליים.
“ומה לגבי עיסוי?”
עיסוי עדין של שרירי הצוואר והכתפיים עשוי להקל אם יש מתח שרירי.
דנה חייכה מתחת למטלית.
“עיסוי. סוף סוף המלצה שאני יכולה להעביר למחלקת הביצוע.”
היא קראה:
“אייל!”
שום תשובה.
“אייל!”
עדיין שקט.
דנה הסירה את המטלית.
“אייל!”
הוא הופיע בפתח הסלון, מחזיק טלפון.
“מה קרה?”
“למה אתה לא עונה?”
הוא הראה לה את המסך.
דנה הסתכלה.
על המסך הייתה כתובה הודעה:
‘אני במטבח. לא רציתי להרעיש. אם את צריכה משהו תסמסי לי.’
דנה הביטה בו.
“אתה נמצא במרחק שבעה מטרים ממני.”
“נכון.”
“ואתה רוצה שאני אסמס לך?”
“אמרת שאת רוצה שקט.”
דנה החזירה את המטלית לעיניים.
“אני לא יודעת אם לחבק אותך או להחליף מנעולים.”
בשעה 17:26 אייל התיישב מאחוריה על הספה והתחיל לעסות בעדינות את הכתפיים שלה.
דנה נשפה לאט.
“או. בדיוק שם.”
“כאן?”
“כן.”
הוא לחץ מעט.
“יותר מדי?”
“לא. מצוין.”
הוא המשיך בתנועות קטנות.
דנה הרגישה את הכתפיים משתחררות.
“אייל?”
“כן?”
“אתה ממש טוב בזה.”
“תודה.”
“אני לא אומרת את זה מספיק.”
“נכון.”
דנה פקחה עין אחת.
“אל תתחיל.”
“אני בשקט.”
הוא המשיך לעסות.
אחרי דקה אמר:
“תגידי, את יודעת מה גיליתי היום?”
“מה?”
“שיש לי שריר בכתף שלא ידעתי שקיים.”
דנה חייכה.
“מהמתיחות?”
“כן. אני חושב שהוא כועס עליי.”
“תן לו כמה ימים.”
אייל המשיך לעסות.
ואז הטלפון שלו צלצל.
לא סתם צלצל.
הוא פרץ במנגינה עליזה, בקצב של להקת כלי נשיפה שנכנסה בטעות לחדר ניתוח.
דנה קפצה.
“אייל!”
הוא שלף את הטלפון מהכיס.
“סליחה!”
המנגינה המשיכה.
“אייל, תענה!”
“אני מנסה!”
“או שתשתיק!”
“אני לא מצליח לפתוח!”
דנה הסירה את המטלית והסתכלה עליו.
אייל עמד מולה עם הטלפון ביד, מנסה לפתוח אותו באמצעות זיהוי פנים.
אבל המצלמה לא זיהתה אותו.
הוא ניסה שוב.
ושוב.
המנגינה המשיכה.
דנה בהתה בו.
“אייל, למה הטלפון לא מזהה אותך?”
“כי אני מחייך!”
“אז תפסיק לחייך!”
“אני לא מחייך!”
“אתה כן!”
“אני בלחץ!”
דנה הושיטה יד.
“תן לי!”
הוא מסר לה את הטלפון.
היא לחצה על כפתור הצד.
השקט חזר.
שניהם עמדו בלי לזוז.
דנה הסתכלה עליו.
אייל הסתכל עליה.
ואז אמר בשקט:
“אני חושב שהטלפון שלי מפחד ממך.”
דנה ניסתה להישאר רצינית.
לא הצליחה.
היא התחילה לצחוק.
מיד הניחה יד על הרקה.
“אוי! אל תצחיק אותי, כואב לי!”
אייל חייך.
“אני לא עושה כלום.”
“זה בדיוק מה שמעצבן!”
כעבור דקה הטלפון צלצל שוב.
הפעם על המסך הופיע השם רועי.
אייל הסתכל על דנה.
דנה הסתכלה עליו.
“תענה,” אמרה.
“בטוחה?”
“כן. רק בלי רמקול.”
אייל ענה.
“הלו?”
קולו של רועי נשמע מהצד השני, חזק מספיק כדי להגיע עד דנה.
“אחי! תגיד, אתם באים אלינו הערב?”
אייל הביט בדנה.
היא הרימה גבה.
אייל אמר בשקט:
“אני לא יודע. לדנה כואב הראש.”
רועי הנמיך את קולו באופן דרמטי.
“אההה.”
שתיקה.
ואז:
“הבנתי.”
