המסע אל הנצח — פרק רביעי — מה שנשאר בתוכנו

פרק רביעי — מה שנשאר בתוכנו

המשכתי ללכת לאורך הנהר.

השביל התפתל בין עצים גבוהים, והשמש חדרה מבעד לענפיהם וציירה כתמי אור על האדמה. מדי פעם חלף לידי פרפר, או נשמע ציוץ של ציפור שלא הצלחתי לראות.

מחשבותיי עדיין היו נתונות לשיחה עם ישות הזמן.

ניסיתי להיזכר בכל מה שאמרה לי, בעיקר בדברים שעוררו בי שאלות חדשות. רציתי לשמור אותם בתוכי, לחזור אליהם מאוחר יותר, כשיהיה לי פנאי לחשוב.

ואז עלתה בי מחשבה משונה.

כיצד אוכל לדעת שאזכור את השיחה הזאת בעוד מאה שנים?

ואם אחיה אלף שנים, האם אזכור את היום שבו הגעתי לאי? את הרגע שבו פגשתי את הציפור בפרדס? את הבית שלי, את קולות האנשים שאני אוהבת?

ניסיתי להיזכר בקולה של אמי.

הוא עלה בי מיד, מוכר כל כך, עד שלרגע כמעט שמעתי אותה קוראת לי.

עצמתי את עיניי.

יכולתי לזכור את פניה, את תנועות ידיה, את האופן שבו הייתה מביטה בי כשסיפרתי לה משהו חשוב.

אבל כשהתאמצתי להיזכר בשיחה מסוימת שניהלנו לפני שנים, גיליתי שאינני זוכרת את המילים.

זכרתי היכן ישבנו. זכרתי את האור שנכנס מן החלון. זכרתי אפילו את ההרגשה שהייתה לי באותו יום.

אבל לא את הדברים שנאמרו.

פתחתי את עיניי.

הרגשתי עצב.

לא מפני שהזיכרון הכאיב לי, אלא מפני שהבנתי שחלק ממנו כבר אבד.

הרי היו לנו אינספור שיחות. כמה מהן אני מסוגלת לשחזר באמת?

המשכתי ללכת, ופתאום עלו בי זיכרונות נוספים.

ריח של עוגה שנאפתה בבית ילדותי. צחוק של ילד קטן. יד שאחזה בידי בשעת פחד. ערב אחד שבו ישבתי עם אנשים אהובים והרגשתי שאין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו.

התמונות הופיעו ונעלמו.

חלקן היו ברורות להפליא. אחרות היו רק תחושה, בלי פנים או מקום.

תהיתי מדוע דווקא אלה נשארו.

כמה ימים עברו בחיי מבלי שהותירו בי כמעט שום זכר? וכמה רגעים קצרים, שלא ייחסתי להם חשיבות בשעתם, ממשיכים לחיות בתוכי גם אחרי עשרות שנים?

עצרתי ליד עץ שפרחיו היו לבנים וקטנים.

הריח שלהם הזכיר לי משהו.

לא ידעתי מה.

נשמתי שוב.

לרגע הרגשתי שאני ילדה.

לא ראיתי תמונה ברורה, אבל תחושה ישנה עלתה בי. תחושת ביטחון, חמימות, ידיעה שמישהו דואג לי ושאינני צריכה לחשוב על שום דבר מעבר לרגע שבו אני נמצאת.

התחושה הייתה חזקה כל כך, עד שעיניי התמלאו דמעות.

עמדתי שם ותהיתי כיצד ריח פשוט יכול להחזיר אליי משהו שלא חשבתי עליו שנים.

ואז נזכרתי בישות הזמן.

אם הזמן מאפשר לנו להשתנות, אולי הזיכרון הוא מה שמאפשר לנו לדעת שהשתנינו.

אבל מה קורה לכל מה שאיננו זוכרים?

האם הוא נעלם מאיתנו לחלוטין?

הרמתי את ראשי.

״האם יש כאן גם ישות זיכרון?״ שאלתי בקול.

לא ציפיתי לתשובה.

רוח קלה עברה בין הענפים.

״יש,״ נשמע קול מאחוריי.

הסתובבתי.

הציפור הכסופה עמדה על ענף נמוך.

