בבוקר שבו התחילה לשים לב למקומה בעולם, איחרה הילדה לצאת מהבית.

לא איחור גדול. רק כמה דקות שהצטברו בזמן שעמדה מול המראה וניסתה להחליט אם השיער שלה נראה טוב יותר כשהוא אסוף או פזור. היא אספה אותו, שחררה, אספה שוב, ולבסוף יצאה כשחצי ממנו תחוב מאחורי אוזנה והשאר נופל על כתפיה.

בדרך נזכרה ששכחה את המחברת שבה ציירה בלילה הקודם. לרגע חשבה לחזור, אבל כבר הייתה רחוקה מדי. היא המשיכה ללכת מהר יותר, מקווה שחברתה תחכה לה במקום הרגיל.

הן הכירו שנים. לא היה ביניהן הסכם להיפגש בכל בוקר, ובכל זאת תמיד מצאו זו את זו ליד החלון הגדול שבקצה המסדרון. משם אפשר היה לראות את החצר, את העצים ואת השער שדרכו נכנסו הילדים. לפעמים היו עומדות שם וממציאות סיפורים על האנשים שחלפו למטה. פעם החליטו שהאיש שמטאטא את העלים הוא בעצם שומר של אוצר סודי, ושהמטאטא שלו אינו אלא מפתח ארוך שמסוגל לפתוח דלתות שאיש אחר אינו רואה.

חברתה אהבה במיוחד את הסיפורים האלה. היא הייתה מוסיפה להם פרטים מופרכים כל כך, עד שהילדה הייתה מתפקעת מצחוק ומתקשה להמשיך.