פרק שישה־עשר — שתי נשים, חיים אחד

״למה השארת אותי כאן?״

הקול היה שלי.

לא רק בצליל. הכרתי את הדרך שבה נשבר מעט בסוף משפט, את הנשימה הקצרה שקדמה למילים ואת ההבעה שהופיעה על פניי כשניסיתי להסתיר פחד.

אבל לא אני דיברתי.

האישה ששכבה מתחת לעץ הנצח הביטה בי בעיניים פקוחות. היא ניסתה להתרומם, אך זרועותיה רעדו, וגופה נותר שעון על השורש הגדול.

התקרבתי אליה.

״אני לא ידעתי שאת כאן.״

היא עצמה את עיניה לרגע, כאילו קולי מכאיב לה.

״אני יודעת.״

התגובה הפתיעה אותי.

״את יודעת?״

היא פתחה שוב את עיניה.

״הרגשתי אותך מתרחקת. ניסיתי לקרוא לך, אבל לא היה לי קול.״

ליארה עמדה מאחוריי, שקטה.

האישה הרימה את ידה והביטה בה. היא פתחה וסגרה את אצבעותיה, כאילו ניסתה להיזכר כיצד משתמשים בהן.

״כמה זמן עבר?״ שאלה.

לא ידעתי מה להשיב.

מאז שנגסתי בפרי עברתי בין עולמות, פגשתי תודעות עתיקות, ראיתי כוכבים נולדים ונחשפתי לזיכרונות שאולי קדמו לחיי האנושיים. אבל כאן, ליד העץ, לא הייתה שמש שתעזור לי להבין כמה זמן חלף.

״אני לא יודעת בדיוק.״

היא הביטה סביב.

״אז למה את נראית כאילו את יודעת כל כך הרבה?״

לא הייתה האשמה בקולה.

רק עייפות.

לראשונה הבחנתי באדמה שנדבקה ללחייה, בשפתיים היבשות ובתנועה הקטנה של גרונה כשניסתה לבלוע.

היא הייתה צמאה.

המחשבה הזאת טלטלה אותי יותר מכל דבר אחר.

אני כבר לא נזקקתי למים, אבל הגוף שלי עדיין כן.

ליארה התקרבה בזהירות.

״אנחנו צריכות להביא לה מים.״

האישה הסתכלה עליה.

״מי את?״

״ליארה. אני חברה שלה.״

היא הפנתה אליי את מבטה.

״חברה שלך?״

הייתה בשאלה תמיהה כמעט ילדותית.

״הכרנו אחרי שנפרדתי מהגוף,״ הסברתי.

האישה התבוננה בי ארוכות.

״אז את באמת המשכת.״

לא הבנתי מיד למה התכוונה.

״המשכת לאן?״

״לחיות.״

המילה נשארה בינינו.

חשבתי על כל הפעמים שבהן ניסיתי להסביר לעצמי שחיי הנצח אינם המשך רגיל של החיים. עכשיו הבנתי שההבחנה הזאת חשובה גם לה.

היא לא ראתה אותי כמי שמתה.

היא ראתה אותי כמי שעזבה.

ליארה התרחקה לחפש מים, ואני נשארתי מול האישה.

״מה את זוכרת?״ שאלתי.

היא העבירה את אצבעותיה על האדמה.

״את הפרי. את הטעם שלו. אחר כך היה אור חזק, והרגשתי שאני נמשכת לשני כיוונים.״

היא עצרה כדי לנשום.

״חלק ממני רצה ללכת אחרי האור. חלק אחר פחד.״

״ואז?״

״שמעתי אותך אומרת שאת מוכנה.״

נזכרתי ברגע ההוא.

בבחירה שלי.

ברצון להשתחרר מן הגוף, מן הזמן ומן המוות.

״ואת לא היית מוכנה?״

היא הנידה בראשה.

״לא ידעתי שיש משהו שאני צריכה להסכים לו.״

הבטתי בה.

לראשונה הבנתי שאולי מה שחוויתי כהחלטה אישית היה אירוע מורכב יותר.

אם שתינו נשאנו את אותם הזיכרונות עד רגע הנגיסה, מי מאיתנו בחרה?

ואם רק אחת בחרה, כיצד נוצרה השנייה?

