פרק עשירי — העיר שאין בה מוות

העיר נפרשה לפניי כמו יצירה שלא הושלמה מעולם, ולא מפני שחסר בה דבר, אלא מפני שהיא המשיכה להשתנות לנגד עיניי.

מגדלים שקופים התנשאו מתוך מרחבים של אור. גשרים דקים נמתחו ביניהם, ועליהם נעו דמויות בשלל צורות וצבעים. גנים עצומים ריחפו בגבהים שונים, ומפלים נפלו מקצותיהם, אך במקום להיעלם בתהום, המים התעגלו באוויר ושבו לזרום כלפי מעלה.

במרחק ראיתי מבנה שהזכיר ארמון, אלא שקירותיו השתנו ללא הרף. פעם היו עשויים אבן בהירה, אחר כך הפכו לעננים, ולבסוף נראו כמו אלפי חוטים זוהרים השזורים זה בזה.

מעל הכול השתרעו ענפיו של עץ הנצח.

רק עכשיו התחלתי להבין את גודלו.

העיר כולה התקיימה בין ענפיו, ובכל זאת יכולתי לראות מעבר לה עוד מרחבים רבים, כאילו העץ חיבר בין מקומות שאינם שייכים לאותו עולם.

״כולם כאן חיים לנצח?״ שאלתי את הציפור הכסופה.

כולם אינם תלויים עוד בגוף בן תמותה. אבל לא כולם בוחרים להישאר כאן.

״לאן הם הולכים?״

יש מי שיוצאים לחקור עולמות. אחרים יוצרים מקומות משלהם. יש המעדיפים בדידות, ויש המחפשים קרבה. את תגלי שלא כל תודעה מבקשת את אותם הדברים.

הבטתי בדמויות שנעו בעיר.

חלקן נראו כמעט אנושיות. אחרות היו גבוהות ושקופות, בעלות צורות שלא הצלחתי לזהות. היו גם אורות קטנים שנעו בקבוצות, התפצלו והתאחדו.

ניסיתי להבין כיצד נראים חיים שאין בהם צורך לישון, לאכול או לעבוד כדי להתקיים.

האם הם מתעוררים בבוקר?

האם יש להם בית?

האם הם מתגעגעים?

והאם הם מסוגלים להשתעמם?

התקרבנו אל אחד הגשרים.

הוא נראה דק כל כך, שלא הייתי מעזה לדרוך עליו אילו עדיין היה לי גוף.

אבל כשהגעתי אליו, הרגשתי שהוא יציב.

מתחתיי נפרש מרחב עמוק, מלא אורות נעים.

לרגע התפתיתי לקפוץ, רק כדי לראות מה יקרה.

ואז נזכרתי שאני כבר לא יכולה ליפול כפי שנפלתי בעבר.

המחשבה הזאת הצחיקה אותי.

״מה משעשע אותך?״

הקול הגיע מאחוריי.

הסתובבתי.

מולי עמדה אישה בעלת שיער ארוך בצבע נחושת. עורה נראה כמעט אנושי, אך בתוכו נעו נקודות אור זעירות. עיניה היו ירוקות מאוד, ובכל פעם שהביטה לכיוון אחר השתנה הגוון שלהן.

היא לבשה שמלה ארוכה בצבע כחול כהה, שעליה נראו צורות של כוכבים.

״חשבתי לקפוץ מהגשר,״ השבתי.

האישה פרצה בצחוק.

צחוקה היה כל כך טבעי, עד שלרגע הרגשתי שאני עומדת מול אישה שפגשתי ברחוב.

״רעיון מצוין,״ אמרה. ״אבל הייתי מציעה לך להתחיל מגשר נמוך יותר.״

הבטתי בה בהפתעה.

״אפשר להיפגע כאן?״

״לא בדרך שאת מכירה. אבל אפשר להיבהל מאוד. ויש מי שמצליחים להיבהל גם אחרי עשרת אלפים שנה.״

היא התקרבה והושיטה לעברי את ידה.

״אני ליארה.״

הבטתי בידה.

״אפשר ללחוץ ידיים?״

״בוודאי. אם שתינו רוצות בכך.״

הושטתי את ידי.

לרגע הרגשתי מגע.

לא בדיוק מגע של עור, אלא תחושה ברורה של קרבה, חום ולחץ עדין.

