פרק עשרים וארבע — מה היה לפני ההתחלה

שלוש הנקישות עוד הדהדו בתוכי כשיצאנו מחדרה של נרה.

לא ידעתי אם הקול ששמענו אכן היה קולה של האישה שהשאירה מאחור. גם נרה לא הייתה בטוחה. אבל המילים האחרונות שנשמעו דרך הקיר השקוף היו ברורות.

הוא לא מבקש לצאת. הוא מבקש להיכנס.

עמדנו במסדרון של תחנת הקבלה, ואיש מאיתנו לא מיהר לדבר.

נעמה בחנה את אבן המעקב. אליה עמדה לצדה, ואדרה ניסתה לשחזר את האות האחרון. סהר הביט אל החדר שממנו יצאנו, כאילו ציפה שהקול ישוב ויקרא לנו.

״להיכנס לאן?״ שאל לבסוף.

״זאת השאלה,״ אמרה אדרה.

״לתחנת הקבלה?״

״אולי. אבל אנחנו עדיין לא יודעים מי מבקש להיכנס, ואם האזהרה מתייחסת אליו או למשהו שממתין לו בצד השני.״

נעמה הגדילה את הרישום.

״הבקשה עדיין פעילה. לא נרשם אישור יעד, ולא התקבל אות המעיד על השלמת מעבר.״

״אפשר לזהות את המקור?״ שאלתי.

״לא מתוך הנתונים שנשמרו כאן.״

נרה עמדה בפתח החדר. היא נראתה עייפה מכפי שנראתה קודם, אף שידעתי כי העייפות בעולם הזה לא תמיד נובעת מן הגוף.

״אני רוצה שתבדקו את הקול,״ אמרה. ״גם אם זאת לא היא.״

״נבדוק,״ הבטיחה נעמה.

״ואל תתנו להם לפתוח לפני שתדעו מי עומד בצד השני.״

נעמה הנהנה.

היא העבירה את הרישום אל אבן נפרדת והניחה אותה בידיה של אליה.

״אני צריכה לחזור לסדנה ולהשוות את האות לרישומים הישנים. אדרה תוכל לבדוק את סימני ההפעלה.״

״ומה איתנו?״ שאל סהר.

״אני רוצה שתישארו בקשר. ייתכן שנצטרך לחזור לכאן.״

נרה הביטה בי.

״את תחזרי?״

״אני רוצה לחזור,״ אמרתי. ״אבל קודם נצטרך להבין מה קורה כאן.״

היא הנהנה.

לרגע חשבתי על ההבטחה שנתנה לאישה שנותרה מאחור. כמה קל לומר שנחזור, וכמה מעט אנחנו יודעים לפעמים על הדרך שתאפשר לנו לקיים זאת.

חזרנו לעיר התודעות בדרך שבה הגענו.

המרחבים השקופים חלפו סביבנו, אך מחשבותיי נשארו בתחנה.

לא הצלחתי להשתחרר מן ההרגשה שהאזהרה ששמענו קשורה למשהו גדול יותר מן המעבר עצמו.

מישהו ביקש להיכנס.

מישהו אחר ניסה למנוע זאת.

והמערכת העתיקה המשיכה לפעול, כאילו השנים שחלפו לא שינו דבר.

כשנכנסנו לעיר, האורות שעל הבניינים כבר התחלפו, ובכיכר המרכזית נעו תודעות בין המעברים הפתוחים.

נעמה פנתה לסדנה שלה. סהר הלך בעקבותיה, ואליה ואדרה המשיכו אל הספרייה כדי לבדוק את רישומי התחנות.

ליארה נשארה איתי.

״את רוצה לבוא איתי?״ שאלה.

״לאן?״

״אל הגן.״

הבטתי בה.

״דווקא עכשיו?״

״דווקא עכשיו. נעמה תצטרך זמן כדי להשוות את הרישומים, ואת לא יכולה לעזור לה רק בכך שתעמדי לידה ותדאגי.״

״יש שם תודעות שמחכות לעזרה.״

״אני יודעת. ואם יהיה צורך בך, היא תקרא לך.״

הלכתי איתה.

הגן שמחוץ לעיר היה כמעט ריק.

עץ רחב צמח במרכזו, ועל ענפיו נראו עלים כסופים שהחזירו את אור המבנים הרחוקים. מתחתיו עמדה ספסלת אבן, ולצדה בריכה קטנה.

התיישבתי.

ליארה נשארה עומדת.

״מה מטריד אותך יותר מכול?״ שאלה.

חשבתי על השאלה.

״שאנחנו מגלים כל הזמן עוד דברים שלא ידענו.״

״זה לא חדש.״

״לא. אבל בכל פעם שאנחנו חושבים שהבנו משהו, מתברר שיש מאחוריו דבר אחר.״

הבטתי במים.

