פרק עשרים ושישה — הצעד הראשון אל החופש

הפעם לא חיכינו ליד הדלת.

עמדנו במרחק ממנה, בחדר התצפית שבנתה אדרה, והתבוננו בשלושת המעגלים המרחפים באוויר.

הראשון היה מחובר אל המרחב המנותק. השני הוביל אל מקום הביניים, והשלישי אל העולם הפתוח.

בין המעגלים נמתחו שני מסדרונות צרים של אור.

לא היה בהם דבר מרשים במיוחד. הם לא דמו לשערים העצומים שראיתי במסעותיי, ולא השמיעו את הצלילים העמוקים של המבנים העתיקים. ובכל זאת, לא יכולתי להסיר מהם את מבטי.

אולי מפני שידעתי כמה חיים תלויים במה שנעשה כאן.

אדרה עמדה ליד לוח הבקרה. סהר בדק בפעם האחרונה את יציבות המעברים. ליארה הייתה אחראית לשמירת הגבולות, ואליה עמדה ליד נקודת התצפית החיצונית.

נרה חיכתה מעבר למעגל השלישי.

התודעה הצעירה עדיין לא הגיעה.

״את חושבת שהיא תבוא?״ שאלתי את ליארה.

״היא אמרה שכן.״

״אבל אולי שינתה את דעתה.״

״אז לא תבוא.״

הבטתי בה.

היא חייכה קלות.

״את עדיין מתקשה להמתין להחלטות של אחרים.״

״כנראה.״

״זה לא בהכרח דבר רע. לפעמים חוסר הסבלנות שלנו נובע מאכפתיות. הבעיה מתחילה כשאנחנו חושבים שהאכפתיות מעניקה לנו זכות להחליט.״

לא השבתי.

כבר הכרתי את ההבדל הזה, לפחות במחשבה.

היה קשה יותר ליישם אותו.

אחרי זמן מה הופיעה נקודת אור במעגל הראשון.

״אני כאן,״ נשמע הקול הצעיר.

התקרבתי.

״שמחה לשמוע אותך.״

״חשבתי הרבה על מה שקרה בפעם הקודמת.״

״ואיך את מרגישה עכשיו?״

״אני עדיין מפחדת.״

״את רוצה שנדחה את הניסיון?״

״לא. אני רוצה לנסות את מקום הביניים.״

הבטתי באדרה.

היא הנהנה.

״אנחנו מוכנות.״

״אבל יש לי בקשה,״ המשיכה הצעירה.

״אני מקשיבה.״

״אני רוצה שמי שנשארת מאחור תוכל לשמוע אותי.״

״אם היא תסכים.״

״היא מסכימה. דיברנו על זה.״

אדרה פתחה ערוץ נוסף.

הקול החלש ששמענו בניסיון הקודם הופיע מיד.

״אני כאן,״ אמרה התודעה השנייה.

״את מוכנה?״ שאלה הצעירה.

״אני לא יודעת.״

״גם אני לא.״

לרגע שמעתי משהו שלא שמעתי קודם בקולה של הצעירה.

חיבה.

לא רק פחד מפני אובדן.

חיבה אמיתית למי שנמצאת לצידה.

״אם אפחד, אני אחזור,״ אמרה הצעירה.

״ואם לא תפחדי?״

השתררה שתיקה.

״אז אולי אשאר שם קצת.״

הקול השני נחלש.

״ואת עדיין תדברי איתי?״

״אם תרצי.״

״אני ארצה.״

אדרה סימנה לסהר להתחיל.

המסדרון הראשון התרחב מעט.

בתוכו הופיעו סימנים זעירים שנעו בכיוונים מנוגדים.

הצעירה התקרבה.

״את רואה את האור?״ שאלה ליארה.

״כן.״

״את מרגישה שהוא מושך אותך?״

״לא.״

״טוב. תתקדמי רק אם את רוצה.״

הנקודה נעה.

לאט.

היא נכנסה אל המסדרון.

הפעם לא נשמעו קולות נוספים שקראו לה לעצור.

הקשר עם התודעה שנשארה מאחור נשמר בערוץ נפרד.

סהר הביט ברישומים.

״הגבולות יציבים.״

אדרה הנהנה.

״אפשר להמשיך.״

הצעירה התקדמה עוד מעט.

