מחשבות שבדרך · מאת נורית רוזנבלט
פרק עשירי — ישות הגעגוע
זה קרה בבוקר, כשהאונייה חלפה סמוך לחוף שלא הכרתי.
עמדתי על הסיפון והתבוננתי ברצועת היבשה שנפרשה מולנו.
בתים קטנים עמדו לאורך המים, כביש צר התפתל ביניהם, וכמה סירות היו קשורות לרציף.
לא היה במקום הזה משהו יוצא דופן.
ובכל זאת, לא הצלחתי להסיר ממנו את העיניים.
היה בו משהו מוכר.
לא הכרתי את הבתים, לא את הרחוב ולא את האנשים שחיו שם.
מעולם לא הייתי במקום הזה.
אבל פתאום הרגשתי געגוע.
התחושה הפתיעה אותי.
איך אפשר להתגעגע למקום שלא היינו בו מעולם?
אולי החוף הזכיר לי מקום אחר.
אולי את אחד הבקרים הרחוקים שבהם עמדתי ליד הים, בתקופה אחרת של חיי.
ואולי לא היה זה המקום שאליו התגעגעתי, אלא משהו בתוכי שהתעורר למראהו.
נשענתי על המעקה והמשכתי להתבונן בחוף.
חשבתי על כך שגעגוע אינו תמיד מגיע כשאנחנו חושבים על אדם או על מקום מסוים.
לפעמים הוא מופיע דווקא ברגע שאין לו לכאורה שום קשר לעבר.
ריח מוכר, מנגינה ישנה, מילה שמישהו אומר.
ופתאום אנחנו נמצאים לרגע במקום אחר לגמרי.
⸻
ניסיתי לדמיין את הגעגוע כישות שאוכל לשוחח איתה.
אבל לא הצלחתי לתת לו פנים.
גם קול ברור לא עלה בדמיוני.
הוא הזכיר לי מנגינה שנשמעת מחדר אחר.
אפשר לזהות אותה, לפעמים אפילו להתרגש ממנה, בלי לדעת בדיוק מאין היא מגיעה.
״למה אתה מופיע דווקא כשאני לא מחפשת אותך?״ שאלתי בדמיוני.
״מתי היית רוצה שאופיע?״ השיבה המנגינה הרחוקה.
חשבתי על השאלה.
״אני לא יודעת. אולי כשאני מוכנה.״
״ואת חושבת שאפשר להתכונן לגעגוע?״
״לפעמים כן. כשאני מסתכלת בתמונות ישנות, למשל, אני יודעת שייתכן שאתגעגע. אבל כשאני עומדת מול חוף זר, אני לא מצפה לזה.״
״אולי מפני שלא החוף עצמו עורר את הגעגוע, אלא משהו שהוא הזכיר לך.״
״אבל אני אפילו לא יודעת מה.״
״לא תמיד צריך לזהות מיד את הזיכרון כדי להרגיש משהו שקשור אליו.״
הבטתי שוב אל הבתים שעל החוף.
ניסיתי להיזכר אם ראיתי פעם מקום דומה.
אולי כן.
ואולי המראה פשוט הזכיר לי תקופה שבה הייתי אדם אחר, גם אם אינני מצליחה להצביע על רגע מסוים.
⸻
״למי אנחנו באמת מתגעגעים?״ שאלתי.
״למה את מתכוונת?״
״כשאני מתגעגעת לאדם שאיננו בחיי, האם אני מתגעגעת רק אליו? או גם למי שהייתי כשהוא היה חלק מהם?״
המנגינה נמשכה בשקט.
״מה את מרגישה כשאת נזכרת באדם כזה?״
חשבתי על אנשים שאהבתי.
על שיחות, על צחוק, על רגעים קטנים שבזמן שהתרחשו נראו רגילים לחלוטין.
״אני מתגעגעת לדברים שלא אוכל לחוות איתם שוב,״ אמרתי. ״לקול שלהם. לאופן שבו היו אומרים את שמי. לפעמים אפילו לדברים שפעם הרגיזו אותי.״
״ומה עוד?״
״אני מתגעגעת גם לתחושה שהייתה לי בנוכחותם. לאופן שבו הכרנו זה את זה. יש דברים שאפשר היה לומר רק להם, מפני שהם ידעו בדיוק למה התכוונתי.״
״אז אולי כשאדם חסר לך, חסר לך גם המקום שהיה לך בחייו.״
שתקתי.
