פרק תשיעי — ישות הסקרנות

האונייה עגנה בבוקר בעיר נמל שלא הכרתי.

לא תכננתי סיור מסודר ולא הכנתי רשימה של מקומות שחייבים לראות.

רציתי פשוט לצאת וללכת.

יש משהו שאני אוהבת במיוחד בערים זרות.

את התחושה שכל רחוב יכול להוביל למקום שלא ראיתי, שכל פנייה יכולה לחשוף חנות קטנה, כיכר נסתרת או בית ישן שמספר משהו על המקום.

יצאתי מן הנמל והתחלתי ללכת.

עברתי ליד בתי קפה שכבר היו מלאים באנשים, חנויות שפתחו את דלתותיהן ורחובות שבהם שמעתי שפה שלא הכרתי.

לא מיהרתי.

בשלב מסוים הגעתי לצומת.

הדרך שממנה באתי הייתה מוכרת לי. ידעתי כיצד לחזור ממנה לנמל.

אבל מן הצד השני התחיל רחוב צר שלא ידעתי לאן הוא מוביל.

עמדתי שם לרגע.

לא היה לי שום צורך לפנות אליו.

לא חיפשתי כתובת מסוימת, לא קבעתי פגישה ולא ידעתי אם יש בו משהו מעניין.

ובכל זאת פניתי.

רק מפני שרציתי לראות מה נמצא מעבר לפינה.

⸻

הרחוב היה שקט.

היו בו חלונות ראווה קטנים, מרפסות עם עציצים וכביסה שהתייבשה בשמש.

על מדרכה צרה ישב חתול והביט בי במבט שלא הביע שום התלהבות מן האורחת החדשה.

חייכתי אליו.

הוא לא התרשם.

המשכתי ללכת והגעתי לכיכר קטנה.

במרכזה עמד עץ גדול, וסביבו כמה ספסלים. איש מבוגר ישב על אחד מהם והשליך פירורי לחם לציפורים.

לא היה שם דבר יוצא דופן.

לא מבנה מפורסם, לא נוף מרהיב, לא משהו שכנראה הייתי מוצאת במדריך טיולים.

ובכל זאת שמחתי שהגעתי.

עד לפני כמה דקות לא ידעתי שהכיכר הזאת קיימת.

חשבתי על כל הפעמים שבהן פניתי לדרך שלא הכרתי, התחלתי לקרוא על נושא שלא היה לי בו שום ידע, או נכנסתי לשיחה עם אדם זר רק מפני שמשהו בו עורר את סקרנותי.

מה גורם לנו לרצות לדעת דברים שאיננו זקוקים להם?

ולמה לפעמים עצם הגילוי משמח אותנו, גם כשהדבר שגילינו אינו משנה דבר בחיינו?

⸻

ניסיתי לדמיין את הסקרנות עצמה כישות.

הפעם הופיעה בדמיוני ילדה.

אולי בת עשר, עם שיער מעט פרוע, נעליים מאובקות ועיניים שלא הפסיקו לחפש משהו חדש.

היא הלכה כמה צעדים לפניי, נעצרה ליד חלונות, הציצה לסמטאות והסתובבה מדי פעם לבדוק שאני עדיין אחריה.

״למה את ממהרת כל כך?״ שאלתי.

״אני לא ממהרת. את הולכת לאט.״

״אני אוהבת להסתכל מסביב.״

״אז תסתכלי תוך כדי הליכה.״

צחקתי.

״ומה כל כך דחוף לך לראות?״

״את הרחוב הבא.״

״מה יש בו?״

״אני לא יודעת.״

״אז למה את רוצה להגיע אליו?״

היא הביטה בי כאילו שאלתי שאלה משונה במיוחד.

״כי אני לא יודעת.״

המשכנו ללכת.

״את יודעת,״ אמרתי, ״לא כל דבר לא מוכר הוא בהכרח מעניין.״

״נכון.״

״אז אולי נגיע לשם ונגלה שאין שום דבר מיוחד.״

״יכול להיות.״

״וזה לא יאכזב אותך?״

״קצת. ואז נוכל ללכת למקום אחר.״

הפשטות שבה אמרה זאת מצאה חן בעיניי.

⸻

״אני חושבת שאת מלווה אותי מאז שהייתי ילדה,״ אמרתי.

״כמובן.״

״אבל נדמה לי שהשתניתי מאוד מאז.״

״גם השאלות שלך השתנו.״

״למה את מתכוונת?״

״כשהיית קטנה רצית לדעת איך דברים עובדים, למה אנשים עושים דברים מסוימים ומה נמצא מאחורי דלתות סגורות. היום את עדיין שואלת שאלות, אבל חלקן מורכבות יותר.״

״למשל?״

״למה אנחנו זוכרים דברים מסוימים ושוכחים אחרים. למה הזמן מרגיש אחרת בתקופות שונות. מה גורם לאנשים לאהוב.״

חייכתי.

