פרק עשרים — האמת שלא רציתי לזכור

בדרך חזרה אל עיר התודעות לא דיברתי.

ליארה נעה לצידי, וסהר הלך מעט לפנינו. הוא בחר בדרך הארוכה, זו שעברה בין שורשי העץ העתיקים, משום שגופו לא אפשר לו לנוע כמונו ממקום למקום בכוח המחשבה בלבד.

הייתי אסירת תודה על האיטיות הזאת.

לא רציתי להגיע מהר.

מאז שעזבתי את גופי, כמעט כל גילוי עורר בי רצון לדעת עוד. גם כשהתשובות הפחידו אותי, הסקרנות הייתה חזקה מן הפחד. אבל הפעם היה משהו שונה במה ששמעתי.

את היית אמורה לפתוח אותה. אבל כששמעת מה יקרה למי שייצאו, בחרת להשאיר אותנו בפנים.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפט הזה.

בחיי האנושיים תמיד האמנתי שאדם צריך לשאול את עצמו אם הוא נוהג בצדק. לא רק כשהוא פוגע במישהו בכוונה, אלא דווקא כשהוא משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון.

ובכל זאת, כששמעתי שאולי הייתי אחראית לכליאתן של תודעות אחרות, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה למצוא הסבר שיצדיק אותי.

המחשבה הזאת הביכה אותי.

עדיין לא ידעתי מה קרה, וכבר חיפשתי דרך לסלוח לעצמי.

״את יכולה לשאול אותי,״ אמרה ליארה.

הבטתי בה.

״מה?״

״את השאלה שאת מנסה לא לשאול.״

שתקתי רגע.

״את חושבת שאני מסוגלת לעשות דבר כזה? להשאיר אחרים כלואים כדי להגן עליהם מפני עצמם?״

היא לא השיבה מיד.

״אני חושבת שכל תודעה שמאמינה שהיא מבינה סכנה טוב יותר מאחרות מסוגלת להגיע להחלטה כזאת.״

״גם את?״

״גם אני.״

הבטתי בה בהפתעה.

״ומה מונע ממך?״

״לא תמיד משהו מונע. לפעמים רק הידיעה שאני עלולה לטעות.״

היא המשיכה לצידי.

״הבעיה אינה מתחילה כשאנחנו רוצים להגן על מישהו. היא מתחילה כשאנחנו מפסיקים לשאול אם הוא מסכים שנגן עליו בדרך שבחרנו.״

חשבתי על ילדיי.

כמה פעמים קיבלתי עבורם החלטות משום שידעתי שהם עדיין צעירים מכדי להבין את תוצאותיהן. זו הייתה חלק מאחריותי כאם.

אבל מה קורה כשהם גדלים?

באיזה רגע ההגנה הופכת להתערבות?

ומתי האהבה, שמבקשת לשמור על אדם אחר, מתחילה להגביל את חייו?

לא ידעתי.

ההבדל בין אחריות לשליטה נראה ברור כשדיברתי עליו באופן כללי.

הוא נעשה מעורפל הרבה יותר כשחשבתי על האנשים שאהבתי.

אדרה חיכתה לנו בספריית הרישומים העתיקה.

מצאנו אותה בחדר בעל החלון הפתוח, ליד אותו שולחן עץ שעליו עמדו שלוש כוסות מים. הפעם הייתה רק כוס אחת.

היא ישבה וקראה מתוך לוח שקוף, וכשנכנסנו הניחה אותו לפניה.

״חזרתן מוקדם מכפי שציפיתי.״

סהר נשאר ליד הדלת.

ליארה התקרבה אל החלון.

אני עמדתי מול אדרה.

״דיברתי עם אחדה.״

ראיתי את השינוי בפניה.

הוא היה קטן, אבל ברור.

״אני יודעת.״

״היא סיפרה לי שאת אחותה.״

אדרה הורידה את מבטה.

״כן.״

״למה לא סיפרת לי?״

״מפני שלא חשבתי שזה הדבר החשוב ביותר שתצטרכי לדעת עליי.״

״אבל זה חשוב. את נשאת את הזיכרונות של התודעות המנותקות. אחדה ניסתה להציל אותך, והניסיון שלה גרם לפגיעה באחרות. זה לא פרט שולי.״

אדרה שתקה.

התקרבתי אל השולחן.

״ועכשיו שמעתי קול שאומר שאני הייתי זו שסגרה עליהן את הדלת.״

היא הרימה את ראשה.

״מי אמר לך את זה?״

״אחת התודעות שמעבר למרחב החשוך.״

״האם ראית אותה?״

״לא.״

״האם את יודעת מי היא?״

״לא.״

״אז עדיין אינך יודעת אם הדברים נכונים.״

הרגשתי כעס.

״אני לא רוצה שתסבירי לי למה אסור לי להאמין לה. אני רוצה שתספרי לי מה את יודעת.״

אדרה הביטה בי זמן רב.

לבסוף קמה.

״בואי.״

היא הובילה אותנו אל אולם שלא ראיתי בביקורי הקודם.

הוא היה צר וארוך, וקירותיו נראו עשויים אבן שחורה. לא ריחפו בו כדורי אור ולא נראו בו סימני הכתב המורכבים שהכרתי מן הספרייה.