המשפט הזה נגע בי.
יש אנשים שמכירים אותנו בתקופה מסוימת של חיינו, והם היחידים שזוכרים אותנו בדיוק כפי שהיינו אז.
כשהם אינם, לפעמים נדמה שגם חלק מאותה תקופה מתרחק.
״אבל אני עדיין זוכרת,״ אמרתי.
״נכון.״
״ובכל זאת, זה שונה כשאין עוד מישהו שאפשר לחלוק איתו את הזיכרון.״
לא הייתה לי דרך פשוטה יותר להסביר את התחושה.
⸻
״יש משהו שקשה לי להבין,״ אמרתי לאחר זמן מה.
״מהו?״
״למה לפעמים אני מתגעגעת לדברים שלא היו טובים במיוחד כשהתרחשו?״
״למשל?״
״תקופות שהיו עמוסות, קשות או מבלבלות. כשאני חושבת עליהן היום, לפעמים אני מרגישה געגוע, אף שאני יודעת שלא הייתי רוצה לחזור אליהן כפי שהיו.״
״ומה את זוכרת מהן?״
״לפעמים את האנשים שהיו סביבי. לפעמים רגעים קטנים של שמחה. לפעמים את התחושה שהכול עוד היה פתוח.״
״אז אולי אינך מתגעגעת לכל התקופה, אלא לחלקים מסוימים ממנה.״
חשבתי על כך.
הזיכרון אינו מחזיר לנו את העבר בשלמותו.
הוא מחזיר רגעים.
אנחנו יכולים להיזכר ביום אחד יפה מתוך שנה קשה, ולהרגיש לרגע כאילו השנה כולה הייתה אחרת.
״אז אולי הגעגוע מטעה אותנו לפעמים,״ אמרתי.
״הוא יכול להיות מושפע מן האופן שבו את זוכרת. אבל האם זה הופך את הרגש עצמו ללא אמיתי?״
״לא.״
״אז אולי כדאי להבחין בין מה שאת מרגישה לבין הסיפור שאת מספרת לעצמך על העבר.״
אהבתי את ההבחנה הזאת.
אפשר להתגעגע לתקופה מסוימת בלי לשכוח את הקשיים שהיו בה.
ואפשר לאהוב זיכרון בלי לרצות לחיות אותו מחדש.
⸻
החוף הלך והתרחק.
יכולתי עדיין לראות את הבתים, אבל הפרטים נעשו מטושטשים.
״יש געגוע שאני מבינה עוד פחות,״ אמרתי.
״איזה?״
״געגוע לעצמי.״
המילים נשמעו לי משונות אפילו בתוך מחשבותיי.
״למה את מתכוונת?״
״לפעמים אני נזכרת באישה שהייתי לפני עשר או עשרים שנה. אני חושבת על הדברים שרצתה, על הדרך שבה ראתה את העולם, על הביטחון שהיה לה בדברים מסוימים. ואני מרגישה כלפיה געגוע.״
״היית רוצה לחזור להיות היא?״
לא עניתי מיד.
״לא בדיוק. יש דברים בחיי היום שלא הייתי מוותרת עליהם. ויש גם דברים שאני מבינה עכשיו טוב יותר.״
״אז למה את מתגעגעת?״
חשבתי על כך.
״אולי לתחושה שהיו לי עוד כל כך הרבה אפשרויות. לדברים שעדיין לא קרו, לטוב ולרע.״
״והאם לאישה שהיית אז לא היו חששות?״
״בוודאי שהיו.״
״ואת זוכרת גם אותם?״
חייכתי.
״לא תמיד. כנראה שקל לי יותר לזכור את מה שהיה יפה.״
״ומה היא הייתה חושבת עלייך היום?״
הבטתי אל האופק.
זאת הייתה שאלה שלא שאלתי את עצמי זמן רב.
״אני חושבת שהיא הייתה מופתעת,״ אמרתי. ״יש דברים שעשיתי שהיא בכלל לא הייתה מדמיינת. ויש דברים שקרו לי והיא לא הייתה מאמינה שאצליח להתמודד איתם.״
״והאם היא הייתה שמחה לפגוש אותך?״
חשבתי על כך עוד רגע.
