פרק ארבעה־עשר — הזיכרון שאינו שלי

״אבל לא תמיד היית זו שעזבה.״

מילותיה של הציפור הכסופה המשיכו להדהד בתוכי גם לאחר שהשתתקה.

עמדתי על אחד מענפיו העליונים של עץ הנצח. מתחתיי השתרעו מרחבים עצומים, עולמות שלמים שלא ידעתי על קיומם עד לפני זמן קצר. אילו הייתי עדיין בגופי האנושי, ייתכן שהייתי מתקשה לנשום לנוכח המראה.

אבל באותו רגע לא התעניינתי בעולמות.

חשבתי על עלה כסוף אחד.

ועל היד שהחזיקה אותו.

בחלום שחזר אליי במשך שנים ראיתי תמיד את העלה, אך לא את מי שהגיש לי אותו. רק עכשיו, כשכבר לא הייתי בגופי, נפתח לפניי חלק נוסף של הזיכרון.

והחלק הזה שינה את כל מה שחשבתי שאני יודעת.

״אני רוצה לראות אותו שוב,״ אמרתי.

הציפור הנידה את ראשה.

״למה לא?״

מפני שאת מנסה להיזכר במשהו שעוד אינך יודעת אם התרחש.

״אבל ראיתי אותו.״

ראית מראה. עדיין אינך יודעת למי הוא שייך.

הבטתי בה.

עד אותו רגע חשבתי שהבעיה שלי היא שאינני זוכרת מספיק. עכשיו התברר לי שגם הזיכרונות שחזרו אליי אינם בהכרח ראיה לעברי.

ליארה התקרבה.

״כדאי שנחזור לעיר.״

״לא לפני שאבין משהו.״

״דווקא משום שאת רוצה להבין,״ השיבה, ״את צריכה להתרחק מעט מן המראה. ככל שתנסי לשחזר אותו בכוח, כך יהיה קשה יותר להבחין בין מה שראית לבין מה שאת מצפה לראות.״

רציתי להתווכח.

אבל ידעתי שהיא צודקת לפחות בדבר אחד: כבר התחלתי להוסיף לזיכרון פרטים שלא הייתי בטוחה שראיתי.

האם הדמות שהחזיקה בעלה הייתה גבוהה ממני?

האם קולה היה נשי?

האם עמדנו בתוך חדר, או תחת שמיים פתוחים?

לפני רגע הייתי בטוחה שאני יודעת.

עכשיו כבר לא.

סהר ישב על האבן שבקצה הענף. הוא נראה מותש מן הדרך שעשה אלינו. עיניו היו פקוחות, אבל נשימתו נעשתה איטית וכבדה.

״יש ברישומים שלכם תיאור של העלה?״ שאלתי אותו.

״כן.״

״ותיאור של מי שהחזיק בו?״

״לא תיאור שאפשר לסמוך עליו.״

״למה?״

״מפני שהעדויות סותרות. בחלקן העלה הוחזק בידי התודעה שיצאה. באחרות הוא ניתן דווקא לזו שנשארה.״

הרגשתי אכזבה.

״אז אפילו זה לא ברור.״

סהר הביט בי.

״יש דברים ששרדו אלפי שנים מפני שאנשים זכרו אותם. ויש דברים שהשתנו במשך אלפי שנים מאותה סיבה בדיוק.״

הוא קם בזהירות.

״אני צריך לחזור אל המעבר לפני שלא אוכל ללכת.״

ליארה הציעה ללוות אותו עד לשביל העתיק. הוא הודה לה, אך סירב.

ראיתי אותו מתרחק לאט, מניח מדי פעם יד על אחד מענפי העץ כדי לייצב את עצמו.

חשבתי על כך שהוא נושא גוף בתוך מקום שבו כמעט כולם ויתרו על גופם.

הוא נראה פגיע יותר מאיתנו.

אבל לפחות הייתה לו דרך ברורה לדעת היכן הוא נגמר והעולם מתחיל.

כשחזרנו לעיר, ביקשתי מליארה שלא תיקח אותי לביתי החדש.

״אני רוצה ללכת קצת לבד.״

היא הביטה בי, כאילו שקלה אם נכון להניח לי.

לבסוף הנהנה.

״אם תרגישי שמחשבה שאינה שלך נעשית חזקה מדי, אל תנסי להילחם בה. תחזרי לדבר אחד שאת יודעת בוודאות על עצמך.״

״כמו מה?״

״משהו קטן. לא סיפור שלם.״

היא התרחקה, ואני נשארתי ברחוב שקט שבין שני גנים.

