המסע אל הנצח · רומן פילוסופי מאת נורית רוזנבלט
↑ אינדקס הספר · English · → פרק שלושים ושניים — המקום שבו הזיכרונות נפגשים · פרק שלושים וארבעה — מה שנשאר מאחור ←
פרק שלושים ושלושה — המקום שאין בו אתמול
ליארה עמדה מולי, ובתוכה זיכרון שהיה פעם שלי.
יכולתי לבקש ממנה להחזיר אותו. אולי סוף סוף הייתי מגלה מדוע בחרתי לשכוח את חיי הקודמים.
אבל ראיתי את החשש בעיניה.
״לא עכשיו,״ אמרתי.
״את לא רוצה לדעת?״
״אני רוצה. אבל לא במחיר של משהו שאת עלולה לאבד.״
היא חייכה, ואני הרגשתי הקלה שלא ציפיתי לה.
מאז שהגעתי לעולם הזה חיפשתי תשובות כמעט בלי לעצור. בכל פעם שהתקרבתי לאחת, גיליתי שאלה נוספת. פתאום התעורר בי רצון אחר.
לראות משהו שאינו קשור לעברי.
להכיר את העולם העצום שנפתח לפניי, בלי לחפש בכל פינה סימן לכך שכבר הייתי שם.
למחרת פגשתי את אדרה בגן.
סיפרתי לה על ההחלטה.
״אני רוצה לראות משהו שלא הכרתי מעולם,״ אמרתי. ״משהו שאין לו שום קשר אליי.״
אדרה חייכה.
״יש מקום שאני חושבת שתאהבי. אבל תצטרכי לוותר שם על דבר אחד.״
״על מה?״
״על הרצון להבין מיד.״
יצאנו שתינו.
הדרך הובילה אל מעבר לגנים המוכרים, אל מרחב שבו האור השתנה ללא הרף. צבעים שמעולם לא ראיתי הופיעו ונעלמו בין צורות שנראו לפעמים כמו צמחים ולפעמים כמו יצורים חיים.
במרחק הבחנתי במשהו שנראה כמו הר עצום, שקוף למחצה.
הוא היה תלוי באוויר.
מתחתיו לא הייתה אדמה.
״איך הוא נשאר שם?״ שאלתי.
״הוא לא נשאר,״ השיבה אדרה.
״אבל הוא לא זז.״
״את רואה רק חלק ממנו.״
התקרבנו.
ככל שהתבוננתי בהר, כך השתנתה צורתו. לרגע הוא נראה כמו אלפי שכבות של זכוכית. אחר כך כמו ים שקפא באמצע סערה.
ואז ראיתי בתוכו תנועה.
משהו גדול נע בין השכבות.
״יש שם מישהו?״
״כן. אנחנו קוראות לה אֵוָה.״
״היא חיה בתוך ההר?״
״ההר הוא רק הדרך שבה את מצליחה לראות אותה.״
עמדתי מול היצור העצום.
לא היו לו עיניים, פנים או גוף ברור. ובכל זאת הרגשתי שהוא מבחין בי.
לפתע התפשט בתוכי ריח של גשם.
לא היה שם גשם.
אחריו שמעתי צחוק של ילד, ואז הרגשתי חול חם מתחת לרגליי.
המראות התחלפו במהירות.
שדה ירוק.
שמיים אדומים.
יד אנושית שנוגעת בידי.
לבסוף הופיעה מולי תמונה של בית ילדותי.
נסוגתי לאחור.
״אדרה, מה היא עושה?״
״מנסה להכיר אותך.״
״דרך הזיכרונות שלי?״
״דרך הדברים שמעוררים בך תחושה.״
הבית נעלם.
במקומו הופיע אור רך, והרגשתי שמחה פתאומית שלא ידעתי להסביר.
ואז הבנתי.
אווה לא ניסתה לספר לי משהו.
היא ניסתה לשאול אותי שאלה.
״את רוצה לדעת מי אני?״ שאלתי.
ההר כולו זהר.
ניסיתי לספר לאווה על עצמי.
חשבתי על חיי האנושיים, על ילדיי, על השנים שחלפו ועל הדרך שהובילה אותי אל העולם הזה.
אבל בכל פעם שחשבתי על תקופה אחרת בחיי, אווה הציגה אותה לצדי.
ראיתי את עצמי כילדה קטנה.
לידה עמדה האישה שהייתי כשילדיי נולדו.
ומעט רחוק יותר עמדה האישה המבוגרת שהייתי לפני שעזבתי את גופי.
שלושתן הביטו בי.
