מחשבות שבדרך · מאת נורית רוזנבלט
פרק שמונה־עשר — בדרך
בערב ישבתי בבית עם אטלס ישן פתוח על השולחן.
לא חיפשתי מקום מסוים.
פשוט העברתי אצבע על המפות, כמו שמטיילים במקומות בלי לצאת מן הכיסא.
הנה הים שבו הפלגתי פעמים רבות כל כך, עד שכמעט הפסקתי לספור.
הנה ערי הנמל שבהן ירדתי מן האונייה בבוקר ויצאתי אל רחובות שלא הכרתי.
הנה מסילות רכבת שחצו מדינות שלמות, וכבישים שהתפתלו בין הרים וצוקים.
ועל המפה היו גם מקומות קטנים שלא יכולתי לזהות בלי להתקרב.
המערה שירדתי אליה.
העיירה שהבטתי עליה מלמעלה.
חוף ים המלח, שבו עמדתי פעם בנקודה הנמוכה ביותר ביבשה והסתכלתי על המים.
כל כך הרבה מקומות.
ובכל אחד מהם, בלי שתכננתי, עלתה בי מחשבה אחרת.
⸻
כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, חשבתי שאני כותבת על הישויות שדמיינתי.
על הזמן, שכעסתי עליו כשעמדתי על סיפון האונייה, ובמהלך השיחה איתו התחלתי להבין אותו מעט אחרת.
על הזיכרון, שפגשתי בחנות עתיקות בדמות אישה מבוגרת, אחרי שמצאתי תיבת תכשיטים ריקה שלא ידעתי למה רציתי לקחת הביתה.
על הפחד, השומר העייף עם צרור המפתחות, שישב לצידי בטיסה סוערת.
על המילים, שלא היו להן פנים, אבל הזכירו לי משפטים שנאמרו לפני שנים ועדיין נשארו איתי.
על ההתחלה, שהופיעה בדמות אישה צעירה בבוקר על הסיפון, וגרמה לי לחשוב כמה דברים עוד אפשר להתחיל, גם כשכבר עברנו דרך ארוכה.
על הלילה, שפגשתי בשעה 03:07 בחדר מלון בעיר זרה, כשהשקט בחוץ לא הצליח להשתיק את המחשבות.
על האהבה, בדמות אישה בגילי, ועל הזוג המבוגר שישב לא רחוק ממני, כשהאיש הושיט לאשתו צעיף עוד לפני שביקשה.
על הים, שלא היה זקוק לדמות או לקול כדי לעורר בי שאלות.
על הסקרנות, הילדה עם הנעליים המאובקות שרצה לפניי בעיר נמל ורצתה לדעת מה נמצא מעבר לפינה.
על הגעגוע, שהגיע כמו מנגינה רחוקה דווקא כשעברנו מול חוף שלא הכרתי.
ועל השינוי, שפגשתי ברחוב שלי, ליד המאפייה שנסגרה והעץ שנכרת.
ואחר כך הייתה הדרך עצמה.
שביל הקצף שהאונייה השאירה מאחוריה בערב האחרון של ההפלגה, וההבנה שכל השיחות האלה נולדו כשעברתי ממקום למקום.
⸻
אבל הספר לא הסתיים שם.
המשכתי לנסוע, והשאלות המשיכו להגיע.
ברכבת ארוכה בין מדינות חשבתי על המרחק, ועל כך שאפשר לשבת ליד אדם ולהרגיש רחוקים ממנו, או לחיות ביבשות שונות ולהרגיש קרובים מאוד.
במערה גיליתי עולם שלם מתחת לרחוב שקט, ושאלתי את עצמי כמה אנחנו באמת יודעים על מה שמסתתר מתחת לפני השטח.
בכביש הררי הבנתי שהמבט מלמעלה יכול להראות לנו תמונה רחבה יותר, אבל אינו מבטל את הקושי שבדרך עצמה.
בתחנת רכבת, בזמן שחיכיתי לנסיעה שהתעכבה, גיליתי שלא כל המחשבות שלי זקוקות לתנועה. חלקן מגיעות דווקא כשאני נאלצת לעצור.
ובמעבר גבול, מול מחסום וחותמת בדרכון, חשבתי על הגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו ועל אלה שאנחנו חוצים בלי לשים לב.
כל מקום עורר שאלה.
ולפעמים שאלה אחת הובילה אותי למחשבות שלא ידעתי שיש לי.
⸻
הבטתי באטלס וניסיתי להבין מה משותף לכל השיחות האלה.
בהתחלה חשבתי שאולי אני מחפשת תשובות לשאלות הגדולות של החיים.
