יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק שישי: 11:23 — אני מכירה אותך. רק אל תשאלי מאיפה.
בשעה 11:23 דנה החליטה לצאת מהבית.
אחרי לילה של גלי חום, נדודי שינה, בוקר של תנודות במצב הרוח, תשישות, גירודים ובטן שהתנפחה בלי לבקש רשות, היא הרגישה שמגיע לה קצת זמן מחוץ לבית.
“אייל, בוא נצא להסתובב קצת.”
“לאן?”
“לא משנה. העיקר לצאת.”
אייל הניח את הטלפון.
“את בטוחה? לפני שעה אמרת שאת רוצה להישאר בבית כל היום.”
“ולפני עשרים וחמש שנה אמרתי שאני רוצה להתחתן איתך. אנשים משנים את דעתם.”
אייל חייך.
“על איזה מהשניים את מתחרטת?”
“תלוי כמה שאלות עוד תשאל.”
הוא קם לקחת את המפתחות.
בשעה 11:51 הם נכנסו למרכז הקניות.
דנה הרגישה קצת יותר טוב. האוויר, התנועה והעובדה שלא הייתה מוקפת בכביסה ובכריות שצריך לסדר עשו לה טוב.
הם חלפו על פני כמה חנויות כשאישה לבושה בשמלה צבעונית עצרה מולם.
“דנהההה!”
דנה הסתובבה.
האישה פתחה את זרועותיה ורצה אליה בהתלהבות.
“דנה! איזה כיף לראות אותך!”
לפני שדנה הספיקה להגיב, היא כבר הייתה בתוך חיבוק.
“וואו, כמה זמן לא התראינו!”
דנה חייכה.
“וואו! באמת!”
לא היה לה מושג מי זאת.
לא מושג קלוש.
האישה התרחקה מעט והחזיקה לה את שתי הידיים.
“את נראית נהדר!”
“תודה! גם את!”
מי זאת? שאלה דנה את עצמה.
אין לי מושג.
אתה אמור להיות הקול שיודע דברים.
אני הקול הפנימי שלך, לא משרד הפנים.
האישה הסתכלה על אייל.
“וזה בטח בעלך!”
“כן!” אמרה דנה בהתלהבות מוגזמת. “זה אייל!”
“נעים מאוד, אייל!”
“נעים מאוד,” אמר אייל.
דנה הביטה בו במבט שזוגות נשואים מפתחים במשך שנים.
מבט שאומר: תעזור לי.
אייל החזיר לה מבט שאומר: במה?
דנה הרחיבה מעט את העיניים.
אייל הרים גבה.
האישה המשיכה לדבר.
“אני לא מאמינה שנפגשנו ככה במקרה! בדיוק אתמול חשבתי עלייך!”
“באמת?” אמרה דנה.
“כן! בגלל מה שדיברנו בפעם האחרונה!”
דנה חייכה.
“כמובן.”
מה דיברנו בפעם האחרונה?
קודם תבררי מתי הייתה הפעם הראשונה.
“נו, אז מה החלטת?” שאלה האישה.
דנה הרגישה שהשיחה מתקדמת מהר מדי.
“לגבי מה בדיוק?”
האישה צחקה.
“נו, את יודעת!”
“אה, כן, בטח.”
“נו?”
דנה הסתכלה על אייל.
אייל הסתכל על חלון ראווה.
בוגד.
“אני עדיין חושבת על זה,” אמרה דנה.
האישה הנהנה בהתלהבות.
“ברור! זה צעד גדול!”
דנה הנהנה גם היא.
“גדול מאוד.”
“ואייל מסכים?”
דנה הסתובבה אליו.
אייל הרים את הראש.
“מסכים למה?”
האישה פרצה בצחוק.
“אוי, אתם מצחיקים!”
דנה חייכה חיוך קפוא.
“כן. אנחנו זוג מאוד משעשע.”
האישה התקרבה אל דנה והנמיכה את קולה.
“תגידי, סיפרת לו?”
דנה קפאה.
“סיפרתי לו מה?”
“נו, על התוכנית!”
דנה הרגישה שהבטן שלה מתכווצת.
לא שוב הנפיחות.
הפעם מפחד.
איזו תוכנית?
איזו תוכנית יש לה עם אישה שהיא לא מזהה?
ומה לעזאזל אייל לא אמור לדעת?