לא הייתה ביניהן תנועה.
הן פשוט עמדו שם, כאילו כולן קיימות באותו רגע.
״זאת אני,״ אמרתי.
האור של אווה השתנה.
הרגשתי שאלה.
״כן,״ חזרתי, ״כולן אני. בתקופות שונות.״
התמונה לא השתנתה.
״קודם הייתי ילדה, אחר כך אישה צעירה, ואחר כך התבגרתי.״
לפתע שלוש הדמויות התקרבו זו לזו.
הילדה הושיטה יד לאישה המבוגרת.
האישה הצעירה הביטה בי.
ואז כולן נעלמו.
במקומן הרגשתי דבר מוזר.
געגוע למשהו שעוד לא קרה.
״היא לא מבינה את הזמן כפי שאנחנו מבינות אותו,״ אמרה אדרה.
״אז איך היא חיה?״
״אולי מבחינתה אין עבר שנעלם ועתיד שעדיין לא הגיע. היא חווה קשרים בין דברים, בלי לסדר אותם לפי מה שבא קודם.״
ניסיתי לדמיין חיים כאלה.
בלי לחכות.
בלי להתגעגע למה שהיה.
בלי לפחד שהזמן ייגמר.
אבל אז עלתה בי שאלה.
״אם אין אצלה קודם ואחר כך, איך היא יכולה לבחור?״
לפני שאדרה השיבה, הרגשתי כאב חד.
הוא לא היה שלי.
הכאב הגיע מאווה.
לרגע ראיתי את ההר השקוף נסדק מבפנים.
בתוכו הופיע אור קטן, ואז כבה.
ושוב הופיע.
ושוב כבה.
הבנתי שאווה מראה לי משהו שאיבדה.
״גם את מתגעגעת?״ לחשתי.
ההר כולו רעד.
לא ידעתי כיצד לנחם יצור שאין לו פנים, שאינו מכיר מילים ושאינו חווה את הזמן כפי שאני חווה אותו.
הושטתי את ידי.
לא נגעתי בהר. הוא היה רחוק מדי.
אבל חשבתי על הרגע שבו החזקתי את ילדיי כשהיו קטנים.
לא על פניהם.
לא על שמותיהם.
רק על התחושה של גוף קטן שנרדם בזרועותיי, ועל הרצון שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
האור בתוך ההר נעשה רך.
לרגע הרגשתי את אווה קרובה אליי כל כך, עד שלא ידעתי היכן מסתיימת התחושה שלי ומתחילה שלה.
ואז שמעתי קול.
לא באוזניי.
בתוכי.
״גם את מחזיקה במי שאיננו כאן.״
נבהלתי.
״את יכולה לדבר?״
לא קיבלתי תשובה במילים.
אבל הרגשתי את נוכחותה.
אולי לא היא למדה לדבר.
אולי לרגע אני למדתי להקשיב.
בתוך ההר הופיעו שני אורות.
הם נעו זה סביב זה, התקרבו והתרחקו.
ואז אחד מהם התפצל לאלפי נקודות זעירות.
האור השני נשאר במקומו.
פתאום הרגשתי בדידות עצומה.
לא בדידות של מי שאין סביבו איש.
בדידות של מי שאינו יכול עוד להגיע אל מישהו שהיה חלק ממנו.
״היא איבדה מישהו,״ לחשתי.
אדרה התבוננה באורות.
״אני רואה שהם נפרדו. אינני יודעת מה משמעות הדבר עבורה.״
האור של אווה התפשט סביבנו.
ולראשונה ראיתי דבר שלא ידעתי כיצד לתאר.
מרחב עצום שבתוכו התקיימו אינספור נקודות אור, מחוברות זו לזו בדרכים שלא הצלחתי לעקוב אחריהן.
חלקן התקרבו.
אחרות התרחקו.
אחת מהן נעלמה.
אבל במקום שבו הייתה, נשאר חלל קטן שהנקודות האחרות המשיכו לנוע סביבו.
כאילו גם מה שאיננו עוד יכול להשפיע על כל מה שנשאר.
התמונה החלה להתפוגג.
ואז הבחנתי במשהו.
האור שנותר לבדו לא היה כבוי.
הוא נע לאט בתוך המרחב, וכל נקודה שהתקרבה אליו שינתה מעט את מסלולה.
לא ידעתי אם זאת הדרך שבה אווה מראה לי את מי שאיבדה, או שמא כך היא עצמה ממשיכה לחוש בנוכחותו.
אבל רציתי להתקרב.
צעדתי קדימה.
״חכי,״ קראה אדרה.