למה הזמן חולף מהר כל כך.
למה אנחנו זוכרים דברים מסוימים ושוכחים אחרים.
למה אנחנו מפחדים.
למה אנחנו מתגעגעים.
איך אהבה משתנה עם השנים.
ואיך אפשר להמשיך להתחיל דברים חדשים, גם אחרי שכבר חווינו לא מעט.
אבל ככל שכתבתי, כך הבנתי שאני לא תמיד מחפשת תשובה סופית.
לפעמים אני רק רוצה להבין טוב יותר את השאלה.
היו שיחות שבהן שיניתי את דעתי.
היו כאלה שבהן לא הסכמתי עם הישות שדמיינתי.
והיו גם רגעים שבהם גיליתי שאין לי תשובה, אף על פי שחשבתי שיש לי.
אולי זאת הייתה ההפתעה הגדולה ביותר בכתיבה.
לא העובדה שהצלחתי לדמיין את הזמן, הזיכרון או הפחד מדברים איתי.
אלא העובדה שלפעמים הם אמרו בדמיוני דברים שלא ציפיתי לחשוב בעצמי.
⸻
חשבתי על האישה שהייתי כשהתחלתי לכתוב.
היא לא הייתה שונה ממני מאוד.
ובכל זאת, נדמה לי שמשהו השתנה בה במהלך הדרך.
לא הפכתי לאדם אחר.
אני עדיין דואגת לדברים שמדאיגים אותי.
עדיין מתגעגעת לאנשים ולתקופות שלא יחזרו.
עדיין כועסת לפעמים על הזמן שחולף מהר מדי.
ויש דברים שאני עדיין מפחדת לעשות.
אבל אולי אני מקשיבה מעט יותר לשאלות שעולות בי, במקום למהר להרחיק אותן.
אולי אני גם פחות ממהרת להחליט שאני כבר יודעת.
⸻
העברתי שוב את האצבע על אחת המפות.
חשבתי על מי שיקרא את הספר הזה.
אולי חלק מן השיחות יזכירו לו מחשבות שהיו לו בעצמו.
אולי הוא יחלוק עליי.
אולי שאלה שנראתה לי חשובה במיוחד לא תעניין אותו כלל, ודווקא משפט קטן יישאר איתו.
זה טבעי.
כל אחד מגיע אל המילים מתוך החיים שלו.
עם האנשים שאהב, המקומות שבהם היה והדברים שעוד לא העז לעשות.
לא כתבתי את הספר כדי להסביר איך צריך לחיות.
גם אינני בטוחה שהייתי יודעת להסביר זאת לעצמי.
כתבתי מפני שרציתי לתת מקום לשאלות שבדרך כלל חולפות בראשי ואני ממשיכה הלאה.
הפעם החלטתי לעצור לידן.
לשאול.
להקשיב למה שעולה בי.
ולכתוב.
⸻
סגרתי את האטלס.
מחר מחכה לי יום רגיל.
קניות, טלפונים, דברים שצריך לסדר.
אולי אצא להליכה בשכונה ואעבור שוב ליד המאפייה הסגורה והבניין החדש.
אולי לא יקרה שום דבר מיוחד.
ואולי אראה משהו שלא הבחנתי בו קודם.
אדם שעומד ליד חלון.
עץ שצמח במקום שלא שמתי לב אליו.
שיחה קצרה שאשמע במקרה.
אולי אחד הדברים האלה יעורר בי שאלה חדשה.
ואולי לא.
אני כבר יודעת שלא צריך לצאת להפלגה או לחצות גבול כדי שמחשבה תתחיל.
לפעמים מספיק לצאת מן הבית.
ולפעמים אפילו זה לא נחוץ.
⸻
קמתי מן השולחן וניגשתי לחלון.
הרחוב כבר החשיך.
מכונית חלפה לאט, ובאחד הבתים ממול נדלק אור.
עמדתי שם כמה רגעים.
חשבתי על כל המקומות שעוד לא הייתי בהם.
על האנשים שעוד אפגוש.
ועל השאלות שעוד לא עלו בדעתי.
לא ידעתי איזו מהן תגיע ראשונה.
והפעם גם לא ניסיתי לנחש.
כיביתי את האור בחדר והלכתי לישון.
האטלס נשאר סגור על השולחן.
מחר, כשאקום, החיים יימשכו כרגיל.
ואני מניחה שבמוקדם או במאוחר אמצא את עצמי שוב באמצע שיחה שלא תכננתי.
כי המחשבות שלי, כך גיליתי, לא ממש יודעות להישאר במקום אחד.
המשך לנספח: מחשבות שבדרך, ההתחלה
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
