הרכבת יצאה מהתחנה לפני עלות השחר.
ישבתי ליד החלון והתבוננתי בעיר שהלכה ונעלמה מאחורינו. הבניינים הגבוהים התחלפו בבתים קטנים יותר, אחריהם הופיעו שדות, עצים וכבישים צרים שליוו את מסילת הרכבת למרחק מה, לפני שהתפצלו לעבר כפרים שכנראה לעולם לא אבקר בהם.
נסענו לעבר מדינה אחרת. המסע היה אמור להימשך כמה שעות, כולל עצירה סמוך לגבול.
הבאתי איתי ספר, אבל עדיין לא פתחתי אותו.
יש משהו בנסיעה ארוכה ברכבת שאני אוהבת במיוחד. במטוס, העולם נעלם מתחת לעננים, ולפעמים הנסיעה מרגישה כמו פרק זמן שמפריד בין שני מקומות. כשאני נוהגת, תשומת הלב שלי שייכת לכביש. אבל ברכבת אני יכולה לשבת בנוחות ולהתבונן בנוף המשתנה, בלי להיות אחראית להביא אותנו לשום מקום.
באותו בוקר ריתקה אותי הבחנה פשוטה.
🔒
הפרק הזה הוא חלק מהספר המלא
«מחשבות שבדרך» מאת נורית רוזנבלט
תשלום חד־פעמי של $5.99 — גישה לכל החיים, בלי מנוי ובלי תשלומים נוספים.
אחרי התשלום, התחברו לאתר עם אותו אימייל שבו שילמתם — וכל הפרקים ייפתחו עבורכם אוטומטית.
לקניית הספר — $5.99
כבר קניתי — להתחברות