״אני מקווה שכן.״
לא רציתי להוסיף.
⸻
״האם אתה תמיד קשור לאובדן?״ שאלתי.
״מה את חושבת?״
״לא בהכרח. אפשר להתגעגע גם לאדם חי, שנמצא רחוק. ואפשר להתגעגע למקום שאנחנו יודעים שנוכל לחזור אליו.״
״אז מה משותף לכל המצבים האלה?״
״היעדרות, אני מניחה. משהו שחשוב לנו אינו נמצא איתנו ברגע הזה.״
״ומה לגבי אדם שנמצא לידך, ובכל זאת את מתגעגעת אליו?״
הסתכלתי אל המים.
האפשרות הזאת הייתה מוכרת לי.
לפעמים אנשים נמצאים באותו בית, אפילו באותו חדר, אבל הקרבה שהייתה ביניהם השתנתה.
״זה אולי אחד הגעגועים המוזרים ביותר,״ אמרתי. ״להתגעגע למישהו שנמצא ממש מולך.״
״למה את מתגעגעת במצב כזה?״
״אולי לקשר שהיה בינינו. לשיחות שהיו פעם, לתחושה שהבנו זה את זה בלי מאמץ.״
״והאם אפשר להשיב את הקרבה הזאת?״
״לפעמים כן. לפעמים אנשים מצליחים למצוא דרך חדשה זה אל זה. אבל לפעמים הם כבר לא אותם אנשים, וגם הקשר לא יכול לחזור להיות מה שהיה.״
״אז אולי יש געגועים שאינם מבקשים להחזיר אדם, אלא מבקשים להבין מה השתנה.״
הרהרתי בכך.
לא כל געגוע הוא בקשה לחזור.
לפעמים הוא רק הדרך שלנו להכיר בכך שמשהו שהיה יקר לנו כבר אינו קיים באותה צורה.
⸻
״תגיד לי,״ שאלתי, ״האם אתה דבר טוב או רע?״
״איך הרגשת כשהופעתי הבוקר?״
״קצת עצובה, אבל גם רגועה.״
״ובפעמים אחרות?״
״לפעמים אתה כואב מאוד. יש געגועים שיכולים ללוות אדם במשך שנים.״
״והאם היית מעדיפה לא להרגיש אותם?״
חשבתי על השאלה.
היו רגעים שבהם הייתי שמחה להניח לגעגוע, אפילו לזמן קצר.
אבל לא רציתי לוותר על הזיכרונות שהוא נשא איתו.
״אני חושבת שהייתי רוצה לבחור מתי אתה מגיע,״ אמרתי.
״ואת יכולה לבחור מתי את נזכרת?״
״לא תמיד.״
״אז אולי גם בי אין לך שליטה מלאה.״
״זה ברור לי,״ אמרתי. ״אבל הייתי רוצה להבין למה לפעמים אתה נעים ולפעמים כמעט בלתי נסבל.״
״אולי מפני שלא כל היעדרות דומה לאחרת. וגם את אינך נמצאת תמיד באותו מקום בחייך.״
חשבתי על כך.
אותו זיכרון יכול לעורר בי חיוך ביום אחד ודמעות ביום אחר.
לפעמים אני מרגישה אסירת תודה על מה שהיה.
ולפעמים כל מה שאני מצליחה להרגיש הוא החוסר.
שני הדברים יכולים להתקיים יחד.
⸻
״יש עוד סוג של געגוע שאני רוצה לשאול עליו,״ אמרתי.
״אני מקשיב.״
״האם אפשר להתגעגע למשהו שעדיין לא קרה?״
״למשל?״
״למקום שמעולם לא הייתי בו. לאדם שעוד לא פגשתי. לחיים אחרים שאולי יכולתי לחיות.״
״ואת בטוחה שזה געגוע?״
״לא. אולי זאת כמיהה.״
״מה ההבדל ביניהם בעינייך?״
חשבתי לרגע.
״געגוע קשור בדרך כלל למשהו שהיה. כמיהה יכולה להיות גם למשהו שאנחנו מקווים שיהיה.״
״והאם תמיד קל להבחין ביניהם?״
״לא. במיוחד כשאני מתגעגעת לאפשרות שלא התממשה.״
נזכרתי בהחלטות שקיבלתי במהלך השנים.