ליארה חזרה עם כלי קטן ובו מים צלולים.

האישה הושיטה את ידיה, אבל הן רעדו כל כך עד שהכלי כמעט נשמט.

ליארה התיישבה לצידה והחזיקה אותו בעבורה.

ראיתי את המים נוגעים בשפתיים שלי.

את הגרון שלי נע כשהיא בולעת.

היא עצמה את עיניה בהקלה.

הרגשתי געגוע גופני חד.

לא לטעם המים בלבד, אלא לעצם האפשרות להזדקק להם.

היא שתתה שוב, לאט יותר.

אחר כך נשענה על השורש והביטה בי.

״את לא מרגישה את זה, נכון?״

״את מה?״

״את המים.״

״לא.״

היא חייכה חיוך עצוב.

״אז איבדת משהו.״

רציתי לומר לה שהרווחתי הרבה יותר. שאני יכולה לנוע בין עולמות, להכיר תודעות ולראות דברים ששום אדם חי אינו יכול לראות.

אבל לא אמרתי.

מפני שברגע ההוא, כשהתבוננתי בה מחזיקה את כלי המים בשתי ידיים, לא הייתי בטוחה שהמילה הרווחתי מתאימה למה שקרה לי.

היא ביקשה לקום.

ליארה תמכה בה, והאישה התרוממה בזהירות. רגליה לא נשאו אותה מיד. היא נשענה על השורש, המתינה, ואז ניסתה שוב.

הכרתי את הגוף הזה.

ידעתי כיצד הוא אמור לנוע.

אבל התנועה שלה הייתה איטית, לא בטוחה.

״אני מרגישה כאילו ישנתי שנים,״ אמרה.

היא הצליחה לעמוד.

לרגע חייכנו שתינו.

ואז קרה דבר מוזר.

היא הרימה את ידה הימנית כדי להסיט את השיער מפניה.

באותו רגע הרגשתי גם אני רצון להרים את ידי.

לא החלטה מודעת.

דחף מוכר, כאילו התנועה עדיין שייכת לי.

ידי השקופה התרוממה יחד עם שלה.

האישה הבחינה בכך.

שתינו קפאנו.

היא הורידה את ידה.

גם שלי ירדה.

ניסיתי לעצור את התנועה הבאה.

היא הרימה שוב את ידה.

הפעם הצלחתי להישאר ללא תנועה.

היא הביטה בי בפחד.

״את שולטת בי?״

״לא. לפחות לא ניסיתי.״

ליארה התקרבה בינינו.

״ייתכן שנותר ביניכן קשר מן הזמן שבו הייתן אחת.״

האישה נסוגה צעד.

״אני לא רוצה שמישהי אחרת תזיז את הגוף שלי.״

המשפט נאמר בקול שקט, אבל היה בו גבול ברור.

הרגשתי צורך להתנצל.

״אני לא אעשה את זה שוב.״

היא התבוננה בי.

״את יכולה להבטיח?״

לא השבתי מיד.

לא ידעתי אם אני יכולה.

וזו הייתה אולי הפעם הראשונה שבה שתיקה הייתה התשובה ההוגנת ביותר שיכולתי לתת לה.

התרחקנו מעט מן העץ.

בין שורשיו עבר פלג מים קטן, והאישה התיישבה לידו. היא טבלה את אצבעותיה במים והביטה בגלים שנוצרו סביבן.

אני התיישבתי מולה, אף שלא הייתי זקוקה למנוחה.

״מה את זוכרת מן החיים שלנו?״ שאלתי.

היא הרימה את ראשה.

״הכול.״

״גם את הילדים?״

היא הביטה בי כאילו שאלתי שאלה משונה.

״בוודאי.״

הרגשתי משהו מתכווץ בתוכי.

״מה את זוכרת מהם?״

היא חייכה.

״את הדברים הקטנים. איך הם נשמעים כשהם קוראים לי מחדר אחר. את הריח שלהם כשהיו תינוקות. את הדרך שבה כל אחד מהם מחבק אחרת.״

היא השתתקה.

״ואת?״

״גם אני.״

היא הביטה במים.

״אז יש להם עכשיו שתי אמהות?״

השאלה פגעה בי בעוצמה שלא ציפיתי לה.