״מצאנו תודעות כלואות. אחר כך גילינו שהרישומים שונו. מצאנו תחנה שהצליחה לקלוט מישהי, אבל לא היה בה רישום יציאה. ועכשיו יש מישהו שמנסה להיכנס, ואנחנו אפילו לא יודעים לאן.״

ליארה התיישבה לצדי.

״את רוצה להגיע להתחלה.״

״כן. אני רוצה להבין מי בנה את המערכת, מה הייתה המטרה המקורית שלה, ואיך דבר שנועד לאפשר מעבר הפך למקום שבו תודעות נותרות כלואות.״

״ומה אם מי שבנה אותה הסתמך על מערכת קדומה יותר?״

״אז נצטרך לחקור גם אותה.״

״ומה אם גם לה הייתה התחלה אחרת?״

הבטתי בה.

היא לא חייכה.

״את מבינה למה אני מתכוונת?״

״שאפשר להמשיך לחזור לאחור בלי להגיע לתשובה.״

״אולי.״

שקעתי בשתיקה.

נזכרתי בנעמה, שהסבירה לנו כי הרישום ״הפרדה הושלמה״ אינו מעיד בהכרח שהתודעה הגיעה לחופש. הוא מעיד רק שהמערכת ביצעה את הפעולה שנדרשה ממנה.

חשבתי על כל המערכות שבני האדם בנו בחיי. מכשירים, מחשבים, ערים, מוסדות. כמעט תמיד ניסינו לשפר דבר שכבר היה קיים, לפתור בעיה שנוצרה קודם לכן, לתקן טעות של מישהו אחר.

אבל מאין הגיעו העקרונות הראשונים שעליהם נבנו הדברים?

ככל שניסיתי לחזור אל תחילתה של המערכת, כך התרחקה ממני ההתחלה עצמה.

ואז עלתה בי שאלה עתיקה יותר.

מה היה לפני ההתחלה?

לא לפני בניית התחנות.

לא לפני לידת האדם הראשון.

אלא לפני הכול.

מאז ילדותי התקשיתי להבין כיצד יכול משהו להתקיים בלי שנוצר קודם לכן.

בבית שבו גדלתי היו לכל דבר סיפורים.

ידעתי מי בנה את השולחן, מי שתל את העץ שבחצר ומי תפר את הווילונות שבחלון. אפילו חפצים ישנים שלא הכרתי את מקורם הגיעו ממקום כלשהו.

אבל כשהייתי שואלת מה היה לפני שנברא העולם, התשובות היו נעשות פחות ברורות.

היו שאמרו שהעולם נברא בידי בורא.

ואני שאלתי מי ברא את הבורא.

היו שאמרו שהוא היה קיים תמיד.

ואז שאלתי למה דווקא הוא יכול להיות קיים תמיד, והעולם לא.

לא שאלתי מתוך רצון להתווכח. באמת רציתי להבין.

גם כשגדלתי ולמדתי על כוכבים, גלקסיות ועל התפשטות היקום, אותה שאלה נשארה בתוכי.

כיצד יכול להיות רגע ראשון?

ואם היה רגע ראשון, מה היה לפניו?

ליארה הקשיבה כשסיפרתי לה.

״יש מקום שאני רוצה להראות לך,״ אמרה.

״מקום שבו יודעים את התשובה?״

״לא. מקום שבו ניסו להבין אותה במשך זמן רב מאוד.״

״איפה הוא?״

״ארכיון האפשרויות הראשונות.״

״ומי נמצא שם?״

״תודעות שחוקרות את המבנים הקדומים ביותר של המציאות. הן אוספות תצפיות, משוות בין עולמות ובוחנות רעיונות שאחרים כבר הפסיקו לשאול עליהם.״

הבטתי בה.

״אפשר להגיע לשם?״

״כן.״

חשבתי על נעמה ועל האחרים.

״אנחנו לא יכולים להתרחק לזמן רב.״

״נשאיר להם דרך לקרוא לנו.״

הסכמתי.

הדרך אל הארכיון לא הייתה מעבר מן הסוג שחקרנו בתחנות הישנות.

ליארה הסבירה שאנחנו עומדות לנוע בין מרחבים פתוחים לתודעות חופשיות. לא נדרשה העברה של תודעה ממערכת סגורה אחת לאחרת, ולא היה צורך בבקשת מעבר או באישור קליטה.

״זה דומה יותר להליכה בדרך שאינך יכולה לראות,״ אמרה.

״ואיך יודעים לאן ללכת?״

״צריך להכיר את הדרך.״

היא ביקשה ממני להתרכז בשאלה שבגללה רציתי להגיע.