בדרכים שבחרתי ובאלה שלא.
לפעמים אנחנו חושבים על חיים אחרים שהיו יכולים להיות לנו אילו היינו בוחרים אחרת.
איננו יודעים אם היו טובים יותר.
אנחנו אפילו לא יודעים כיצד היו נראים.
ובכל זאת, אפשר להרגיש צביטה קטנה כשחושבים עליהם.
״אז אולי אפשר להתגעגע גם למה שלא היה,״ אמרתי. ״לא מפני שאנחנו זוכרים אותו, אלא מפני שאנחנו מסוגלים לדמיין אותו.״
״ייתכן.״
״אבל אני לא רוצה לבלות את חיי בגעגוע לכל האפשרויות שלא בחרתי.״
״ומה את רוצה?״
״להמשיך להיות סקרנית לגבי האפשרויות שעוד פתוחות בפניי.״
נזכרתי בילדה שדמיינתי בעיר הנמל, זו שרצתה תמיד לראות מה נמצא מעבר לפינה.
חייכתי לעצמי.
⸻
כשהחוף כבר נראה כמו קו דק באופק, נשארתי לעמוד על הסיפון.
חשבתי על כל הדברים שאני מתגעגעת אליהם.
לא רק על האנשים שאינם, אלא גם על מקומות שעזבתי, על תקופות שהסתיימו, על רגעים קטנים שלא ידעתי בזמן אמת שיום אחד ארצה לחזור אליהם.
יש געגועים שמופיעים כמעט בכל יום.
אחרים יכולים להיעלם לזמן רב, ואז לחזור בעקבות ריח, תמונה או מנגינה.
״פעם חשבתי שהזמן יעלים אותך,״ אמרתי.
״ומה את חושבת היום?״
״שהוא משנה אותך. לפחות בחלק מהמקרים.״
״באיזו דרך?״
״יש דברים שפעם לא יכולתי לחשוב עליהם בלי כאב גדול. היום אני מסוגלת להיזכר בהם גם בחיוך.״
״והאם זה אומר שהם חשובים לך פחות?״
״לא. ממש לא.״
הסתכלתי על המים.
״אולי דווקא מפני שהם עדיין חשובים, אני שמחה שאני יכולה לפעמים לזכור אותם בלי שהכאב ימלא את כל המקום.״
המנגינה המדומיינת נמשכה ברקע.
לא הייתי בטוחה אם אני עדיין משוחחת עם הגעגוע, או פשוט מקשיבה למחשבות שלי.
⸻
הרוח התחזקה, וכמה נוסעים שהיו על הסיפון החלו לחזור פנימה.
נשארתי עוד מעט.
החוף כבר נעלם לגמרי.
חשבתי על כך שהמקום הזה, שלא הכרתי ושכנראה לא אראה שוב, הצליח לעורר בי כל כך הרבה זיכרונות.
אולי משום כך אני אוהבת לנסוע.
לא רק כדי לראות מקומות חדשים, אלא גם מפני שלפעמים הם מחזירים אליי חלקים מעצמי שלא חשבתי עליהם זמן רב.
״אתה עוד תחזור,״ אמרתי לגעגוע.
״כנראה,״ השיבה המנגינה.
״ואני לא תמיד אשמח לפגוש אותך.״
״אני יודע.״
״אבל אני גם לא רוצה להפסיק להרגיש.״
לא שמעתי תשובה.
עמדתי עוד רגע מול המים, והנחתי למחשבות לשקוע.
כשפניתי לחזור פנימה, עלתה בי שוב תמונת החוף הקטן שחלפנו על פניו.
הבתים, הכביש הצר, הסירות הקשורות לרציף.
לא ידעתי למה דווקא המראה הזה נגע בי.
אולי יום אחד אבין.
ואולי הוא יישאר רק זיכרון של בוקר אחד בלב ים, שבו התגעגעתי למשהו שלא הצלחתי לתת לו שם.
ירדתי מן הסיפון.
המנגינה עוד ליוותה אותי זמן מה, ואז נחלשה מעצמה.
המשך בפרק האחד־עשר: ישות השינוי
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