הופתעתי.

״איך עשית את זה?״

״לא עשיתי את זה לבד. גם את הסכמת למגע.״

היא שחררה את ידי.

״את חדשה.״

״עד כדי כך רואים?״

״את מסתכלת על הכול כאילו את עומדת בתוך חלום וחוששת להתעורר.״

חייכתי.

״זה די מדויק.״

ליארה הביטה בציפור הכסופה.

״הבאת אותה מוקדם.״

הציפור לא השיבה.

משהו במבטה של ליארה השתנה.

היא חזרה להביט בי.

״כבר אכלת מן הפרי?״

״כן.״

״והצלחת להיפרד מן הגוף?״

הנהנתי.

היא לא שאלה אם היה לי קשה.

במקום זאת הניחה לרגע את ידה על זרועי.

הרגשתי שהיא מבינה משהו שלא הייתי צריכה להסביר.

״בואי,״ אמרה. ״אני רוצה להראות לך את העיר.״

הלכנו לאורך הגשר.

הציפור הכסופה ריחפה מעלינו, וליארה דיברה ללא הפסקה.

היא סיפרה לי על גנים שמשנים את צורתם לפי רצון המטפלים בהם, על אולמות שבהם אפשר לחוות מוזיקה כצבע ותנועה, ועל מקומות שבהם תודעות מתאספות כדי לחלוק זיכרונות מעולמות רחוקים.

״וכמה זמן את חיה כאן?״ שאלתי.

היא עצרה.

״תלוי איך את סופרת.״

״בשנים.״

״של איזה עולם?״

חשבתי על כך.

״בשנים של כדור הארץ.״

״בערך שלושים ושבעה אלף.״

נעצרתי.

״שלושים ושבעה אלף שנים?״

״בערך. הפסקתי לספור בדייקנות לפני זמן רב.״

הבטתי בפניה הצעירות.

״ואת לא מרגישה זקנה?״

היא חייכה.

״לפעמים.״

״מתי?״

״כשמישהו מספר לי בהתלהבות על גילוי שחשבתי שהוא חדש לפני עשרים אלף שנה.״

צחקתי.

״ואת עדיין מתרגשת מדברים?״

היא הביטה בי כאילו שאלתי אם היא עדיין מסוגלת לראות.

״בוודאי. אתמול שמעתי לראשונה צליל שנוצר במעמקי כוכב מתקרר. הוא היה כל כך יפה, שביליתי שעות בניסיון להבין מדוע הוא ריגש אותי.״

״אבל אחרי כל כך הרבה שנים, לא ראית כבר כמעט הכול?״

״כמעט הכול?״

היא פרצה שוב בצחוק.

״את עדיין חושבת על הבריאה כמו על ארון גדול שאפשר לפתוח את כל המגירות שלו.״

המשכנו ללכת.

״יש יותר דברים שאינני יודעת היום מכפי שידעתי כשבאתי לכאן,״ אמרה.

״איך זה ייתכן?״

״מפני שאז אפילו לא ידעתי אילו שאלות אפשר לשאול.״

חשבתי על הדברים.

במשך חיי האנושיים נהגתי לחשוב שהידע מקרב אותנו אל תשובות.

אבל אולי הוא גם מגלה לנו עד כמה רחב מה שאיננו יודעים.

ליארה נעצרה ליד מבנה עגול, שדלתותיו היו פתוחות.

״בואי.״

נכנסנו.

האולם היה מלא תודעות.

חלקן ישבו על מדרגות רחבות, אחרות ריחפו באוויר, ובמרכז האולם נראתה צורה עצומה שהשתנתה ללא הרף.

בתחילה חשבתי שזה פסל.

אבל כשהתקרבתי הבחנתי שהצורה נבנית ומתפרקת מתוך אלפי נקודות אור.

פעם נראתה כמו עץ.

אחר כך כמו יצור בעל כנפיים.

ואז הפכה למערכת של כוכבים.

ליארה הבחינה בהתפעלותי.

״זו יצירה משותפת.״

״של מי?״

״של כל מי שנמצא כאן.״

הבטתי סביבי.

״כולם יוצרים את אותו הדבר?״

״לא בדיוק. כל אחד מוסיף משהו משלו. מחשבה, צורה, זיכרון, תחושה. לפעמים אנחנו מגלים שמה שיצרנו יחד שונה לחלוטין ממה שכל אחד מאיתנו התכוון ליצור.״

התקרבתי.