חשבתי על היקום.

על האור הראשון.

על האפשרות שהזמן עצמו התחיל פעם.

המרחב סביבנו השתנה.

האורות של העיר התרחקו, ואחר כך נעלמו. לא הרגשתי שאנחנו נעות, אבל בכל פעם שהבטתי סביבי גיליתי שהמקום הקודם כבר איננו.

לבסוף הופיע לפנינו מבנה עצום.

קירותיו היו עשויים שכבות שקופות, ובתוכן נעו צורות שלא הצלחתי לזהות.

חלקן הזכירו גלקסיות רחוקות. אחרות נראו כמו תאים חיים הנחלקים ומתחברים. היו גם צורות שלא דמו לשום דבר שראיתי.

בכניסה עמדה דמות גבוהה, לבושה בגד כהה.

פניה השתנו מעט בכל פעם שהבטתי בהן, כאילו העיניים שלי מתקשות לשמור את צורתן.

״ליארה,״ אמרה הדמות.

״ארנה,״ השיבה ליארה.

היא פנתה אליי.

״ברוכה הבאה.״

״תודה.״

״הגעת לחפש את תחילת הבריאה?״

״כן.״

ארנה חייכה.

״זאת אחת השאלות העתיקות ביותר שנשאלות כאן.״

״ומצאתם תשובה?״

״מצאנו הרבה תשובות אפשריות. אף אחת מהן לא פתרה את כל השאלות.״

היא הזמינה אותנו להיכנס.

האולם הראשון היה גדול כל כך שלא הצלחתי לראות את קצהו.

במרכזו ריחפה צורה עגולה, ובתוכה מיליוני נקודות אור.

חלקן התחברו זו לזו. אחרות התרחקו, התפצלו או נעלמו. מדי פעם נוצרה תנועה רחבה שהזכירה התפשטות של יקום.

״מה אני רואה?״ שאלתי.

״מודלים של ראשית המציאות,״ השיבה ארנה. ״חלקם מבוססים על תצפיות. אחרים נועדו לבדוק מה אפשרי מבחינה תאורטית.״

התקרבתי.

ראיתי נקודה קטנה מתרחבת במהירות. האור שבתוכה התפשט, ואחריו הופיעו מבנים מורכבים יותר.

״זה המפץ הגדול?״

״זה מודל המתאר את התפתחות היקום שאת מכירה מתוך מצב קדום, חם וצפוף מאוד.״

״אז כך הכול התחיל?״

״כך אנחנו יכולים לתאר חלק מהתפתחותו. אין בכך בהכרח תשובה לשאלה מדוע קיימת מציאות מלכתחילה.״

הבטתי באור המתרחב.

״ומה היה לפני כן?״

״ייתכן שהמילה ‘לפני’ אינה מתאימה.״

״למה?״

״מפני שזמן הוא חלק מן המציאות שאת מנסה לחקור. אם הזמן עצמו השתנה או החל בשלב מסוים, לא בטוח שאפשר לדבר על רגע שקדם לו.״

חשבתי על כך.

בחיי האנושיים תמיד דמיינתי את הזמן כקו ארוך, שעליו מסודרים כל האירועים.

העבר מאחור.

העתיד לפנים.

אבל אם לקו הזה הייתה התחלה, היכן הייתה מונחת נקודת ההתחלה שלו?

ואם לא היה קו קודם לכן, מה פירוש לשאול מה התרחש לפניו?

ארנה הובילה אותנו אל שלושה מבנים קטנים שריחפו בצד האולם.

בראשון נראה יקום המתפשט מתוך מצב צפוף מאוד.

בשני התכווץ מרחב עצום, הגיע למצב קיצוני ואז החל להתרחב מחדש.

בשלישי הופיעו תהליכים מחזוריים, בלי נקודת התחלה אחת שניתן היה לזהות.

״איזו מן האפשרויות נכונה?״ שאלתי.

״איננו יודעים אם אחת מהן מתארת את המציאות בשלמותה.״

״אבל אתם קיימים זמן רב כל כך.״

״זמן רב אינו אומר שהיינו בכל מקום. וגם מי שראה אירוע אינו בהכרח יודע מדוע התרחש.״

הבטתי בשלושת המבנים.

פתאום חשבתי על הרישום שמצאנו בתחנת המעבר הישנה.

הוא הראה שההפרדה הושלמה, אבל לא סיפר מה קרה אחר כך.

נרה הייתה ההוכחה לכך.

הרישום תיאר אירוע אמיתי, ובכל זאת החסיר חלק משמעותי מן הסיפור.

״אז גם מה שאנחנו רואים כאן יכול להיות רק חלק מן התמונה,״ אמרתי.