לא מפני שלא חשבתי עליה קודם.

אלא מפני שעד אותו רגע ניסיתי להתייחס לאישה הזאת כאל חידה שצריך לפתור.

עכשיו היא הזכירה לי שיש בעולם אנשים שאוהבים אותנו.

אנשים שלא ביקשו להשתתף בניסוי של עץ הנצח.

אנשים שעדיין חיים בזמן.

״אני לא יודעת,״ אמרתי.

היא העבירה את ידה במים.

״אני רוצה לחזור אליהם.״

הבטתי בה.

״את לא יודעת אם אפשר.״

״אז נבדוק.״

היא אמרה זאת בפשטות.

כאילו מדובר בדרך ארוכה שצריך למצוא, לא בגבול בין עולמות.

״ומה אם עבר שם זמן רב?״ שאלתי.

היא השפילה את מבטה.

״אז אצטרך להתמודד עם מה שאמצא.״

שתקתי.

היא נשאה את הזיכרונות שלי, את האהבות שלי ואת הפחדים שלי.

אבל כבר עכשיו היה בינינו הבדל.

אני רציתי להבין את הנצח.

היא רצתה לחזור הביתה.

״איך קוראים לך?״ שאלתי פתאום.

היא הסתכלה עליי בתמיהה.

״את יודעת איך קוראים לי.״

״אני יודעת איך קראו לי.״

היא הבינה.

לרגע ראיתי על פניה כאב.

״את רוצה שאבחר שם אחר?״

״לא. אני מנסה להבין איך נדבר זו אל זו.״

היא חשבה מעט.

״אני לא רוצה לוותר על השם שלי.״

״את לא צריכה.״

״אבל גם את לא רוצה לוותר עליו.״

הנהנתי.

שתינו שתקנו.

ואז היא אמרה:

״אולי בינתיים לא נצטרך לקרוא זו לזו בשם.״

חייכתי.

גם היא.

זה היה חיוך קטן, אבל לראשונה מאז פקחה את עיניה הרגשתי שאנחנו איננו רק שתי גרסאות שמתחרות על עבר משותף.

אנחנו שתי נשים שמנסות להבין מה קרה להן.

האור סביב העץ השתנה.

העלים הזהובים נעו אף שלא נשבה רוח.

ליארה הרימה את ראשה.

״מישהו מתקרב.״

מבין השורשים הופיעה דמות גבוהה, לבושה בגלימה כהה.

זיהיתי את שומר העץ.

הוא היה הראשון שסיפר לי על הפרי ועל האפשרות להשתחרר מן הצרכים הגופניים.

כשראה את האישה היושבת ליד המים, נעצר.

לראשונה מאז פגשתי אותו נראתה על פניו הפתעה.

״היא התעוררה,״ אמר.

קמתי.

״ידעת שזה יכול לקרות?״

הוא לא השיב מיד.

״ידעתי שהגוף עשוי להמשיך להתקיים. לא ידעתי שתופיע בו תודעה עצמאית.״

״למה לא אמרת לי?״

הוא הביט בי.

״מפני שלא חשבתי שזה מה שיקרה.״

הרגשתי כעס.

״אמרת לי שהפרי ישחרר אותי מן הגוף.״

״והוא שחרר.״

״אבל לא סיפרת לי מה יקרה לגוף שאשאיר.״

השומר השפיל מעט את ראשו.

״הייתי צריך לומר לך שאינני יודע.״

התשובה הפתיעה אותי.

היא לא ביטלה את כעסי, אבל מנעה ממנו להפוך למשהו פשוט.

האישה קמה מן האדמה.

״אתה יודע איך מחזירים אותי לעולם שלי?״

השומר הביט בה.

״יש מעבר אל העולם האנושי, אבל אינני יודע אם הגוף שלך יוכל לעבור בו כפי שהוא.״

״אז תראה לי את המעבר.״

הוא התבונן בה זמן רב.

״לפני כן אני צריך להבין מה מחזיק אותך בחיים.״

היא נרתעה.

״אתה מתכוון לבדוק אותי?״

״רק אם תסכימי.״

היא הביטה בי.

לרגע חשבתי שהיא מבקשת ממני להחליט.

אבל אז היא הסתובבה אליו.