לאורך אחד הקירות ניצבו עשרות לוחות כהים.

כל אחד מהם היה בגובה אדם.

״אלה רישומי החלטות,״ אמרה אדרה.

״מה ההבדל בינם לבין הזיכרונות שבספרייה?״

״זיכרון מספר כיצד אירוע נחווה. רישום החלטה נועד לשמר מה הוחלט, מי הסכים ומה היו התנאים שנקבעו.״

היא נעצרה מול לוח רחב.

״גם אלה אינם מושלמים. מי שיצר אותם יכול היה לטעות, לשקר או להשמיט מידע. אבל הם מאפשרים לנו להשוות בין מה שאנשים זוכרים לבין מה שנעשה בפועל.״

נזכרתי בנמה, שומרת הספרייה בעיר, ובאזהרותיה מפני זיכרונות שנראים אמיתיים גם כשהם משתנים.

״אני רוצה לראות את ההחלטה על סגירת הדלת.״

אדרה הניחה את ידה על הלוח.

הוא האיר.

על פניו הופיעו שורות צפופות, וביניהן סימנים שלא הכרתי.

״ההחלטה התקבלה בתקופה שבה כבר היו במרחב המנותק תודעות רבות,״ אמרה. ״חלקן הגיעו לשם בעקבות ניסיון האיחוד. אחרות נכנסו אליו מרצונן כדי לעזור למי שנותרו בפנים.״

״ואני הייתי שם?״

״תודעה בעלת רצף הדומה לזה שאת נושאת היום הייתה בין המשתתפות.״

״אני רוצה לראות אותה.״

אדרה הביטה בי.

״זה אפשרי. אבל עלייך לזכור שאת צופה ברישום, לא חוזרת אל עצמך.״

הנהנתי.

היא פתחה את הרישום.

האולם נעלם מעיניי.

מצאתי את עצמי מול חדר גדול ובו שולחן ארוך. סביבו עמדו שבע דמויות, חלקן בעלות צורה אנושית ואחרות עשויות אור משתנה.

לא הרגשתי שאני נמצאת בתוך אחת מהן.

עמדתי מן הצד, כצופה.

מעבר לקיר שקוף נראתה חשכה, ובתוכה נעו מאות נקודות אור.

שמעתי קולות.

הם לא היו ברורים.

חלקם קראו לעזרה.

אחרים ביקשו שיפתחו את המעבר.

אחת הדמויות ליד השולחן הצביעה על הקיר.

״אם נפתח את השער במלואו, הן יוכלו לצאת.״

דמות אחרת השיבה:

״לא כולן. חלקן כבר אינן מסוגלות לשמור על גבולות עצמאיים. הן ייצמדו לתודעה הראשונה שתפגוש אותן.״

״אז נעזור להן להיפרד.״

״אנחנו לא יודעים כיצד.״

הדמויות החלו לדבר זו אחר זו.

לא היה ביניהן קול משותף.

הן התווכחו.

חלקן דרשו לפתוח את המעבר מיד. אחרות הזהירו שהדבר עלול לגרום לאיחוד חדש, גדול ומסוכן מן הקודם.

ואז הבחנתי בדמות שעמדה בקצה השולחן.

היא הייתה בהירה מאוד.

לא היו לה פנים אנושיות, אבל משהו בדרך שבה הקשיבה היה מוכר לי.

היא לא התערבה בוויכוח.

רק עמדה והביטה בקולות שמעבר לקיר.

לבסוף דיברה.

״אנחנו לא יכולים להשאיר אותן שם ללא הגבלת זמן.״

הרגשתי רעד בתודעתי.

הקול שלה היה דומה לקולי.

לא לקול האנושי שבו דיברתי עם ילדיי.

לקול ששמעתי בתוכי מאז שעזבתי את הגוף.

אחת הדמויות פנתה אליה.

״אז את מציעה לפתוח?״

״אני מציעה שלא נחליט לפני שנדע מה יקרה להן.״

״אין לנו זמן.״

״אם אין לנו זמן להבין, זה לא הופך את ההחלטה שלנו לנכונה.״

הדמות השנייה השיבה בכעס:

״ואם בזמן שאנחנו בודקים, הן ממשיכות לסבול?״

הדמות הבהירה שתקה.

הרגשתי את ההתלבטות שלה.

לא מפני שחלקתי את מחשבותיה, אלא מפני שהכרתי אותה מחיי האנושיים.

זה היה בדיוק סוג ההחלטות שפחדתי מהן.

מצב שבו כל אפשרות כרוכה בפגיעה במישהו.

התמונה השתנתה.

אותו חדר.

אותו שולחן.

אבל הפעם היו בו רק ארבע דמויות.

אחת מהן הייתה אליה.

זיהיתי את האור האדמדם שסביבה.

היא עמדה ליד החלון השקוף והביטה במרחב החשוך.

״דיברתי איתן,״ אמרה.

הדמות הבהירה התקרבה.

״עם כמה?״

״עם מספיק כדי לדעת שהן לא רוצות כולן אותו דבר.״

הרגשתי הקלה מוזרה.

מישהו שאל אותן.

״חלקן רוצות לצאת מיד,״ המשיכה אליה. ״אחרות מבקשות שנמתין. ויש כאלה שאינן מבינות בכלל מה פירוש לצאת.״

״אז נפתח מעבר הדרגתי.״

אליה הנידה בראשה.