״בדיוק.״

ארנה הובילה אותי אל משטח עגול שניצב מול המודלים.

״את רוצה לנסות משהו?״ שאלה.

״מה?״

״לבחון בעצמך את היחס בין זמן לסיבה.״

היא הצביעה על שלוש נקודות אור שריחפו מעל המשטח.

״בחרי אחת מהן והזיזי אותה.״

נגעתי בנקודה הקרובה אליי.

היא נעה מעט ימינה.

מיד השתנו שני המבנים האחרים. באחד מהם הופיעו עשרות נקודות חדשות, ובאחר נעלמו כמה מן הקווים שהחזיקו את הצורה.

״מה עשיתי?״ שאלתי.

״שינית תנאי אחד במודל.״

״אבל לא נגעתי בשני המבנים האחרים.״

״הם קשורים זה לזה.״

ארנה הצביעה על המשטח.

״עכשיו נסי להחזיר את הנקודה למקומה.״

עשיתי כדבריה.

הנקודה חזרה בדיוק למקום שבו הייתה קודם.

אבל המבנים האחרים לא חזרו לצורתם הראשונה.

״זה לא עובד,״ אמרתי.

״למה את מתכוונת?״

״החזרתי את הנקודה. הכול היה אמור לחזור.״

״לפי ההנחה שלך, כן.״

״אז למה זה לא קרה?״

״מפני שהמודל הזה שומר גם את השינויים שנוצרו בדרך.״

הבטתי במשטח.

״אבל אם החזרתי את הסיבה למקומה, למה התוצאה נשארה?״

״מפני שבחלק מן המערכות, לאחר שהתרחש שינוי, אי אפשר להתייחס למצב החדש כאילו הדרך אליו לא התקיימה.״

ניסיתי שוב.

הפעם הזזתי את הנקודה בכיוון אחר.

המבנים השתנו פעם נוספת.

ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו.

אחת מנקודות האור במבנה הרחוק החלה לנוע לפני שהזזתי את הנקודה שבידי.

עצרתי.

היא המשיכה לנוע.

״ארנה,״ אמרתי. ״תראי.״

ארנה התקרבה.

היא בחנה את המשטח.

״מעניין.״

״למה היא זזה לפני שנגעתי?״

״ייתכן שהמודל מגיב למצב של המערכת כולה ולא רק לפעולה שביצעת.״

״אבל זה נראה כאילו התוצאה הופיעה לפני הסיבה.״

״כך זה נראה מנקודת המבט שלך.״

היא פתחה שכבה נוספת של המודל.

לצד הנקודה הופיעו קווים דקים שלא ראיתי קודם. הם נמשכו אל חלקים רחוקים של המבנה, וחלקם נעלמו מעבר לגבולותיו.

״את רואה?״ שאלה.

״כן.״

״הנקודה אינה מבודדת. היא חלק ממערכת שיש בה קשרים שאינך רואה במבט ראשון.״

״אז לא גיליתי שהתוצאה קדמה לסיבה.״

״לא בהכרח. גילית שהמודל מורכב יותר מכפי שנדמה לך.״

היא התבוננה שוב בתנועה.

״אבל האופן שבו הוא הגיב מעניין. אני רוצה לבדוק את התנאים שיצרו אותה.״

ליארה התקרבה.

״זה קורה לעיתים קרובות?״

״לא בתצורה הזאת.״

ארנה שמרה את המודל.

הבטתי בנקודת האור הקטנה.

עד לפני רגע הייתי בטוחה שהבנתי מה גורם לה לנוע.

עכשיו כבר לא הייתי בטוחה אפילו מה עליי לבדוק קודם.

חשבתי על תחנת הקבלה.

על בקשת המעבר שהופיעה בלי שידענו מי שלח אותה.

על הקול שהגיע בערוץ אחר והזהיר אותנו שלא לפתוח.

אולי גם שם ניסינו להבין אירוע מתוך חלק קטן מדי של המערכת.

״אני רוצה לקבל עותק של המודל הזה,״ אמרתי.

ארנה הביטה בי.

״למה?״

״מפני שאנחנו חוקרים מערכת עתיקה שיש בה פעולות שאנחנו עדיין לא מבינים. אולי נעמה תוכל ללמוד משהו מן הדרך שבה הקשרים כאן משפיעים זה על זה.״

״אוכל להכין לך רישום של הניסוי,״ אמרה. ״אבל אל תתייחסי אליו כהסבר למה שמתרחש בתחנה שלכם.״

״אני יודעת.״

היא חייכה.

״טוב.״

עברנו לאולם אחר.

במרכזו ריחפה שרשרת ארוכה של נקודות אור. כל נקודה הייתה מחוברת לזו שקדמה לה.

״כאן אנחנו בוחנים את שאלת הסיבה הראשונה,״ אמרה ארנה.