לא שמעתי אותה מתקרבת.

״אני רוצה לפגוש אותה,״ אמרתי.

״מדוע?״

״מפני שאני מתחילה להבין כמה מעט אני זוכרת מחיי. ואם יום אחד אחיה לנצח, אני רוצה לדעת מה יישאר מכל מה שהייתי.״

הציפור הביטה בי.

״את בטוחה שאת רוצה להכיר את הזיכרון?״

השאלה הפתיעה אותי.

״למה שלא ארצה?״

״מפני שלא כל מה שאנו נושאים בתוכנו נעים לנו לפגוש.״

חשבתי על דבריה.

היו בחיי רגעים שהייתי שמחה לשכוח. טעויות, פרידות, מילים שנאמרו ולא היה אפשר להשיבן.

אבל גם הם היו חלק ממני.

״אני רוצה להבין,״ אמרתי.

הציפור פרשה את כנפיה.

״אם כך, המשיכי בשביל עד שתגיעי למקום שבו העצים אינם מטילים צל.״

״ושם אמצא אותה?״

״שם היא תוכל למצוא אותך.״

הציפור התרוממה ונעלמה בין הענפים.

נשארתי להביט אחריה לרגע, ואז המשכתי בדרכי.

כעבור זמן קצר הבחנתי שהיער משתנה.

האור נעשה רך יותר, והצללים על האדמה הלכו והתמעטו. השמש עדיין נראתה בין הענפים, אבל האור הגיע מכל הכיוונים.

הגעתי לקרחת יער עגולה.

במרכזה הייתה בריכה קטנה ושקטה, מוקפת אבנים בהירות. על פני המים לא הייתה אפילו אדווה אחת.

סביב הבריכה צמחו עצים דקים שעליהם היו שקופים כמעט לגמרי.

התקרבתי.

בתוך כל עלה נראתה תמונה זעירה.

בעלה אחד ראיתי הרים מכוסים שלג. באחר הופיע ים סוער. בעלה שלישי נראו שתי ציפורים בונות קן.

הבטתי בהם בפליאה.

התמונות נעו.

לא היו אלה ציורים, אלא התרחשויות של ממש, כאילו כל עלה שומר בתוכו רגע מחייו של העולם.

הושטתי יד אל אחד העלים.

ברגע שנגעתי בו שמעתי ציוץ.

הסרתי את ידי.

הצליל נעלם.

נגעתי בו שוב.

הפעם ראיתי מקרוב ציפור קטנה מאכילה את גוזליה. הרגשתי את תנועת האוויר סביב הקן, שמעתי את רשרוש הענפים.

נסוגתי.

״אלה זיכרונות?״ שאלתי.

״חלקם.״

הקול הגיע מן הבריכה.

הבטתי אל המים.

בתוכם הופיעה דמות.

תחילה ראיתי רק פנים, ואז כתפיים וידיים. הדמות התרוממה באיטיות מתוך המים, אבל כשהגיעה אל שפת הבריכה הבחנתי שבגדיה אינם רטובים.

היא נראתה כאישה מבוגרת, בעלת שיער ארוך בצבע לבן ועיניים כהות. פניה היו מלאות קמטים עדינים, אבל כשהתקרבה אליי השתנו תווי פניה לרגע, והיא נראתה צעירה בהרבה.

מצמצתי.

שוב עמדה לפניי אישה מבוגרת.

״מי את?״ שאלתי.

״זו שביקשת לפגוש.״

״ישות הזיכרון?״

״כך תוכלי לקרוא לי.״

התבוננתי בה.

״למה הפנים שלך משתנות?״

״מפני שאת מנסה להעניק לי צורה מוכרת.״

״ואין לך צורה משלך?״

״יש לי צורות רבות. הזיכרון אינו נראה אותו הדבר לכל מי שנושא אותו.״

היא התיישבה על אבן ליד הבריכה וסימנה לי לשבת מולה.

התיישבתי.

״מה רצית לשאול?״

הבטתי בעלים השקופים.

״אני רוצה לדעת לאן הולכים הזיכרונות שאנחנו שוכחים.״

הישות חייכה קלות.

״לפני שאשיב לך, ספרי לי מהו זיכרון בעינייך.״

חשבתי לרגע.

