פרק עשרים ושניים — אלה שבחרו להישאר

כשנכנסנו אל עיר התודעות, הבחנתי בשינוי שלא ראיתי קודם.

האורות שנעו בין הבניינים לא היו רבים יותר, והרחובות השקטים נראו כפי שזכרתי אותם. ובכל זאת, משהו באופן שבו התודעות נפגשו היה שונה.

ליד אחד המבנים עמדו שלוש דמויות. שתיים מהן שוחחו, והשלישית התרחקה מעט. האחרות לא ניסו לעצור אותה. הן המתינו עד שחזרה, ואז המשיכו לדבר.

המראה היה פשוט כל כך, עד שכמעט חלפתי על פניו בלי לשים לב.

אבל אחרי הביקור בעמק ההסכמה, לא יכולתי להתעלם ממנו.

חשבתי על האיש המבוגר שביקש לדעת שיוכל לעזוב את החיבור ולחזור אליו מרצונו.

אולי חירות אינה תמיד היכולת להגיע למקום אחר.

לפעמים היא הידיעה שלא נצטרך להסביר מדוע אנחנו זקוקים למרחק.

אליה הבחינה במבטי.

״מה ראית?״ שאלה.

הצבעתי על שלוש הדמויות.

היא התבוננה בהן.

״הן לומדות להקשיב זו לזו.״

״הן לא עשו זאת קודם?״

״הן הקשיבו למחשבות. עכשיו הן מתחילות להקשיב גם לשתיקות.״

הבטתי בה.

״יש הבדל?״

״גדול מאוד.״

היא חייכה קלות.

״מחשבה שמישהו משתף היא הזמנה להקשיב. שתיקה יכולה להיות בקשה שלא ניכנס.״

המשכנו ללכת.

בפעם הראשונה הבנתי עד כמה קשה יכולה להיות ההקשבה הזאת לתודעה המסוגלת לשמוע הרבה מעבר למילים.

אדרה חיכתה לנו בספרייה.

ליארה וסהר כבר היו שם.

על השולחן הגדול שבמרכז החדר הונחו שבעה לוחות שקופים, ובתוכם נעו סימנים זעירים. אדרה עמדה לידם, שקועה בבדיקה.

כשאליה נכנסה, הרימה את ראשה.

לרגע שתיהן הביטו זו בזו בלי לדבר.

ידעתי שיש ביניהן עבר ארוך, אבל לא ידעתי כמה ממנו היה משותף.

״אליה,״ אמרה אדרה לבסוף.

״שמעתי שאת מחפשת דרך לפתוח את המעבר.״

״אנחנו מחפשות דרך להבין מדוע הניסיונות הקודמים נכשלו.״

אליה התקרבה לשולחן.

״אני רוצה לעזור.״

אדרה הנהנה.

לא הייתה ביניהן התרגשות של מפגש מחודש.

הייתה תחושה של שתי נשים שנושאות זיכרון משותף, ושעדיין אינן יודעות כיצד לדבר עליו.

התיישבתי לידן.

״לפני שנמשיך,״ אמרתי, ״אני רוצה לשאול משהו.״

כולן הביטו בי.

״אנחנו מדברות כל הזמן על הדרך להוציא את התודעות מן המרחב המנותק. אבל האם שאלנו את כולן אם הן רוצות לצאת?״

אדרה השפילה את מבטה אל הלוחות.

״שמענו רבות מהן מבקשות להשתחרר.״

״זה לא מה ששאלתי.״

ליארה התקרבה.

״את חושבת שיש מי שמעדיפות להישאר?״

״אני לא יודעת. אבל אם אנחנו מתכוונות לתת להן לבחור, אנחנו צריכות להיות מוכנות גם לתשובה שלא נרצה לשמוע.״

סהר התיישב בכבדות.

״יש בעיה נוספת,״ אמר.

הבטנו בו.

״חלק מן התודעות אינן זוכרות את מצבן לפני הבידוד. ייתכן שהן אינן יודעות מה משמעות היציאה.״

״אז נסביר להן,״ אמרה אליה.

״איך מסבירים למישהי מהו עולם פתוח אם מעולם לא ראתה אחד?״ שאל.

השתררה שתיקה.

חשבתי על ילד שנולד לתוך חדר שאין בו חלונות.

אפשר לספר לו על שמיים, על ים, על רוח.

אבל האם הוא יוכל להבין מה הוא בוחר לפני שיראה אותם?

ואם יפחד לצאת, האם יהיה נכון להשאיר אותו שם?

לא הייתה לי תשובה.

״אני רוצה לדבר איתן,״ אמרתי.

אדרה הביטה בי.

״עם מי?״

״עם מי שלא ביקשו לצאת.״

הקשר אל המרחב המנותק נפתח בחדר קטן בקצה הספרייה.

לא היה בו שער.