עצרתי.
״מה יקרה אם אכנס לתוך האור?״
״אני לא יודעת.״
הבטתי בהר השקוף.
עד עכשיו אווה הראתה לי דברים מבלי שביקשתי. הפעם רציתי לבחור בעצמי כיצד להשיב לה.
לא רציתי לקחת ממנה זיכרון.
לא רציתי לנסות לתקן את מה שלא הבנתי.
רק רציתי שתדע שהצלחתי להרגיש משהו מכאבה.
הנחתי את ידי על האור שלפניי.
הוא היה קר.
לא קור של מים או של רוח, אלא תחושה של מרחק עצום.
עצמתי את עיניי.
חשבתי על האנשים שאיבדתי בחיי האנושיים.
על כך שגם לאחר מותם המשכתי לשמוע בתוכי את קולם, לזכור את הדרך שבה צחקו, לחשוב מה היו אומרים אילו היו לצדי.
לא ניסיתי להראות לאווה את פניהם.
נתתי לה להרגיש את מה שנשאר בי מהם.
האור תחת ידי התחמם.
בתוך ההר הופיעו שוב שתי נקודות האור.
האחת עדיין הייתה רחוקה מן האחרת.
אבל הפעם, במקום להיעלם, התפשט ממנה זוהר דק.
הוא עבר בין הנקודות שסביבה, נגע בהן והמשיך הלאה.
ראיתי את האור הרחוק משתנה מעט.
ואז עוד נקודה השתנתה.
ועוד אחת.
הבנתי שהדבר שאווה הראתה לי אינו רק היעדר.
גם לאחר שהאור התרחק, משהו ממנו המשיך לנוע בין האחרים.
הושטתי את ידי השנייה.
לרגע הרגשתי שאני נוגעת בשתי נקודות שונות באותו זמן.
האחת הייתה קרובה.
האחרת רחוקה עד שלא יכולתי לראות אותה.
אבל התחושה הייתה זהה.
ההר השקוף החל לזהור מבפנים.
אדרה קראה בשמי.
לא השבתי.
לרגע קצר לא ידעתי היכן אני נמצאת.
לא ראיתי את הדרך שבה הגענו.
לא זכרתי אם עבר זמן מאז שהנחתי את ידי על האור.
הרגשתי רק את שתי הנקודות.
ואז אחת מהן נגעה בי.
פקחתי את עיניי.
עמדתי לצד אדרה.
ההר היה שקט.
״מה קרה?״ שאלתי.
אדרה הביטה בי בדאגה.
״נעלמת לרגע.״
״נעלמתי?״
״הצורה שלך היטשטשה. כמעט לא יכולתי להבחין בך.״
הסתכלתי על ידיי.
הן נראו כרגיל.
אבל משהו בתחושתי השתנה.
״ראיתי שני אורות,״ אמרתי. ״הם היו רחוקים זה מזה, ובכל זאת הרגשתי אותם כאילו הם נוגעים זה בזה.״
אדרה שתקה.
״אולי המרחק ביניהם לא היה כפי שראיתי אותו,״ המשכתי.
״ייתכן.״
״ואולי מה שאנחנו קוראים לו היעדר הוא רק מצב שבו אנחנו כבר לא מצליחים להרגיש את הנוכחות.״
אדרה התבוננה בהר.
״אני לא יודעת אם זאת המשמעות של מה שראית.״
״גם אני לא.״
אבל הפעם חוסר הידיעה לא תסכל אותי.
הרגשתי כאילו נפתח לפניי חלון קטן אל מציאות רחבה בהרבה מזו שהכרתי.
עמדנו לעזוב כשמשהו השתנה באווה.
בתוך ההר הופיעה נקודת אור זעירה.
היא התקרבה אל פניו השקופים, נעצרה מולי והחלה לפעום.
אדרה התקרבה.
״מעולם לא ראיתי אותה עושה את זה,״ אמרה.
״מה זה?״
״אני לא יודעת.״
הנקודה התפצלה לשתיים.
אחת נותרה במקומה.
האחרת התקרבה אליי.
לא הרגשתי פחד.
הושטתי את ידי, אבל לפני שנגעה בי עצרה נקודת האור.
היא נשארה תלויה מולי.
כאילו המתינה.
הבטתי באדרה.
״את חושבת שהיא רוצה שאקח אותה?״
״אולי. אבל אל תניחי שזה מה שהיא מבקשת.״
החזרתי את מבטי אל האור.
״אני לא יודעת מה את מציעה לי,״ אמרתי לאווה. ״ואני לא רוצה לקחת משהו שאינני מבינה.״
הנקודה הבהבה.