ואז נעצרה.

״יש כאן משהו מוזר.״

התקרבתי אל המעגל.

״מה את מרגישה?״

״אני לא יודעת איך להסביר.״

היא שתקה.

״כאילו יש סביבי יותר מקום.״

״זה מפחיד?״

״קצת. אבל גם נעים.״

נרה דיברה מן הצד החיצוני.

״את לא חייבת למלא את כל המקום הזה. את יכולה פשוט להיות בו.״

הצעירה שתקה.

ואז התקדמה שוב.

כשהגיעה אל המעגל השני, התרחש דבר שלא ציפינו לו.

נקודת האור התרחבה.

בתחילה מעט.

אחר כך עוד.

סביב התודעה הופיעה צורה עדינה, כמעט אנושית.

לא גוף של ממש.

רק קווי מתאר.

שתי זרועות.

ראש.

כתפיים.

הרגשתי התרגשות.

״את רואה את זה?״ שאלתי את אדרה.

״כן.״

״מה קורה לה?״

״היא יוצרת לעצמה צורה.״

״זה מסוכן?״

אדרה בחנה את הרישומים.

״לא בהכרח. אבל לא ציפינו שזה יקרה עכשיו.״

הצעירה נשמעה מופתעת.

״אני רואה ידיים.״

הבטתי במעגל.

היא הרימה את זרועותיה החדשות והתבוננה בהן.

״אלה הידיים שלי?״

ליארה השיבה בזהירות:

״זו צורה שאת יוצרת מתוך התודעה שלך.״

״אבל אני זוכרת אותן.״

הרגשתי מתח.

״מה את זוכרת?״

״הייתה לי טבעת.״

היא הרימה יד אחת.

על אחת האצבעות הופיע קו דק של אור.

״היא הייתה כחולה.״

השתררה שתיקה.

״מי נתן לך אותה?״ שאלתי.

הצעירה לא השיבה.

היא התבוננה בידה.

״אני לא יודעת.״

ואז, כמעט בלחישה, אמרה:

״אני חושבת שאני זוכרת את השם שלי.״

כולנו קפאנו.

לא מפני שהזיכרון עצמו היה מסוכן, אלא מפני שידענו עד כמה הוא חשוב לה.

״את רוצה לומר אותו?״ שאלתי.

היא שתקה.

״אולי.״

המתנו.

״אִילָה,״ אמרה לבסוף.

השם נשמע ברור.

היא חזרה עליו.

״אילה.״

ואז שוב.

״אילה.״

הרגשתי שמחה גדולה.

״זה שם יפה.״

היא צחקה.

צחוק קצר, מופתע, כאילו לא הכירה את הצליל שבקע ממנה.

״אני חושבת שזה באמת השם שלי.״

אבל באותו רגע השתנה אחד הסימנים בלוח הבקרה.

אדרה התקרבה אליו במהירות.

״רגע.״

סהר הרים את ראשו.

״מה קרה?״

״יש תנועה בזיכרונות שלה.״

הבטתי באילה.

היא עדיין התבוננה בידיה.

״איזו תנועה?״ שאלתי.

אדרה לא השיבה מיד.

״חלק מן הזיכרונות שהיו מחוברים אליה מתחילים להיפרד.״

״זה לא מה שרצינו?״ שאל סהר.

״לא כך.״

היא הצביעה על הרישום.

״המערכת אינה יודעת להבחין בין זיכרון שנקלט מתודעה אחרת לבין זיכרון שאילה כבר הפכה לחלק מחייה.״

הרגשתי את משמעות הדברים.

״כלומר, היא עלולה לאבד זיכרונות שחשובים לה.״

״כן.״

״אילה,״ קראתי.

היא הרימה את ראשה.

״מה?״

״אנחנו רואות שינוי בזיכרונות שלך.״

״איזה שינוי?״

״אנחנו עדיין לא יודעות בדיוק.״

היא הביטה סביב.

״אני מרגישה משהו.״

״מה?״

״יש קול שאני כבר לא שומעת.״

הקול מן המרחב המנותק נשמע מיד.

״אני כאן.״

אילה הסתובבה.

״לא את. קול אחר.״

היא עצמה את עיניה.