במרכזו ריחף מעגל שקוף, ובתוכו הופיעו נקודות אור רחוקות. אדרה הסבירה שהמעגל אינו מאפשר מעבר של תודעות, אלא רק החלפת אותות שניתן לתרגם לקולות ולתחושות.

״הוא שומר על הגבולות?״ שאלתי.

״כל עוד לא ננסה להעביר דרכו זיכרונות שלמים.״

״ומה אם מישהי תנסה להגיע אליי?״

ליארה התקרבה.

״את זוכרת מה לימדתי אותך?״

הנהנתי.

אני כאן, ואני לא אתם.

הפעם המשפט לא נשמע לי כמו דרך להגן על עצמי בלבד.

הוא היה גם התחייבות שלא אנסה להיכנס למישהי אחרת בלי רשותה.

התקרבתי למעגל.

בתוכו נעו מאות נקודות אור.

חלקן התקרבו זו לזו.

אחרות התרחקו.

הקשבתי.

תחילה שמעתי רק רחש עמום.

ואז הופיעו קולות.

״מי שם?״

״אנחנו שומעים.״

״היא חזרה.״

זיהיתי כמה מהם.

הקול שביקש ממני לפתוח את הדלת נשמע בין האחרים, אבל לא פנה אליי.

לא ביקשתי ממנו לדבר.

הפעם רציתי לשמוע את מי שעדיין לא הכרתי.

״אני רוצה לשאול אתכן שאלה,״ אמרתי.

הרחש נחלש.

״אם נצליח ליצור מעבר בטוח, האם כולכן תרצו לצאת?״

לרגע השתררה שתיקה.

ואז נשמעו תשובות רבות.

״כן.״

״בוודאי.״

״אנחנו מחכות.״

״מתי?״

אבל בין הקולות נשמע גם אחד אחר.

חלש מאוד.

״לא.״

ביקשתי לשמוע אותו שוב.

״מי אמרה לא?״

הקולות האחרים נחלשו.

עבר זמן רב עד שנשמעה תשובה.

״אני.״

הקול היה נשי, עמוק ואיטי.

״את לא רוצה לצאת?״ שאלתי.

״לא.״

״אפשר לשאול למה?״

השתררה שתיקה.

ואז השיבה:

״מפני שאני לא רוצה לחזור למקום שממנו באתי.״

הבטתי באדרה.

היא הקשיבה בריכוז.

״את זוכרת מאיפה באת?״ שאלתי.

״כן.״

״את רוצה לספר לי?״

״לא את הכול.״

״רק מה שתרצי.״

הקול התרחק מעט, ואז חזר.

״היה לי גוף.״

הרגשתי מתח.

״באיזה עולם?״

״אני לא יודעת איך קוראים לו עכשיו. היו בו מים כהים ועצים גבוהים. היינו חיים בקבוצות קטנות, קרובים מאוד זה לזה.״

היא עצרה.

״אני זוכרת שפעם אהבתי את המקום הזה.״

״ומה קרה?״

״התחילה מלחמה.״

הקול נעשה שקט יותר.

״בהתחלה חשבנו שהיא תסתיים מהר. אחר כך כבר לא ידענו למה היא התחילה.״

הקשבתי.

״איבדתי את האנשים שהכרתי. לא בבת אחת. בכל פעם מישהו אחר. בסוף נשארתי לבדי.״

היא שתקה זמן רב.

״כשעזבתי את הגוף, חשבתי שאמצא אותם. אבל הגעתי לכאן.״

״ואת לא רוצה לצאת?״

״לא אם בחוץ אצטרך שוב להכיר אנשים ולאבד אותם.״

הרגשתי כאב.

״אבל כאן את לבד.״

״כאן אני יודעת למה לצפות.״

לא השבתי מיד.

היא המשיכה:

״בהתחלה פחדתי מן החושך. עכשיו הוא מוכר לי. אני מכירה את המרחקים. אני יודעת מתי הקולות האחרים מתקרבים ומתי הם מתרחקים.״

״ואת מאושרת?״

היא שתקה.

״אני לא יודעת אם אני זוכרת מה פירוש להיות מאושרת.״

המילים נשארו תלויות בינינו.

רציתי לומר לה שיש בחוץ דברים יפים.

שיש עולמות.

אור.

קשרים.

אפשרות לאהוב מחדש.

אבל עצרתי.

היא לא ביקשה ממני לשכנע אותה.

היא סיפרה לי מדוע היא מפחדת.

״אני לא אבקש ממך לצאת עכשיו,״ אמרתי.

״אז תשאירי אותי כאן?״

הופתעתי מן השאלה.

״אם זה מה שאת רוצה.״

״ואם יום אחד ארצה אחרת?״

״אני מקווה שנוכל ליצור דרך שתאפשר לך לבחור גם אז.״

הקול שתק.

״אני לא רוצה שיסגרו שוב את הדלת,״ אמרה לבסוף.

הרגשתי את משמעות הדברים.