״משהו שקרה בעבר ונשאר בתוכנו.״

״ומה אם הדבר שאת זוכרת לא התרחש בדיוק כפי שאת זוכרת אותו?״

הבטתי בה.

״אז הזיכרון שלי שגוי.״

״האם הוא מפסיק להיות זיכרון?״

״לא. אבל הוא כבר לא משקף את מה שקרה.״

״נכון. וכאן מתחיל ההבדל בין העבר לבין הזיכרון.״

היא הרימה עלה קטן שנשר ליד רגלה.

בתוכו הופיעה תמונה של שני ילדים משחקים ליד נהר.

״העבר הוא מה שהתרחש. הזיכרון הוא הדרך שבה יצור חי משמר ומעבד חלק ממה שחווה.״

״כלומר, הזיכרון אינו העבר עצמו.״

״לא. הוא עקבה שהעבר הותיר בך, ולעיתים גם פירוש שהענקת לו.״

הבטתי בתמונה.

״אבל יש זיכרונות ברורים כל כך, שאני בטוחה שהם מדויקים.״

״הבהירות אינה תמיד עדות לדיוק.״

היא הניחה את העלה על כף ידה.

״חשבי על אירוע שחווית עם אדם אחר. האם תמיד זכרתם אותו באותה צורה?״

נזכרתי בשיחות שבהן ניסיתי להזכיר למישהו דבר שקרה, והוא היה משוכנע שהדברים התרחשו אחרת.

״לא,״ השבתי.

״מפני שכל אחד מכם הבחין בדברים אחרים, הרגיש דברים אחרים, והעניק לאירוע משמעות אחרת. וכשחזרתם אליו בזיכרון, לא בהכרח שחזרתם אותו כפי שהיה.״

״אז אנחנו משנים את הזיכרונות שלנו?״

״לעיתים כן. בכל פעם שאת נזכרת, את עשויה גם לעצב מחדש חלק מן הזיכרון. הידע שרכשת מאז, הרגשות שלך והמשמעות שאת מעניקה לאירוע בהווה יכולים להשפיע על האופן שבו את זוכרת אותו.״

הרגשתי אי־נוחות.

״אז איך אוכל לסמוך על הזיכרון שלי?״

״כפי שאת סומכת על החושים שלך. בזהירות ובהבנה שהם מעניקים לך מידע חשוב, אך לא תמיד שלם.״

חשבתי על כך.

אנחנו רגילים להתייחס לזיכרונות כאל הוכחות. לפעמים אנחנו מתווכחים עליהם, נפגעים בגלל דברים שאנחנו משוכנעים שנאמרו, ואפילו בונים עליהם את הדרך שבה אנחנו רואים אנשים אחרים.

״אם כך, ייתכן שאני נושאת בתוכי כעס על משהו שלא התרחש בדיוק כפי שאני זוכרת אותו.״

״ייתכן. וייתכן גם שהאירוע התרחש, אבל המשמעות שאת מעניקה לו היום שונה מזו שהענקת לו אז.״

הבטתי במים.

״זה משנה הרבה דברים.״

״אכן.״

שתקתי לרגע.

״אבל מה לגבי הרגשות? אם אני זוכרת שנפגעתי, גם אם הפרטים אינם מדויקים, הכאב שהרגשתי היה אמיתי.״

״נכון. רגש אמיתי אינו מוכיח שכל הפירושים שהענקת לסיבתו מדויקים.״

הרמתי אליה את מבטי.

היא המשיכה:

״אדם יכול להרגיש דחוי גם כשאחר לא התכוון לדחות אותו. הוא יכול להרגיש אהוב גם כשלא הבין נכון את כוונותיו של אדם אחר. הרגש מספר לך מה התרחש בתוכך. כדי להבין מה התרחש מחוצה לך, לפעמים דרוש יותר מן הזיכרון.״

חשבתי על מערכות יחסים בחיי.

כמה פעמים פירשתי שתיקה כחוסר עניין? כמה פעמים התייחסתי למילה שנאמרה ברגע של כעס כאילו היא מגדירה אדם שלם?

״אולי אנחנו צריכים להיזהר יותר כשאנחנו מספרים לעצמנו מי האחרים,״ אמרתי.