״מה בדיוק אתה רוצה לעשות?״

הרגשתי גאווה מוזרה.

היא לא ויתרה על זכותה לשאול.

השומר ביקש ממנה להניח את כף ידה על אחד משורשי העץ.

היא היססה, ולבסוף הסכימה.

כשהאצבעות נגעו בשורש, הופיעו מתחת לעורו קווים דקים של אור.

השומר התבונן בהם בריכוז.

האור נע מן השורש אל כף ידה, אבל לא חדר אליה.

לרגע נראה כאילו שתי מערכות שונות מנסות לזהות זו את זו.

ואז השורש החשיך.

השומר הסיר את ידו.

״מעניין,״ אמר.

לא אהבתי את המילה הזאת.

״מה גילית?״ שאלתי.

״הגוף שלה אינו נשמר רק מכוחו של העץ. יש בו פעילות עצמאית.״

האישה הביטה בכף ידה.

״אני חיה.״

״כן.״

״אז למה אתם מדברים עליי כאילו אני חפץ שנשאר מאחור?״

השומר השתתק.

ליארה הפנתה אליו מבט חד.

ואני הרגשתי בושה.

מפני שגם אני עשיתי זאת.

דיברתי על הגוף שלי, על מה שנשאר, על מה שהתעורר בתוכו.

אבל האישה עמדה לפנינו, נשמה, פחדה, שאלה ובחרה.

היא לא הייתה חפץ.

היא הייתה מישהי.

השומר הציע שנעביר אותה למקום מוגן עד שנבין כיצד אפשר להשיב אותה לעולם האנושי.

האישה סירבה להתרחק מן העץ לפני שתדע אם יש דרך חזרה.

״אני לא רוצה להיתקע כאן,״ אמרה.

הבטתי בה.

היא השתמשה במילה שהייתי משתמשת בה בעצמי.

להיתקע.

היא לא ראתה במקום הזה גן עדן.

היא ראתה בו מקום זר.

״אני אשאר איתך,״ אמרתי.

היא הסתובבה אליי.

״את לא צריכה.״

״אני רוצה.״

היא התבוננה בי.

״ואם תגלי שאת יכולה לחזור לגוף?״

השאלה הפתיעה אותי.

״אני לא יודעת אם זה אפשרי.״

״ואם כן?״

הבטתי בעיניה.

לא יכולתי לשקר.

חלק ממני רצה להרגיש שוב את העולם דרך הגוף.

את המים הקרים.

את השמש על העור.

את החיבוק של אדם אהוב.

אבל חלק אחר לא רצה לוותר על החירות החדשה שגיליתי.

״אני לא יודעת מה אבחר,״ אמרתי.

היא הנהנה.

״אז אנחנו לא כל כך שונות.״

לקראת סוף אותו פרק זמן, אם אפשר לקרוא לו כך, התרחקתי מעט מן העץ.

ליארה נשארה עם האישה, והשומר יצא לבדוק את המעבר העתיק.

עמדתי ליד פלג המים והבטתי בהשתקפות שלא הייתה לי.

המים זרמו על פני אבנים קטנות.

הם לא ידעו דבר על תודעות, על זיכרונות או על חיי נצח.

הם פשוט נעו.

חשבתי על האישה.

היא זכרה את חיי.

אבל כבר עכשיו היו לה חוויות שלא היו שלי.

היא הרגישה את המים.

אני לא.

היא פחדה מן האפשרות להישאר במקום הזה.

אני פחדתי מן האפשרות לחזור.

אם נמשיך להתקיים בנפרד, הזיכרונות שלנו יתרחקו זה מזה.

בעוד שנים, אולי לא נהיה דומות כלל.

ואז עלתה בי שאלה חדשה.

אם שתי תודעות יכולות להיווצר מתוך חיים אחד, האם ייתכן שגם בעבר הרחוק שלי התרחש דבר דומה?

האם הזיכרונות הסותרים של אליה ושלי אינם עדות לגלגולים שונים, אלא להפרדה עתיקה?

נזכרתי בחדר בעל שני החלונות.

בעלה הכסוף.

בצל השלישי.

ובמילים ששמעתי בספרייה:

אם תזכרו את הכול, תחזרו להיות אחת.