היא לא ביקשה לצאת.

היא ביקשה שלא יאבדו לה את האפשרות.

״גם אני לא רוצה,״ השבתי.

אחרי שהקול נחלש, נשמעה תודעה אחרת.

הפעם היה זה קול צעיר, מהיר וחסר סבלנות.

״אני רוצה לצאת.״

״אני שומעת אותך.״

״עכשיו.״

״אנחנו עדיין לא יודעים איך לעשות זאת בבטחה.״

״לא אכפת לי.״

הבטתי בנקודת האור שהתקרבה למעגל.

״את יודעת מה עלול לקרות?״

״כן.״

״תספרי לי.״

הקול שתק.

״אני עלולה להיעלם.״

״או לאבד חלק מן הזיכרונות שלך. או להתקשות לשמור על עצמך נפרדת מתודעות אחרות.״

״אני יודעת.״

״ואת עדיין רוצה?״

״כן.״

״למה?״

הקול התקרב.

״מפני שאני לא יכולה לשאת עוד יום אחד כאן.״

הרגשתי את הכאב שבמילים.

״כמה זמן את נמצאת שם?״

״אני לא יודעת.״

״את זוכרת את המקום שממנו באת?״

״קצת.״

״מה את זוכרת?״

״רוח.״

היא השתתקה.

״אני זוכרת רוח על הפנים שלי.״

הרגשתי געגוע.

״עוד משהו?״

״מים קרים. צחוק של מישהו. אני לא יודעת מי.״

הקול התחזק.

״אני רוצה להרגיש משהו שוב. לא רק לזכור.״

הבטתי במעגל.

הבנתי אותה.

אולי יותר מכפי שרציתי להודות.

גם אני, אחרי שעזבתי את הגוף, התגעגעתי למגע של מים ולחום השמש.

אבל הייתי חופשייה לנוע בין עולמות.

היא לא.

״אני לא יכולה לפתוח עכשיו,״ אמרתי.

״אז למה באת?״

השאלה הייתה חדה.

לא הייתה בה סבלנות לשיחות פילוסופיות.

״כדי להבין איך אפשר לעזור.״

״כולם אומרים את זה.״

הרגשתי את המילים.

״מי?״

״אלה שבאו לפנייך. אלה שהבטיחו לבדוק. אלה שאמרו שיש סכנה.״

היא עצרה.

״אני לא רוצה עוד הבטחות.״

לא ידעתי מה להשיב.

היא צדקה בדרכה.

מבחינתה, כל הסבר נוסף היה עוד רגע של המתנה.

״אז לא אבטיח לך דבר שאין ביכולתי לקיים,״ אמרתי.

״ומה את כן יכולה לעשות?״

חשבתי.

״אני יכולה לחזור אלייך עם מה שנלמד מן הרישומים. אני יכולה לספר לך בדיוק מה הסיכונים שאנחנו מכירים. ואני יכולה לשאול אותך מה את מוכנה לנסות.״

״ומתי?״

הבטתי באדרה.

היא התקרבה.

״נוכל לחזור אלייך אחרי שנבדוק את המעבר הראשון,״ אמרה. ״לא נצטרך לחכות עד שנמצא פתרון לכולן.״

הקול שתק.

״אני רוצה לדבר איתך שוב,״ אמרתי.

״אז תבואי.״

הנקודה התרחקה.

לאחר מכן נשמע קול שלישי.

הוא היה שקט כל כך, עד שבתחילה לא הייתי בטוחה ששמעתי אותו.

״אני לא יודעת מה אני רוצה.״

התקרבתי.

״זה בסדר.״

״האחרות אומרות שכדאי לצאת.״

״ומה את חושבת?״

״אני לא יודעת.״

״את זוכרת מי את?״

״לפעמים.״

הקול נעשה מהוסס.

״יש רגעים שבהם אני זוכרת דברים שלא קרו לי. אני רואה מקומות שלא הייתי בהם. אני שומעת שמות שאינם שלי.״

הבטתי בליארה.

היא נשארה שקטה.

״את יודעת מאיפה הזיכרונות האלה מגיעים?״ שאלתי.

״לא.״

״את רוצה שננסה להבין?״

״כן. אבל אני מפחדת.״

״ממה?״

״שאם תוציאו ממני את הזיכרונות שאינם שלי, לא יישאר דבר.״

הרגשתי את המילים עמוק בתוכי.

חשבתי על האישה שחזרה לגופי.

על הזיכרונות שחלקנו.

על הפחד של שתינו להיעלם בתוך האחרת.

״אנחנו לא חייבות לקחת ממך שום זיכרון,״ אמרתי.

״אבל איך תדעי מי אני?״

שתקתי.

לא ידעתי.

ואז שאלתי:

״מה את אוהבת?״

הקול נראה מופתע.

״מה?״

״לא מה את זוכרת. מה את אוהבת עכשיו?״

השתררה שתיקה ארוכה.