“עדיין לא,” אמרה בזהירות.
האישה פערה עיניים.
“באמת?!”
“כן.”
“וואו. את אמיצה.”
דנה חייכה חיוך קטן.
“משתדלת.”
“אני בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלי לספר לבעלי.”
אייל הסתובב אליהן.
“לעשות מה?”
האישה הניחה יד על הזרוע של דנה.
“אוי, סליחה! לא התכוונתי להכניס אותך לצרות!”
דנה רצתה להיעלם לתוך חנות הנעליים הסמוכה.
“לא, לא, הכול בסדר.”
אייל שילב ידיים.
“אני מתחיל לחשוב שלא.”
האישה צחקה.
“אני רואה שלא השתניתם!”
דנה צחקה גם היא.
היא לא ידעה מה יותר מדאיג: העובדה שהיא לא מזהה את האישה, או העובדה שהאישה מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא לא השתנתה.
“תקשיבי,” אמרה האישה, “אני חייבת לרוץ. אבל תשלחי לי הודעה, כן? אני רוצה לדעת אם את עדיין בעניין.”
“בטח!”
“ותמסרי ד”ש!”
“למי?”
האישה עצרה.
דנה עצרה.
אייל עצר.
שלוש שניות של שקט.
“לבנות, כמובן!” אמרה האישה.
“אה! ברור! לבנות!”
האישה חיבקה אותה שוב.
“אוהבת אותך!”
“גם אני!”
האישה התרחקה, נופפה לשלום ונעלמה בין האנשים.
דנה נשארה לעמוד.
אייל הסתכל עליה.
היא הסתכלה עליו.
“מי זאת?” שאל.
“אין לי מושג.”
אייל פרץ בצחוק.
“דנה!”
“מה?”
“התחבקת איתה פעמיים!”
“מה רצית שאעשה? אבקש תעודה מזהה?”
“היא אמרה שהיא אוהבת אותך!”
“גם אני אמרתי!”
“את לא יודעת מי היא!”
“אני אוהבת אנשים, אייל. מה הבעיה?”
הוא צחק כל כך חזק שנאלץ לעצור ליד ספסל.
דנה שילבה ידיים.
“זה לא מצחיק.”
“את צודקת,” אמר, עדיין צוחק. “זה מדאיג. אשתי מנהלת חיים סודיים עם אישה שהיא לא מכירה.”
דנה ניסתה לשמור על פנים רציניות.
לא הצליחה.
“אייל, אני נשבעת לך שראיתי אותה פעם. אני פשוט לא מצליחה להיזכר איפה.”
“את רוצה שנרוץ אחריה?”
“לא!”
“למה לא?”
“כי אז היא תשאל למה רצנו אחריה, ואני אצטרך להמציא עוד משהו.”
הם התיישבו על הספסל.
דנה פתחה את הטלפון.
“אני אחפש אותה באנשי הקשר.”
“איך?”
“מה איך?”
“את לא יודעת איך קוראים לה.”
דנה עצרה.
“נכון.”
אייל חייך.
“את יכולה לחפש תחת ‘אישה שאני אוהבת ולא מכירה’.”
דנה פרצה בצחוק.
“אתה נהנה מזה יותר מדי.”
“אני מנסה להבין מה התוכנית הסודית.”
“גם אני!”
“ואם היא תשלח לך הודעה?”
“אז אני אדע איך קוראים לה.”
“ואם היא תשאל מה החלטת?”
“אני אגיד שהתייעצתי עם בעלי.”
“ומה בעלך החליט?”
דנה הסתכלה עליו.
“שאין לו מושג.”
דנה, יכול להיות שזה קשור לערפול מוחי.
“עכשיו אתה נזכר לדבר?”
בתקופת המעבר למנופאוזה יש נשים שחוות קשיים בריכוז, בשליפת מילים ובזיכרון. תנודות הורמונליות עשויות לתרום לכך, וגם חוסר שינה ומתח. אחרי הלילה שעברת, לא מפתיע שאת מרגישה פחות חדה.
“פחות חדה? הרגע אמרתי לאישה זרה שאני אוהבת אותה.”
היא לא בהכרח זרה. את פשוט לא מצליחה להיזכר מי היא.
“זה לא משפר את המצב.”