״וגם כשאתם מספרים לעצמכם מי אתם.״

המשפט האחרון עורר בי סקרנות.

״למה את מתכוונת?״

״מפני שאת בונה חלק גדול מן הזהות שלך מתוך סיפורים שאת זוכרת על עצמך.״

״אבל אני באמת חייתי את החיים האלה.״

״בוודאי. השאלה היא אילו חלקים מהם בחרת, במודע או שלא במודע, להפוך לסיפור על מי שאת.״

התבוננתי בה.

״תני לי דוגמה.״

״נניח שבילדותך ניסית לעשות דבר מסוים ונכשלת. מישהו אמר לך שאינך מוכשרת לכך. שנים לאחר מכן את עדיין אומרת לעצמך שאינך מסוגלת. מה את זוכרת?״

״את הכישלון ואת מה שאמרו לי.״

״ומה את מאמינה?״

״שאני לא מסוגלת.״

״האם הזיכרון והאמונה הם אותו הדבר?״

חשבתי לרגע.

״לא. הכישלון הוא משהו שקרה. האמונה היא המסקנה שהסקתי ממנו.״

״והאם המסקנה חייבת להישאר נכונה כל חייך?״

״לא.״

הישות הנהנה.

״ובכל זאת, בני אדם רבים ממשיכים לחיות בתוך מסקנות ישנות, גם כשהם כבר אינם אותם אנשים שהסיקו אותן.״

הרגשתי שמשהו בדבריה נוגע בי.

״אז לפעמים מה שמגביל אותנו אינו העבר עצמו, אלא הסיפור שאנחנו ממשיכים לספר לעצמנו עליו.״

״כן.״

הבטתי בעלים השקופים.

פתאום רציתי לדעת כמה מן הדברים שאני מאמינה על עצמי נולדו מתוך אירוע אחד, מילה אחת, או פחד שליווה אותי לפני שנים.

״ואפשר לשנות את הסיפור?״ שאלתי.

״אפשר לבחון אותו מחדש. אבל אין פירוש הדבר שעלייך להכחיש את מה שקרה.״

״מה ההבדל?״

״את יכולה להכיר בכך שנפגעת, בלי להאמין שתמיד תהיי פגיעה באותה דרך. את יכולה להכיר בטעות שעשית, בלי להפוך אותה להגדרה של מי שאת.״

שתקתי.

חשבתי כמה כוח יש ביכולת להפריד בין מה שעשינו לבין מי שאנחנו מסוגלים להיות.

״אולי זו אחת הסיבות שאנשים מתקשים להשתנות,״ אמרתי. ״הם ממשיכים לזהות את עצמם עם מה שהיו.״

״ולפעמים גם הסביבה ממשיכה להזכיר להם.״

הבטתי בה.

״כלומר, לא רק הזיכרונות שלנו מחזיקים אותנו בעבר. גם הזיכרונות של אחרים.״

״נכון. אדם יכול להשתנות, ובכל זאת להמשיך לפגוש אנשים שמתייחסים אליו כפי שהיה לפני שנים.״

״אז מה עליו לעשות?״

״הוא אינו יכול לשלוט בכל מה שאחרים זוכרים. אבל הוא יכול להחליט אם להמשיך לחיות לפי התמונה שהם מחזיקים עליו.״

נשמתי עמוק.

רציתי לשמור את המשפט הזה בתוכי.

ואז נזכרתי בשאלה שבגללה הגעתי.

״אבל עדיין לא סיפרת לי לאן הולכים הזיכרונות שאנחנו שוכחים.״

הישות הביטה בי.

״לא כל מה שנשכח נעלם באותה צורה.״

היא קמה והתקדמה אל הבריכה.

״בואי.״

נעמדתי לצידה.

פני המים היו חלקים לחלוטין.

״הביטי פנימה,״ אמרה.

התכופפתי.

בתחילה ראיתי את השתקפות פניי.

ואז המים השתנו.

ראיתי ילדה קטנה יושבת ליד שולחן ומנסה לקשור שרוכים.

הילדה ניסתה שוב ושוב. אצבעותיה הסתבכו בחוטים, עד שלבסוף הצליחה.

חייכתי.

״אני זוכרת את זה.״

״את זוכרת את הרגע המדויק שבו למדת?״

חשבתי.