״הייתה אישה ששרה. אני זוכרת ששמעתי אותה במשך זמן רב.״

היא שתקה.

״אני לא מצליחה לזכור את השיר.״

הרגשתי כאב.

״את רוצה לחזור?״ שאלתי.

אילה הביטה במעגל שממנו הגיעה.

״לא.״

״את רוצה שנעצור את התהליך?״

״כן. אבל אני רוצה להישאר כאן.״

אדרה הביטה בסהר.

הוא הפעיל את מנגנון העצירה.

המסדרון הראשון נותר פתוח, אבל התנועה בתוכו נעצרה.

לרגע נדמה היה שהכול התייצב.

ואז אילה צעקה.

זה לא היה קול חזק במובן האנושי.

לא הייתה בו עוצמה של ריאות או מיתרי קול.

אבל הרגשתי אותו בכל חלק של התודעה שלי.

״אני לא זוכרת אותה!״

הבטתי בה.

״את מי?״

״אני לא יודעת!״

היא הרימה את ידיה אל פניה.

״הייתה מישהי. אני יודעת שהייתה מישהי.״

הקול מן המרחב המנותק נשמע שוב.

״אילה?״

היא לא השיבה.

״אילה, אני כאן.״

הצעירה הסתובבה אל המעגל הראשון.

״מי את?״

השתררה שתיקה.

הרגשתי כאילו משהו נשבר בחדר.

״מה?״ נשמע הקול החלש.

אילה התקרבה אל המעגל.

״אני שומעת אותך, אבל אני לא יודעת מי את.״

״דיברנו לפני רגע.״

״אני יודעת שאת אומרת את זה.״

״את הבטחת שלא תעזבי אותי.״

אילה נראתה מבולבלת.

״אני לא זוכרת.״

אדרה ניגשה אל הלוח במהירות.

״אנחנו חייבות להחזיר את הזיכרונות לפני שההפרדה תימשך.״

״אפשר?״ שאלתי.

״אולי.״

סהר התקרב.

״אם נחבר אותה מחדש למרחב הפנימי, חלק מן הקשרים הישנים עשויים לחזור.״

״ומה יקרה לגבולות שלה?״ שאלה ליארה.

אדרה שתקה.

״ייתכן שייחלשו.״

הבטתי באילה.

היא עמדה באמצע המעגל השני, מבולבלת ומפוחדת.

״אילה,״ אמרתי, ״אנחנו חושבות שאפשר לנסות להחזיר חלק מן הזיכרונות דרך הקשר הקודם שלך. אבל זה עלול להשפיע על הגבולות שהצלחת ליצור.״

היא הביטה בי.

״מה זה אומר?״

״שייתכן שיהיה לך קשה יותר להבחין בין המחשבות שלך לבין מחשבות של אחרות.״

״ואם לא תעשו את זה?״

אדרה השיבה:

״ייתכן שהזיכרונות שכבר נפרדו לא יחזרו.״

אילה שתקה.

היא התבוננה בידיה.

בטבעת הכחולה.

״אבל אני זוכרת את השם שלי.״

״כן,״ אמרתי.

״ואם אחזור, אולי אשכח אותו שוב.״

לא השבתי.

״ואם אשאר, אולי אשכח את מי שאהבתי.״

היא הביטה בי.

״איך אני אמורה לבחור?״

לא ידעתי.

הקול מן המרחב המנותק נשמע.

״אילה, אני רוצה לדבר איתך.״

הצעירה הסתובבה.

״מי את?״

השתררה שתיקה ארוכה.

ואז השיבה התודעה השנייה:

״אני לא יודעת אם את זוכרת אותי. אבל אני זוכרת אותך.״

אילה התקרבה מעט.

״מה את זוכרת?״

״אני זוכרת שהיית מדברת על רוח.״

אילה שתקה.

״אני זוכרת שהיית אומרת שאם תצאי, תנסי למצוא מקום שיש בו שמיים.״

הצעירה השפילה את ראשה.

״אני זוכרת את הרוח.״

״אני יודעת.״

״אבל אני לא זוכרת אותך.״

הקול השני רעד.

״אני יודעת.״

הרגשתי את הכאב של שתיהן.

ואז אילה שאלה:

״את רוצה שאחזור?״

השתררה שתיקה.