״ניסינו. כשהמעבר נפתח, התודעות הקרובות אליו נמשכו אל מי שעמדו בחוץ. אחת מהן כמעט איבדה את עצמה.״

הדמות הבהירה הביטה בקיר.

״אפשר לחזק את הגבולות.״

״אולי. אבל לא היום.״

הדמות הבהירה התקרבה אל החלון.

מעבר לו הופיע אור קטן.

הוא נע לעבר הזכוכית.

לרגע שמעתי קול ברור.

״אני רוצה לצאת.״

הדמות הבהירה הרימה את ידה.

״אני שומעת אותך.״

״אז תפתחי.״

היא לא השיבה.

״בבקשה.״

הקול נעשה חלש יותר.

״אני יודעת מה אתן אומרות. אני יודעת שיש סכנה. אבל אני רוצה לנסות.״

הדמות הבהירה עמדה ללא תנועה.

הרגשתי כאב.

לא היה זה הזיכרון שלי.

אבל יכולתי להבין את המקום שבו עמדה.

מישהו ביקש ממנה לפתוח.

והיא פחדה שבכך תהרוג אותו.

התמונה נעלמה.

שוב עמדתי באולם האבן.

אדרה הייתה לצידי.

״זה כל מה שיש?״ שאלתי.

״לא.״

״אז תמשיכי.״

היא הביטה בי.

״ההחלטה עצמה קשה יותר לצפייה.״

״אני רוצה לראות אותה.״

אדרה הניחה שוב את ידה על הלוח.

הפעם החדר היה מלא.

שבע הדמויות עמדו סביב השולחן.

על פניו הופיעו שני סמלים.

שער פתוח.

שער סגור.

מתחת לכל אחד מהם נעו שורות של אור.

אחת הדמויות דיברה.

״אם נפתח את המעבר עכשיו, אנו מעריכים שחלק מן התודעות יצליחו לצאת. אבל איננו יכולים לדעת כמה מהן יישארו עצמאיות.״

דמות אחרת השיבה:

״אם נסגור אותו, אנחנו גוזרים עליהן המשך בידוד.״

״עד שנמצא דרך בטוחה.״

״וכמה זמן זה ייקח?״

איש לא השיב.

הדמות הבהירה עמדה מול השולחן.

היא נראתה עייפה.

אליה עמדה מאחוריה.

״יש לנו הצעה שלישית,״ אמרה הדמות הבהירה.

כולם פנו אליה.

״נשאיר את השער סגור, אבל ניצור ערוץ קשר מצומצם. לא נאפשר מעבר חופשי, אך נוכל לדבר עם התודעות וללמוד כיצד לחזק את גבולותיהן.״

״כמה זמן יידרש?״

״אינני יודעת.״

״ומה אם הערוץ ייכשל?״

״נצטרך למצוא דרך אחרת.״

הדמות שעמדה בראש השולחן הביטה בה.

״את מוכנה לשאת באחריות להחלטה הזאת?״

הדמות הבהירה השיבה:

״כן.״

ואז הופיעו על השולחן שבע נקודות אור.

כל אחת מהדמויות התבקשה לבחור.

ארבע נקודות נעו אל השער הסגור.

שתיים אל השער הפתוח.

אחת נשארה באמצע.

הדמות הבהירה הייתה בין הארבע שבחרו לסגור.

ההחלטה התקבלה.

מעבר לקיר נשמעו קולות.

חלקם נחלשו.

אחרים התחזקו.

ואז השער נסגר.

ראיתי אור קטן נע לעברו ברגע האחרון.

הוא נעצר מול הדלת.

״אבל הבטחת שתפתחי.״

הדמות הבהירה לא השיבה.

״אמרת שתעזרי לי לצאת.״

היא התקרבה אל הדלת.

הניחה עליה את ידה.

״אני אמצא דרך.״

״מתי?״

הדמות שתקה.

הקול שמעבר לדלת שאל שוב:

״מתי?״

ולא הייתה לה תשובה.

הרישום הסתיים.

עמדתי מול הלוח ולא הצלחתי לדבר.

לא מפני שהופתעתי.

אלא מפני שהכול היה פשוט יותר מכפי שקיוויתי, וקשה יותר מכפי שחששתי.

לא ראיתי דמות אכזרית.

לא ראיתי מישהי שרצתה לשלוט באחרות.

ראיתי תודעה שפחדה לגרום נזק, ובחרה באפשרות שנראתה לה בטוחה יותר.

אבל שמעתי גם את הקול שמעבר לדלת.

אמרת שתעזרי לי לצאת.

הבטחה שניתנה מתוך כוונה טובה.

הבטחה שלא קוימה.

״מה קרה לערוץ הקשר שהבטחנו ליצור?״ שאלתי.

אדרה השפילה את מבטה.

״הוא פעל זמן קצר.״

״ואחר כך?״

״המערכת זיהתה דרכו ניסיון ליצור חיבור רחב יותר. היא סגרה אותו.״

״וניסינו שוב?״

״כן.״

״כמה פעמים?״

״רבות.״

״ולמה הן נשארו שם במשך עידנים?״

אדרה הביטה בי.