״לא. אני זוכרת שלמדתי, אבל לא את כל הניסיונות.״

״ובכל זאת, היכולת נשארה איתך.״

הבטתי בה.

״כלומר, אנחנו יכולים לשכוח את החוויה אבל לשמור את מה שלמדנו ממנה.״

״נכון. לא כל זיכרון הוא תמונה שאפשר להעלות למודעות. חלק מן העבר נשמר במיומנויות, בהרגלים, בתגובות ובקשרים שנוצרו במוח ובגוף.״

המים השתנו שוב.

הפעם ראיתי אישה צעירה נוגעת בזהירות במים קרים.

לא זיהיתי אותה.

״ומה אני אמורה לראות כאן?״

״את הדרך שבה ניסיון יכול לשנות תגובה. מי שנכוותה בעבר עשויה להירתע מחום עוד לפני שהספיקה לחשוב מדוע. לפעמים הגוף מגיב על סמך למידה שהאדם אינו זוכר במפורש.״

הנחתי יד על זרועי.

נזכרתי בשיחה עם שומר העץ, כשאמר לי שגופי נושא בתוכו דברים שאינני מבחינה בהם.

״אז הגוף שלי זוכר?״

״במובן מסוים. אבל חשוב לדייק: אין פירוש הדבר שכל איבר שומר זיכרונות כמו המוח. הגוף והמוח פועלים יחד, וניסיון יכול לשנות את תגובותיהם.״

חשבתי על פחדים שהופיעו בי בלי שהצלחתי להסביר את מקורם, ועל תחושת ביטחון שהתעוררה לפעמים בעקבות ריח או צליל מוכר.

״זה מסביר למה הריח של הפרחים בדרך החזיר אותי לילדות.״

״ריחות קשורים קשר עמוק למערכות של זיכרון ורגש. לפעמים הם מעוררים חוויה עוד לפני שאת מצליחה לזהות את האירוע שאליו היא קשורה.״

הבטתי במים.

״וזה מה שקרה לי. הרגשתי משהו, אבל לא ידעתי בדיוק מה אני זוכרת.״

״נכון.״

היא התרחקה מעט מן הבריכה.

״עכשיו שאלי את עצמך: אם אינך זוכרת את כל מה שעיצב אותך, האם את מכירה את עצמך במלואך?״

לא עניתי מיד.

זו הייתה שאלה מטרידה.

חשבתי שאני מכירה את עצמי היטב. ידעתי מה אני אוהבת, ממה אני חוששת, אילו דברים חשובים לי. אבל כמה מן ההעדפות האלה נוצרו מתוך חוויות שכבר אינני זוכרת?

״כנראה שלא,״ אמרתי לבסוף.

״וזו אינה סיבה לחשוש. זו סיבה להמשיך ללמוד.״

התיישבתי שוב.

״יש משהו שמעסיק אותי יותר מכל,״ אמרתי.

הישות התבוננה בי.

״אני מפחדת לשכוח את האנשים שאהבתי.״

המילים יצאו מפי בשקט.

״אני יודעת שהזמן משנה את הזיכרון. לפעמים אני מנסה להיזכר בפנים של אדם שכבר איננו, ומגלה שאני רואה בעיקר תמונות שלו. אני זוכרת איך הוא נראה בתצלומים, אבל פחות איך פניו השתנו כשהיה צוחק, או איך היה מביט בי בזמן שדיברנו.״

הרגשתי דמעות עולות בעיניי.

״אני מפחדת שיום אחד לא אזכור את קולו.״

הישות התיישבה לידי.

למשך זמן מה לא אמרה דבר.

הייתי אסירת תודה על השתיקה הזאת.

״את חושבת שאם תשכחי את קולו, תאבד גם האהבה שלך אליו?״ שאלה לבסוף.

״אני לא יודעת.״

״האם את אוהבת אדם רק מפני שאת מסוגלת לשחזר את פניו או את קולו?״

״לא.״

״אז מה נשאר בך ממנו?״

חשבתי על כך.

״הדרך שבה הרגשתי לידו. הדברים שלמדתי ממנו. חלק מן האדם שהפכתי להיות בזכותו.״

״ואולי גם דברים שאינך יודעת לזהות.״

הבטתי בה.