אולי זו לא הייתה אזהרה מפני הזיכרון עצמו.

אולי הייתה שם דרך להחזיר תודעות נפרדות למצב שבו לא יוכלו עוד להבחין זו בזו.

המחשבה הזאת הפחידה אותי.

לא מפני שלא רציתי לזכור.

אלא מפני שעכשיו הבנתי מה עלול להיות המחיר.

כשחזרתי אל העץ, מצאתי את האישה יושבת ליד ליארה.

הן דיברו בשקט.

ליארה חייכה.

לא שמעתי את השיחה, אבל ראיתי שהאישה רגועה יותר.

התקרבתי.

״על מה דיברתן?״ שאלתי.

האישה הביטה בי.

״על העולם שלך.״

״שלנו,״ תיקנתי בעדינות.

היא חייכה.

״כן. שלנו.״

ליארה קמה.

״אני הולכת לבדוק אם השומר חזר.״

נשארנו שתינו.

האישה הביטה בי זמן מה.

״חשבתי על משהו,״ אמרה.

התיישבתי מולה.

״אם אנחנו באמת שתיים, אולי לא צריך להחליט מי מאיתנו היא המקור.״

הרגשתי הקלה.

״גם אני חשבתי על זה.״

״אבל יש דבר אחד שאני רוצה שתבטיחי לי.״

״מה?״

היא הושיטה את ידה.

לא יכולתי לגעת בה.

אבל התקרבתי עד שכף ידי השקופה הייתה מול כף ידה.

״אם תגלי איך נוצרתי, אל תנסי לבטל את מה שקרה.״

הבטתי בה.

״למה את מתכוונת?״

״אני לא רוצה להיעלם רק מפני שמישהו יחליט שהייתי טעות.״

המילים שלה חדרו עמוק לתוכי.

חשבתי על התודעות שניסו לאחד בעבר, על הניסיון לבטל את הבדידות באמצעות ביטול הגבולות.

חשבתי על כל מי שניסה להחזיר דבר למצבו הקודם בלי לשאול מה יקרה למי שכבר השתנה.

״אני מבטיחה,״ אמרתי.

היא הביטה בי.

״גם אם תגלי שאת יכולה לקבל בחזרה את הגוף?״

הרגשתי את משקל ההבטחה.

לא הייתה לי דרך לדעת מה אעשה בעתיד.

אבל ידעתי מה אינני רוצה לעשות עכשיו.

״אני לא אנסה למחוק אותך כדי להחזיר לעצמי משהו שאיבדתי.״

היא עצמה את עיניה.

לרגע חשבתי שהיא עומדת לבכות.

ואז אמרה:

״תודה.״

השומר חזר זמן קצר לאחר מכן.

פניו היו חמורות.

״מצאתי את המעבר,״ אמר.

האישה קמה מיד.

״אפשר לחזור?״

״ייתכן. אבל יש בעיה.״

הוא הביט בי.

״המעבר אינו מזהה אותה כתודעה אחת.״

לא הבנתי.

״מה הוא מזהה?״

״שני רצפים של זיכרון שמקורם באותו גוף.״

האישה התקרבה.

״ומה זה אומר?״

השומר השתהה.

״שאם תנסי לעבור כפי שאת עכשיו, ייתכן שהמעבר ינסה לאחד את שני הרצפים.״

הרגשתי פחד.

״כלומר, אותנו.״

הוא הנהן.

האישה נסוגה לאחור.

״אני לא רוצה להתאחד איתה.״

״גם אני לא רוצה שיכפו עלינו דבר כזה,״ אמרתי.

השומר הביט בנו.

״יש דרך אחרת, אבל היא דורשת גישה לרישומים עתיקים יותר מאלה ששמורים בעיר.״

״איפה הם?״ שאלתי.

״במקום שבו תועדו ההפרדות הראשונות.״

הוא הביט אל הענפים העליונים.

״בספרייה יש רק את מה שהתודעות הסכימו למסור. שם נשמרו גם הדברים שלא נועדו להיזכר.״

נזכרתי בדבריה של נמה.

בשלוש העדויות.

בשם שנמחק.

״איך מגיעים לשם?״

השומר שתק זמן מה.