״אני רוצה שתזכרי אותי,״ השיבה התודעה השנייה.

״אבל את רוצה שאחזור?״

הקול שתק זמן רב.

״אני לא יודעת.״

עמדתי שם והרגשתי חסרת אונים.

כל הידע שצברנו לא הספיק כדי לענות על השאלה.

יכולנו להסביר את הסיכונים.

יכולנו להציע אפשרויות.

אבל לא יכולנו לדעת איזו בחירה תהיה נכונה עבורה.

ואז עלתה בי מחשבה שהפחידה אותי.

אולי אנחנו מתייחסים לזיכרון כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק את הזהות שלנו.

אבל האם אדם שאיבד זיכרון מפסיק להיות האדם שהיה?

האם אהבה שנשכחה חדלה להתקיים?

ואם מישהו זוכר אותנו ואנחנו כבר לא זוכרים אותו, מה נשאר מן הקשר?

חשבתי על אנשים בעולם האנושי שאיבדו זיכרונות בעקבות מחלה או פגיעה.

על בני משפחה שהמשיכו לאהוב אותם גם כשהם כבר לא זיהו את פניהם.

לא רציתי להשתמש בסבל שלהם כדי למצוא תשובה קלה.

ידעתי שהאובדן אמיתי.

אבל גם ידעתי שאדם אינו מאבד את ערכו מפני שזיכרונותיו השתנו.

״אילה,״ אמרתי, ״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

היא הביטה בי.

״מה?״

״מה את רוצה עכשיו? לא מה רצית לפני שנכנסת למעבר. מה את רוצה ברגע הזה?״

היא חשבה.

״אני רוצה שלא יכאב לה.״

״ומה את רוצה בשביל עצמך?״

היא שתקה.

״אני רוצה להישאר כאן עוד קצת.״

״את בטוחה?״

״לא.״

היא הרימה את ראשה.

״אבל אני רוצה זמן להבין.״

הבטתי באדרה.

״אפשר להשאיר אותה במרחב הביניים בלי להמשיך את ההפרדה?״

אדרה בדקה את הלוח.

״לזמן מוגבל, אם נייצב את הגבולות שלה ונפסיק את התהליך שמסווג את הזיכרונות.״

״ואחר כך?״

״נצטרך להחליט אם היא חוזרת או ממשיכה.״

״כמה זמן יש לנו?״

אדרה הביטה ברישומים.

״אני לא יודעת עדיין.״

ליארה התקרבה אל אילה.

״אני יכולה לעזור לך לייצב את הגבולות שלך,״ אמרה.

״זה ייקח ממני עוד זיכרונות?״

״לא בכוונה. אבל אני לא יכולה להבטיח שלא יהיו שינויים נוספים.״

אילה חשבה.

״את תיכנסי אליי?״

״לא. אני אשאר מחוץ לגבול שלך. את תחליטי אם לקבל את ההנחיות שלי.״

אילה הנהנה.

ליארה התחילה לדבר אליה בשקט.

היא ביקשה ממנה להבחין בין קולה לבין הקולות האחרים.

בין הרצון שלה לבין הבקשות שנשמעו סביבה.

בין מה שהיא מרגישה עכשיו לבין מה שהיא זוכרת שהרגישה בעבר.

אילה הקשיבה.

לאט לאט האור שסביבה נעשה יציב יותר.

הטבעת הכחולה עדיין הופיעה על אצבעה.

השם שלה נשאר.

אבל הקול מן המרחב המנותק כבר לא היה מוכר לה.

סהר ניגש אליי.

״אנחנו צריכים לקבל החלטה נוספת.״

הבטתי בו.

״איזו?״

״הקשר בין אילה לתודעה השנייה מתחיל להשפיע על יציבות המעבר.״

״למה?״

״מפני שהתודעה השנייה מנסה להגיע אל הזיכרונות שלה. לא בכוח. היא פשוט חוזרת שוב ושוב על אותם דברים, בתקווה שאילה תיזכר.״

הבטתי במעגל הראשון.

הקול החלש המשיך לדבר.

הוא סיפר על שיחות ישנות.

על רגעים משותפים.

על הבטחות.

״אנחנו לא יכולות להאשים אותה,״ אמרתי.