היא נגעה באחת הנקודות.

מיד הופיעו מאחוריה נקודות נוספות, שהלכו והתרחקו עד שנעלמו.

״בני האדם רגילים לשאול מה גרם לדבר להתרחש,״ אמרה. ״הם רואים עץ שצמח מזרע, גשם שנוצר מעננים וילד שנולד להוריו.״

״ולכן אנחנו שואלים מה גרם ליקום להיווצר.״

״כן. אבל אז עולה שאלה נוספת: אם לכל דבר חייבת להיות סיבה, מה גרם לסיבה הראשונה?״

״ואם אומרים שיש בורא?״

״אפשר לשאול מי ברא אותו.״

חייכתי.

״זאת בדיוק השאלה ששאלתי בילדותי.״

״ומה ענו לך?״

״שהבורא היה קיים תמיד.״

״וזאת אפשרות פילוסופית,״ אמרה ארנה. ״יש מי שסבורים שקיימת מציאות יסודית שאינה תלויה בסיבה חיצונית. חלקם מכנים אותה בורא, ואחרים מנסים לתאר אותה באמצעות חוקי טבע או מבנה עמוק יותר של המציאות.״

״אבל אם משהו יכול להיות קיים בלי שנברא, למה שלא יהיה זה היקום עצמו?״

ארנה הנהנה.

״גם זאת שאלה ראויה.״

הבטתי בשרשרת האורות.

״אז אנחנו לא יודעים אם הייתה סיבה ראשונה.״

״נכון. ואיננו יודעים אם השאלה עצמה מתאימה לכל סוג של מציאות.״

היא הניחה את ידה על השרשרת, וכל הנקודות נעלמו.

לרגע נותר סביבנו חלל ריק.

״מה את רואה עכשיו?״ שאלה.

״שום דבר.״

״את בטוחה?״

הבטתי סביבי.

לא ראיתי אור, צורה או תנועה.

אבל עדיין עמדתי שם.

עדיין חשבתי.

״אני רואה חלל שאין בו דבר,״ תיקנתי.

״וזה אינו בהכרח אותו הדבר כמו היעדר מוחלט של כל מציאות.״

הבנתי את ההבדל.

גם כשניסיתי לדמיין שום דבר, דמיינתי מקום ריק.

אבל מקום הוא כבר משהו.

אם אין מרחב, אין זמן, אין חומר ואין אפילו אפשרות להתרחשות, כיצד אפשר לתאר את המצב הזה?

״אני רוצה לדעת למה יש משהו ולא שום דבר,״ אמרתי.

ארנה הביטה בי.

״גם אני.״

הופתעתי.

״את עדיין מחפשת תשובה?״

״כן.״

״אחרי כל הזמן הזה?״

״אחרי כל הזמן הזה.״

היא חייכה.

״מצאתי הרבה דברים בדרך. אבל לא תשובה שאני יכולה להציג כאמת סופית.״

״זה לא מתסכל?״

״לפעמים.״

״אז למה את ממשיכה?״

״מפני שאני אוהבת להבין. גם כשאני מגלה שטעיתי.״

חשבתי על כך.

היה משהו מרגיע דווקא בעובדה שהיא לא ניסתה להרשים אותי בידיעה שאין לה.

ליארה הובילה אותי אל חלון רחב שממנו אפשר היה לראות את האולם המרכזי.

עמדנו שם זמן מה.

״יש לי עוד שאלה,״ אמרתי.

״אני יודעת.״

חייכתי.

״האם את חושבת שיש בורא?״

ליארה לא השיבה מיד.

״אני חושבת שיש במציאות הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינות.״

״זאת לא תשובה.״

״זאת התשובה המדויקת ביותר שאני יכולה לתת.״

״אבל מה את מרגישה?״

היא הביטה באורות הרחוקים.

״פליאה.״

״פליאה אינה הוכחה לבורא.״

״נכון. אבל אני לא צריכה להפוך כל תחושה להוכחה.״

הבטתי בה.

״ואם יש בורא, את חושבת שהוא טוב?״

ליארה נשענה על מסגרת החלון.

״אני לא יודעת.״

״אני מתקשה להבין איך אפשר לברוא עולם שיש בו כל כך הרבה יופי וכל כך הרבה סבל.״

היא הסתובבה אליי.

״גם אני מתקשה.״

חשבתי על כדור הארץ.

על הים.

על השמש שחיממה את פניי בבוקר.

על הרגעים שבהם ילדיי היו נרדמים בזרועותיי.

ועל כל מה שהיה קיים לצדם.

מחלות.

מלחמות.

ילדים שאיבדו את הוריהם.