לבסוף אמרה:

״אני אוהבת כשהקולות האחרים מדברים בשקט.״

חייכתי.

״למה?״

״מפני שאז אני יכולה להקשיב בלי להרגיש שאני נעלמת.״

״עוד משהו?״

היא חשבה.

״אני אוהבת את הנקודה הכחולה שמופיעה לפעמים בקצה המרחב.״

״מה יש בה?״

״אני לא יודעת. היא פשוט יפה.״

הרגשתי שמחה קטנה.

״אז יש דברים שאת יודעת על עצמך.״

הקול שתק.

״אולי,״ אמרה לבסוף.

כשיצאנו מחדר הקשר, לא דיברנו זמן מה.

אדרה הובילה אותנו אל שולחן הספרייה.

על פניו הופיעו שלוש נקודות אור.

״שלוש תודעות,״ אמרה. ״שלוש בקשות שונות.״

ליארה התיישבה.

״אחת רוצה להישאר, אחת רוצה לצאת מיד, ואחת עדיין אינה יודעת מה היא רוצה.״

סהר הביט בנקודות.

״וזה רק מה ששמענו בשלוש שיחות.״

״נכון,״ אמרתי. ״אנחנו לא יכולות להחליט עבור כולן כאילו הן קבוצה אחת.״

אליה התקרבה לשולחן.

״אבל גם אי אפשר ליצור דרך אחרת לכל תודעה.״

הבטתי בה.

״אולי לא צריך דרך אחרת. אולי צריך מעבר שמאפשר אפשרויות שונות.״

אדרה הרימה את ראשה.

״למה את מתכוונת?״

חשבתי על הדלת שסגרתי בעבר.

על ההצבעה.

על האפשרות היחידה שנראתה לנו אז: לפתוח או לסגור.

״אולי הטעות שלנו הייתה שחשבנו על הדלת כעל החלטה אחת,״ אמרתי. ״או שכולן יוצאות, או שכולן נשארות.״

סהר הנהן לאט.

״ואת מציעה מעבר שנפתח לתודעה אחת בכל פעם.״

״כן. עם אפשרות לעצור. לחזור. להישאר במרחק.״

אדרה התבוננה בי.

״זה דומה למה שניסו לעשות בעבר.״

״אני יודעת. אבל עכשיו אנחנו מבינות טוב יותר מה גרם לחלק מן הניסיונות להיכשל.״

אליה הניחה את ידה על השולחן.

״לא רק המעבר עצמו. גם מי שחיכו בצד השני.״

הבטתי בה.

״בדיוק.״

פתחנו שוב את הרישום של התודעה היחידה שהצליחה לצאת.

הפעם התבוננו בו יחד.

האור הקטן התקרב אל השער.

מעבר לו עמדה תודעה אחרת.

היא לא ניסתה למשוך אותו.

לא נכנסה אל מחשבותיו.

לא חלקה איתו את זיכרונותיה.

רק עמדה במרחק.

״תעצרי כאן,״ ביקשתי.

אדרה עצרה את הרישום.

הבטנו בשתי הדמויות.

״מה היה המרחק ביניהן?״ שאל סהר.

אדרה בחנה את הסימנים.

״המרחק הפיזי אינו חשוב כאן. מדובר במידת הקרבה בין גבולות התודעה.״

״אפשר למדוד אותה?״

״כן.״

היא פתחה שכבה נוספת ברישום.

סביב כל אחת מן הדמויות הופיע מעגל דק.

המעגלים לא נגעו זה בזה.

ביניהם נמתח קו אור חלש.

״הן היו בקשר,״ אמרה אליה.

״אבל לא חלקו זיכרונות,״ הוסיפה ליארה.

אדרה התקרבה.

״והתודעה שיצאה הייתה יכולה להפסיק את הקשר בכל רגע.״

הרגשתי התרגשות.

״זה מה שאנחנו צריכות לבדוק.״

סהר הרים את מבטו.

״איך?״

״לפני שננסה להוציא מישהי מן המרחב, נלמד אותה ליצור קשר שאפשר להפסיק בלי לאבד את עצמה.״

אדרה שתקה.

״ואם היא לא תצליח?״

״אז לא נעמיד פנים שהיא מוכנה. אבל גם לא נוותר עליה. נמשיך לחפש.״

עבדנו זמן רב.

לא ידענו כמה.

אדרה בדקה רישומים עתיקים.

אליה השוותה אותם לזיכרונות ששמרה מן התקופה שבה המעבר היה פעיל.

ליארה ניסתה להבין כיצד אפשר ללמד תודעה לשמור על גבולותיה בלי לכפות עליה צורה שאינה שלה.

סהר בחן את מבנה המעברים.

ואני הקשבתי.

בהתחלה הרגשתי שאני עושה פחות מן האחרות.