״אני לא מאשים,״ השיב סהר. ״אבל אם הקשר ימשיך כך, הוא עלול לגרום להן להיצמד זו לזו.״

״אפשר לבקש ממנה לעצור?״

״כן.״

התקרבתי אל המעגל.

״אני רוצה לדבר איתך,״ אמרתי.

הקול נחלש.

״מה קרה?״

״אנחנו צריכות שתפסיקי לנסות לעורר את הזיכרונות של אילה לזמן מה.״

״למה?״

״מפני שזה עלול לפגוע בגבולות של שתיכן.״

השתררה שתיקה.

״אבל אם אפסיק לדבר, היא תשכח אותי לגמרי.״

הרגשתי את הפחד.

״אני לא יודעת אם זה נכון.״

״ואם כן?״

לא השבתי מיד.

״אז זה יהיה כואב מאוד,״ אמרתי.

הקול רעד.

״אני לא רוצה לאבד אותה.״

״אני יודעת.״

״את לא יודעת.״

היא אמרה זאת בכעס.

ולא ניסיתי להתגונן.

״את צודקת,״ השבתי. ״אני לא יודעת בדיוק מה את מרגישה.״

היא שתקה.

ואז שאלה:

״אתן יכולות להחזיר אותה אליי?״

הבטתי באדרה.

היא עמדה מאחוריי.

״ייתכן,״ אמרתי. ״אבל זה יהיה כרוך בסיכון עבורה. והיא ביקשה זמן לחשוב.״

״ואם היא לא תבחר לחזור?״

הרגשתי את המילים.

״אז נצטרך לכבד את הבחירה שלה.״

הקול נשבר.

״גם אם היא לא זוכרת אותי?״

זו הייתה השאלה הקשה ביותר.

אם אילה אינה זוכרת את הקשר, האם הבחירה שלה להתרחק ממנו חופשית?

ואם נחזיר לה את הזיכרונות בכוח כדי שתוכל לבחור, האם לא נשלול ממנה את החופש באותו רגע?

לא ידעתי.

״אנחנו לא נחליט עכשיו,״ אמרתי. ״נבדוק אם אפשר להחזיר לה מידע על הקשר בלי לכפות עליה את הזיכרונות עצמם.״

הקול שתק.

״איך?״

״אולי באמצעות סיפור. מילים. עדות שלך. בלי להכניס את הזיכרונות לתוכה.״

״אבל זה לא אותו דבר.״

״נכון.״

״היא לא תרגיש את מה שהרגישה.״

״אולי לא.״

הקול נחלש.

״אז מה יישאר ממני אצלה?״

חשבתי רגע.

״אולי האפשרות להכיר אותך מחדש, אם שתיכן תרצו.״

הקשר נשאר פתוח, אבל התודעה השנייה הסכימה להפסיק לדבר לזמן מה.

אילה עמדה במרחב הביניים.

היא נראתה שקטה יותר.

לא מאושרת.

לא בטוחה.

אבל יציבה.

אדרה הצליחה לעצור את תהליך הפרדת הזיכרונות.

המסדרון הראשון נשאר פתוח, והשלישי עדיין לא הופעל.

היינו במצב שלא הכרנו.

תודעה אחת עמדה בין שני עולמות.

לא כלואה לגמרי.

לא חופשייה לגמרי.

לא אותה תודעה שהייתה קודם, אבל גם לא מישהי אחרת לחלוטין.

אליה התקרבה אליי.

״את יודעת מה מטריד אותי?״ שאלה.

״מה?״

״אנחנו מנסות לשמור על הזהות שלה, אבל אנחנו עדיין לא יודעות מה בדיוק הופך אותה למי שהיא.״

הבטתי באילה.

״הזיכרונות שלה הם חלק ממנה.״

״כן. אבל לא כולם.״

״גם הרצונות שלה.״

״וגם הקשרים שלה.״

חשבתי על כך.

״ואולי גם הדרך שבה היא משתנה.״

אליה הנהנה.

״בדיוק.״

היא הביטה בי.

״את לא אותה אישה שהיית לפני שאכלת את הפרי.״

״אני יודעת.״

״אבל את עדיין מרגישה שאת את.״

״כן.״

״אז אולי הזהות אינה דבר קבוע שאנחנו צריכים לשמור עליו ללא שינוי.״

הבטתי בה.