אייל קימט את המצח.
“מה הבנת?”
רועי לחש:
“אתה יודע. כאב ראש.”
דנה הזדקפה.
היא הושיטה יד לטלפון.
אייל התרחק צעד.
רועי המשיך:
“תגיד לה שמיכל הכינה אוכל. אולי זה יעזור.”
דנה חטפה את הטלפון.
“רועי.”
שקט.
“רועי, זאת דנה.”
“אה! דנה! מה שלומך?”
“כואב לי הראש.”
“כן, שמעתי.”
“וזה באמת כאב ראש.”
“ברור, ברור.”
“לא תירוץ.”
“לא אמרתי!”
“ואם הייתי צריכה תירוץ, הייתי בוחרת משהו שאפשר ליהנות ממנו.”
רועי פרץ בצחוק.
דנה חייכה למרות עצמה.
“אז תמסור למיכל תודה, אבל נראה איך ארגיש יותר מאוחר.”
“בסדר גמור. ותרגישי טוב.”
“תודה.”
היא עמדה לנתק, ואז רועי הוסיף:
“אה, ודנה?”
“מה?”
“אם זה עוזר, גם למיכל יש כאב ראש כשאני מציע להזמין את ההורים שלי.”
דנה פרצה בצחוק.
ואז התכווצה.
“אוי, רועי! די!”
היא ניתקה.
אייל הסתכל עליה.
“מה הוא אמר?”
דנה החזירה לו את הטלפון.
“שהוא הסיבה לכאבי הראש של מיכל.”
אייל הנהן.
“זה דווקא נשמע הגיוני.”
בשעה 17:39 מיכל התקשרה.
דנה הסתכלה על המסך.
“אוי, לא.”
אייל הציץ.
“מי זה?”
“מיכל.”
“תעני.”
“אני מפחדת שהיא גם תצחיק אותי.”
היא ענתה.
“היי, אהובה.”
“דנה, מה שלומך? רועי אמר שכואב לך הראש.”
“כן. אבל קצת משתפר.”
“טוב. תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו.”
דנה עצמה עיניים.
“מיכל, אם זה מצחיק, תחכי למחר.”
“זה לא מצחיק.”
“בסדר.”
“רועי קנה לעצמו קרם פנים.”
דנה פקחה עיניים.
“איזה קרם?”
“אני לא יודעת.”
“מה זאת אומרת?”
“הוא חזר מהסופר עם צנצנת.”
דנה הזדקפה.
“ומה כתוב עליה?”
מיכל שתקה רגע.
“אני אשלח לך תמונה.”
הטלפון צפצף.
דנה פתחה את התמונה.
צנצנת עגולה.
מכסה ירוק.
על התווית היה כתוב:
קרם קוקוס לבישול.
דנה הסתכלה על התמונה.
ואז התחילה לצחוק.
לא צחוק קטן.
צחוק שאי אפשר לעצור.
“אוי, לא!”
אייל התקרב.
“מה קרה?”
דנה הראתה לו את התמונה.
הוא הסתכל.
ואז פרץ בצחוק.
מיכל המשיכה מהטלפון:
“והוא אומר לי שהמוכרת המליצה לו על משהו עשיר!”
דנה נשענה על הספה.
“דיייי!”
“והכי גרוע?”
“מה?”
“הוא כבר מרח!”
דנה כיסתה את פניה.
“איפה?”
“על הלחיים!”
אייל התיישב לידה, צוחק בלי קול.
מיכל הוסיפה:
“ועכשיו הוא שואל אותי אם צריך לשמור את הקרם במקרר.”
דנה התפקעה מצחוק.
“אוי, הראש שלי!”
מיכל השתתקה.
“אוי, סליחה! שכחתי שכואב לך.”
דנה ניסתה להסדיר את הנשימה.
“לא, לא. זה היה שווה את זה.”
בשעה 17:51 דנה הניחה את הטלפון.
היא נשענה לאחור ועצמה עיניים.
אייל התיישב לידה.
“יותר טוב?”
“קצת.”
הוא לקח שוב את המטלית הקרירה והניח אותה בעדינות על מצחה.
דנה חייכה.
“תודה.”
“בשמחה.”
הם ישבו בשקט.
כעבור כמה דקות הכאב באמת התחיל להיחלש.
דנה הרגישה פחות לחץ ברקות.
הצוואר היה משוחרר יותר.
והבית, סוף סוף, היה שקט.
אייל הסתכל עליה.
“את רוצה שאכין לך משהו לאכול?”
“עוד מעט.”
“בסדר.”