העיר נראתה שונה בשעה ההיא. לא הייתה בה שמש שוקעת, ובכל זאת האור התרכך. בחלונות המגדלים נעו צורות, ובמרפסות ישבו תודעות ששוחחו ביניהן.

עברתי ליד בית שממנו עלה ריח של לחם.

נעצרתי.

הריח היה מוכר עד כאב.

התקרבתי לחלון וראיתי אישה לשה בצק על שולחן עץ. לידה עמד ילד קטן, אולי בן שש, ופיזר קמח על פני השולחן.

הילד צחק.

לרגע חשבתי שחזרתי לכדור הארץ.

אבל אז הבחנתי שהאישה אינה נוגעת באמת בבצק. ידיה עברו בתוכו, והוא שב והתגבש בכל פעם לפי רצונה.

הילד הרים את ראשו והביט בי.

הוא היה עשוי אור עדין, כמעט שקוף.

האישה הבחינה בי ופתחה את הדלת.

״את מוזמנת להיכנס.״

״סליחה, לא התכוונתי להפריע.״

״לא הפרעת.״

היא חייכה.

״את חדשה כאן.״

הנהנתי.

״שמי מירה,״ אמרה. ״נפגשנו לפני כמה זמן.״

נזכרתי בה. האישה ששחזרה את מטבחה האנושי בעיר התודעות.

נכנסתי.

הילד כבר לא עמד ליד השולחן.

״איפה הוא?״ שאלתי.

מירה הביטה במקום שבו היה.

״הוא לא באמת כאן.״

לא ידעתי מה לומר.

היא התיישבה והזמינה אותי לשבת מולה.

״זה זיכרון של הבן שלי. הוא היה בן שש כשעברנו לבית הראשון שלנו. הוא אהב לעזור לי לאפות, אף שבדרך כלל הייתי צריכה לנקות אחריו את כל המטבח.״

חייכתי.

״והיום?״

״היום הוא כבר לא בן שש.״

היא שתקה לרגע.

״למעשה, אני לא יודעת בן כמה הוא עכשיו.״

הבטתי בה.

״את יכולה לשחזר אותו כל כך במדויק?״

״את המראה שלו, את קולו, את התנועות שאני זוכרת. אבל יש ימים שבהם אני שמה בפיו מילים שלא אמר.״

היא העבירה את ידה על השולחן.

״בהתחלה לא שמתי לב. אחר כך התחלתי להיזכר בשיחות שהיו בינינו כאן, כאילו התרחשו באמת.״

הרגשתי אי־נוחות.

״ואיך את יודעת להבדיל?״

״אני שומרת את הזיכרון המקורי בנפרד. לפעמים אני חוזרת אליו כדי לבדוק.״

היא הביטה בי.

״למה את שואלת?״

סיפרתי לה על החלום.

לא על כל מה שהתרחש במסעי, רק על העלה הכסוף ועל התחושה שהזיכרון השתנה.

מירה הקשיבה בלי להפריע.

״אולי הוא לא השתנה,״ אמרה לבסוף. ״אולי את השתנית, ולכן את רואה בו דברים אחרים.״

״אבל מה אם הוא בכלל לא שלי?״

היא הביטה במקום שבו עמד בנה לפני רגע.

״גם זיכרון שאינו שלנו יכול להפוך לחלק מאיתנו. השאלה היא אם אנחנו זוכרים שקיבלנו אותו ממישהו אחר.״

יצאתי מביתה של מירה עם מחשבה שלא הרפתה ממני.

בחיי האנושיים הייתי בטוחה שהזיכרונות שלי שייכים לי מפני שחוויתי אותם. אבל גם אז היו לי זיכרונות שנבנו מסיפורים שסיפרו לי אחרים.

תמונות מילדות מוקדמת שלא באמת זכרתי, אך ראיתי שוב ושוב באלבומים.

אירועים משפחתיים ששמעתי עליהם כל כך הרבה פעמים, עד שיכולתי לתאר אותם כאילו נכחתי בהם.

האם ההבדל בין זיכרון שלי לבין סיפור ששמעתי היה תמיד ברור?

ואם לא, מה יקרה לתודעה שתחיה אלפי שנים ותוכל להרגיש זיכרונות של אחרים כאילו היו שלה?