אחד האורות נפרד מן הצורה הגדולה וריחף לעברי.

בתוכו ראיתי פרח קטן.

הוא היה כחול, בעל חמישה עלי כותרת.

הרגשתי ריח עדין.

לרגע נזכרתי בפרחים שגדלו ליד בית ילדותי.

הושטתי יד.

הפרח התרחב והפך לעץ.

על ענפיו הופיעו פירות כתומים.

חייכתי.

״אני עשיתי את זה?״

״כן.״

״רק חשבתי על עץ.״

״מחשבה יכולה להיות התחלה של יצירה. אבל כדי שדבר יתקיים כאן באופן יציב, צריך ללמוד לתת לו צורה ברורה.״

הבטתי בעץ.

הוא נראה ממשי.

ניסיתי לגעת בגזעו.

הרגשתי קליפה מחוספסת.

״אני יכולה ליצור כל דבר?״

״לא כל דבר. את יכולה ליצור צורות וחוויות, אבל לא כל מה שאת מדמיינת יהפוך ליצור חי בעל רצון משלו.״

הבטתי בה.

״כלומר, אני יכולה ליצור דמות של אדם, אבל לא את האדם עצמו.״

״בדיוק.״

נזכרתי באנשים שאני אוהבת.

לרגע עלתה בי מחשבה שאוכל ליצור כאן את פניהם, את קולותיהם, אולי אפילו את הדרך שבה הם מחייכים.

אבל מיד הבנתי שמשהו יהיה חסר.

הם לא יהיו הם.

הם יהיו מה שאני זוכרת מהם.

״זה קצת עצוב,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי.

״כן.״

היא לא ניסתה לנחם אותי.

עמדנו זמן מה מול העץ שיצרתי.

ואז ליארה הניחה את ידה על גזעו.

הוא החל להשתנות.

ענפיו התרחבו, העלים נעשו כהים יותר, וביניהם הופיעו פרחים לבנים.

״גם אני הוספתי משהו,״ אמרה.

הבטתי ביצירה המשותפת שלנו.

היא הייתה יפה יותר מכפי שדמיינתי.

אבל גם שונה.

חשבתי על החיים האנושיים.

כמה מן הדברים היפים ביותר בחיי נוצרו דווקא מפני שלא עשיתי אותם לבד.

כשיצאנו מן האולם, הציפור הכסופה כבר לא הייתה איתנו.

הסתכלתי סביב.

״לאן היא הלכה?״

״היא יודעת למצוא אותך.״

״היא תמיד נעלמת בלי לומר לי.״

ליארה חייכה.

״יש לה הרגלים עתיקים.״

״כמה עתיקים?״

החיוך נעלם מפניה לרגע.

״עתיקים מאוד.״

רציתי לשאול עוד, אבל היא המשיכה ללכת.

הגענו אל רחבה גדולה שבמרכזה זרם נהר שקוף.

על גדותיו ישבו תודעות בקבוצות קטנות.

חלקן שוחחו, אחרות ישבו בשקט.

בצד הרחבה הבחנתי בדמות שנראתה כמו גבר מבוגר.

הוא ישב לבדו על ספסל אבן.

שערו היה אפור, פניו חרושות קמטים, והוא לבש בגד פשוט בצבע חום.

בניגוד לאחרים, לא נע סביבו אור.

הוא נראה כמעט אנושי לחלוטין.

״מי זה?״ שאלתי.

ליארה עקבה אחר מבטי.

״שמו ארן.״

״הוא חדש כאן?״

״לא.״

״אז למה הוא נראה כל כך מבוגר?״

״מפני שכך הוא בוחר להיראות.״

הבטתי בו.

״אפשר לבחור את הגיל?״

״אפשר לבחור את הצורה שבה את מציגה את עצמך. יש מי שמעדיפים צורה צעירה, אחרים בוחרים להיראות כפי שנראו בסוף חייהם האנושיים. ויש כאלה שאינם בוחרים צורה כלל.״

״ולמה הוא בחר להיראות כך?״

״תשאלי אותו.״

היססתי.

״הוא לא יכעס?״

״ייתכן.״

היא חייכה.