היא הזכירה לי את השיחות המדומיינות שכבר ניהלתי במהלך הדרך.

״אז אולי כל הספר הזה התחיל בגללך,״ אמרתי.

״אולי. אבל את זאת שהתיישבת לכתוב אותו.״

״נכון.״

״ומה היית עושה אילו לא היית סקרנית לדעת מה יענו לך הישויות שאת מדמיינת?״

חשבתי על השאלה.

״כנראה שלא הייתי כותבת את השיחות האלה.״

״אז למה את שואלת אותי מה אני עושה בחייך?״

צחקתי.

״מפני שגם לגבייך אני סקרנית.״

⸻

הגענו לקצה הכיכר.

הילדה המדומיינת כבר רצתה להמשיך, אבל אני התיישבתי על אחד הספסלים.

״חכי רגע,״ אמרתי. ״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

היא התיישבה לצידי, אם כי נראתה כאילו היא עושה לי טובה גדולה.

״מה את בעצם מחפשת?״

״דברים שאני עדיין לא יודעת.״

״אבל יש אינסוף דברים כאלה.״

״נכון.״

״אז לעולם לא תסיימי?״

״אני לא מנסה לסיים.״

הסתכלתי עליה.

״זה מעניין. רוב הדברים שאנחנו עושים מכוונים לאיזושהי מטרה. אנחנו רוצים ללמוד כדי לדעת, לעבוד כדי להשיג משהו, לנסוע כדי להגיע למקום. ואת בכלל לא מחפשת סוף.״

״למה שאחפש סוף?״

״מפני שאנשים אוהבים תשובות.״

״גם אני אוהבת תשובות.״

״אבל ברגע שאת מקבלת תשובה, את כבר מחפשת שאלה חדשה.״

״לפעמים התשובה עצמה יוצרת עוד שאלות.״

חשבתי על כך.

כמה פעמים התחלתי לקרוא על נושא אחד, וגיליתי שהוא קשור לעשרה נושאים אחרים שלא הכרתי?

לפעמים נדמה לי שככל שאני לומדת יותר, כך אני מבינה כמה דברים עדיין אינני יודעת.

״אז ידע לא בהכרח מפחית סקרנות,״ אמרתי.

״לפעמים הוא דווקא מגדיל אותה.״

⸻

האיש המבוגר שעל הספסל ממול המשיך להאכיל את הציפורים.

תהיתי אם הוא מגיע לכאן בכל בוקר.

אולי הוא גר באחד הבניינים הסמוכים. אולי הוא מכיר כל פינה בכיכר הזאת.

ואולי גם הוא הגיע לכאן במקרה, כמוני.

״יש לי שאלה על אנשים,״ אמרתי לילדה.

״איזו?״

״למה אנחנו סקרנים כל כך לגבי חיים של אחרים?״

״כי הם שונים משלנו.״

״אבל לפעמים הסקרנות הזאת חוצה גבולות.״

״איזה גבולות?״

״יש אנשים שרוצים לדעת דברים שלא שייכים להם. הם שואלים שאלות אישיות מדי, מתערבים בהחלטות של אחרים או מחפשים מידע שמישהו בחר לשמור לעצמו.״

״ואת חושבת שזאת עדיין סקרנות?״

״כן. אבל אולי סקרנות בלי מספיק התחשבות.״

היא שתקה לרגע.

״אז איך את יודעת מתי מותר לשאול?״

חשבתי על כך.

״אני לא תמיד יודעת. אולי צריך לשים לב לאדם שמולך. אם הוא רוצה לספר, אם הוא מרגיש בנוח, ואם יש בכלל סיבה לשאלה.״

״ומה אם את מאוד רוצה לדעת?״

״זה שאני רוצה לדעת לא אומר שמישהו חייב לענות לי.״

הילדה הנהנה.

״אז יש דברים שתישארי סקרנית לגביהם בלי לדעת את התשובה.״

״כנראה.״

״ואת יכולה לחיות עם זה?״

״אני חושבת שכן.״

⸻

״יש לי דוגמה טובה,״ אמרתי.

״למה?״

״לשאלה שכנראה לעולם לא אקבל עליה תשובה.״

״איזו שאלה?״

״קופסת התכשיטים שקניתי בחנות העתיקות.״

נזכרתי בקופסת העץ הקטנה, בצירים הישנים ובבטנה הדהויה.