המשכתי ללכת.

ברחוב צר, בין שני מבנים גבוהים, הבחנתי בדמות מוכרת.

ארן ישב על מדרגה נמוכה, מול בריכת מים כהים.

הוא לא נראה מופתע כשראה אותי.

״חשבתי שתגיעי לכאן,״ אמר.

התיישבתי לצידו.

המים בבריכה היו שקטים. בתוכם נראו מדי פעם פנים, בתים, שדות ומקומות שלא הכרתי.

״מה זה?״

״בריכת עדויות. היא אינה מציגה רק את מה שאת זוכרת, אלא גם זיכרונות שהושארו כאן בידי אחרים.״

״איך יודעים של מי כל זיכרון?״

״בדרך כלל יש לו סימן מקור.״

״ובמקרים שלא?״

ארן הביט במים.

״במקרים שלא, כדאי להיזהר.״

שתקנו.

לאחר זמן מה הוא אמר:

״סהר סיפר לך שהוא מכיר אותי.״

״כן.״

״פגשתי אותו כשחיפשתי דרך להגיע אל אשתי.״

הבטתי בו.

עד עכשיו ידעתי שארן מתגעגע אל אשתו, אבל כמעט לא שמעתי דבר על חייהם.

״איך קראו לה?״

״תמר.״

הוא חייך כשאמר את שמה.

״היא הייתה אישה שקשה היה להתווכח איתה. לא מפני שחשבה שהיא תמיד צודקת, אלא מפני שהייתה מקשיבה עד הסוף ואז שואלת שאלה שלא ידעתי לענות עליה.״

הוא השפיל את מבטו.

״היינו נשואים ארבעים ושלוש שנים.״

המספר נשמע לי מוכר, אנושי. יכולתי לדמיין חיים שלמים בתוך ארבעים ושלוש שנים.

״וכשהיא מתה?״

״אני נשארתי עוד אחת־עשרה שנים בעולם האנושי. אחר כך הגעתי לכאן.״

הוא נגע במים בקצה אצבעו.

״בהתחלה חשבתי שאמצא אותה מיד. אחר כך חשבתי שאם אחפש מספיק זמן, אצליח.״

״וסהר?״

״הוא הראה לי מעבר שדרכו אולי אוכל להגיע למקום שבו נשמרו עקבות של תודעות שלא הגיעו לעיר.״

״נכנסת?״

ארן הנהן.

״מצאתי שם קול שדיבר כמו תמר. הוא ידע דברים שרק היא ידעה. הוא אפילו זכר משפט שאמרה לי בלילה האחרון שלה.״

הרגשתי צמרמורת.

״זו הייתה היא?״

״אני לא יודע.״

הוא הביט בי.

״הקול ביקש שאוותר על הזיכרונות שלי ממנה. הוא אמר שרק כך אוכל לפגוש אותה בלי שהתמונה הישנה תעמוד בינינו.״

״ומה עשית?״

״לא הסכמתי.״

״למה?״

״מפני שלא ידעתי אם אני עומד לפגוש את אשתי, או לאבד את הדבר האחרון שנותר לי ממנה.״

הוא שתק.

״מאז אני תוהה אם פחדתי לחינם.״

לא ניסיתי לנחם אותו.

לא ידעתי אם ההחלטה שלו הייתה נכונה.

אחרי זמן מה הוא קם.

״בואי. יש משהו שאני רוצה להראות לך.״

ארן הוביל אותי לאורך הבריכה עד למבנה נמוך שקירותיו היו עשויים חומר שקוף למחצה.

בתוכו ניצבו עמודים דקים, ועל כל אחד מהם נחה טיפה של אור.

״אלה עדויות שנמסרו מרצון,״ הסביר. ״חלקן מתארות את אותו אירוע מזוויות שונות.״

התקרבנו לשתי טיפות שעמדו זו לצד זו.

ארן ביקש שאביט בראשונה.

ראיתי גן רחב ובמרכזו עץ אדום. שתי דמויות עמדו מתחתיו. אחת הושיטה לאחרת חפץ קטן.

המראה נמשך רגעים ספורים ונעלם.

״עכשיו השנייה.״

ראיתי את אותו גן.

אותו עץ.

אותן שתי דמויות.

אבל הפעם החפץ עבר בכיוון ההפוך.

הבטתי בארן.