הן ידעו לקרוא סימנים עתיקים, להבין מערכות ולזהות תנועות של תודעה.

אני לא ידעתי את כל אלה.

אבל בכל פעם שעלתה הצעה, שאלתי איך תרגיש התודעה שתצטרך להשתמש בה.

האם תוכל לעצור?

האם תדע מה עומד לקרות?

האם יהיה מישהו שיקשיב לה אם תפחד?

האם נוכל להבחין בין הסכמה שניתנה מתוך הבנה לבין הסכמה שניתנה רק כדי להפסיק לסבול?

השאלות האטו את העבודה.

לפעמים הרגשתי שאני מפריעה.

אבל בהדרגה ראיתי שהן משנות את הדרך שבה האחרות חושבות.

לא חיפשנו עוד רק דרך לפתוח מעבר.

חיפשנו דרך שלא תשלול מן התודעה את האפשרות לבחור גם אחרי שנכנסה אליו.

בשלב מסוים סהר קם מן הכיסא.

הוא נראה מותש.

״אני צריך לנוח,״ אמר.

אליה הביטה בו.

״אנחנו יכולים להמשיך.״

״אני יודע.״

הוא חייך.

״אבל אם תמצאו דרך שתדרוש ממני להחזיק את המעבר, כדאי שאהיה מסוגל לעמוד על הרגליים.״

אדרה הנהנה.

״לך לנוח.״

סהר יצא.

הבטתי אחריו.

לרגע קינאתי בו.

הוא היה עייף, ולכן יכול היה לעצור.

אני לא הרגשתי עייפות בגוף.

אבל מחשבותיי היו עמוסות.

החלטתי להתרחק מן השולחן.

״אני רוצה לצאת מעט,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי.

״את רוצה שאבוא?״

״לא. אני אחזור.״

יצאתי אל אחד הגנים שבקצה העיר.

הוא היה שקט.

בין העצים נעו אורות קטנים, ובמרכזו עמדה בריכה עגולה.

התיישבתי לידה.

לא הייתי צריכה לשבת.

אבל אהבתי את התנועה.

היא הזכירה לי את חיי האנושיים.

את הרגעים שבהם הייתי יוצאת אל הגינה, מתיישבת ומאפשרת למחשבות להירגע.

התבוננתי במים.

חשבתי על שלוש התודעות ששמעתי.

האחת פחדה לצאת.

השנייה פחדה להישאר.

והשלישית פחדה שלא תדע מי היא אם תשתנה.

לא היה פתרון אחד שיתאים לכולן.

ופתאום חשבתי על חיי האנושיים.

כמה פעמים אנחנו מדברים על אושר כאילו הוא דבר אחד שכולם צריכים לרצות?

יש מי שמוצאים אותו במשפחה.

אחרים בחופש.

יש מי שמבקשים יציבות.

אחרים זקוקים לתנועה ולשינוי.

יש מי שמעדיפים חיים שקטים.

ואחרים אינם יכולים לשאת יום אחד בלי לגלות משהו חדש.

אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו מודדים את חייהם של אחרים לפי מה שהיה גורם לנו להיות מאושרים.

חשבתי על האישה שחזרה הביתה.

היא רצתה את החיים האנושיים.

אני בחרתי בנצח.

שתינו נשאנו את אותם זיכרונות.

ובכל זאת רצינו דברים שונים.

אם אפילו שתי תודעות שנולדו מתוך אותו רצף לא בחרו באותה דרך, איך יכולתי לצפות שאלפי תודעות אחרות ירצו את אותו הדבר?

״אפשר לשבת לידך?״

הסתובבתי.

מולי עמדה מירה.

זיהיתי אותה מיד.

אותה אישה ששמרה את זיכרון בנה הקטן במטבח, כאילו הזמן יכול להיעצר ברגע שבו היה בן שש.

״בוודאי,״ אמרתי.

היא התיישבה.

זמן מה ישבנו בשקט.

״שמעתי שאתן מנסות לפתוח את המרחב המנותק,״ אמרה.

״כן.״

״זה מסוכן?״

״אנחנו עדיין לומדות.״

היא הנהנה.

״חשבתי עלייך מאז שנפגשנו.״

הבטתי בה.

״למה?״

״מפני ששאלת אותי אם אני זוכרת את הבן שלי כפי שהיה, או כפי שאני רוצה לזכור אותו.״

הרגשתי אי־נוחות.

״אני מקווה שלא פגעתי בך.״

״פגעת מעט.״

השפלתי את מבטי.

״אני מצטערת.״

היא חייכה.

״אבל גם גרמת לי לחשוב.״

הבטתי בה.

״על מה?״

״על כך שאני שומרת את אותו יום כבר זמן רב מאוד.״

היא הסתכלה במים.

״אני זוכרת אותו עומד במטבח, מבקש עוד משהו לאכול, צוחק כשהוא מפיל כלי על הרצפה.״

היא עצרה.

