תמיד אהבתי הליכות ארוכות.

לפעמים אני הולכת במשך שעות בלי יעד מסוים. אני נהנית לראות כיצד הרחובות משתנים, להבחין בבתים לא מוכרים ולאפשר למחשבות שלי לנדוד לאן שמתחשק להן.

מדהים כמה מחשבות אפשר לחשוב כשאף אחד לא מצפה ממך להספיק משהו.

באחת ההליכות האלה נזכרתי במשפט שמישהו אמר לי שנים קודם לכן.

לא הצלחתי לזכור את השיחה כולה, אבל זכרתי היכן עמדנו, את צליל קולו של האדם ואת התחושה שהמילים הותירו בי.

המשפט עצמו היה רגיל למדי. הוא לא היה הצהרה, הבטחה או משהו שהאדם שאמר אותו היה בהכרח רואה בו חשיבות מיוחדת.

🔒

הפרק הזה הוא חלק מהספר המלא

«מחשבות שבדרך» מאת נורית רוזנבלט

תשלום חד־פעמי של $5.99 — גישה לכל החיים, בלי מנוי ובלי תשלומים נוספים.
אחרי התשלום, התחברו לאתר עם אותו אימייל שבו שילמתם — וכל הפרקים ייפתחו עבורכם אוטומטית.

לקניית הספר — $5.99

כבר קניתי — להתחברות