פרק שלישי — הים הפנימי — רגשות, פגיעות והתנהגות

אני רוצה שתחזרו לרגע אל הים הפנימי שדמיינו בפרקים הקודמים.

דמיינו את המים החשוכים, את התנועה השקטה שלהם ואת האיזון שמתקיים בתוכם.

עכשיו דמיינו שמישהו משליך אבן אל תוך המים.

ברגע שהאבן פוגעת במים נוצרים גלים. הם מתפשטים לכל הכיוונים, מתרחקים ממקום הפגיעה ומשנים את התנועה השקטה שהייתה שם קודם.

כך אני מדמיינת גם את ההשפעה של פגיעה רגשית עלינו.

מישהו אומר לנו משהו מעליב. מישהו מתייחס אלינו בזלזול, צועק עלינו או גורם לנו להרגיש חסרי ערך.

האירוע עצמו יכול להימשך רגעים ספורים, אבל התחושה שהוא משאיר בתוכנו עשויה להימשך הרבה יותר.

אנחנו ממשיכים לחשוב על מה שנאמר, משחזרים את השיחה, נזכרים במילים ומרגישים שוב את אותה פגיעה.

בתיאוריה שלי, אני מדמיינת את הפגיעה הזאת כקליפת חושך שנכנסה אל הים הפנימי שלנו.

וכאשר אנחנו ממשיכים להחזיק בפגיעה, הגלים אינם נרגעים.

לפעמים אנחנו אפילו יוצרים גלים חדשים בכל פעם שאנחנו חוזרים במחשבותינו אל אותו אירוע.

אבל מה קורה כאשר הפגיעות חוזרות על עצמן?

תחשבו על ילד שגדל בסביבה שבה הוא שומע שוב ושוב ביקורת, עלבונות או צעקות.

בכל פעם נוצרת פגיעה חדשה.

בתוך הדימוי שלי, בכל פעם נכנסת אל עולמו הפנימי קליפת חושך נוספת.

עם השנים הוא עשוי להתרגל לחיות בתוך התנועה הזאת, עד שאולי כבר אינו זוכר כיצד הרגיש לפני שהתחילו הפגיעות.

הוא גדל והופך לאדם בוגר.

ייתכן שיהיה רגיש מאוד לכל הערה. ייתכן שיגיב בכעס גם כאשר לא הייתה כוונה לפגוע בו. ייתכן שיתקשה לסמוך על אחרים או שירגיש צורך להתגונן כל הזמן.

וייתכן גם שיפתח דרכים אחרות לגמרי להתמודד עם מה שעבר.

כל אדם מגיב אחרת לחוויות החיים שלו.

אבל מה שמעניין אותי הוא האפשרות שהתנהגות מסוימת, שחוזרת על עצמה במשך שנים, אינה בהכרח ההתנהגות שהיינו בוחרים לעצמנו אילו לא היינו עוברים את אותן פגיעות.

אני חושבת על אדם שמתרגז כמעט מכל דבר.

הוא מתעורר בבוקר וכבר חסר סבלנות. מילה קטנה יכולה להכעיס אותו, וכל אי־הסכמה הופכת במהירות לוויכוח.

עם הזמן האנשים סביבו מתחילים להכיר אותו כאדם כועס.

ואולי גם הוא כבר מאמין שזה פשוט מי שהוא.

אבל האם כך הוא היה תמיד?

האם ייתכן שבשלב מסוים בחייו הוא התחיל להגיב בכעס כדי להגן על עצמו, ולאט לאט הפכה התגובה הזאת להרגל?

בתיאוריה שלי, אני מדמיינת את קליפות החושך שהצטברו בתוכו כמשהו שממשיך לעורר גלים בים הפנימי שלו.

וככל שהגלים האלה חוזרים על עצמם, כך הוא מתרגל לחיות בתוכם.

כאן עולה בעיניי שאלה חשובה.