אבל רגע כזה לא מעיד כשלעצמו על בעיית זיכרון חמורה. אם קשיי הזיכרון חדשים, מחמירים או מפריעים לתפקוד, חשוב להתייעץ עם רופא ולא להניח שהכול הורמונלי.
“ומה אני אמורה לעשות בינתיים?”
לישון טוב יותר כשאפשר, להפחית עומס, לשמור על פעילות גופנית ולרשום דברים חשובים. ולפעמים פשוט להודות שלא זוכרים.
דנה חשבה לרגע.
“אתה יודע מה? בפעם הבאה אני באמת אגיד שאני לא זוכרת.”
רעיון מצוין.
“בתנאי שלא מדובר באמא של אייל.”
אז כדאי שתכיני מזוודה.
בשעה 12:08 הטלפון של דנה צלצל.
הודעה ממספר שלא היה שמור.
“דנה אהובה! איזה כיף היה לראות אותך! אני עדיין צוחקת מהשיחה שלנו 😂 תעדכני אותי לגבי יום חמישי. נשיקות, רונית.”
דנה הזדקפה.
“רונית!”
אייל הסתובב.
“נזכרת?”
“כן! רונית!”
“מי זאת רונית?”
דנה הסתכלה על המסך.
“אני לא יודעת.”
אייל התכופף קדימה, מחזיק את הבטן מרוב צחוק.
“דנה, זה רק השם שלה!”
“חכה רגע!”
היא פתחה את השיחה הישנה.
גללה למעלה.
הודעה אחת.
ועוד אחת.
ופתאום נזכרה.
“אוי, לא.”
אייל הפסיק לצחוק.
“מה?”
“אוי, לא, לא, לא.”
“מה קרה?”
דנה הסתכלה עליו.
“זאת רונית מהסדנה.”
“איזו סדנה?”
“סדנת תיאטרון.”
אייל מצמץ.
“את הולכת לסדנת תיאטרון?”
“לא.”
“אז למה היא מכירה אותך?”
“כי לפני חודש הייתי בהרצאה, והיא ישבה לידי. דיברנו בהפסקה.”
“ועל מה דיברתן?”
דנה בלעה רוק.
“על זה שתמיד רציתי לנסות משחק.”
אייל חייך.
“יפה.”
“והיא סיפרה לי שהיא מארגנת ערב של קטעים קצרים.”
“נחמד.”
“ואני אמרתי שאולי אבוא לראות.”
“מצוין.”
דנה הסתכלה עליו.
“לא לראות.”
אייל עצר.
“מה?”
“להשתתף.”
הוא בהה בה.
דנה המשיכה לגלול.
ואז הקריאה בקול את ההודעה האחרונה ששלחה לרונית לפני חודש:
“נשמע מצחיק! אם תצטרכי מישהי לתפקיד של אישה במשבר גיל חמישים, אני יכולה לעשות את זה בעיניים עצומות 😂”
אייל הסתכל עליה.
“נו?”
דנה הרימה אליו את העיניים.
“רונית כתבה לי שהיא שומרת לי את התפקיד.”
“ואת?”
“כתבתי לה ‘סגור’.”
אייל פרץ בצחוק.
“את הולכת לשחק בתיאטרון!”
“לא!”
“ביום חמישי!”
“אני לא הולכת!”
“בתפקיד אישה במשבר גיל חמישים!”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה יכול להפסיק לצחוק?”
“אני מנסה!”
“זה לא מצחיק!”
אייל נשען לאחור, ניגב דמעות מעיניו ואמר:
“דנה, את לא צריכה ללמוד את התפקיד. את כבר בחזרות מהלילה.”
דנה ניסתה לכעוס.
באמת ניסתה.
אבל אז דמיינה את עצמה עומדת על במה מול קהל, מנסה להיזכר בטקסט.
היא התחילה לצחוק.
“אני אפילו לא אזכור את השורות!”
אייל חייך.
“תגידי שזה תיאטרון ניסיוני.”
“ואם אשכח מה אני אמורה לעשות?”
“פשוט תעמדי שם ותסתכלי על הקהל.”
“ואז?”
“ואז תגידי, ‘אני יודעת שבאתי לכאן בשביל משהו חשוב, אבל אין לי מושג מה’.”
דנה צחקה עד שכאבה לה הבטן.
“אייל, אתה נורא!”
“לא. אני בעלך. ואני דורש כרטיס בשורה הראשונה.”
בשעה 12:17 דנה פתחה שוב את ההודעה מרונית.