״גם כאן לא כולם אוהבים שמפריעים להם.״

התקרבתי אל הספסל.

ארן הרים את עיניו.

הן היו כהות ועייפות.

״שלום,״ אמרתי.

הוא הנהן.

״אני חדשה כאן.״

״רואים.״

התיישבתי לידו.

הופתעתי לגלות שאני מרגישה את הספסל מתחתיי.

הוא הביט בי מן הצד.

״את עדיין מנסה להבין איך זה עובד?״

״כן.״

״גם אני ניסיתי בהתחלה.״

״וכמה זמן לקח לך להבין?״

״אני עדיין מנסה.״

חייכתי.

הוא לא.

הבטתי בפניו.

״אפשר לשאול אותך משהו?״

״כבר שאלת.״

״למה בחרת להיראות מבוגר?״

הוא שתק זמן רב.

כבר חשבתי שלא ישיב.

ואז אמר:

״מפני שאני מתגעגע לקמטים שלי.״

הבטתי בו בהפתעה.

״לקמטים?״

״הם הופיעו לאט. כל אחד מהם היה חלק מן החיים שלי. כשהגעתי לכאן, ניסיתי להיראות צעיר. חשבתי שאם אין עוד הזדקנות, אין סיבה לשמור על סימניה.״

הוא הביט בידיו.

״אבל בכל פעם שראיתי את עצמי צעיר, הרגשתי שאני מסתכל על אדם שאינני מכיר.״

הקשבתי.

״אז חזרתי לצורה הזאת.״

הוא העביר אצבע על קמט עמוק בכף ידו.

״ככה אני זוכר שהיו לי שנים.״

הרגשתי שהמילים נוגעות בי.

חשבתי על הגוף שהשארתי ליד עץ הנצח.

על השינויים שעבר במשך השנים.

על הדברים שלפעמים רציתי להסתיר.

ועכשיו ישב מולי אדם שבחר לשמור דווקא עליהם.

״אתה מתגעגע לחיים שלך?״ שאלתי.

ארן הביט בנהר.

״מאוד.״

״אבל אתה חי כאן.״

״כן.״

״אז למה אתה מתגעגע?״

הוא חייך בעצב.

״לריח של לחם בבוקר. לכאב ברגליים אחרי הליכה ארוכה. לשינה עמוקה.״

הוא עצר.

״ולאשתי.״

הרגשתי את לבי מתכווץ, אף שכבר לא היה לי לב פועם.

״היא לא כאן?״

״לא.״

״אתה יודע איפה היא?״

״לא.״

הוא הביט בי.

״בהתחלה חיפשתי אותה בכל מקום. במשך שנים. אחר כך במשך מאות שנים. פגשתי תודעות רבות, למדתי דברים שלא יכולתי לדמיין, אבל לא מצאתי אותה.״

״ואתה עדיין מחפש?״

״לפעמים.״

הוא השפיל את מבטו.

״יש ימים שאני חושב שאולי אם אפסיק לחפש, אצליח לזכור אותה בלי להרגיש שאני מחכה למשהו.״

״ויש כאן ימים?״ שאלתי.

הוא חייך קלות.

״לא כמו שאת מכירה. אבל אני עדיין קורא כך לתקופות שעוברות עליי.״

ישבנו בשקט.

לראשונה מאז הגעתי לעיר הבנתי שחיי הנצח אינם מבטלים את הגעגוע.

הם עשויים אפילו להאריך אותו.

״אתה מאושר כאן?״ שאלתי לבסוף.

ארן הביט בי.

״לפעמים.״

הוא קם.

״ואל תיתני לאף אחד לשכנע אותך שאת חייבת להיות מאושרת רק מפני שקיבלת נצח.״

הוא התרחק לאורך הנהר.

נשארתי על הספסל.

הבטתי אחריו עד שנעלם בין הדמויות.

ליארה מצאה אותי כעבור זמן מה.

״פגשת את ארן.״

״כן.״

״הוא סיפר לך על אשתו?״

הנהנתי.

היא התיישבה לצידי.

״הוא היה פעם אחד החוקרים הנועזים בעיר. הוא הגיע למקומות שרבים מאיתנו אפילו לא ניסו להגיע אליהם.״

״מה קרה לו?״

״הוא התעייף.״

הבטתי בה.