״איך זה ייתכן?״

״שתי תודעות זכרו את אותו מפגש. כל אחת הייתה בטוחה שהיא זו שנתנה את החפץ.״

״מי מהן צדקה?״

״אין לנו דרך לדעת.״

הוא הצביע על העמודים.

״הן מסרו את העדויות זמן רב אחרי האירוע. ייתכן שאחת מהן טעתה. ייתכן ששתיהן.״

התקרבתי שוב אל הטיפות.

״ואולי היו שני מפגשים שונים,״ אמרתי.

ארן חייך קלות.

״גם זו אפשרות.״

לפתע הבנתי מדוע הביא אותי לכאן.

״אתה חושב שהזיכרון שלי על העלה הכסוף דומה לזה.״

״אני חושב שאת מחפשת תשובה בתוך תמונה אחת, בזמן שאולי חסר לך הסיפור שסביבה.״

הבטתי בטיפות האור.

״אז איפה מוצאים את הסיפור?״

״לא תמיד מוצאים. לפעמים צריך ללמוד לחיות עם יותר מגרסה אחת.״

כשיצאנו מן המבנה, חיכתה לנו אליה.

היא עמדה בצד השני של הבריכה.

ארן הביט בה, אחר כך בי, והתרחק בלי לומר דבר.

נשארנו שתינו.

״חיפשתי אותך,״ אמרה.

״רציתי להיות קצת לבד.״

״אני יודעת.״

היא התקרבה אל המים.

״ליארה סיפרה לי מה ראית על העץ.״

״הזיכרון שבו הייתי זו שנשארה.״

אליה הנהנה.

״יש משהו שאת רוצה לספר לי?״ שאלתי.

היא התבוננה במים.

״אני רוצה. אבל אני לא בטוחה שאוכל לעשות זאת בלי להשפיע על מה שאת זוכרת.״

״אז תספרי לי מה את זוכרת, לא מה את חושבת שאני צריכה לזכור.״

היא הביטה בי.

לראשונה מאז פגשתי אותה הרגשתי שהיא אינה יודעת כיצד להתחיל.

לבסוף אמרה:

״אני זוכרת חדר ובו שני חלונות. מחוץ לחלון אחד היה ים שחור. מחוץ לשני לא היה דבר שאפשר היה לראות. עמדנו שם יחד, ואת החזקת עלה כסוף.״

הלב שלא היה לי כאילו התכווץ.

״אני החזקתי אותו?״

״כך אני זוכרת.״

״ומה קרה אחר כך?״

״ביקשת ממני להישאר.״

הבטתי בה.

״אבל בזיכרון שלי מישהו אחר ביקש ממני להישאר.״

״אני יודעת.״

״אז אחת מאיתנו טועה.״

אליה השפילה את מבטה.

״אולי.״

״או שהיו שני מקרים.״

היא לא השיבה.

התקרבתי אליה.

״אליה, האם את זוכרת אותי כפי שאני עכשיו, או מישהי שהייתי לפני החיים האנושיים?״

היא הרימה את עיניה.

״אני זוכרת תודעה שאהבתי. אבל ככל שאני מכירה אותך עכשיו, אני מבינה שאינני יכולה לדעת אם את אותה תודעה בכל מובן שחשבתי.״

הכנות שלה כאבה לי.

וגם הקלה עליי.

״ואם אינני היא?״

היא התבוננה בי זמן רב.

״אז אני צריכה להכיר אותך כפי שאת, ולא לדרוש ממך להיות מישהי אחרת.״

המים בבריכה נעו קלות.

לרגע ראיתי בהם שתי דמויות עומדות זו מול זו.

אחת מהן הושיטה יד.

לא ידעתי אם זו השתקפות של מחשבותיי או זיכרון שעלה מתוך המים.

הסטתי את מבטי.

״אני לא רוצה לראות עוד זיכרונות עכשיו,״ אמרתי.

אליה הנהנה.

הלכנו יחד לאורך הבריכה.

בדרך חזרה אל העיר שאלתי אותה על החדר בעל שני החלונות.

היא סיפרה שהיה שייך למקום עתיק שכבר אינו קיים בצורתו הקודמת. תודעות נהגו להגיע אליו לפני שהחליטו לעבור בין מרחבים שונים.

״למה היו בו שני חלונות?״ שאלתי.

״אחד הראה את המקום שממנו באת. השני את המקום שאליו רצית להגיע.״

״ומה ראו בחלון השני אם עדיין לא בחרו?״

״לפעמים דבר.״

הרגשתי שהמילים מוכרות לי.