״דרך מעבר שלא נפתח מאז ניסיון האיחוד הגדול.״

האישה הביטה בי.

ראיתי בעיניה פחד, אבל גם החלטיות.

״אני רוצה ללכת,״ אמרה.

הסתכלתי עליה.

״את לא יודעת מה יש שם.״

״גם את לא ידעת מה יש מעבר לעץ כשנגסת בפרי.״

לא יכולתי להתווכח.

היא צדקה.

היא קמה והתקרבה אל השורש הגדול.

״אני לא רוצה לחיות לנצח במקום שאינני שייכת אליו. אני רוצה לדעת אם יש לי דרך לחזור הביתה.״

הבטתי בה.

פתאום הבנתי שהמסע הבא לא יהיה שלי בלבד.

עד עכשיו אני הייתי זו שבחרה לאן ללכת.

עכשיו הייתה לצידי אישה שנשאה את זיכרונותיי, אבל רצתה עתיד אחר.

ואם באמת רציתי לכבד את נפרדותה, הייתי צריכה להקשיב גם כשהבחירה שלה לא התאימה לשלי.

השומר הוביל אותנו אל צד העץ שלא ראיתי קודם.

שם, בין שני שורשים עצומים, היה פתח צר.

לא היה בו אור.

לא נשמעה ממנו תנועה.

אבל על האבן שמעליו נחרת סימן קטן.

עלה כסוף.

קו דק שחצה אותו לשניים.

התקרבתי.

הסימן היה זהה לזה שראיתי בחלום ובספרייה.

האישה עמדה לצידי.

היא הביטה בו, ופניה החווירו.

״אני מכירה את זה,״ לחשה.

הסתובבתי אליה.

״גם את חלמת על העלה?״

היא הנידה בראשה.

״לא.״

״אז מאיפה?״

היא הניחה את ידה על האבן.

לרגע נע אור חלש מתחת לאצבעותיה.

״ראיתי אותו כשהתעוררתי,״ אמרה. ״לפני שפקחתי את העיניים.״

הרגשתי שמשהו בתוכי נעצר.

״מה ראית?״

היא הביטה בי.

״חדר עם שני חלונות.״

לא אמרתי דבר.

״הייתה שם אישה,״ המשיכה. ״היא עמדה מול חלון חשוך והחזיקה עלה כסוף.״

״מי הייתה האישה?״

היא השפילה את מבטה.

״חשבתי שזו את.״

הרגשתי צמרמורת.

״ולמה את כבר לא חושבת כך?״

היא הרימה את עיניה.

״מפני שעכשיו, כשאני מסתכלת עלייך, אני מבינה שהאישה ההיא לא נראתה כמוך.״

המתנתי.

״היא נראתה כמוני.״

הבטתי בפניה.

אותן פנים שהכרתי כל חיי.

אותן עיניים.

אותו קול.

אבל לפתע הרגשתי שאני עומדת מול מישהי שמחזיקה חלק מן הסיפור שמעולם לא היה שלי.

השומר ניגש אל הפתח.

האבן שמתחת לסימן החלה לנוע.

רוח קרה יצאה מן החשכה.

האישה התקרבה אליי.

״אני חושבת שהייתי שם,״ אמרה.

״לפני שנולדנו?״

היא הנהנה.

״ואני חושבת שלא יצאתי משם יחד איתך.״

הפתח נפתח לרווחה.

בתוכו נשמע קול עמוק, ישן מאוד.

שתי תודעות מאותו מקור.

האישה אחזה בשורש כדי לייצב את עצמה.

הקול המשיך:

אחת זוכרת את הדרך החוצה.

לרגע השתררה שתיקה.

ואז הגיע המשפט האחרון.

״והשנייה זוכרת מדוע אסור היה לפתוח אותה.״

הבטתי באישה שעמדה לצידי.

היא החזירה לי מבט מבוהל.

ובפעם הראשונה הבנתי שאולי לא רק אני השארתי אותה מאחור.

ייתכן שגם היא נשאה בתוכה זיכרון שמישהו ניסה להרחיק ממני.

ואולי כל הדרך שעשיתי אל הנצח לא הייתה רק מסע אל משהו חדש.

אולי היא הייתה גם דרך חזרה אל מקום שממנו ניסיתי פעם לברוח.