״מפני שכל ניסיון שנכשל הפך את המערכת לחשדנית יותר. עם הזמן המעברים נסגרו, והרישומים פוזרו. מי שידעו כיצד להפעיל אותם נעלמו או איבדו חלק מזיכרונותיהם.״

״ואני?״

״את עזבת.״

הבטתי בה.

״למה?״

״אני לא יודעת.״

״את לא זוכרת?״

״אני זוכרת שהייתה החלטה לעזוב את המרחב הזה ולחפש דרך אחרת. אני זוכרת את אליה. ואני זוכרת הבטחה לחזור. אבל אינני יודעת מה קרה אחר כך.״

נזכרתי בחדר בעל שני החלונות.

במילים ששמעתי שם.

אם אחזור, אחפש אותך.

לא ידעתי עוד אם ההבטחה הייתה קשורה לאליה, לתודעות הכלואות או לשתיהן.

אולי הבטחתי דברים רבים מדי.

״אני רוצה לדעת מי הייתה התודעה שדיברה אליי מעבר לדלת,״ אמרתי.

אדרה הביטה בלוח.

״אפשר לנסות למצוא את הרישום שלה.״

היא נגעה בסמל קטן.

על פני האבן הופיעו נקודות אור רבות.

אחת מהן התחזקה.

ראיתי צורה קטנה, כמעט חסרת גבולות.

אדרה קראה את הסימנים.

״אין לה שם שמור. רק סימון של רצף תודעתי.״

״היא עדיין קיימת?״

״הרישום אינו יודע.״

חשבתי על הקול ששמעתי לפני זמן קצר.

האם זו הייתה אותה תודעה?

האם חיכתה כל הזמן הזה?

״אפשר לפנות אליה?״

אדרה היססה.

״אולי. אבל לא מכאן.״

״מאיפה?״

״מן המעבר שפתחת אל המרחב המנותק.״

הבטתי בליארה.

היא התקרבה.

״לפני שתנסי, יש דבר שעלייך להבין.״

״מה?״

״אם זו אותה תודעה, היא עשויה לכעוס עלייך.״

״יש לה סיבה.״

״כן. אבל את לא חייבת לקבל כל דבר שתאמר עלייך כאמת מוחלטת.״

הבטתי בה.

״אני יודעת.״

ליארה הנידה בראשה.

״אני לא בטוחה. מאז ששמעת את ההאשמה, את מנסה למצוא דרך לקחת על עצמך את כל האחריות.״

שתקתי.

״אחריות אינה זהה לאשמה,״ המשיכה. ״ואשמה אינה בהכרח הוכחה לכך שהייתה בידייך אפשרות טובה יותר.״

חשבתי על ההצבעה.

על שבע הדמויות.

על ארבע שבחרו לסגור.

על שתיים שבחרו לפתוח.

ועל אחת שלא הכריעה.

לא הייתי היחידה שהחליטה.

אבל הייתי אחת מהן.

והדבר הזה הספיק כדי שאצטרך לשאול מה אפשר לעשות עכשיו.

ביקשתי מאדרה לפתוח שוב את רישום ההחלטה.

הפעם לא רציתי לראות את ההצבעה.

רציתי לראות את מה שקדם לה.

את הדיון.

את השאלות.

את ההערכות.

אדרה הסכימה.

עמדנו מול הלוח במשך זמן רב.

ראיתי תודעות שבדקו את המעבר.

ראיתי ניסיונות שבהם יצאו אורות קטנים מן המרחב החשוך.

חלקם הצליחו להישאר נפרדים.

אחרים נצמדו לתודעות שחיכו להם בחוץ.

באחד הניסיונות, תודעה שיצאה החלה לדבר בקולן של שלוש אחרות.

היא לא הצליחה להבחין ביניהן.

ראיתי את הפחד של מי שעמדו סביבה.

ראיתי כיצד ניסו לעזור לה.

לבסוף הצליחו להפריד חלק מן הקשר.

אבל לא את כולו.

היא נשארה מבולבלת.

באותו רגע הבנתי שהסכנה לא הייתה דמיונית.

מי שבחרו לסגור את השער לא המציאו אותה כדי להצדיק את החלטתם.

אבל אז ראיתי דבר אחר.

אחד הרישומים תיעד ניסיון שבו תודעה אחת הצליחה לצאת ולשמור על עצמה.

היא נעה בחופשיות.

דיברה.

זכרה מי היא.

ולא נצמדה לאיש.

הבטתי באדרה.

״למה לא המשיכו בדרך הזאת?״

היא בדקה את הרישום.

״מפני שלא הצליחו לשחזר את התנאים.״

״אבל הצליחו פעם אחת.״

״כן.״

״אז ידענו שזה אפשרי.״

אדרה שתקה.

הסתכלתי שוב על האור הקטן.

הוא נע בשלווה בין הדמויות.

״אולי במקום לשאול כמה מסוכן לפתוח, היינו צריכים לשאול מה אפשר ללמוד מן היחידה שהצליחה לצאת.״

אדרה הביטה ברישום.

״שאלו גם את זה.״

״אבל לא חיכו לתשובה.״

היא לא השיבה.

לא ידעתי אם הדברים שאמרתי היו הוגנים.