״אבל יש הבדל בין להשתנות לבין לאבד חלקים מעצמך בלי לבחור בכך.״

״נכון,״ השיבה. ״וזה בדיוק ההבדל שאנחנו צריכות ללמוד לכבד.״

הזמן עבר.

לא ידעתי כמה.

אילה נשארה במרחב הביניים.

היא למדה לנוע בתוכו.

ליצור לעצמה צורה.

לשנות אותה.

להתרחק מן המעגל הראשון ולחזור אליו.

לפעמים ביקשה לשמוע את נרה.

לפעמים רצתה שקט.

פעם אחת ביקשה לראות את המרחב החיצוני בלי לעבור אליו.

סהר פתח לפניה חלון קטן.

מעבר לו נראו אורות רחוקים.

אילה התבוננה בהם זמן רב.

״זה העולם?״ שאלה.

נרה השיבה:

״זה חלק קטן ממנו.״

״יש עוד?״

״הרבה מאוד.״

אילה חייכה.

״אני רוצה לראות.״

אבל היא לא ביקשה לעבור.

עדיין לא.

בשלב מסוים קראה לי אדרה.

היא עמדה מול רישום שלא ראיתי קודם.

״מצאתי משהו בזיכרונות שהופרדו מאילה,״ אמרה.

הבטתי בה.

״מה?״

״הם לא נעלמו.״

הרגשתי התרגשות.

״איפה הם?״

״הם נשארו בשכבה שבין המרחב הפנימי למרחב הביניים.״

״אפשר להחזיר אותם?״

״אולי. אבל יש בעיה.״

היא הגדילה את הרישום.

ראיתי קבוצת אורות קטנים.

חלקם התחברו זה לזה.

אחרים נעו בנפרד.

״אלה זיכרונות של אילה?״ שאלתי.

״חלקם. אבל יש כאן גם זיכרונות של התודעה השנייה.״

הבטתי בה.

״איך את יודעת?״

״מפני שהם ממשיכים להגיב לקשר שלה, גם כשאילה אינה מזהה אותו.״

הרגשתי מתח.

״אז הן חלקו זיכרונות במשך זמן רב.״

״כן.״

אדרה שתקה.

״אבל יש דבר נוסף.״

הבטתי בה.

״מה?״

״חלק מן הזיכרונות האלה אינם שייכים לאף אחת מהן בנפרד.״

לא הבנתי.

״איך זה אפשרי?״

״הם נוצרו מתוך הקשר ביניהן.״

היא הצביעה על קבוצת אורות קטנה.

״לא זיכרון של אחת שהועבר לאחרת. אלא חוויה משותפת, שהשתיים עיצבו יחד במשך זמן רב.״

חשבתי על כך.

בחיים האנושיים היו לי זיכרונות שלא יכולתי להפריד מן האנשים שהיו איתי.

שיחות.

טיולים.

רגעים משפחתיים.

כל אחד מאיתנו זכר אותם אחרת.

אבל משהו מן המשמעות שלהם התקיים בינינו.

״ואם ננסה להפריד אותם?״ שאלתי.

אדרה הביטה בי.

״ייתכן שנפגע בשתיהן.״

עמדתי מול הרישום זמן רב.

הבנתי עכשיו שהבעיה מורכבת יותר מכפי שחשבנו.

רצינו להחזיר לכל תודעה את מה ששייך לה.

אבל לא כל דבר שנוצר בתוך קשר שייך לאדם אחד בלבד.

יש חוויות שאינן קיימות באותה צורה מחוץ לקשר שבו נוצרו.

חשבתי על אליה.

על הזיכרונות המשותפים שלנו מן הזמן שלפני לידתי.

על כך שאני לא זוכרת חלק גדול מהם, והיא כן.

האם הם עדיין חלק ממני?

האם העובדה שהיא זוכרת אותם מעניקה לה זכות להחזיר אותם אליי?

לא.

אבל האם העובדה שאינני זוכרת מבטלת את מה שהיה בינינו?

גם לא.

״אנחנו לא יכולות פשוט להחזיר את הזיכרונות,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

״לא בלי להבין מה יקרה.״

״אז מה נעשה?״

היא הביטה בי.