״חשבתי שכאן לא מתעייפים.״

״לא בגוף. אבל גם תודעה יכולה להזדקק למנוחה מן החיפוש, מן הזיכרונות, אפילו מן המפגש עם אחרים.״

חשבתי על כך.

״אז מה עושים כשמתעייפים מן הנצח?״

ליארה לא השיבה מיד.

״יש מי שבוחרים להאט. יש מי שמתבודדים. אחרים יוצאים למסעות ארוכים. ויש מי שמבקשים להפסיק לחוות לזמן מה.״

״להפסיק לחוות?״

״להיכנס למצב של שקט עמוק. לא מוות. יותר כמו שינה שאין בה חלומות, אם כי ההשוואה אינה מדויקת.״

״ולכמה זמן?״

״כמה שירצו.״

הבטתי בה.

״ואם הם לא רוצים לחזור?״

ליארה שתקה.

לראשונה ראיתי בה משהו שלא היה שמחת חיים או סקרנות.

היה זה כאב ישן.

״יש מי שעדיין לא חזרו,״ אמרה.

לא שאלתי עוד.

המשכנו אל חלק אחר של העיר.

כאן המבנים היו נמוכים יותר, והגנים רחבים ושקטים. בין העצים נראו בריכות עגולות, ובתוכן השתקפו שמיים שלא היו מעלינו.

ליארה נעצרה ליד אחד הבתים.

״אני רוצה שתכירי מישהי.״

הבית היה עשוי אבן בהירה, ובכניסה אליו צמחו פרחים קטנים בצבע סגול.

הדלת נפתחה עוד לפני שהתקרבנו.

אישה צעירה עמדה בפתח.

היא נראתה כבת עשרים וחמש, בעלת שיער כהה ועיניים גדולות.

כשראתה אותי, פניה השתנו.

״היא חדשה?״ שאלה את ליארה.

״כן.״

האישה הביטה בי.

״מתי הגעת?״

״לא מזמן.״

היא התקרבה במהירות.

״מכדור הארץ?״

הופתעתי.

״כן.״

״מאיזו תקופה?״

אמרתי לה.

היא עצמה את עיניה.

לרגע חשבתי שהיא עומדת לבכות.

״אז הוא עדיין קיים,״ לחשה.

״כדור הארץ? בוודאי.״

היא חייכה חיוך עצוב.

״אני יודעת. פשוט… עבר הרבה זמן מאז שפגשתי מישהי שהגיעה משם.״

״איך קוראים לך?״

״מירה.״

היא הושיטה לי את ידה.

לחצתי אותה.

המגע שלה היה חזק יותר מזה של ליארה, כמעט כמו מגע אנושי.

״את מתגעגעת לשם?״ שאלתי.

היא הנהנה.

״כל הזמן.״

נכנסנו לביתה.

בפנים ראיתי שולחן, כיסאות, ספרים, חלונות ווילונות.

הכול נראה מוכר.

אפילו היה שם מטבח קטן.

הבטתי סביבי.

״את באמת צריכה את כל הדברים האלה?״

מירה חייכה.

״לא.״

היא ניגשה למטבח.

״אבל אני אוהבת אותם.״

היא הניחה שלוש כוסות על השולחן.

בתוכן הופיע נוזל כהה.

״קפה?״ שאלה.

הבטתי בכוס.

״אפשר לשתות כאן?״

״אפשר לחוות שתייה.״

הרמתי את הכוס.

היא הייתה חמימה.

קרבתי אותה אל פניי.

ריח של קפה טרי עלה ממנה.

לרגע הרגשתי שאני בבית.

לגמתי.

הטעם היה מוכר להפליא.

אבל משהו היה חסר.

לא הייתה תחושת החום היורד בגרון.

לא הייתה תחושת שובע או ערנות.

הטעם התקיים, אבל הגוף לא היה שם כדי להגיב אליו.

הנחתי את הכוס.

מירה הבחינה בכך.

״נכון?״ אמרה.

הנהנתי.

״זה דומה מאוד, אבל לא בדיוק.״

״אני מנסה לשחזר את התחושה כבר שנים.״

היא התיישבה.

״בהתחלה חשבתי שאם אצליח ליצור כאן בית, אוכל להרגיש שחזרתי לחיים שלי.״

הבטתי בחלונות.