הייתי שם עכשיו, אחרי כל מה שקרה, עם ידיעה שלא הייתה להם אז.

קל יותר לזהות אפשרות שהוחמצה כשכבר יודעים מה היה המחיר.

ובכל זאת, הרגשתי שהשאלה חשובה.

אולי הבעיה לא הייתה רק בהחלטה לסגור.

אולי הבעיה הייתה שבשלב מסוים הפסקנו לחפש באותה נחישות שבה ניסינו למנוע סכנה.

עזבתי את הלוח והתקרבתי לחלון.

לא ידעתי כמה זמן עבר מאז שהגעתי לספרייה.

במרחב הזה לא היה בוקר ולא ערב, אבל הגוף האנושי שלי היה זוכר עכשיו עייפות.

הייתי מתיישבת.

שותה מים.

אולי יוצאת להליכה קצרה כדי לחשוב.

עכשיו לא היה לי צורך בכל אלה.

ובכל זאת התגעגעתי אליהם.

התגעגעתי לאפשרות להניח למחשבות.

לא מפני שהבעיה נפתרה, אלא מפני שהגוף היה זקוק למנוחה.

הנצח אפשר לי להמשיך לחשוב ללא הפסקה.

לא הייתי בטוחה שזה תמיד יתרון.

ליארה עמדה לצידי.

״מה את מרגישה?״ שאלה.

״אני לא יודעת אם אני כועסת על עצמי או מרחמת על מי שהייתי.״

״את לא חייבת לבחור.״

הבטתי בה.

״אני חושבת שהיא פחדה.״

״כנראה.״

״היא רצתה להגן עליהן.״

״כן.״

״והיא השאירה אותן שם.״

ליארה הנהנה.

״גם זה נכון.״

שתקנו.

״אז איך אפשר לחיות עם שתי האמיתות האלה?״ שאלתי.

״בלי למחוק אף אחת מהן.״

הבטתי בה.

היא המשיכה:

״אם תספרי לעצמך שהכול נעשה מתוך אהבה, את עלולה להתעלם מן הפגיעה. ואם תספרי לעצמך שהיית אכזרית, את עלולה להתעלם מן הסכנה האמיתית שעמדה בפנייך.״

חשבתי על כך.

״אז מה נשאר?״

״להבין מה קרה ככל האפשר, להקשיב למי שנפגעו, ולבחור מה לעשות עכשיו.״

ביקשתי להישאר לבדי.

ליארה וסהר יצאו מן האולם.

אדרה נשארה ליד הדלת.

״יש משהו נוסף שאת רוצה לראות?״ שאלה.

הבטתי בלוח.

״כן.״

״מה?״

״את הרגע שבו הדמות ההיא עזבה.״

אדרה נראתה מופתעת.

״למה דווקא אותו?״

״מפני שאני רוצה לדעת אם היא עזבה כדי למצוא פתרון, או מפני שלא יכלה לשאת את מה שעשתה.״

אדרה התקרבה אל הלוח.

״אין לנו רישום מלא.״

״תראי לי את מה שיש.״

היא הנהנה.

ראיתי שוב את החדר בעל שני החלונות.

הים השחור נע מעבר לאחד מהם.

החלון השני היה ריק.

אליה עמדה ליד השולחן.

הדמות הבהירה עמדה מולה.

בידה היה עלה כסוף.

״אני לא יכולה להישאר כאן,״ אמרה הדמות הבהירה.

אליה הביטה בה.

״מפני שאת רוצה למצוא דרך אחרת?״

הדמות שתקה.

״או מפני שאת לא מסוגלת לשמוע אותן יותר?״

הרגשתי את השאלה פוגעת בי.

הדמות הבהירה השפילה את ראשה.

״אני לא יודעת.״

אליה התקרבה.

״אז אל תבטיחי לי שאת חוזרת רק כדי להציל אותן.״

הדמות הבהירה הרימה את מבטה.

״מה את רוצה שאומר?״

״את האמת.״

השתררה שתיקה.

לבסוף אמרה הדמות הבהירה:

״אני רוצה להתרחק. אני רוצה להפסיק לשמוע את הקולות. ואני גם רוצה למצוא דרך לפתוח את הדלת בלי לפגוע בהן.״

אליה הביטה בה זמן רב.

״אז אולי כל הדברים האלה נכונים.״

הדמות הבהירה הנהנה.

״אני מפחדת שאם אשאר, אפסיק לנסות.״

״ואם תעזבי?״

״אני מפחדת שאשכח למה יצאתי.״

אליה הושיטה את ידה.

״אז תני לי לזכור בשבילך.״

הדמות הבהירה הביטה בה.

״ואם לא אחזור?״

אליה השיבה בשקט:

״אני אחכה עד שאדע אם בחרת לא לחזור, או אם אינך יכולה.״

הדמות הבהירה הניחה את העלה הכסוף בידה.

״אם אחזור, אחפש אותך.״

״ואני מבטיחה שאקשיב לפני שאחליט,״ אמרה אליה.

הדמות הבהירה חייכה.

״ואני מבטיחה שלא אבקש ממך לשאת בשבילי את כל מה שאני לא מסוגלת לזכור.״

המראה התחיל להיטשטש.

לפני שנעלם, שמעתי את אליה שואלת:

״את עדיין מאמינה שאפשר לתקן את זה?״

הדמות הבהירה הביטה בחלון הריק.