אנשים טובים שנפגעו בלי שעשו דבר כדי להביא את הכאב על עצמם.

״אם יש בורא טוב, למה הוא מאפשר את כל זה?״ שאלתי.

ארנה, שהתקרבה אלינו בשקט, שמעה את השאלה.

״זאת אחת השאלות הקשות ביותר,״ אמרה.

״יש לכם תשובה?״

״יש ניסיונות רבים לענות עליה. אבל אני נזהרת מהסברים שמציגים כל סבל כאילו הוא נחוץ למטרה גדולה.״

הבטתי בה.

״למה?״

״מפני שמי שאיבד אדם אהוב אינו חייב להאמין שהאובדן נועד ללמד אותו משהו.״

המילים נגעו בי במקום שלא ציפיתי לו.

חשבתי על אמי.

על אחי.

על אנשים שאהבתי ואיבדתי.

יכולתי לזכור רגעים טובים שחווינו יחד. יכולתי ללמוד מן הדרך שבה חיו ומן הדברים שהותירו בי.

אבל לא רציתי שמישהו יאמר לי שהיה צורך במותם כדי שאהפוך לאדם אחר.

״אפשר למצוא משמעות אחרי אובדן,״ אמרתי בשקט, ״בלי לחשוב שהאובדן היה צריך לקרות.״

ארנה הנהנה.

״כן.״

ליארה הניחה את ידה סמוך לידי.

״את מתגעגעת אליהם?״ שאלה.

״מאוד.״

״גם עכשיו?״

״אולי עכשיו יותר.״

חשבתי שחיי הנצח יאפשרו לי להבין את המוות טוב יותר.

אבל ככל שלמדתי על עולמות ותודעות, כך נעשה ברור יותר שאין ידיעה שיכולה להחליף את קולו של אדם אהוב.

בדרכנו אל האולם הבא שאלתי את ארנה על התודעה.

״האם היא נוצרת מתוך החומר?״

״אנחנו מכירים צורות שונות של תודעה,״ השיבה. ״חלקן קשורות לגופים ביולוגיים, ואחרות מתקיימות בדרכים שבני האדם עדיין אינם יודעים לתאר.״

״אבל אני קיימת עכשיו בלי הגוף האנושי שלי.״

״נכון.״

״אז התודעה יכולה להתקיים בנפרד ממנו.״

״במקרה שלך, כן. אבל גם כאן את מתקיימת בתוך מציאות שיש לה מבנה וחוקים.״

חשבתי על גופי שהשארתי מתחת לעץ הנצח.

על האישה שהתעוררה בו.

על כך שהיא חזרה הביתה, אל ילדיי, בעוד אני המשכתי במסע.

״ומה לגבי שתי תודעות שיש להן אותם זיכרונות?״ שאלתי.

ארנה הביטה בי בעניין.

סיפרתי לה על האישה שהתעוררה בגופי, על הזיכרונות המשותפים שלנו ועל ההחלטה שלא לכפות זו על זו איחוד.

היא הקשיבה.

״את חושבת שהיא את?״ שאלה.

״אני חושבת שהיא אמיתית בדיוק כמוני.״

״וזאת לא הייתה השאלה ששאלתי.״

הבטתי בה.

״אני לא יודעת איך לענות אחרת.״

ארנה חייכה מעט.

״אולי מפני שהמילה ‘אני’ אינה פשוטה כפי שנדמה לנו.״

״אבל אנחנו שונות עכשיו.״

״בוודאי. אתן חוות דברים שונים, מקבלות החלטות שונות ויוצרות זיכרונות חדשים.״

היא עצרה.

״מה שחשוב הוא שלא תנסי להכריע את קיומה רק באמצעות הזיכרונות שהיא חולקת איתך.״

חשבתי על ילדיי.

האישה שחזרה אליהם הייתה יכולה לחבק אותם.

להכין להם אוכל.

לשמוע כיצד עבר עליהם היום.

אני לא יכולתי לעשות את הדברים האלה באותה דרך.

לרגע הרגשתי כאב חד של געגוע.

אבל לצדו הייתה גם הקלה.

הם לא נשארו בלי אמא.

החלל האחרון בארכיון היה שונה מכל מה שראיתי.

לא היו בו צורות מתרחבות או שרשראות של אור.

רק חלון גדול.

מעבר לו השתרע מרחב חשוך, ובמרחק נראתה נקודת אור חלשה.

״מה נמצא שם?״ שאלתי.

״גבול התצפית שלנו,״ אמרה ארנה.

״כלומר?״

״המקום שמעבר לו אין לנו מידע שנוכל לאמת.״

התקרבתי אל החלון.

האור הרחוק נראה כמעט בהישג יד.