מאחוריהם נראה גן ירוק.

״וזה עזר?״

״לפעמים.״

היא חייכה.

״לפעמים אני יושבת כאן ומדמיינת שעוד מעט מישהו ייכנס בדלת ויקרא לי מהמטבח.״

היא השפילה את מבטה.

״אבל אף אחד לא נכנס.״

הרגשתי את הכאב שלה.

ליארה הניחה יד על כתפה.

מירה נשמה עמוק, אף שלא הייתה זקוקה לאוויר.

״אני יודעת שזה נשמע מוזר,״ אמרה. ״קיבלתי אפשרות לחיות בלי סוף, ואני עדיין מתגעגעת לרגעים הקטנים ביותר.״

״זה לא מוזר,״ השבתי.

חשבתי על הבית שלי.

על האנשים שהשארתי מאחור.

על הדברים שלא ידעתי כמה הם יקרים לי עד שלא יכולתי עוד לחזור אליהם.

״אני מבינה אותך.״

מירה הביטה בי.

״באמת?״

״כן.״

לרגע הרגשתי שאנחנו מכירות שנים.

לא מפני שחלקנו עבר דומה, אלא מפני שהיה בינינו געגוע משותף.

ישבנו ושוחחנו זמן רב.

מירה סיפרה לי על חייה האנושיים. על עיר קטנה ליד הים, על משפחתה, על אהבה גדולה שהייתה לה, ועל היום שבו הגיעה אל עץ הנצח.

ליארה סיפרה על עולמות רחוקים שביקרה בהם, על יצורים שחיו בתוך אוקיינוסים עמוקים ועל תרבויות שהתקיימו סביב כוכבים שלא דמו לשמש שלנו.

הקשבתי להן בהתפעלות.

ואז שאלתי שאלה שהעסיקה אותי מאז שנכנסתי לעיר.

״יש כאן אהבה?״

ליארה חייכה.

״בוודאי.״

״אני מתכוונת לאהבה בין שתי תודעות. כמו זוגיות.״

״כן.״

״ואיך זה עובד בלי גוף?״

מירה צחקה.

״את שואלת בדיוק את מה שאני שאלתי כשהגעתי.״

ליארה הביטה בי.

״הגוף הוא דרך אחת לחוות קרבה. הוא אינו הדרך היחידה.״

״אבל איך אפשר להתאהב בלי מגע? בלי מבט? בלי קול?״

״אפשר ליצור מגע, מבט וקול, כפי שכבר חווית. אבל יש גם דרכים אחרות להכיר תודעה.״

היא עצרה.

״לפעמים את יכולה להרגיש את מחשבותיו של אחר, את האופן שבו הוא חווה יופי, את הזיכרונות שהוא בוחר לחלוק איתך. קרבה כזאת יכולה להיות עמוקה מאוד.״

חשבתי על כך.

״ואפשר גם להיפגע?״

מירה הביטה בי.

״מאוד.״

״אבל אם אתם יכולים להרגיש את מחשבותיו של האחר, איך אפשר להסתיר דברים?״

ליארה חייכה.

״מפני שגם כאן לכל תודעה יש גבולות. אינך רשאית להיכנס אל עולמו הפנימי של אחר בלי הסכמתו.״

״ואם מישהו מנסה?״

החיוך נעלם מפניה.

״זו פגיעה חמורה.״

נזכרתי בדמות שבתוך הכדור האדום.

בדרך שבה הרגשתי שהיא מנסה להגיע אליי באמצעות המחשבה בלבד.

לפתע הבנתי מדוע הציפור הזהירה אותי.

״אפשר להתאהב יותר מפעם אחת?״ שאלתי.

מירה חייכה.

״אפשר.״

״ומה קורה לאהבות קודמות?״

ליארה הביטה בי.

״מה שקורה להן גם בחיים האנושיים. חלקן משתנות, חלקן מסתיימות, וחלקן נשארות חלק ממך גם כשאינך חיה עוד בתוכן.״

״ואם שניים נשארים יחד אלפי שנים?״

״יש כאלה.״

״הם לא משתעממים זה מזה?״

מירה צחקה.

״יש כאלה שמשתעממים אחרי מאה שנים. אחרים ממשיכים לגלות זה את זה גם אחרי עשרת אלפים.״

״איך?״

ליארה נשענה לאחור.