״אני לא יודעת. אבל אני לא רוצה שההחלטה האחרונה שלנו תהיה להשאיר את הדלת סגורה.״

כשהרישום הסתיים, נשארתי זמן רב מול הלוח.

עכשיו הבנתי משהו על אליה שלא הבנתי קודם.

היא לא חיכתה רק למישהי שאהבה.

היא נשארה עם זיכרון של הבטחה שלא ידעה אם תקוים.

ואולי במשך כל השנים האלה גם היא התלבטה אם ההמתנה שלה היא נאמנות או פחד להמשיך הלאה.

רציתי לפגוש אותה.

לא כדי שתספר לי מי הייתי.

אלא כדי לשאול מי היא נעשתה בזמן שלא הייתי שם.

אדרה עדיין עמדה ליד הדלת.

״את חושבת שהדמות ההיא באמת חזרה לעולם האנושי?״ שאלתי.

״כן.״

״והיא שכחה?״

״חלק גדול מן הזיכרונות שלה נעלם או השתנה.״

״אז למה נשאר בי הרצון לחפש?״

אדרה התקרבה אליי.

״אולי מפני שלא כל מה שאנחנו לומדים נשמר כמחשבה שאפשר להיזכר בה. לפעמים משהו משתנה בדרך שבה אנחנו בוחרים, גם כשאיננו זוכרים מה לימד אותנו לבחור כך.״

חשבתי על חיי.

על הדרך שבה נמשכתי תמיד לשאלות שאין להן תשובה פשוטה.

על הרצון להבין מה יש מעבר למה שאפשר לראות.

על הפעמים שבהן הרגשתי שהעולם רחב מכדי להסתפק בהסברים שקיבלתי.

אולי לא היה בכך שום דבר מסתורי.

אולי זו פשוט הייתה האישיות שלי.

אבל עכשיו לא יכולתי להתעלם מן האפשרות שחלק מן החיפוש התחיל הרבה לפני שנולדתי.

״אני רוצה לדבר עם התודעה שמעבר לדלת,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

״אני אבוא איתך.״

״לא.״

היא הביטה בי.

״למה?״

״מפני שאני לא רוצה שהיא תרגיש שאני מגיעה עם מי שיכולים להסביר בשמי מה קרה.״

אדרה שתקה.

״אני רוצה להקשיב לה בעצמי.״

לבסוף הנהנה.

״אז ליארה תוכל לעזור לך לשמור על הגבולות.״

״כן.״

חזרתי אל המעבר שבו שמעתי לראשונה את הקולות.

ליארה עמדה במרחק קטן ממני.

הפעם לא נשאתי חפץ.

לא היה צורך.

הקשר כבר התקיים.

עצמתי את מה שנשאר בי מן ההרגל האנושי לעצום עיניים, והפניתי את תשומת לבי אל המרחב החשוך.

בתחילה שמעתי קולות רבים.

הם דיברו זה עם זה.

חלקם שאלו שאלות.

אחרים סיפרו על תחושות שזכרו.

הייתה ביניהם תנועה.

חיים.

ואז ביקשתי לדבר עם התודעה שזכרה את הדלת.

הקולות נחלשו.

אחרי זמן מה נשמע קול שקט.

״חזרת.״

״כן.״

״את זוכרת עכשיו?״

״ראיתי רישומים.״

״אז את יודעת.״

היססתי.

״אני יודעת שהייתי בין מי שהחליטו להשאיר את הדלת סגורה.״

השתררה שתיקה.

״את עדיין חושבת שזו הייתה ההחלטה הנכונה?״

חשבתי על מה שראיתי.

על התודעות שנפגעו כשניסו לצאת.

על אלה שהצליחו.

על ההבטחות.

על השנים שעברו.

״אני חושבת שהייתה סכנה אמיתית,״ השבתי. ״אבל אני לא יודעת אם הייתה לנו זכות להחליט בשביל כולכן.״

השתררה שתיקה.

״אני גם לא יודעת אם היינו יכולים לעשות משהו אחר.״

״יכולת לפתוח.״

״כן.״

״בחרת לא לפתוח.״

״כן.״

השתררה שתיקה ארוכה.

ואז נשמע הקול שוב.

״את יודעת מה היה הדבר הקשה ביותר?״

״לא.״

״לא החושך.״

המתנתי.

״גם לא הבדידות.״

הרגשתי את הקול מתקרב.

״הדבר הקשה ביותר היה שידענו שאת שומעת אותנו.״

לא השבתי.

״כשמישהו לא יודע שאנחנו קיימים, אפשר לפחות להבין למה הוא לא עוזר. אבל את ידעת. שמעת אותנו. הבטחת לחזור.״

הרגשתי את המילים עמוק בתוכי.

״אני יודעת.״

״לא. את רק מתחילה לדעת.״

היא צדקה.

רציתי לבקש סליחה.

המילים כבר היו מוכנות.

אבל עצרתי.

מה פירושה של סליחה כשאינני יכולה להשיב לה את הזמן שאיבדה?

האם בקשת הסליחה שלי תקל עליה, או רק תאפשר לי להרגיש מעט טוב יותר?