״כלומר, אדם יכול להמשיך להשפיע עליי גם כשאינני זוכרת את כל הפרטים הקשורים בו.״

״כן. אבל אין בכך כדי לבטל את הכאב על הפרטים שנשכחים. לפעמים דווקא הדברים הקטנים הם אלה שאנחנו מתגעגעים אליהם ביותר.״

דמעה אחת זלגה על לחיי.

לא ניסיתי לעצור אותה.

״הייתי רוצה לשמור הכול,״ לחשתי.

״אני יודעת.״

״האם את יכולה להשיב לי זיכרונות שאבדו?״

הישות הביטה בבריכה.

״אני יכולה להראות לך דברים שנשמרו כאן. אבל עלייך להבין שהזיכרון אינו רק אוסף של תמונות.״

״מה עוד הוא?״

״הוא גם הדרך שבה את מעניקה משמעות למה שחווית.״

היא הושיטה את ידה.

אחד העלים השקופים ניתק מן העץ וריחף אלינו.

בתוכו הופיעה תמונה של אישה מבוגרת מחזיקה בידו של ילד קטן.

לא הכרתי אותם.

״מה את רואה?״ שאלה.

״אישה וילד.״

״מה הם מרגישים?״

התבוננתי בהם.

האישה החזיקה את ידו של הילד בחוזקה. הוא הביט בה, והיא חייכה.

״אולי היא מרגיעה אותו.״

״ואולי הוא מרגיע אותה.״

הבטתי שוב בתמונה.

פתאום ראיתי את האפשרות הזאת.

״אנחנו לא יכולים לדעת מתוך התמונה בלבד.״

״נכון. את רואה רגע, אבל אינך מכירה את כל מה שהוביל אליו.״

העלה התרומם וחזר אל הענף.

״כך גם בזיכרונות שלך. לפעמים את זוכרת מה ראית, אבל לא את כל מה שאחרים הרגישו. לפעמים את זוכרת מה אמרת, אבל לא את מה שלא הצלחת לומר.״

חשבתי על אנשים שכבר לא יכולתי לשאול אותם שאלות.

כמה דברים נשארו בינינו לא ברורים? כמה כוונות פירשתי בדרך אחת, כשאולי הייתה להן משמעות אחרת?

״אז לעולם לא נוכל לדעת הכול על העבר.״

״לא מתוך הזיכרון האנושי בלבד.״

הבטתי בה.

״ומה את יודעת?״

הישות חייכה.

״אני מכירה דרכים רבות שבהן חוויות משאירות עקבות. אבל גם אני אינני העבר עצמו.״

התשובה הפתיעה אותי.

״חשבתי שאת יכולה לראות כל מה שקרה.״

״חשבת כך מפני שקראת לי ישות הזיכרון. אבל זיכרון וידיעה מוחלטת אינם אותו הדבר.״

הנהנתי לאט.

היה בכך משהו חשוב.

אפילו כאן, בעולם שבו ישויות מדברות על הזמן ועל החיים, לא כל שאלה זכתה לתשובה מוחלטת.

״ואם יום אחד אוותר על הגוף שלי,״ שאלתי, ״מה יקרה לזיכרונות שלי?״

הישות הביטה בי זמן ממושך.

״את חושבת שהזיכרונות שלך נמצאים במקום אחד?״

״במוח שלי, בעיקר.״

״בצורת החיים שאת מכירה, הזיכרון תלוי בפעילות המוח ובשינויים שמתרחשים בו. אבל את עומדת ללמוד על צורות קיום אחרות.״

״שבהן אין מוח?״

״שבהן התודעה אינה תלויה בגוף כפי שהיא תלויה בו כעת.״

הרגשתי את לבי פועם מהר יותר.

״ואז אוכל לזכור הכול?״

״ייתכן שתוכלי לשמר ולחוות מידע בדרכים שאינך מסוגלת לדמיין היום. אבל גם אז תצטרכי להבין מה ראוי לשאת איתך.״

״למה שלא ארצה לשמור הכול?״

הישות הביטה בי.