עדיין לא ידעתי למי הייתה שייכת.

מי שמר בה תכשיטים, אם בכלל? האם הייתה מתנה? האם עברה במשפחה במשך שנים?

״היית רוצה לדעת את הסיפור שלה?״ שאלה הילדה.

״מאוד.״

״ואם היית מגלה שאין לה סיפור מיוחד? שהיא פשוט עמדה שנים בארון, עד שמישהו החליט למכור אותה?״

חשבתי על האפשרות הזאת.

״אולי הייתי מתאכזבת מעט,״ הודיתי. ״אני אוהבת לדמיין שיש מאחורי חפצים ישנים סיפורים מעניינים.״

״אבל גם חיים רגילים הם סיפור.״

הסתכלתי עליה.

״נכון,״ אמרתי. ״אולי אני פשוט רגילה לחפש משהו יוצא דופן.״

״ומה אם הדבר המעניין הוא דווקא מה שאינך יודעת?״

חייכתי.

״את מתכוונת לכך שהאפשרויות שאני מדמיינת מסקרנות אותי לא פחות מן התשובה האמיתית?״

״אולי.״

חשבתי על הקופסה.

אם הייתי יודעת בדיוק למי הייתה שייכת, אולי הייתי מפסיקה לדמיין את כל האפשרויות האחרות.

אבל מצד שני, הייתי שמחה מאוד להכיר את הסיפור האמיתי.

״אני חושבת שאני רוצה גם וגם,״ אמרתי. ״גם לדמיין וגם לדעת.״

״זה נשמע לי מתאים לך.״

⸻

קמתי מן הספסל והתחלנו ללכת לכיוון הרחוב הראשי.

״יש משהו נוסף שאני רוצה להבין,״ אמרתי.

״מה עכשיו?״

״האם סקרנות תמיד מועילה לנו?״

״לא.״

״זאת תשובה מפתיעה ממך.״

״למה?״

״מפני שחשבתי שתעודדי אותי לחקור כל דבר.״

״ואם הדבר שאת חוקרת מסוכן?״

״אז כדאי להיזהר.״

״ואם המידע שתגלי יכאיב לך?״

״זאת כבר שאלה מורכבת יותר.״

חשבתי על הפעמים שבהן רציתי לדעת משהו, אבל חששתי מן התשובה.

לפעמים הידיעה מאפשרת לנו לקבל החלטה.

ולפעמים היא משנה את האופן שבו אנחנו רואים אדם או מצב, בלי שנוכל לחזור לתחושה שהייתה לנו קודם.

״אז אולי יש שאלות שעדיף לא לשאול,״ אמרתי.

״יכול להיות.״

״אבל איך אפשר לדעת מראש?״

״לא תמיד אפשר.״

היא עצרה ליד חלון ראווה והביטה פנימה.

״את לא נותנת לי תשובה נוחה במיוחד,״ אמרתי.

״לא ביקשת תשובה נוחה. ביקשת להבין.״

⸻

המשכנו ללכת.

מדי פעם היא הצביעה על משהו שרצתה לראות, ואני מצאתי את עצמי עוצרת ומסתכלת.

שלט ישן מעל דלת.

חלון עם תריסים כחולים.

סמטה שהובילה לחצר פנימית.

דברים קטנים שבדרך כלל הייתי חולפת על פניהם בלי להקדיש להם מחשבה.

״את יודעת מה אני אוהבת בך?״ שאלתי.

״מה?״

״שאת גורמת לי לשים לב לדברים.״

״את יכולה לשים לב גם בלעדיי.״

״אולי. אבל את מזכירה לי להסתכל.״

חשבתי על כך שלפעמים אנחנו הולכים באותם רחובות במשך שנים וכבר כמעט לא רואים אותם.

אנחנו יודעים איפה נמצאת כל חנות, היכן צריך לפנות ומתי מגיעים לצומת.

הדרך נעשית מוכרת כל כך, עד שאנחנו מפסיקים להבחין בפרטים.

״האם אפשר להיות סקרנים גם לגבי דברים שכבר מכירים?״ שאלתי.

״בוודאי.״

״איך?״

״למשל, את מכירה את האנשים הקרובים אלייך כבר שנים. האם את בטוחה שאת יודעת עליהם הכול?״

״לא.״

״אז אולי יש עוד דברים שתוכלי לגלות עליהם, אם תשאלי.״

חשבתי על כך.

כמה פעמים אנחנו מניחים שאנחנו כבר יודעים מה אדם אחר חושב, מפני שאנחנו מכירים אותו זמן רב?

אולי לפעמים דווקא ההיכרות גורמת לנו להפסיק לשאול.