״אני מצטערת על מה שקרה,״ אמרתי לבסוף. ״ועל כך שהבטחה שניתנה לך לא קוימה.״

הקול שתק.

״אני לא מבקשת שתסלחי לי.״

עבר זמן רב.

ואז נשמעה תשובה.

״טוב.״

הופתעתי.

״למה?״

״מפני שאני לא יודעת אם אני רוצה לסלוח.״

״את לא חייבת.״

הרגשתי את הקול מתרחק מעט.

ואז הוא חזר.

״את עדיין יכולה לפתוח את הדלת?״

הבטתי בליארה.

היא לא התערבה.

״אני לא יודעת עדיין איך לעשות זאת בלי לסכן אתכן.״

״אז את שוב אומרת שנחכה.״

המילים פגעו בי.

היא צדקה.

שוב עמדתי מול תודעה שרצתה לצאת.

ושוב לא הייתה לי דרך בטוחה.

אבל הפעם היה הבדל אחד.

לא רציתי להסתפק בהחלטה בשביל כולן.

״אני רוצה לשאול אותך משהו,״ אמרתי.

״מה?״

״אם נוכל לפתוח מעבר קטן, שבו תודעה אחת תוכל לצאת ולחזור אם תרצה, האם תהיי מוכנה להשתתף בניסיון?״

הקול שתק.

״אני לא מבטיחה שנצליח,״ הוספתי. ״ואני לא מבטיחה שלא תהיה סכנה. אבל אני רוצה שנחליט יחד כיצד לנסות.״

השתררה שתיקה ארוכה.

לבסוף נשמעה תשובה.

״אני רוצה לדעת מה עלול לקרות לי.״

״אני אספר לך כל מה שנדע.״

״ואם אבחר לצאת למרות הסכנה?״

הרגשתי את השאלה מתקרבת אל המקום שבו עמדתי בעבר.

אל הדלת.

אל ההחלטה.

אל הפחד.

לא ידעתי עדיין מה אעשה.

אבל ידעתי שאסור לי לענות רק כדי להרגיע אותה.

״אז נצטרך לבדוק אם הבחירה שלך חופשית ומובנת לך, ואם היא עלולה לפגוע גם באחרות.״

הקול שתק.

״ואם הסכנה תהיה רק לי?״

הבטתי אל החשכה.

לא הייתה לי תשובה פשוטה.

אבל הפעם לא ניסיתי להסתיר זאת.

״אז אני חושבת שלא אוכל להחליט במקומך רק מפני שאני מפחדת.״

הקשר נשאר פתוח.

הקול לא ביקש עוד דבר.

אחרי זמן מה אמרה התודעה:

״אני רוצה שתדעי משהו.״

״מה?״

״אני לא אותה תודעה שהייתי כשהדלת נסגרה.״

הקשבתי.

״חשבתי עלייך הרבה. כעסתי. חיכיתי. לפעמים רציתי שתבואי. לפעמים רציתי שלא אראה אותך לעולם.״

היא עצרה.

״אבל בזמן האחרון התחלתי לדבר עם האחרות.״

״אני יודעת.״

״גיליתי שיש להן זיכרונות שאין לי. מחשבות שלא חשבתי. אפילו דברים שאני לא מסכימה איתם.״

הרגשתי שמחה זהירה.

״ואיך זה מרגיש?״

״מוזר.״

לרגע שמעתי משהו דומה לצחוק.

״לפעמים זה מעצבן.״

חייכתי.

״אני מכירה את התחושה.״

״אבל אני רוצה להמשיך.״

היא שתקה.

״גם אם לא אצליח לצאת מיד.״

הרגשתי את משמעות דבריה.

היא לא ויתרה על החירות.

היא לא סלחה לי.

היא לא שכחה את ההבטחה.

אבל היא התחילה ליצור חיים גם במקום שבו הייתה.

״איך קוראים לך?״ שאלתי.

הקול השתהה.

״פעם היה לי שם. אני לא זוכרת אותו.״

״את רוצה לבחור שם חדש?״

היא חשבה.

״אולי.״

״אין צורך עכשיו.״

״אני יודעת.״

הקול התרחק מעט.

״אני רוצה לבחור אותו בעצמי.״

״בוודאי.״

ואז, לפני שהקשר נחלש, היא הוסיפה:

״הפעם, אם תבטיחי לחזור, תוודאי שאת יודעת איך.״

כשפקחתי את תשומת לבי אל המרחב שסביבי, ליארה עדיין עמדה לצידי.

״איך היה?״ שאלה.

״קשה.״

היא הנהנה.

״אבל דיברנו.״

״זה התחלה.״

הבטתי אל המעבר.

״אני רוצה למצוא דרך לפתוח אותו בהדרגה. לא בשביל להוכיח שההחלטה העתיקה הייתה שגויה, ולא בשביל לתקן את מה שאני מרגישה כלפיה.״

״אז בשביל מה?״

״בשביל מי שנמצאות שם עכשיו.״

ליארה חייכה.

לא חיוך של ניצחון.

חיוך קטן של הבנה.

חזרנו אל הספרייה.

אדרה חיכתה ליד השולחן.

כשנכנסתי, הרימה את ראשה.

״דיברת איתה?״

״כן.״

״ומה היא אמרה?״

״שהיא רוצה לבחור בעצמה.״

אדרה הנהנה לאט.