״אבל היו לו עוד ימים. היו ימים שבהם כעסתי עליו. ימים שבהם הוא בכה. ימים שבהם לא היה לי כוח לשחק איתו.״

היא חייכה בעצב.

״שמרתי את היום היפה ביותר, ובמשך הזמן התחלתי להרגיש שכל השאר פחות חשוב.״

שתקתי.

״אני לא רוצה למחוק את הזיכרון,״ אמרה.

״את לא חייבת.״

״אני יודעת. אבל אולי אני רוצה להפסיק לחיות רק בתוכו.״

הבטתי בה.

״מה תרצי לעשות?״

היא חשבה.

״אני רוצה לראות מקום חדש. מקום שמעולם לא הייתי בו איתו.״

חייכתי.

״זה נשמע כמו התחלה.״

היא הנהנה.

״אני מפחדת.״

״ממה?״

״שאם אהיה מאושרת במקום אחר, ארגיש שאני משאירה אותו מאחור.״

הרגשתי את המילים עמוק בתוכי.

חשבתי על ילדיי.

על כך שגם אני המשכתי במסע בזמן שהם נשארו בעולם האנושי.

״אולי אפשר לשאת אהבה גם כשאנחנו לא עומדים באותו מקום שבו היא התחילה,״ אמרתי.

מירה הביטה בי.

״את מאמינה בזה?״

חשבתי על הבית.

על האישה שחזרה אליו.

על אליה.

״אני מנסה ללמוד.״

אחרי שמירה הלכה, נשארתי ליד הבריכה.

השיחה איתה הזכירה לי משהו ששכחתי בתוך כל העיסוק במעברים ובמערכות.

לא כל מי שסובל זקוק להצלה גדולה.

לפעמים אדם זקוק למישהו שיישב לידו ויקשיב.

לא יפתור.

לא יבטיח.

רק יאפשר לו לומר בקול את מה שלא הצליח לומר קודם.

חשבתי על התודעה שלא רצתה לצאת.

אולי היא לא הייתה צריכה שנפתח עבורה את השער עכשיו.

אולי היא הייתה צריכה לדעת שיש מישהו שימשיך לדבר איתה גם אם תבחר להישאר.

החלטתי לחזור אל חדר הקשר.

כשהגעתי, מצאתי את ליארה לבדה.

היא עמדה מול המעגל השקוף.

״האחרות עדיין עובדות?״ שאלתי.

״כן. אדרה ואליה בודקות את הרישומים.״

התקרבתי.

״אני רוצה לדבר שוב עם התודעה שלא רצתה לצאת.״

ליארה הנהנה.

״אני אשמור על גבולות הקשר.״

המעגל האיר.

הקשבתי.

הפעם לא קראתי לכל התודעות.

ביקשתי רק לדבר עם הקול העמוק ששמעתי קודם.

עבר זמן רב.

ואז נשמעה תשובה.

״חזרת.״

״כן.״

״מצאת דרך להוציא את האחרות?״

״אנחנו עדיין עובדות עליה.״

היא שתקה.

״רציתי לשאול אותך משהו אחר,״ אמרתי.

״מה?״

״אם תבחרי להישאר, האם תרצי שנמשיך לדבר איתך?״

השתררה שתיקה.

״גם אם לא אצא?״

״כן.״

״למה?״

חשבתי על השאלה.

״מפני שהבחירה שלך להישאר לא צריכה להפוך אותך לבלתי נראית.״

הקול שתק זמן רב.

ואז אמרה:

״כן. אני רוצה.״

הרגשתי שמחה.

״על מה תרצי לדבר?״

היא חשבה.

״על העצים.״

חייכתי.

״על העצים שהיו בעולם שלך?״

״כן.״

״ספרי לי עליהם.״

היא סיפרה לי על יערות גבוהים.

על גזעים רחבים כל כך, עד שכמה אנשים היו צריכים לעמוד סביבם כדי להקיף אותם.

על עלים שהשמיעו צליל חלש כשהרוח עברה ביניהם.

על פירות כהים שהיו נופלים אל האדמה בתחילת העונה הקרה.

היא סיפרה על ריח האדמה אחרי הגשם.

על האור שחדר בין הענפים.

על שבילים שהכירה בילדותה.

ככל שדיברה, קולה נעשה ברור יותר.

לא ניסיתי לראות את הזיכרונות שלה.

לא ביקשתי ממנה לשתף אותי בתחושותיה.

רק הקשבתי למילים.

בשלב מסוים היא נעצרה.

״שכחתי שאני זוכרת את כל זה,״ אמרה.

״אולי לא שכחת. אולי פשוט לא דיברת על זה הרבה זמן.״

היא שתקה.

״את יודעת,״ אמרה לבסוף, ״אני עדיין לא רוצה לצאת.״

״אני יודעת.״

״אבל אני רוצה לדבר איתך שוב.״

״אשמח.״

״ואולי בפעם הבאה אספר לך על הנהר.״

חייכתי.