היא התחילה להקליד:
“רונית יקרה, אני ממש מצטערת, אבל…”
עצרה.
מחקה.
הקלידה מחדש:
“רונית אהובה, איזה כיף היה לראות אותך! לגבי יום חמישי…”
שוב עצרה.
אייל הציץ במסך.
“מה את עושה?”
“אני מנסה לחשוב איך לצאת מזה.”
“למה לצאת? אולי יהיה לך כיף.”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה באמת חושב שאני צריכה לעלות על במה?”
“למה לא?”
“כי אני לא שחקנית.”
“את נשואה לי עשרים וחמש שנה ומצליחה להעמיד פנים שאת מקשיבה לסיפורים שלי על המכונית. יש לך ניסיון.”
דנה חייכה.
“אתה יודע מה? אולי באמת אלך.”
אייל הרים גבה.
“ברצינות?”
“כן. מקסימום אעשה מעצמי צחוק.”
“זה בדיוק מה שאנשים משלמים לראות.”
דנה נתנה לו מכה קלה בכתף.
היא חזרה להודעה והקלידה:
“רונית אהובה, איזה כיף היה לראות אותך! אני בעניין. רק תשלחי לי שוב את הפרטים.”
היא לחצה על שליחה.
אייל הסתכל עליה בגאווה.
“כל הכבוד.”
דנה חייכה.
ואז הטלפון צפצף.
רונית ענתה:
“איזה כיף!!! רק תזכורת קטנה — זה ערב אלתור. אין טקסט, אין חזרות. עולים לבמה וממציאים הכול במקום!”
דנה קראה את ההודעה.
פעם אחת.
פעמיים.
ואז הרימה את הראש לאט.
“אייל.”
“מה?”
“אין טקסט.”
“יופי.”
“אין חזרות.”
“עוד יותר טוב.”
“צריך להמציא הכול במקום.”
אייל חייך חיוך רחב.
“דנה, את עושה את זה איתי כל יום.”
היא הסתכלה עליו.
“מה זאת אומרת?”
“את שואלת אותי שאלה, אני עונה, ואז את מודיעה לי שהתשובה לא הייתה נכונה למרות שלא ידעתי מה השאלה.”
דנה התפקעה מצחוק.
אייל קם מהספסל והושיט לה יד.
“בואי, שחקנית. נלך לאכול משהו.”
דנה לקחה את ידו וקמה.
“אתה יודע מה הכי יפה בכל הסיפור הזה?”
“מה?”
“שבסוף דווקא יצא משהו טוב מזה ששכחתי מי היא.”
“נכון.”
“ואני אפילו הולכת לנסות משהו חדש.”
“נכון.”
הם התחילו ללכת.
כעבור כמה צעדים דנה עצרה.
“אייל?”
“כן?”
“באיזה יום היא אמרה שזה?”
“יום חמישי.”
“נכון.”
הם המשיכו ללכת.
אחרי רגע דנה שאלה:
“ואיזה יום היום?”
אייל הסתכל עליה.
“שבת.”
דנה חייכה.
“יופי. יש לי זמן להתכונן.”
אייל עצר.
“דנה.”
“מה?”
“זה ערב אלתור.”
“נכון.”
“אין למה להתכונן.”
דנה חשבה לרגע.
“אתה צודק.”
היא המשיכה ללכת.
ואז הסתובבה אליו.
“אבל אולי בכל זאת כדאי שאכין כמה משפטים.”
אייל הרים את עיניו לשמיים.
“אני כבר מרחם על הקהל.”
השעה הייתה 12:23.
דנה יצאה מהבית כדי לנקות קצת את הראש.
חזרה עם תפקיד בתיאטרון.
אייל עדיין לא ידע אם אשתו סובלת מערפול מוחי או פשוט התחילה קריירה חדשה בלי לעדכן אותו.
ודנה?
היא כבר תכננה מה תלבש להופעה.
רק דבר אחד עדיין הטריד אותה.
תגיד, אם אני עולה לבמה ושוכחת מה רציתי להגיד, זה נחשב אלתור?
בהחלט.
אז אולי אני שחקנית מלידה.
או לפחות מאז שהתחלת את גיל המעבר.
סוף פרק שישי.
המשך בפרק השביעי: 12:36 — אל תצחיק אותי, זה לא הזמן!
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