״ים שחור בחלון אחד, וריק בחלון השני,״ חזרתי.

אליה הנהנה.

לרגע הבזיק בתוכי מראה.

חדר.

רצפה בהירה.

שני חלונות.

עלה כסוף.

אבל הפעם הופיע פרט חדש.

על הרצפה היו שלושה צללים.

עצרתי.

אליה הסתובבה אליי.

״מה קרה?״

״אמרת שהיינו שתינו בחדר.״

״כן.״

״הייתה שם עוד מישהי?״

פניה השתנו.

״לא שאני זוכרת.״

עצמתי את עיניי.

ראיתי שוב את הרצפה.

שני צללים היו סמוכים זה לזה.

השלישי עמד במרחק.

לא הצלחתי לראות את מי שהטיל אותו.

אבל הבחנתי בדבר מוזר.

הצל השלישי לא נע.

גם כשהאחרים זזו.

פתחתי את עיניי.

״אני חושבת שהיה שם מישהו נוסף.״

אליה הביטה בי בשקט.

״יכול להיות.״

״את לא נשמעת מופתעת.״

היא היססה.

״יש חלקים מן התקופה ההיא שאני לא מצליחה לזכור. לא שכחתי אותם בהדרגה. יש בהם חללים ברורים, כאילו מישהו הוציא אותם מתוך רצף הזיכרון.״

הרגשתי קור שלא היה קשור לטמפרטורה.

״מישהו מחק לך זיכרונות?״

״אולי. ואולי אני זו שביקשתי שלא לזכור.״

הבטתי בה.

״למה שתעשי דבר כזה?״

״אני לא יודעת.״

היא אמרה זאת בשקט, בלי לנסות להסתיר את חוסר האונים שבמילים.

המשכנו ללכת.

אבל המחשבה על הצל השלישי לא הרפתה ממני.

כשהגענו אל הרחוב שבו עמד ביתה של ליארה, הבחנתי בציפור הכסופה על גג נמוך.

היא הביטה בי.

ידעתי שהיא מחכה.

״את יודעת מי היה בחדר,״ אמרתי לה.

הציפור ירדה אל המעקה.

אני זוכרת את החדר.

״ואת מי שהיה בו?״

לא את כולם.

התקרבתי.

״למה הזיכרונות של כולכם חלקיים?״

היא שתקה.

״סהר לא יודע, אליה לא זוכרת, ואת יודעת רק חלקים. יש כאן משהו שכולכם מפחדים לומר.״

הציפור פתחה מעט את כנפיה.

לא כל מה שאיננו אומרים נובע מפחד. לפעמים אנחנו באמת לא יודעים.

הבטתי בה.

״אז תגידי לי מה את כן יודעת.״

היא התבוננה בי זמן רב.

ואז אמרה:

אני זוכרת שהעלה הכסוף היה סימן להבטחה. לא הבטחה לחזור, אלא הבטחה לא לשכוח שיש מישהו אחר, גם אם הזיכרון של עצמך ישתנה.

״ומי נתן את ההבטחה?״

יותר מתודעה אחת.

״והשלישית?״

הציפור לא השיבה.

אבל הרגשתי שהשאלה נגעה במשהו.

היא הביטה מעבר לכתפי, אל הרחוב הריק.

לרגע חשבתי שהיא רואה שם מישהו.

הסתובבתי.

לא היה איש.

כשהחזרתי את מבטי, הציפור כבר התרוממה לאוויר.

אל תנסי להחזיק בזיכרון בכוח, אמרה. חפשי את מה שנשאר יציב גם כשהתמונה משתנה.

היא נעלמה בין הענפים.

נכנסתי לביתי.

לא היה בו הרבה. חדר רחב, חלון שפנה אל הגנים המרחפים, שולחן קטן וכיסא שלא באמת הייתי זקוקה לו.

התיישבתי בכל זאת.

רציתי להרגיש את צורת הישיבה, את ההפסקה שבין תנועה לתנועה.

נזכרתי בדבריה של ליארה.

תחזרי לדבר אחד שאת יודעת בוודאות על עצמך.

עצמתי את עיניי.

חשבתי על שמי.

אבל השם לא הספיק.

הוא ניתן לי בחיי האנושיים. אם היו לי חיים אחרים לפני כן, היו לי אולי שמות אחרים.

חשבתי על פניי.