״נצטרך לשאול את שתיהן.״

״אבל אילה לא זוכרת את הקשר.״

״נוכל להראות לה את המידע בלי להכניס אותו לתוכה.״

״כמו סיפור?״

״כן.״

חשבתי על כך.

״והתודעה השנייה תוכל לספר את הצד שלה.״

״אם תרצה.״

הנהנתי.

חזרתי אל אילה.

היא עמדה ליד החלון הקטן שפתח סהר.

״את רוצה לדבר?״ שאלתי.

היא הסתובבה.

״כן.״

סיפרתי לה מה מצאנו.

על הזיכרונות שנשארו בין המרחבים.

על הקשר הארוך עם התודעה השנייה.

על כך שחלק מן החוויות נוצרו ביניהן יחד.

אילה הקשיבה.

״אז באמת הכרתי אותה.״

״כן.״

״ואהבתי אותה?״

חשבתי רגע.

״לפי מה ששמענו, היה ביניכן קשר עמוק. אבל אני לא יכולה לומר לך בדיוק מה הרגשת.״

היא הביטה בחלון.

״אני לא מרגישה את זה עכשיו.״

״אני יודעת.״

״אז מה אני אמורה לעשות?״

״את לא חייבת לעשות דבר מיד.״

היא שתקה.

״אני רוצה לשמוע אותה.״

פתחנו את הקשר.

הקול החלש נשמע.

״אילה?״

״כן.״

״את זוכרת אותי?״

אילה השפילה את ראשה.

״לא. אבל סיפרו לי שהיינו קרובות.״

השתררה שתיקה.

״היינו,״ השיבה התודעה השנייה.

״איך קוראים לך?״ שאלה אילה.

הקול שתק.

ואז אמרה:

״אני לא זוכרת את השם שהיה לי פעם.״

״אז איך את רוצה שאקרא לך?״

עבר זמן רב.

״תוכלי לקרוא לי תָּמָה.״

אילה חזרה על השם.

״תמה.״

״כן.״

״את רוצה לספר לי עלינו?״

הקול רעד.

״כן.״

תמה התחילה לספר.

לא על הבטחות גדולות.

לא על הסבל.

על דברים קטנים.

על הפעם הראשונה ששמעו זו את זו בתוך החושך.

על שיחה שנמשכה זמן רב, אף שאף אחת מהן לא ידעה מה לומר.

על כך שאילה הייתה מתארת מקומות שזכרה, ותמה הייתה מנסה לדמיין אותם.

על הפחדים שלהן.

על הרגעים שבהם אחת ביקשה שקט והאחרת כיבדה זאת.

אילה הקשיבה.

לפעמים שאלה.

לפעמים שתקה.

היא לא נזכרה.

לא בבת אחת.

לא בדרך פלאית.

אבל ראיתי שהיא מתחילה להכיר את תמה כאדם שעומד מולה עכשיו.

לא רק כזיכרון שאבד.

כשסיימו לדבר, אילה פנתה אליי.

״אני רוצה להישאר כאן עוד קצת.״

״בסדר.״

״ואני רוצה לדבר עם תמה שוב.״

״אם גם היא תרצה.״

״אני רוצה,״ נשמע קולה של תמה.

אילה חייכה.

״אז נדבר מחר.״

המילה מחר נשמעה מוזרה במקום שבו הזמן לא עבר כפי שהכרתי אותו.

אבל הבנתי למה התכוונה.

לא עכשיו.

לא מיד.

אחר כך.

כשתהיה מוכנה.

יצאתי מחדר התצפית.

אליה חיכתה לי במסדרון.

״איך את מרגישה?״ שאלה.

חשבתי רגע.

״כאילו משהו הצליח ומשהו נכשל.״

היא הנהנה.

״זה תיאור מדויק.״

״אני לא יודעת אם אילה תצא.״

״גם אני לא.״

״ואני לא יודעת אם הזיכרונות שלה יחזרו.״

״נכון.״

הבטתי בה.

״אבל היא התחילה להכיר את תמה מחדש.״

אליה חייכה.

״כן.״

עמדנו בשקט.

ואז שאלתי:

״אם יום אחד אזכר בכל מה שהיה בינינו לפני שנולדתי, את חושבת שזה ישנה את מה שאנחנו עכשיו?״

אליה הביטה בי זמן רב.