⸻

כבר יכולתי לראות מרחוק את הים.

״יש לי שאלה על עצמי,״ אמרתי.

״אני מקשיבה.״

״האם הסקרנות משתנה עם הגיל?״

״מה את מרגישה?״

״אני חושבת שכן. פעם רציתי לנסות הרבה דברים חדשים. היום אני עדיין רוצה ללמוד ולגלות, אבל אני בוחרת אחרת.״

״למה?״

״מפני שאני מכירה את עצמי טוב יותר. יש דברים שכבר אינני צריכה לבדוק כדי לדעת שהם לא מתאימים לי.״

״וזה מפריע לך?״

״לא. אבל לפעמים אני חוששת שאפסיק להתעניין בדברים חדשים.״

״למה את חוששת מזה?״

״מפני שאני לא רוצה להגיע למצב שבו נדמה לי שכבר ראיתי הכול, שכבר שמעתי הכול, שאין עוד מה לגלות.״

הילדה הביטה בי.

״את באמת חושבת שתראי הכול?״

צחקתי.

״ברור שלא.״

״אז למה את דואגת?״

״אולי מפני שאפשר להפסיק להתעניין גם כשיש עוד הרבה מה לראות.״

היא לא ענתה מיד.

״זה נכון,״ אמרה לבסוף.

הופתעתי מעט מן הרצינות שלה.

״ואיך אפשר למנוע את זה?״ שאלתי.

״אני לא יודעת אם אפשר להבטיח שתמיד תרגישי סקרנית. לפעמים תהיי עייפה, עסוקה או פשוט לא תרצי לגלות דבר חדש.״

״אז גם זה בסדר?״

״למה שלא יהיה?״

חשבתי על כך.

אולי לא צריך להיות סקרנים בכל רגע.

לפעמים אפשר פשוט ליהנות ממה שכבר מכירים.

⸻

הגענו לרחוב הרחב שהוביל אל הנמל.

האונייה נראתה מרחוק, גדולה ולבנה, ומסביבה נעו אנשים שחזרו מן העיר.

״אני רוצה לשאול אותך משהו אחרון,״ אמרתי לילדה.

״את אומרת את זה הרבה,״ היא צחקה.

״כנראה מפני שבכל פעם עולה לי עוד שאלה.״

״אז תשאלי.״

״מה לדעתך יקרה אם יום אחד אפסיק לשאול שאלות?״

היא חשבה לרגע.

״אולי תהיי מרוצה ממה שאת כבר יודעת.״

״ואולי פשוט אהיה עייפה.״

״יכול להיות.״

״אבל אני חושבת שהייתי מתגעגעת לתחושה הזאת,״ אמרתי. ״לרגע שבו משהו לא מוכר מעורר בי רצון להתקרב ולגלות.״

״אז אולי תזכרי אותה.״

״ואם אשכח?״

הילדה הצביעה לעבר הים.

״תראי כמה דברים יש בעולם שעוד לא ראית.״

הבטתי במים.

חשבתי על כל המקומות שעוד לא הייתי בהם, על ספרים שעדיין לא קראתי, על אנשים שלא פגשתי ועל מחשבות שעוד לא חשבתי.

לא היה לי מושג אילו מהם יגיעו אל חיי.

אבל האפשרות עצמה עוררה בי התרגשות קלה.

⸻

כשהגעתי אל הפנייה האחרונה לפני הנמל, הילדה המדומיינת כבר לא הייתה לצידי.

היא נעלמה מן המחשבות שלי כפי שהופיעה בהן, בלי שאבחין ברגע המדויק.

המשכתי ללכת לבד.

חשבתי על הרחוב הצר שבחרתי בו בתחילת הבוקר.

לא מצאתי בו שום דבר יוצא דופן.

רק כיכר קטנה, עץ גדול, כמה ציפורים ואיש מבוגר שישב על ספסל.

ובכל זאת, אילו הייתי בוחרת בדרך המוכרת, לא הייתי יודעת על קיומו.

אולי זאת אחת ההנאות הפשוטות ביותר שיש בסקרנות.

לא כל גילוי חייב לשנות את חיינו.

לפעמים מספיק לגלות שיש עוד משהו בעולם שלא הכרנו.

הגעתי אל הנמל והבטתי פעם נוספת לאחור, לעבר הרחובות שמהם באתי.

תהיתי כמה פינות אחרות בעיר הזאת לא הספקתי לראות.

לא הצטערתי על כך.

הרי תמיד יישאר משהו שלא אדע.

והמחשבה הזאת, במקום לתסכל אותי, דווקא מצאה חן בעיניי.

המשך בפרק העשירי: ישות הגעגוע

© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.