האם אנחנו באמת מתנהגים כפי שאנחנו רוצים להתנהג, או שלפעמים אנחנו ממשיכים להגיב לפגיעות שכבר התרחשו מזמן?

אני מאמינה שכדי להתחיל לשנות התנהגות, אנחנו צריכים קודם כול לזהות אותה.

לא להסתפק באמירה ״ככה אני״, אלא לשאול את עצמנו מתי התחלנו להגיב כך.

האם תמיד היינו חסרי סבלנות?

האם תמיד נפגענו מכל הערה?

האם תמיד הרגשנו צורך להחזיר למישהו שפגע בנו?

ואם לא, מה השתנה בדרך?

לפעמים התשובות יכולות להוביל אותנו אל חוויות מוקדמות שאנחנו עדיין זוכרים.

מילים שנאמרו לנו בילדות.

מצבים שבהם הרגשנו חסרי אונים.

פגיעות שלא ידענו כיצד להתמודד איתן באותו זמן.

אני רוצה שתעצמו לרגע את העיניים.

תחשבו על התנהגות אחת שלכם שהייתם רוצים לשנות.

אולי אתם ממהרים לכעוס. אולי אתם נפגעים בקלות. אולי אתם מגיבים בחוסר סבלנות או מתקשים להירגע אחרי ויכוח.

עכשיו נסו להיזכר מתי התחלתם להגיב כך.

אל תמהרו למצוא תשובה.

רק נסו להתבונן בעצמכם.

אם עולה בזיכרונכם פגיעה ישנה, תוכלו להניח יד על הלב, לנשום לאט ולהזכיר לעצמכם:

״זה לא היה באשמתי. קליפת החושך הזאת אינה שייכת לי.״

המילים האלה אינן משנות את מה שכבר קרה, אבל בעיניי הן יכולות להיות התחלה של שינוי בדרך שבה אנחנו מתייחסים לאותה חוויה.

כי גם אם איננו יכולים לשנות את העבר, אנחנו יכולים ללמוד לשנות את התגובות שלנו בהווה.

אני חושבת שלפעמים אנחנו מאפשרים לאנשים שפגעו בנו בעבר להמשיך להשפיע על ההתנהגות שלנו גם שנים לאחר מכן.

הם כבר אינם נמצאים לידנו, אבל אנחנו עדיין מגיבים מתוך אותה פגיעה.

וכך, בלי לשים לב, אנחנו עלולים להפוך לאדם שהחוויות הקשות שלנו עיצבו, במקום להישאר נאמנים לאדם שאנחנו רוצים להיות.

אני לא חושבת שאפשר למנוע מעצמנו להרגיש כאב, פחד או כעס. אלה רגשות טבעיים, והם חלק מהחיים.

אבל אני כן מאמינה שאנחנו יכולים ללמוד לבחור מה לעשות עם הרגשות האלה.

לא כל עלבון מחייב אותנו להעליב בחזרה.

לא כל צעקה מחייבת אותנו לצעוק.

ולא כל פגיעה צריכה להפוך להתנהגות שתלווה אותנו במשך שנים.

אני חוזרת אל הים הפנימי.

דמיינו שהגלים מתחילים להירגע.

האבן שנפלה למים כבר אינה נופלת שוב ושוב. התנועה עדיין קיימת, אבל היא משתנה.

כך אני מדמיינת את האפשרות שלנו להתחיל לשנות את התגובות שהתרגלנו אליהן.

לא למחוק את מה שהיה, אלא להפסיק לאפשר לו לנהל כל תגובה שלנו.

בפרק הבא אני רוצה להתמקד בדרך שבה נוכל לתרגל את השינוי הזה באופן מודע, יום אחרי יום, עד שנתחיל להרגיש שאנחנו אלה שבוחרים כיצד להגיב.

כי לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה ייכנס אל חיינו, אבל אנחנו יכולים ללמוד לבחור כיצד נגיב אליו.

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.