״אני רוצה לשמוע.״

הקשר נחלש.

כשחזרתי אל הספרייה, אדרה עמדה ליד השולחן.

אליה בחנה לוח שקוף.

ליארה נכנסה בעקבותיי.

״מצאנו משהו,״ אמרה אדרה.

התקרבתי.

על הלוח הופיעו שני מעגלים וקו דק ביניהם.

״הצלחנו לזהות את התנאים שהתקיימו בניסיון היציאה המוצלח,״ אמרה.

הרגשתי התרגשות.

״מה הם?״

״היו שלושה תנאים מרכזיים.״

היא הצביעה על המעגל הראשון.

״התודעה היוצאת הייתה מסוגלת לזהות את הגבול שלה ולהפסיק קשר מרצונה.״

היא הצביעה על המעגל השני.

״התודעה שחיכתה בחוץ לא ניסתה למשוך אותה או לשתף איתה זיכרונות.״

ואז הצביעה על הקו שביניהם.

״והקשר ביניהן נשאר פתוח גם כשהמרחק השתנה.״

הבטתי בסימנים.

״כלומר, היא לא הייתה צריכה לבחור בין להיות לבד לבין להתאחד.״

״נכון,״ אמרה אליה.

״היא יכלה לצאת בידיעה שיש מי שמחכה לה, בלי לאבד את עצמה.״

אדרה הנהנה.

״אבל יש בעיה.״

הרגשתי מתח.

״מה?״

״אנחנו עדיין לא יודעות כיצד ללמד תודעה שכבר איבדה חלק מגבולותיה להחזיר אותם.״

הבטתי בלוח.

״אז נתחיל עם מי שעדיין מסוגלות לשמור על עצמן.״

אליה הביטה בי.

״ומה עם האחרות?״

״נמשיך ללמוד. לא נשתמש בהצלחה של אחת כדי להעמיד פנים שמצאנו פתרון לכולן.״

אדרה חייכה קלות.

״זו התחלה אחראית.״

החלטנו להכין ניסיון ראשון.

לא פתיחה רחבה.

לא שחרור של אלפי תודעות.

רק מעבר אחד, לתודעה אחת שתבחר להשתתף לאחר שתשמע את כל מה שאנחנו יודעים.

סהר חזר מן המנוחה.

הוא בחן את המבנה שהכנו.

״אפשר ליצור מעבר צר,״ אמר. ״אבל נצטרך לוודא שהוא אינו מושך תודעות נוספות.״

״ומה אם אחרות ינסו להיכנס?״ שאלתי.

״אז נצטרך לעצור.״

הבטתי בו.

״בלי לסגור את הקשר לכולן.״

הוא הנהן.

״בלי לסגור את הקשר.״

ליארה התקרבה.

״מי תהיה התודעה הראשונה?״

חשבתי על הקול הצעיר שביקש לצאת מיד.

על הרצון להרגיש רוח על הפנים.

״אני רוצה לשאול אותה אם היא עדיין מעוניינת.״

אדרה הנהנה.

״אבל לפני כן נצטרך לספר לה בדיוק מה אנחנו יודעים ומה איננו יודעים.״

״כן.״

חזרתי אל חדר הקשר.

המעגל האיר.

קראתי לתודעה הצעירה.

היא ענתה כמעט מיד.

״מצאת דרך?״

״מצאנו אפשרות לניסיון.״

הרגשתי את התרגשותה.

״מתי?״

״לפני שנחליט, אני רוצה להסביר לך מה אנחנו יודעים.״

״אני מקשיבה.״

סיפרתי לה על המעבר הצר.

על הצורך לשמור על גבולותיה.

על כך שתוכל לעצור את הקשר, אבל איננו יודעים עדיין אם תוכל לחזור למרחב המנותק אחרי שתצא.

סיפרתי לה גם על הסכנות.

על האפשרות שתאבד חלק מן הזיכרונות.

על האפשרות שתתקשה לשמור על עצמה נפרדת.

לא ניסיתי לרכך את הדברים.

היא הקשיבה.

כשסיימתי, שתקה זמן רב.

״את מפחדת?״ שאלה לבסוף.

״כן.״

״אז למה את מוכנה לנסות?״

חשבתי על כך.

״מפני שאת מבקשת. ומפני שאנחנו חושבות שיש דרך שאולי תאפשר לך לצאת.״

״ואם אחליט שלא?״

״אז לא ננסה.״

השתררה שתיקה.

״אני רוצה זמן לחשוב,״ אמרה.

הרגשתי הקלה.

לא מפני שקיוויתי שתסרב.

אלא מפני שלראשונה לא נשמעה כאילו היא מוכנה להסכים לכל דבר רק כדי לצאת.

״קחי את הזמן,״ אמרתי.

היא שתקה.