״מפני שתודעה אינה דבר קפוא. אנחנו משתנים. לומדים. לפעמים אפילו נעשים זרים מעט למי שהכיר אותנו בעבר.״

חשבתי על כך.

אולי אהבה שנמשכת זמן רב אינה אהבה לאותו אדם שאינו משתנה, אלא נכונות להמשיך להכיר אותו בכל פעם שהוא משתנה.

הבטתי בליארה.

״ואת? אהבת מישהו במשך אלפי שנים?״

היא חייכה חיוך קטן.

״כן.״

״ואיפה הוא עכשיו?״

היא הביטה אל החלון.

״רחוק.״

לא שאלתי עוד.

אבל בפעם הראשונה הבנתי שגם מאחורי שמחת החיים שלה מסתתר סיפור.

כשיצאנו מביתה של מירה, האור בעיר השתנה.

הוא לא נחלש כמו אור השמש לקראת ערב. הגוונים פשוט נעשו עמוקים יותר, ובין המבנים החלו להופיע נקודות אור קטנות.

״יש כאן לילה?״ שאלתי.

״לא באופן טבעי,״ השיבה ליארה. ״אבל רבים מאיתנו אוהבים מחזוריות. היא עוזרת לנו להרגיש את חלוף הזמן.״

״אז אתם יוצרים בוקר וערב?״

״בחלקים מסוימים של העיר.״

הבטתי סביבי.

תודעות החלו להתכנס ברחבות, ואורות צבעוניים הופיעו מעל הגשרים.

מוזיקה נשמעה במרחק.

״מה קורה?״

״מפגש.״

״איזה מפגש?״

״אנחנו מתכנסים מדי פעם כדי לחלוק דברים חדשים שגילינו. לפעמים מוזיקה, לפעמים זיכרונות, לפעמים יצירות.״

היא חייכה.

״ולפעמים רק כדי להיות יחד.״

הלכנו בעקבות הקולות.

הגענו לרחבה עצומה.

אלפי תודעות התאספו בה.

במרכז הרחבה ריחף כדור אור גדול, ובתוכו הופיעו מראות של עולמות רחוקים.

מוזיקה מילאה את המרחב.

הרגשתי אותה לא רק כצלילים, אלא גם כתנועה עדינה שעברה בתודעתי.

לרגע שכחתי את הפחדים שלי.

את הגוף שהשארתי.

את הדמות הבודדה.

את ההבטחה שלא זכרתי.

עמדתי בין אלפי תודעות, והרגשתי שאני חלק ממשהו גדול ממני.

ואז המוזיקה השתנתה.

צליל אחד נמוך חדר אליה.

הוא היה שונה מכל השאר.

לא חזק במיוחד.

אבל כל מי שסביבי השתתק.

הבטתי בליארה.

פניה השתנו.

״מה זה?״ שאלתי.

היא לא השיבה.

הצליל נשמע שוב.

הפעם הרגשתי אותו עמוק בתודעתי.

הוא היה מוכר.

אותו צליל ששמעתי בתוך המערה.

אותו צליל שליווה את הנוכחות הרחוקה.

ליארה אחזה בזרועי.

״אל תגיבי,״ אמרה.

הבטתי בה.

״למה?״

״מפני שאיננו יודעים למי הוא קורא.״

אבל אני כבר ידעתי.

לא ידעתי כיצד.

פשוט ידעתי.

הצליל פנה אליי.

בתוך כדור האור הגדול הופיעה תמונה.

בתחילה ראיתי רק חשכה.

ואז הופיע מרחב רחב, כמעט ריק.

במרכזו עמדה דמות בודדה.

אותה דמות שראיתי בתוך הכדור האדום.

הרגשתי את הבדידות שלה שוב.

אבל הפעם היה בה גם משהו אחר.

כעס.

לא כעס מתפרץ.

כעס שנשמר במשך זמן רב כל כך, עד שהפך לחלק מן הקיום עצמו.

הדמות הרימה את ראשה.

המוזיקה פסקה.

אלפי התודעות עמדו ללא תנועה.

ואז נשמעה מחשבה אחת, ברורה כל כך, עד שהרגשתי שכולם שומעים אותה.

היא חזרה.

הבטתי סביבי.