לרגע חשבתי שהיא עומדת להיעלם.
אבל במקום זאת, היא התרחקה מעט והתייצבה לצדי.
כשזזתי, היא זזה איתי.
עצרתי.
גם היא עצרה.
״אדרה…״
היא התבוננה בנו.
״נראה שהיא בחרה ללוות אותך.״
התחלנו ללכת.
נקודת האור הקטנה נעה לצדי בשקט.
לא ידעתי אם היא חלק מאווה, אם היא יצור בפני עצמו או אם היא רק דרך שבה אווה מצליחה להמשיך להיות איתי גם כשאינני עומדת מולה.
כשהתרחקנו, הסתובבתי אל ההר.
הוא כבר לא נראה כמו הר.
מרחוק נדמה היה שהוא מתרחב אל תוך האוויר, עד שאי אפשר היה להבחין היכן הוא מסתיים.
״אדרה,״ שאלתי, ״אווה תמיד הייתה כאן?״
״מאז שאני מכירה את המקום.״
״ומישהו יודע מאין היא הגיעה?״
״לא.״
״אז אולי היא הגיעה מעולם אחר.״
״אולי. ואולי העולם שאנחנו מכירות הוא רק חלק קטן מן המקום שבו היא מתקיימת.״
המשכתי ללכת.
המחשבה הזאת מילאה אותי פליאה.
עד עכשיו ניסיתי להבין מה קרה לתודעה לאחר שהיא עוזבת את הגוף.
אבל אולי השאלה הזאת קטנה מדי.
אולי יש צורות קיום שמעולם לא נזקקו לגוף.
אולי יש ישויות שאינן נולדות ואינן מתות בדרך שאנחנו מכירים.
ואולי הזמן עצמו הוא רק אחת הדרכים שבהן אפשר לחוות את המציאות.
כשהגענו לעיר, נקודת האור עדיין ריחפה לצדי.
היא לא הפריעה לי.
מדי פעם התרחקה מעט, כאילו הסתקרנה ממשהו, ואז חזרה.
עברנו ליד גן שבו ישבו כמה תודעות והקשיבו למוזיקה.
כשהצלילים הגיעו אלינו, נקודת האור נעצרה.
היא החלה לנוע באיטיות, כמעט לפי הקצב.
חייכתי.
״את אוהבת מוזיקה?״ שאלתי.
האור הבהב.
אדרה צחקה בשקט.
״נראה שתצטרכי ללמוד להכיר אותה.״
״אותה?״
״או אותו. או משהו שאין לנו מילה בשבילו.״
הבטתי בנקודה הקטנה.
לא היה בה דבר שהזכיר פנים או גוף.
ובכל זאת, כבר הרגשתי כלפיה חיבה.
נפרדתי מאדרה והמשכתי לבדי אל הגן.
התיישבתי על ספסל.
נקודת האור ריחפה מולי.
חשבתי על אווה.
על האופן שבו הצליחה להראות לי געגוע בלי להשתמש במילה אחת.
על כך שגם יצור שחווה את הזמן בצורה שונה כל כך יכול להרגיש בחסרונו של אחר.
ואז עלתה בי מחשבה.
אם אווה אינה חווה את הזמן כפי שאני חווה אותו, אולי גם הפרידה שלה אינה דומה לפרידה שאני מכירה.
אולי מה שנראה לי כאובדן הוא עבורה קשר שהשתנה.
ואולי גם בחיי האנושיים, כשחשבתי שמישהו נעלם ממני לעולם, המשכתי להיות קשורה אליו בדרכים שלא ידעתי להבחין בהן.
הבטתי בנקודת האור.
״אני לא יודעת מי את,״ אמרתי, ״אבל אני שמחה שבאת איתי.״
היא התקרבה מעט.
לרגע הרגשתי שוב את אותו חום שחשתי ליד אווה.
ואז, בלי אזהרה, היא התרחקה.
האור הקטן נע במהירות אל קצה הגן.
קמתי.
״חכי!״
הוא לא עצר.
הלכתי אחריו.
הוא עבר בין העצים ונעצר ליד בריכה קטנה.
כשהתקרבתי, ראיתי שהוא מרחף מעל פני המים.
השתקפותו נראתה בתוכם.
אבל לצדה הופיעה השתקפות נוספת.
נקודת אור שנייה.
הסתכלתי סביב.
לא היה שם דבר.
רק האור הקטן שליווה אותי.
הבטתי שוב במים.
שתי הנקודות נעו זו סביב זו.