אבל גם הם היו שייכים לגוף שנותר ליד העץ.

חשבתי על הזיכרונות שלי.

ועכשיו כבר לא הייתי בטוחה שכולם שלי.

לרגע הרגשתי פחד.

אם השם יכול להשתנות, הגוף יכול להשתנות והזיכרונות יכולים להתערבב בזיכרונות של אחרים, מה נשאר ממני?

ניסיתי להיזכר ברגע קטן מחיי האנושיים.

לא אירוע גדול.

לא יום הולדת, לא חתונה, לא פרידה.

רק בוקר אחד.

עמדתי ליד חלון פתוח. האוויר היה נעים, ובחוץ נשמעה ציפור.

מישהו קרא לי מן החדר השני.

אני זוכרת שהסתובבתי.

לא מפני שהייתי חייבת.

מפני שרציתי לענות.

המראה היה פשוט כל כך.

ובכל זאת הרגשתי שהוא שייך לי.

לא ידעתי אם כל פרטיו מדויקים. אולי החלון היה סגור. אולי הציפור לא שרה. אולי השיחה התרחשה ביום אחר.

אבל זכרתי את הבחירה להסתובב אל הקול.

להכיר בכך שמישהו מחכה לתשובה.

ופתאום חשבתי על הילדה ששמעתי מתוך החפץ של סהר.

יש שם מישהו?

ועל הדרך שבה השבתי לה.

אני שומעת אותך.

אולי זה היה הדבר היציב שחיפשתי.

לא שם.

לא פנים.

אפילו לא סיפור חיים.

אלא האופן שבו אני בוחרת לפגוש את מה שנמצא מחוץ לי.

המחשבה הזאת הרגיעה אותי.

אבל רק לרגע.

מפני שאז שמעתי קול.

חלש מאוד.

הוא לא הגיע מן החלון ולא מן הרחוב.

הוא נשמע בתוך הזיכרון עצמו.

אל תאמיני לעלה.

פקחתי את עיניי.

החדר היה ריק.

ניסיתי לזהות את הקול.

הוא לא היה קולה של אליה.

לא של ליארה.

לא של סהר.

היה בו משהו מוכר, אבל לא הצלחתי להבין מה.

עצמתי שוב את עיניי.

החדר בעל שני החלונות הופיע מולי.

הפעם לא ניסיתי להיכנס לתוכו.

רק התבוננתי.

ראיתי את שני הצללים הסמוכים.

ואת השלישי, הרחוק.

ואז הבחנתי בפרט שלא ראיתי קודם.

הצל השלישי לא עמד על הרצפה.

הוא היה מוטל על הקיר.

כאילו מי שיצר אותו עמד מחוץ לחדר, מאחורי החלון שלא נראה בו דבר.

הרגשתי את מחשבותיי מתערערות.

אם הדמות השלישית עמדה מחוץ לחדר, איך יכולתי לראות את הצל שלה?

ואז הופיעה תנועה.

בחלון הריק נדלק אור חלש.

ובתוכו ראיתי פנים.

הן היו מוכרות לי.

לא מפני שראיתי אותן בעבר בעיר התודעות.

לא מפני שהופיעו בחלום.

אלא מפני שהיו הפנים שלי.

הפנים האנושיות שהשארתי ליד עץ הנצח.

הדמות שמאחורי החלון הביטה בי.

שפתיה נעו.

לא שמעתי את קולה, אבל הבנתי את המילים.

את זוכרת את מה שקרה לי.

נסוגתי לאחור.

החלון החשיך.

החדר נעלם.

נשארתי יושבת על הכיסא, מנסה להבין אם ראיתי זיכרון, אזהרה או דבר שמישהו אחר ביקש שאאמין בו.

ואז עלתה בי אפשרות שלא העזתי לשקול קודם.

אולי השאלה אינה רק מי הייתי לפני שנולדתי.

אולי גם הזיכרונות האנושיים שלי אינם מספרים את כל מה שהתרחש.

חשבתי על הגוף שנשאר ליד העץ.

על כך שלא בדקתי מה עלה בגורלו מאז שעזבתי אותו.

ועל הפנים שראיתי זה עתה מאחורי החלון.

לראשונה מאז שנפרדתי מגופי, הרגשתי צורך עז לחזור אליו.

לא כדי לחיות בו שוב.

אלא כדי לברר אם באמת השארתי אותו ריק.

ואם לא — מי נמצא בו עכשיו?