״אפשר לעבור?״

״ניסו.״

״ומה קרה?״

״חלק חזרו בלי שיוכלו לתאר בבירור מה ראו. אחרים לא חזרו.״

הרגשתי את הסקרנות מתעוררת בי.

אותה סקרנות שהובילה אותי אל העץ, אל הפרי ואל החיים החדשים שבחרתי.

רציתי לדעת מה נמצא מעבר לחלון.

רציתי לגלות אם יש שם עולם אחר, או מקום שבו החוקים המוכרים אינם קיימים.

״את חושבת לעבור,״ אמרה ליארה.

״כן.״

״עכשיו?״

הבטתי באור.

הוא לא השתנה.

לא קרא לי.

לא הבטיח דבר.

ובכל זאת התקשיתי להסיר ממנו את עיניי.

ואז נזכרתי בנרה.

בשלוש הנקישות.

בקול שהזהיר אותנו שלא לפתוח.

בניר, שעדיין חיכה לתשובות לפני שיחליט אם לצאת.

״לא עכשיו,״ אמרתי.

ארנה התקרבה.

״למה?״

״מפני שיש דברים שאני רוצה לסיים קודם.״

היא הנהנה.

לא היה בקולה שבח או אכזבה.

״החלון יישאר כאן.״

הבטתי בו פעם נוספת.

אולי יום אחד אחזור.

עמדנו לצאת מן הארכיון כשאבן התקשורת של ליארה האירה.

קולה של נעמה נשמע מתוכה.

״אתן שומעות אותי?״

״כן,״ השיבה ליארה.

״אנחנו צריכות שתחזרו.״

״קרה משהו?״ שאלתי.

״בדקנו את האות שהתקבל אצל נרה.״

״מצאתן את המקור?״

״לא בדיוק. אבל גילינו משהו שלא הבנו קודם.״

״מה?״

״האזהרה לא נשלחה מאותו נתיב שבו ממתינה בקשת המעבר.״

הבטתי בליארה.

״אז אלה שני מקורות שונים?״

״לפחות שני ערוצים שונים,״ השיבה נעמה. ״אנחנו עדיין לא יכולות לקבוע מי מפעיל כל אחד מהם.״

״והבקשה הפעילה?״

״עדיין ממתינה.״

״אז מה גיליתן?״

נשמעה תנועה מעבר לאבן, ואז קולה של אדרה הצטרף לשיחה.

״מצאנו התאמה בין הסימן שעל המפה של סהר לבין רישום ישן של תחנת הקבלה. הנתיב המשני אינו מוביל החוצה מן התחנה.״

״אז לאן הוא מוביל?״

״אל חלק ממנה שלא הופיע במפות המאוחרות.״

״חדר נוסף?״

״ייתכן שמרחב שלם. אנחנו צריכות לראות את הרישום יחד.״

ליארה סגרה את הקשר.

ארנה התבוננה בנו.

״נראה שהחיפוש שלכן נמשך במקום אחר.״

״כן,״ אמרתי.

״מצאת כאן את מה שחיפשת?״

הבטתי אל האולמות העצומים.

״לא מצאתי תשובה לשאלה מה היה לפני ההתחלה.״

״ואת מאוכזבת?״

״קצת.״

היא חייכה.

״זאת סיבה טובה לחזור ולשאול בעתיד.״

הודיתי לה.

לפני שיצאנו מסרה לי את רישום הניסוי שביצענו.

״תראי אותו לחברה שלך,״ אמרה. ״אולי היא תמצא בו משהו מעניין.״

״תודה.״

״ואל תשכחי שהמודל אינו המציאות עצמה.״

חייכתי.

״אני אשתדל לזכור.״

כשחזרנו לעיר, מצאנו את נעמה בסדנה שלה.

סהר עמד מול מפה פתוחה. אליה החזיקה את אבן התקשורת, ואדרה בחנה רישום שהוקרן מעל השולחן.

במרכזו הופיעו שני קווים מקבילים ונקודה מחוץ להם.

לצדם נראה הסימן הנוסף שנרה זיהתה.

״זה הנתיב המשני,״ אמרה נעמה.

״מה מצאתן?״ שאלתי.

אדרה הרחיבה את הרישום.

״תחנת הקבלה נבנתה בשכבות. החלק שבו פגשנו את נרה הוא המרחב הגלוי. אבל יש גם אזור פנימי שלא נכלל ברישומים המאוחרים.״

״למה הסתירו אותו?״ שאל סהר.

״אנחנו עדיין לא יודעות אם הוסתר בכוונה,״ השיבה. ״ייתכן שהפסיקו להשתמש בו ופשוט מחקו אותו מן המפות הפעילות.״

אליה הצביעה על שורה בתחתית הרישום.

״יש כאן משהו נוסף.״

קראתי את המילים שהופיעו לפנינו.