כמה מן התודעות התרחקו.

אחרות הפנו אליי את מבטן.

הרגשתי את תשומת הלב שלהן מתכנסת סביבי.

ליארה עמדה לצידי.

״את מכירה אותה?״ לחשה.

״לא.״

״אז למה היא קוראת לך?״

לא ידעתי מה להשיב.

בתוך כדור האור הדמות התקרבה.

לראשונה הצלחתי לראות חלק מפניה.

הן השתנו ללא הרף.

פעם נראו צעירות, פעם מבוגרות, ופעם לא היו בהן תווי פנים כלל.

ואז היא אמרה:

שאלי את הציפור מה קרה בפעם הקודמת.

הרגשתי רעד.

הבטתי סביבי.

הציפור הכסופה לא הייתה שם.

שאלי אותה מדוע היא הביאה אותך שוב אל העץ.

האור הגדול החל לרעוד.

כמה תודעות התרחקו במהירות.

ליארה אחזה בידי.

״אנחנו צריכות ללכת.״

אבל הדמות המשיכה.

שאלי אותה מי נשאר מאחור כשאת יצאת לחיים האנושיים.

הרגשתי כאילו המילים חודרות אל מקום עמוק בתוכי.

פתאום עלתה בי תמונה.

העץ הכסוף.

הציפור.

המרחב הבהיר.

ואז משהו נוסף.

לא הייתי לבדי שם.

לצידי עמדה דמות אחרת.

לא ראיתי את פניה.

אבל הרגשתי את ידה אוחזת בידי.

התמונה נעלמה.

ניסיתי להחזיר אותה.

לא הצלחתי.

״חכי!״ קראתי לעבר האור.

ליארה ניסתה למשוך אותי לאחור.

אבל כבר לא רציתי לברוח.

״מי את?״ שאלתי את הדמות.

לרגע השתרר שקט מוחלט.

ואז היא השיבה:

את באמת לא זוכרת.

הרגשתי עצב בתוך המילים.

עצב עמוק יותר מן הכעס.

פעם הבטחת לי שלא ניפרד.

הבטתי בה.

״אני לא יודעת מי את.״

הדמות נסוגה מעט.

אני יודעת.

האור שסביבה החל להיחלש.

ולפני שנעלמה, הגיעה אליי מחשבה אחרונה.

״את בחרת בחיים. אני בחרתי לחכות לך.״

כדור האור כבה.

המוזיקה לא חזרה.

אלפי התודעות עמדו בשקט.

הרגשתי את מבטיהן עליי.

ליארה שחררה את ידי באיטיות.

״אנחנו צריכות למצוא את הציפור,״ אמרה.

הבטתי במקום שבו נעלמה הדמות.

לא ידעתי אם היא דוברת אמת.

לא ידעתי אם הזיכרון שעלה בי היה שלי.

אבל משהו אחד השתנה.

עד עכשיו חשבתי שהמסע שלי אל הנצח נועד לגלות את סודות הבריאה.

עכשיו החלה להתעורר בי האפשרות שהמסע הזה קשור גם לסיפור אישי, עתיק הרבה יותר מחיי האנושיים.

סיפור שמישהו אחר זוכר.

ואני שכחתי.

הבטתי בליארה.

״אני רוצה לדעת מה קרה בפעם הקודמת.״

היא השפילה את מבטה.

״אז כדאי שתדעי דבר אחד לפני שנמצא את הציפור.״

חיכיתי.

ליארה הרימה אליי את עיניה.

״התודעה שדיברה אלייך אינה אסירה במקום ההוא.״

הרגשתי את המילים שוקעות בתוכי.

״אז למה היא נשארת שם?״

ליארה הביטה אל המקום שבו כבה האור.

״מפני שהיא מסרבת לעזוב.״

״למה?״

ליארה שתקה לרגע.

ואז אמרה:

״מפני שהיא מאמינה שאם תעזוב, לא תדעי עוד היכן למצוא אותה.״

עמדתי בתוך העיר שאין בה מוות, מוקפת באלפי יצורים שהיו יכולים להמשיך להתקיים ללא סוף.

ולראשונה הבנתי שיש דבר שאולי קשה מן המוות עצמו.

להמשיך לחיות, כשכל משמעות הקיום שלך תלויה במישהו שאינו זוכר אותך.