ואז הוסיפה:

״אני רוצה לדבר עם מישהי שכבר יצאה.״

הבטתי באדרה.

היא נראתה מופתעת.

״אנחנו ננסה למצוא מישהי כזאת,״ אמרתי.

״לא רק לשמוע על הניסיון שלה,״ המשיכה התודעה. ״אני רוצה לשאול אותה איך זה הרגיש.״

חייכתי.

״זו בקשה טובה.״

כשהקשר הסתיים, חזרתי אל השולחן.

״היא ביקשה לדבר עם התודעה שיצאה בעבר.״

אדרה השפילה את מבטה.

״איננו יודעים אם היא עדיין קיימת.״

״אז נחפש.״

אליה התקרבה.

״יש רישומים של המקום שאליו הגיעה אחרי היציאה.״

״אפשר להגיע לשם?״

״אולי.״

סהר הביט בלוח.

״אם היא עדיין שם, נוכל לבקש ממנה לספר על הניסיון שלה.״

הרגשתי התרגשות.

אבל הפעם היא הייתה שונה.

לא התרגשות של מי שעומדת לגלות סוד עתיק.

התרגשות של מי שמצאה שאלה שאפשר לנסות לענות עליה יחד עם האחרים.

לפני שיצאנו לחפש את התודעה ההיא, ביקשתי רגע לעצמי.

עמדתי ליד חלון הספרייה.

מבעדו נראתה העיר.

חשבתי על שלוש התודעות ששמעתי.

האחת ביקשה להישאר.

האחת ביקשה לצאת.

והשלישית ביקשה להבין מי היא.

שלוש בקשות שונות.

אף אחת מהן לא הייתה פחות חשובה מן האחרות.

ופתאום הבנתי שהבחירה לתת לאחרים לבחור אינה תמיד נוחה.

לפעמים היא מחייבת אותנו לראות מישהו נשאר במקום שהיינו רוצים להוציא אותו ממנו.

לפעמים היא מחייבת אותנו לעמוד ליד מישהו שמוכן להסתכן בדרך שאנחנו מפחדים ממנה.

ולפעמים היא מחייבת אותנו להודות שאין לנו תשובה שתוכל להקל על הפחד שלו.

חשבתי על חיי האנושיים.

על ילדיי.

על כך שיום אחד גם הם יבחרו דרכים שלא אבין.

אולי חלקן יפחידו אותי.

אולי ארצה לעצור אותם.

אבל אם אהבתי אותם באמת, אצטרך ללמוד מתי להושיט יד ומתי לאפשר להם ללכת.

לא מתוך אדישות.

לא מפני שלא אכפת לי.

אלא מפני שגם להם יש חיים שאינם שלי.

אליה התקרבה אליי.

״את מוכנה?״ שאלה.

הבטתי בה.

״כן.״

״לאן נלך קודם?״

הסתכלתי על הלוח שבו הופיע מסלול התודעה שיצאה בעבר.

הוא הוביל אל מקום שלא הכרתי.

לא היה בו סימן של עיר או עולם מוכר.

רק מרחב קטן, מוקף באור חלש.

״לשם,״ אמרתי.

אליה הנהנה.

היא לא שאלה אם אני בטוחה.

לא ניסתה להחליט במקומי.

פשוט עמדה לצידי.

חשבתי על השיחה שלנו בחדר בעל שני החלונות.

על הדרך שבה למדנו להכיר זו את זו מחדש.

ואז יצאנו.

כשהתרחקנו מן הספרייה, הרגשתי את הקשר אל התודעות המנותקות נשאר פתוח מאחוריי.

לא שמעתי את כולן.

רק ידעתי שהן שם.

חלקן חיכו.

חלקן פחדו.

חלקן התחילו לדבר זו עם זו.

וחלקן בחרו להישאר בשקט.

לא רציתי עוד להפוך את כולן לסיפור אחד על הצלה.

כל אחת מהן נשאה חיים משלה.

גם אם לא היה לה גוף.

גם אם לא זכרה את שמה.

גם אם מעולם לא ראתה את האור שמעבר למרחב שבו חיה.

הבנתי עכשיו שהשאלה אינה רק כיצד לפתוח את הדלת.

השאלה היא מה נעשה אחרי שתיפתח.

האם נהיה מסוגלים לעמוד מן הצד ולאפשר לכל אחת לבחור?

האם נוכל לקבל גם החלטות שיכאיבו לנו?

והאם נמשיך להקשיב למי שיבחרו להישאר מאחור?

לא ידעתי.

אבל ידעתי שהפעם לא אסתפק בהבטחה כללית שאמצא דרך.

אני רוצה ללמוד את הדרך יחד איתן.

כי אולי חירות אינה מתחילה ברגע שבו הדלת נפתחת.

אולי היא מתחילה ברגע שבו מי שעומד מעבר לדלת מבין שלא נחליט עוד בשבילו אם עליו לעבור בה.