״חשבי על כל כאב שחווית. כל עלבון, כל פחד, כל אכזבה. האם היית רוצה להרגיש אותם בכל רגע בעוצמה שבה הרגשת אותם לראשונה?״

״לא.״

״אז אולי היכולת לשכוח חלק מן הדברים אינה רק אובדן.״

חשבתי על כך.

״אולי היא גם מאפשרת לנו להחלים.״

״לעיתים.״

״אבל יש דברים שאסור לשכוח.״

״נכון. ולכן החוכמה אינה נמצאת בזכירה מוחלטת או בשכחה מוחלטת. היא נמצאת גם ביכולת ללמוד מן העבר בלי להישאר כלואים בתוכו.״

הבטתי בבריכה.

פתאום עלתה בי מחשבה.

״אולי בגלל זה אנחנו זקוקים לזמן.״

״הסבירי.״

״מפני שברגע שבו משהו כואב לנו, אנחנו מרגישים כאילו הכאב יישאר לנצח. אבל עם הזמן אנחנו משתנים, והזיכרון מקבל מקום אחר בתוכנו. לא תמיד הוא נעלם, אבל אנחנו לומדים לחיות לצידו.״

הישות הנהנה.

״והאם הזמן לבדו עושה זאת?״

חשבתי לרגע.

״לא תמיד. לפעמים צריך גם להבין, לדבר, לסלוח, לקבל עזרה.״

״נכון. חלוף הזמן מאפשר שינוי, אבל אינו מבטיח ריפוי.״

הרגשתי שאני מבינה משהו חשוב.

העבר אינו רק מקום שאליו אנחנו חוזרים במחשבות. הוא ממשיך לפעול בתוכנו, אבל אין הכרח שינהל את כל מה שנהיה בעתיד.

״יש לי שאלה נוספת,״ אמרתי.

״אני מקשיבה.״

״אם הזיכרונות משתנים, ואם חלקם נעלמים, מה באמת הופך אותי לאותה אישה שהייתי לפני עשרים או שלושים שנה?״

הישות קמה והתקדמה אל הבריכה.

״בואי וראי.״

נעמדתי לצידה.

המים החלו לנוע.

בתוכם הופיעו דמויות רבות.

ילדה קטנה. נערה. אישה צעירה. אם המחזיקה תינוק. אישה מבוגרת יותר, שעיניה נושאות ניסיון שלא היה בהן קודם.

כולן היו אני.

הבטתי בהן.

חלק מן התמונות עוררו בי שמחה. אחרות החזירו תחושות שכבר חשבתי שנעלמו.

ואז הבחנתי בדבר מוזר.

למרות ההבדלים הגדולים ביניהן, היה משהו משותף לכל הדמויות.

לא הצלחתי לומר מהו.

״מה את רואה?״ שאלה הישות.

״את עצמי בשלבים שונים של החיים.״

״והאם את מרגישה שכולן את?״

״כן.״

״גם כשהן חושבות אחרת ממך? גם כשהן מאמינות בדברים שכבר אינך מאמינה בהם?״

״כן.״

״מדוע?״

התבוננתי בתמונות.

״מפני שכל אחת מהן הייתה חלק מן הדרך שהביאה אותי לכאן.״

הישות חייכה.

״זו תשובה חשובה.״

המים נעשו שקטים.

״אבל האם הדרך היא כל מה שאת?״ שאלה.

חשבתי על כך.

״אני לא יודעת.״

״אולי הזהות שלך אינה דבר קפוא שצריך לשמר ללא שינוי. אולי היא גם המשכיות של תודעה המסוגלת להשתנות, ללמוד ולהכיר בעצמה מחדש.״

הבטתי בה.

״ואם אוותר על הגוף, האם ההמשכיות הזאת תישמר?״

״זאת אחת השאלות שתעמדי מולן בעץ הנצח.״

הרגשתי שהמפגש שלנו מתקרב לסיומו.

ובכל זאת, רציתי לשאול עוד דבר אחד.

״אם יכולת לתת לי מתנה אחת, מה היית בוחרת לתת לי?״

הישות הביטה בי.

״לא הייתי מעניקה לך זיכרון מושלם.״

״למה?״

״מפני שאינני בטוחה שזיכרון מושלם הוא מה שאת זקוקה לו.״

״אז מה כן?״

היא התקרבה אליי והניחה את ידה על מצחי.

