ביום שבו ביקשו מהילדים להביא משהו מעשה ידיהם, הייתה הילדה הראשונה להרים את ידה.

היא אהבה את הבקשות האלה. הן נתנו לה סיבה לפתוח את המחברות הישנות, לבחור אחד מן הסיפורים שהמציאה ולגלות אם הוא עדיין מצחיק אותה כפי שהצחיק אותה כשכתבה אותו. לפעמים הייתה משנה את הסוף ברגע האחרון, ולפעמים מוסיפה דמות חדשה רק מפני שפתאום עלה בדעתה שם יפה בשבילה.

הפעם התבקשו להכין משהו שיוצג בפני כולם בסוף השבוע. אפשר היה להביא ציור, סיפור, חפץ שבנו או כל דבר אחר שרצו להראות. לא הייתה תחרות, לפחות לא בהתחלה. מי שעמדה לפניהם והסבירה את המשימה אמרה שהמטרה היא להכיר דברים שלא תמיד רואים אצל אחרים.

הילדה חשבה מיד על המחברת הכחולה.

היא כמעט הסתובבה אל חברתה, שישבה שני מקומות ממנה, אבל נזכרה שהמחברת נמצאת אצלה בבית. הן לא פתחו אותה מאז אותו בוקר ליד החלון הגדול.

במקום זאת כתבה על פיסת נייר: האיש עם המטאטא.