לרגע הן נגעו זו בזו.
ואז הרגשתי משהו שלא ציפיתי לו.
שמחה.
לא השמחה שלי.
היא הייתה חזקה כל כך, עד שצחקתי בקול.
נקודת האור שמולי החלה להבהב במהירות.
היא לא נראתה עוד בודדה.
עמדתי ליד הבריכה וניסיתי להבין.
אולי אווה לא שלחה איתי חלק מעצמה.
אולי היא שלחה אותי לפגוש משהו שלא הצלחתי לראות קודם.
התכופפתי אל המים.
נקודת האור השנייה נעה מתחת לפני השטח, אבל לא ראיתי שום דבר בתוכם.
הושטתי את ידי.
המים היו קרירים.
ברגע שנגעתי בהם, שתי נקודות האור התרחקו זו מזו.
האחת נשארה מעל המים.
האחרת נעה עמוק יותר.
ואז ראיתי משהו שגרם לי לעצור.
הנקודה שמתחת למים לא הייתה השתקפות.
היא המשיכה לנוע גם כשהאור שמעלי עמד ללא תנועה.
היו שם שני יצורים.
אחד יכולתי לראות ישירות.
את האחר רק דרך המים.
ישבתי על שפת הבריכה.
לא ידעתי אם הם מכירים זה את זה.
לא ידעתי אם הם הגיעו מאותו מקום.
אבל ראיתי כיצד הם מגיבים זה לזה.
בכל פעם שהאור שמעל המים התקרב, האור שמתחתם נע לעברו.
ובכל פעם שהתרחק, השני המתין.
הבטתי בהם זמן רב.
ואז הבנתי שאולי זאת הייתה המתנה של אווה.
לא זיכרון.
לא תשובה.
אלא הזדמנות לראות משהו שלא הייתי מסוגלת לראות קודם.
הושטתי את ידי אל נקודת האור שמעלי.
היא התקרבה.
״את רוצה להישאר כאן?״ שאלתי.
האור הבהב.
הסתכלתי על הנקודה שמתחת למים.
היא התקרבה אל פני השטח.
״אז תישארי,״ לחשתי.
הסרתי את ידי.
נקודת האור הקטנה ירדה אל המים.
לרגע שתיהן זהרו יחד.
ואז נעלמו מעיניי.
נשארתי לשבת ליד הבריכה.
לא הרגשתי שאיבדתי משהו.
להפך.
הרגשתי כאילו הייתי עדה למפגש שלא היה מתאפשר אילו התעקשתי להחזיק במה שניתן לי.
חשבתי על כל הפעמים שבהן ניסיתי לשמור דברים קרוב אליי מפני שפחדתי לאבד אותם.
על אנשים.
על זיכרונות.
על רגעים יפים.
ועל כך שלפעמים דווקא הרצון להחזיק הוא שמונע ממשהו להמשיך בדרכו.
הבטתי במים.
שתי נקודות האור כבר לא נראו.
אבל לרגע קצר הופיע על פני הבריכה מעגל קטן של אור, שהתפשט ונעלם.
לא ידעתי אם אווה שלחה אותי לכאן בכוונה.
אולי אפילו היא לא ידעה מה יקרה.
ובכל זאת, הרגשתי שלמדתי ממנה דבר שלא הייתי מצליחה להבין באמצעות מילים.
קמתי מן הספסל והתחלתי לחזור.
העיר נראתה לי אחרת.
לא מפני שהשתנתה.
אלא מפני שלראשונה חשבתי על כל מה שאולי מתקיים בה בלי שאוכל לראותו.
עברתי ליד עץ גבוה.
הרוח נעה בין ענפיו.
נזכרתי באילה, שביקשה שאספר לה איך נשמעת הרוח בעלים.
חייכתי.
עדיין היה לי כל כך הרבה לספר לה.
אבל הפעם רציתי לספר לה גם על אווה.
על יצור שאין לו פנים, שאינו מדבר במילים ושאולי אינו יודע מה פירוש המילה אתמול.
על שני אורות שנפגשו במקום שבו יכולתי לראות רק אחד מהם.
ועל כך שאולי המציאות אינה מוגבלת למה שאנחנו מסוגלים לקלוט.
המשכתי ללכת.
ולראשונה מאז שהתחלתי את המסע, לא שאלתי מי הייתי.
רציתי לדעת מה עוד קיים.
סוף פרק שלושים ושלושה
↑ אינדקס הספר · English · → פרק שלושים ושניים — המקום שבו הזיכרונות נפגשים · פרק שלושים וארבעה — מה שנשאר מאחור ←