מגעה היה קל, כמעט בלתי מורגש.

לרגע הרגשתי כאילו מחשבות רבות עוברות בתוכי בבת אחת.

ראיתי פנים אהובות, מקומות רחוקים, רגעים של שמחה ועצב. לא הצלחתי להחזיק אף תמונה לאורך זמן, אבל משהו בכל אחת מהן היה מוכר.

ואז הכול נעלם.

הישות הסירה את ידה.

״הייתי מעניקה לך את היכולת להביט בזיכרונותייך בלי לשכוח שהם חלק ממך, אבל אינם כל מה שאת.״

עמדתי בשקט.

הרגשתי כאילו המשפט הזה פתח בתוכי מקום שלא ידעתי שקיים.

״כלומר, אני לא חייבת להמשיך להיות מי שהייתי רק מפני שאני זוכרת אותה.״

״נכון. אבל אינך צריכה לדחות אותה כדי להשתנות.״

הבטתי בבריכה בפעם האחרונה.

המים היו שקטים, והשתקפותי נראתה בהם כפי שנראיתי כשהגעתי.

ובכל זאת, הרגשתי שונה.

״תודה,״ אמרתי.

הישות חייכה.

״על מה?״

״על כך שלא החזרת לי את העבר.״

היא הביטה בי בסקרנות.

״אלא עזרת לי להבין מה אני יכולה לעשות איתו.״

הישות הנהנה.

״המשיכי בדרכך.״

פניתי אל השביל.

מאחוריי שמעתי את העלים השקופים מרשרשים ברוח.

לאחר כמה צעדים עצרתי והסתובבתי.

״יש עוד משהו שאני רוצה לדעת.״

הישות עמדה ליד הבריכה.

״שאלי.״

״אם יום אחד אחיה לנצח, האם אוכל לזכור את כל מי שאהבתי?״

היא הביטה בי ארוכות.

״אינני יודעת באיזו דרך תבחרי להתקיים. אבל זכרי דבר אחד: אהבה אינה רק מה שאת זוכרת על אדם. היא גם מה שנוכחותו שינתה בך.״

הרגשתי שוב את הדמעות בעיניי.

״ואם אשכח את פניו?״

״ייתכן שעדיין תישאי בתוכך משהו ממנו.״

עמדתי שם עוד רגע.

לא הייתה זו הבטחה שאוכל להשיב את מי שאיבדתי.

אבל הייתה בה מחשבה שלא רציתי לשכוח.

המשכתי ללכת.

היער נפתח בהדרגה, ובמרחק שוב הופיעו ענפיו העצומים של עץ הנצח.

חשבתי על כל האנשים שפגשתי בחיי.

חלקם נשארו איתי שנים רבות. אחרים חלפו בהם לזמן קצר בלבד. היו כאלה שהשפיעו עליי מבלי שידעו זאת, ואחרים שאני עצמי אולי השפעתי עליהם בלי להבחין בכך.

לפתע הבנתי שהזיכרון אינו רק הדרך שבה אנחנו שומרים את העבר.

הוא גם אחת הדרכים שבהן העבר ממשיך לעצב את העתיד.

ואולי משום כך אנחנו נושאים בתוכנו כל כך הרבה דברים שאיננו מסוגלים לזכור במילים.

הגעתי למקום שבו השביל החל לעלות במתינות.

עץ הנצח כבר נראה קרוב.

הבטתי בענפיו הרחבים ובפירות הזהובים שהאירו ביניהם.

עד עכשיו חשבתי שחיי נצח פירושם האפשרות שלא לאבד עוד זמן.

אבל אחרי שפגשתי את ישות הזמן ואת ישות הזיכרון, התחלתי להבין שהשאלה עמוקה הרבה יותר.

אם אחיה לנצח, לא רק הזמן שלי ישתנה.

גם הדרך שבה אזכור, אוהב ואבין את עצמי עשויה להשתנות.

והאם אהיה מוכנה לוותר על חלק ממה שהייתי כדי לגלות את מה שאוכל להיות?

לא ידעתי.

אבל ככל שהתקרבתי אל העץ, הבנתי דבר אחד.

אולי הפחד הגדול ביותר שלנו אינו לשכוח את העבר, אלא לא לדעת מי נהיה בלעדיו.