נתיב קליטה פנימי.

כניסה מחייבת זיהוי מקור.

יציאה מחייבת אישור יעד.

״מה זה אומר?״ שאלתי.

נעמה הביטה בי.

״שייתכן שהאזהרה ששמענו אינה מתייחסת לכניסה אל המרחב שבו נמצאת נרה, אלא לכניסה אל האזור הפנימי של תחנת הקבלה.״

סהר התקרב אל השולחן.

״ואולי מישהו כבר נמצא שם.״

״ייתכן,״ אמרה אדרה.

נזכרתי במודל שבארכיון.

בנקודת האור שהחלה לנוע לפני שהבנתי מה מפעיל אותה.

הוצאתי את הרישום שארנה נתנה לי והנחתי אותו על השולחן.

״יש משהו שאני רוצה להראות לכן.״

נעמה בחנה את המודל.

״מאיפה זה?״

״מארכיון האפשרויות הראשונות. ארנה נתנה לי אותו אחרי שביצענו ניסוי.״

הסברתי לה על שלוש נקודות האור, על השינוי שיצרתי ועל התנועה שהופיעה במקום אחר במערכת.

נעמה התבוננה ברישום.

״זה מודל של קשרים בין מצבים,״ אמרה.

״כן.״

״הוא לא יכול לומר לנו מי מפעיל את התחנה, אבל אולי אפשר להשתמש בעיקרון שלו כדי לבדוק אם שני האירועים שאנחנו רואים קשורים זה לזה.״

היא העבירה את הרישום אל משטח העבודה.

״אני רוצה להשוות את זמני האותות ואת השינויים במערכת.״

״את חושבת שזה יעזור?״

״אני לא יודעת. אבל זאת בדיקה שלא עשינו.״

היא פתחה רישום אחר.

״ובינתיים מצאנו דרך לנסות ליצור קשר בין נרה לניר, בלי להפעיל מעבר.״

״כבר בדקתן אותה?״

״רק באמצעות אותות בדיקה. עדיין לא עם תודעה חיה.״

״וניר?״

״הוא קיבל את ההצעה. ביקש לשמוע קודם איך תתנהל השיחה, ורק אחר כך להחליט אם להשתתף.״

חייכתי.

״זה נשמע כמוהו.״

נעמה חייכה גם היא.

״אני מקווה שנצליח.״

נעמה פתחה את מפת תחנת הקבלה על השולחן.

שני הקווים המקבילים הופיעו במרכז, והנקודה הקטנה נשארה מחוץ להם.

״אנחנו צריכות לחזור לשם,״ אמרה אדרה. ״אבל הפעם נבדוק קודם את הנתיב הפנימי.״

״אני רוצה להיות שם,״ אמרתי.

״גם אני,״ אמר סהר.

ליארה התקרבה אלינו.

״אז נלך יחד.״

נעמה החלה לסגור את הרישומים, אך לפתע נעצרה.

״רגע.״

האור על המפה השתנה.

הנקודה שהייתה מחוץ לשני הקווים החלה לנוע לאטה פנימה.

״נעמה,״ אמרתי. ״זה אמור לקרות?״

היא התקרבה אל המפה.

לרגע לא אמרה דבר.

ואז פתחה במהירות את אבן המעקב.

בקשת מעבר פעילה.

אישור יעד: ממתין.

נתיב פנימי: זוהתה פעילות.

״מישהו נכנס?״ שאל סהר.

״לא,״ אמרה נעמה. ״אין רישום של מעבר שהושלם.״

״אז למה הנקודה זזה?״

אדרה כבר בחנה את הסימן.

״מפני שמשהו בתוך התחנה התחיל להגיב לבקשה.״

האור על המפה התחזק.

הנקודה נעצרה בין שני הקווים.

נעמה פתחה את רישום האותות והשוותה אותו לתנועה החדשה.

״יש התאמה בזמן,״ אמרה.

״בין מה למה?״ שאלתי.

״בין השינוי בנתיב הפנימי לבין האות האחרון שהתקבל בתחנת הקבלה.״

״זה אומר שהקול גרם לתנועה?״

״לא בהכרח. אבל שני האירועים התרחשו בתוך אותה מערכת, וייתכן שיש ביניהם קשר שלא זיהינו קודם.״

הבטתי בנקודה שנעצרה בין הקווים.

חשבתי על האישה שהקישה שלוש פעמים.

על נרה שהשיבה בשתי נקישות.

ועל הקול שהזהיר אותנו מפני מי שמבקש להיכנס.

ואז הופיעה שורה נוספת.

התקבלה תשובה מן המרחב הפנימי.

זהות המשיב: אינה רשומה.

סוף פרק עשרים וארבע