הוא קם בשקט.
דנה נשארה לשכב.
את רואה? אמר הקול הפנימי. לפעמים מנוחה קצרה, מים ושחרור של מתח שרירי יכולים לעשות הבדל.
“נכון.”
וכדאי גם לשים לב אם הכאבים חוזרים בשעות מסוימות, אחרי לילות ללא שינה או סביב שינויים במחזור.
“אני יכולה לרשום.”
רעיון טוב.
דנה חייכה.
“אני רק מקווה שאזכור איפה שמתי את הרשימה.”
בשעה 18:02 אייל חזר לסלון.
הוא החזיק מגש עם תה וכמה פרוסות תפוח.
דנה התיישבה בזהירות.
“וואו. איזה שירות.”
אייל חייך.
“אני משתדל.”
הוא הניח את המגש על השולחן.
דנה לקחה פרוסת תפוח.
“אתה יודע מה, אייל?”
“מה?”
“אני חושבת שהיום הזה עושה לנו טוב.”
אייל הסתכל עליה.
“באמת?”
“כן.”
“את בטוחה?”
“אנחנו מבלים ביחד, מדברים, צוחקים.”
הוא הנהן.
“נכון.”
“ואתה דואג לי.”
“ברור.”
דנה חייכה.
“זה נחמד.”
אייל התקרב ונישק אותה על המצח.
“אני אוהב אותך.”
“גם אני אוהבת אותך.”
הוא חייך.
ואז הסתכל על הקיר במטבח.
“תגידי…”
דנה עצמה עיניים.
“מה?”
“את מתכוונת להחזיר את השעון?”
היא הסתכלה עליו.
“לא היום.”
“אבל איך נדע מה השעה?”
דנה הצביעה על הטלפון שלו.
“עם הדבר הזה שאתה מחזיק ביד כבר שש שעות.”
אייל חייך.
“נכון.”
הוא התיישב.
כעבור רגע שאל:
“ואם נגמרת לו הסוללה?”
דנה הסתכלה עליו בשקט.
אייל חייך חיוך קטן.
“אני רק שואל.”
היא לקחה פרוסת תפוח נוספת.
“אייל.”
“כן?”
“אם הטלפון יפסיק לעבוד, נסתכל החוצה וננחש.”
“ומה אם יהיה חושך?”
דנה הניחה את התפוח.
“אייל.”
“מה?”
“אתה רוצה שאני אחזיר את השעון?”
הוא חייך.
“קצת.”
דנה קמה, הלכה למטבח, לקחה את השעון מהשיש והגישה לו אותו.
“הנה.”
אייל הסתכל עליו.
“מה אני אמור לעשות?”
“תחזיק אותו.”
“למה?”
“כי אם אתה כל כך רוצה לדעת מה השעה, אתה יכול להיות השעון.”
אייל צחק.
“ואיך אני אמור לעשות את זה?”
דנה הסתכלה עליו.
“כל שעה עגולה תגיד קוקו.”
הוא פרץ בצחוק.
דנה חייכה, לקחה את התה וחזרה לספה.
כעבור רגע נשמע מהמטבח קולו של אייל:
“קוקו!”
דנה הרימה את הראש.
“אייל, השעה שש ושמונה!”
“אני עושה חזרות!”
דנה זרקה לעברו כרית.
היא החטיאה.
אייל צחק.
והפעם, לשמחתה, גם הראש שלה הסכים להשתתף.
השעה הייתה 18:09.
דנה גילתה שכאב ראש יכול להפוך אפילו תקתוק של שעון למטרד בלתי נסבל.
אייל גילה ששתייה, נשימה ושאלות פשוטות הן פעולות שדורשות אישור מראש.
רועי גילה מוצר קוסמטי חדש במחלקת הבישול.
ומיכל גילתה שבעלה מריח עכשיו כמו קארי.
דנה נשענה לאחור, לגמה מהתה וחייכה.
לראשונה מאז הבוקר היא הרגישה שהגוף שלה מעניק לה כמה דקות של שקט.
ואז אייל קרא מהמטבח:
“דנה!”
“מה?”
“את יודעת איפה שמתי את הסוללה של השעון?”
דנה עצמה עיניים.
אני מבקשת רק דבר אחד, אמרה לקול הפנימי.
מה?
“שלא יתחיל עכשיו תסמין של רצון להתגרש.”
זה לא תסמין מוכר של מנופאוזה.
דנה הסתכלה לכיוון המטבח.
“כנראה לא בדקו מספיק נשים נשואות.”
סוף פרק אחד־עשר.
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