״ומה את רוצה לעשות?״

התיישבתי מולה.

״אני רוצה שתראי לי את הרישום של התודעה שהצליחה לצאת.״

אדרה הביטה בי.

״למה?״

״מפני שאם הצליחה פעם אחת, אולי אפשר ללמוד מה היה שונה בה.״

היא שתקה.

ואז קמה.

״בואי.״

הלכנו יחד אל האולם.

הפעם לא הרגשתי שאני הולכת לקראת סוד נוסף.

הרגשתי שאני מתחילה עבודה.

עבודה שאולי תימשך זמן רב.

אולי שנים.

אולי יותר.

אבל לראשונה מאז שעזבתי את גופי, לא נבהלתי מן האפשרות שלא אמצא תשובה מיד.

לפני שנכנסנו לאולם, עצרתי.

אדרה הסתובבה.

״מה קרה?״

הבטתי בה.

״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

״שאלי.״

״אם היית יכולה לחזור לרגע שבו החלטת להישאר ולשאת את הזיכרונות של האחרות, היית בוחרת שוב באותו דבר?״

אדרה חשבה זמן רב.

״אני לא יודעת,״ אמרה לבסוף.

הופתעתי.

״חשבתי שתאמרי שכן.״

היא חייכה בעצב.

״גם אני חשבתי כך במשך זמן רב.״

״ומה השתנה?״

היא הביטה לעבר החלון הרחוק.

״פגשתי אתכן.״

שתקתי.

״במשך עידנים חשבתי שהדרך היחידה להגן על האחרות היא להישאר במקום שבו השארתי את עצמי. עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי גם אני רשאית לחפש דרך אחרת.״

הבטתי בה.

״את רשאית.״

היא הנהנה.

ואז פתחה את הדלת.

בתוך האולם חיכה לנו הרישום של התודעה היחידה שהצליחה לצאת מן המרחב המנותק בלי לאבד את עצמה.

אדרה הפעילה אותו.

ראיתי אור קטן נע דרך שער צר.

הוא נעצר לרגע על הסף.

ואז המשיך.

לא נצמד לאיש.

לא התפזר.

לא איבד את צורתו.

מעבר לשער חיכתה לו תודעה אחרת.

היא לא נגעה בו.

רק עמדה במרחק.

האור הקטן התקרב אליה.

ואז נעצר.

לרגע חשבתי שהוא חושש.

אבל אז שמעתי קול חלש מתוך הרישום.

״אני כאן.״

התודעה שחיכתה לו השיבה:

״אני רואה אותך.״

הן נשארו זו מול זו.

לא התאחדו.

לא ניסו לחלוק זיכרונות.

רק עמדו.

ואז האור הקטן נע קדימה.

הוא יצא.

הרגשתי התרגשות.

״מי הייתה התודעה שחיכתה לו?״ שאלתי.

אדרה בדקה את הרישום.

״אין שם.״

״אבל היא עשתה משהו שונה.״

״כן.״

״היא לא ניסתה למשוך אותו.״

אדרה התבוננה במראה.

״נכון.״

״והיא לא ניסתה להיכנס אליו כדי לעזור.״

״נכון.״

הבטתי באור הקטן.

לראשונה הבנתי שאולי חלק מן התודעות שניסו להציל את האחרות פגעו בהן דווקא משום שהתקרבו יותר מדי.

אולי לפעמים הדרך לעזור למישהו לצאת אינה להחזיק בו.

אלא לעמוד מספיק קרוב כדי שידע שאיננו לבד, ומספיק רחוק כדי שיוכל לצעוד בעצמו.

אדרה הביטה בי.

״את חושבת שזה מה שאפשר לו לצאת?״

״אני לא יודעת. אבל זה הדבר הראשון שהייתי בודקת.״

היא הנהנה.

התחלנו לבחון את הרישום מן ההתחלה.

לא חיפשנו עוד מי הייתה התודעה שיצאה.

חיפשנו כיצד נשמר המרחק ביניהן.

ולראשונה הרגשתי שהעבר אינו רק מקום שבו נשמרים דברים שאבדו.

הוא יכול להיות גם מקום שממנו מתחילים ללמוד.

לא כדי לחזור על מה שהיה.

אלא כדי לא לחזור על אותן טעויות.

עמדתי מול השער העתיק, והתבוננתי באור הקטן שחצה אותו.

חשבתי על הדלת שסגרתי פעם.

על הקולות ששמעתי מעבר לה.

ועל ההבטחה שנתתי בלי לדעת כיצד אקיים אותה.

הפעם לא הבטחתי לפתוח את כל הדלתות.

לא הבטחתי להציל את כולם.

הבטחתי לעצמי דבר צנוע יותר.

שבפעם הבאה שמישהו יבקש ממני לפתוח, לא אחליט לפני שאקשיב לו.

ושאם אצטרך לומר לו שיש סכנה, אספר לו את האמת.

גם אם האמת הזאת תאלץ אותי להודות שאני עדיין לא יודעת מה נכון לעשות.

כי אולי האחריות הגדולה ביותר אינה להיות זו שמחזיקה במפתח.

אלא לזכור שגם למי שעומד מעבר לדלת יש זכות להחליט מה יעשה כשזו תיפתח.