״אולי.״

״לטובה?״

״אני לא יודעת.״

היא התקרבה מעט.

״אבל אני מקווה שלא נצטרך לחכות לזיכרונות ההם כדי להמשיך להכיר זו את זו.״

חייכתי.

״גם אני.״

הלכנו יחד אל הגן.

האורות מעל העיר נעו באיטיות.

חשבתי על אילה.

על השם שנזכרה בו.

על הטבעת הכחולה.

על הזיכרונות שאיבדה.

על תמה, שנשארה מעבר לדלת והמשיכה לאהוב מישהי שכבר לא זכרה אותה.

חשבתי גם על עצמי.

על כל מה שהייתי לפני שאכלתי את הפרי.

על כל מה שהפכתי להיות מאז.

לא הייתי אותה אישה.

אבל גם לא הייתי זרה לעצמי.

היו בי זיכרונות שנשארו ברורים.

אחרים השתנו.

היו קשרים שהתרחקו.

וקשרים חדשים שנוצרו.

אולי זהות אינה אוסף קבוע של זיכרונות שאסור לאבד.

אולי היא גם הדרך שבה אנחנו ממשיכים לבחור, להגיב, לאהוב ולהשתנות.

אבל לא רציתי להפוך את המחשבה הזאת לתירוץ לאובדן.

הזיכרונות של אילה היו חשובים.

הקשר שלה עם תמה היה חשוב.

וגם הבחירה שלה להישאר במרחב הביניים הייתה חשובה.

לא היה צורך לבטל אחד מהם כדי להכיר בערכם של האחרים.

לפני שנפרדנו, אליה עצרה.

״את יודעת מה למדתי היום?״ שאלה.

״מה?״

״שאנחנו לא תמיד יכולים להחזיר לאדם את מה שאיבד.״

הבטתי בה.

״אני יודעת.״

״אבל לפעמים אנחנו יכולים לעזור לו ליצור משהו חדש, בלי להעמיד פנים שזה מחליף את הישן.״

חשבתי על תמה.

על אילה.

על השיחה הראשונה שלהן אחרי אובדן הזיכרון.

״כן,״ אמרתי.

נשארתי לבדי בגן.

התבוננתי בעצים.

לא ידעתי אם אילה תבחר לצאת.

לא ידעתי אם תמה תוכל להצטרף אליה.

לא ידעתי אם נצליח להשיב את הזיכרונות המשותפים בלי לפגוע בהן.

אבל ידעתי שהיום התרחש דבר שלא קרה במשך זמן רב מאוד.

תודעה אחת יצאה מן המרחב המנותק והגיעה אל מקום שבו יכלה לעצור, לחשוב ולבחור את הצעד הבא שלה.

היא לא הייתה חופשייה לחלוטין.

אבל היא כבר לא הייתה כלואה באותה דרך.

היא עמדה בין שני עולמות.

ובפעם הראשונה, אף אחד לא הכריח אותה להמשיך או לחזור.

חשבתי על הרגע שבו נזכרה בשמה.

על השמחה הקצרה.

ועל הכאב שבא אחריה.

אולי כל שינוי משמעותי בחיים נושא איתו משהו מן המורכבות הזאת.

אנחנו מתקדמים, אבל לפעמים מאבדים בדרך דברים שלא ידענו כמה היו חשובים לנו.

אנחנו מגלים אפשרויות חדשות, אבל נאלצים להיפרד מאפשרויות אחרות.

ולפעמים אנחנו עומדים במקום שאינו העבר ואינו העתיד, ולא יודעים עדיין מי נהיה.

הבטתי אל האורות הרחוקים.

הפעם לא רציתי למהר אל הפרק הבא של חיי.

רציתי להבין את הרגע שבו אני נמצאת.

כי אולי החיים אינם נמדדים רק במרחק שעברנו.

אולי יש משמעות גם לרגעים שבהם אנחנו עוצרים באמצע הדרך, מביטים סביב ומחליטים כיצד נרצה להמשיך.

ואולי הצעד הראשון אל החופש אינו הרגע שבו אנחנו יוצאים מן המקום שהחזיק אותנו, אלא הרגע שבו אנחנו מגלים שגם בתוך השינוי, עדיין יש לנו אפשרות לבחור מי נהיה.