יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק שני: 07:12 — מי בוכה פה ולמה?
בשעה 07:12 דנה עמדה במטבח וחתכה מלפפון.
היא לא הייתה רעבה במיוחד, אבל אחרי לילה שבו ישנה פחות מתינוק עם כאבי שיניים, החליטה שלפחות תכניס לגוף משהו בריא.
אייל נכנס למטבח.
“בוקר טוב, אהובה.”
“בוקר טוב.”
“ישנת קצת בסוף?”
“כן. ארבעים ושבע דקות.”
“אה, יופי.”
דנה הניחה את הסכין.
“יופי?”
אייל עצר.
“לא יופי?”
“ארבעים ושבע דקות, אייל.”
“נכון.”
“אתה יודע כמה זה ארבעים ושבע דקות?”
“כן.”
“זה אפילו לא מספיק כדי לראות סרט.”
“אפשר לראות פרק של סדרה.”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה באמת רוצה להמשיך את השיחה הזאת?”
“לא.”
“יופי.”
אייל פתח את המקרר.
“יש גבינה?”
“במדף השני.”
הוא הוציא את הגבינה.
סגר את המקרר.
ואמר:
“דרך אגב, אמא שלי התקשרה אתמול. היא רוצה שנבוא אליה בשבוע הבא.”
דנה המשיכה לחתוך את המלפפון.
“בסדר.”
“היא אמרה שהיא מתגעגעת אלינו.”
“איזה חמודה.”
“ואולי נישאר לארוחת ערב.”
דנה הניחה את הסכין.
“אייל.”
“מה?”
“אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך מתגעגעת אלינו, או שאתה מנסה להודיע לי בעדינות שהוזמנו לארוחת ערב שאין לי שום רצון ללכת אליה?”
אייל הסתכל עליה.
“רק אמרתי שהיא התקשרה.”
“נכון. ואז הוספת ארוחת ערב.”
“כי היא הזמינה אותנו.”
“אז תגיד שהיא הזמינה אותנו.”
“זה מה שאמרתי.”
“לא. אמרת שהיא מתגעגעת אלינו.”
אייל חשב לרגע.
“אני יכול להתחיל מחדש?”
דנה נשמה עמוק.
“כן.”
“אמא שלי התקשרה אתמול.”
“יופי.”
“היא מתגעגעת אלינו.”
דנה הרימה את הסכין.
“אייל.”
“אני מפסיק.”
בשעה 07:19 דנה התיישבה ליד השולחן.
אייל הניח מולה צלחת עם המלפפון שחתכה.
היא הסתכלה עליו.
“תודה.”
“בשמחה.”
הוא התיישב מולה.
דנה לקחה חתיכה.
לעסה.
ואז הסתכלה עליו.
“אתה יודע מה? אני חושבת שאני קצת עצבנית היום.”
אייל הרים גבה.
“באמת?”
דנה נעצה בו מבט.
“אל תגיד את זה בטון הזה.”
“איזה טון?”
“הטון של ‘באמת? לא שמתי לב בכלל’.”
הוא הנהן.
“בסדר.”
דנה נשענה לאחור.
“זה מוזר. אני מרגישה שהכול מעצבן אותי.”
ברוכה הבאה לשינויים במצב הרוח.
“עכשיו גם אתה?”
אני רק מסביר. בתקופת המעבר למנופאוזה תנודות הורמונליות, שינה לא מספקת ועומס רגשי יכולים להשפיע על מצב הרוח. חלק מהנשים חוות יותר עצבנות, רגישות או תנודות רגשיות.
“אני לא רגישה.”
לפני דקה כמעט פתחת ועדת חקירה על ניסוח ההזמנה של חמותך.
“כי הוא לא היה ברור!”
כמובן.
אייל הסתכל עליה.
“את בסדר?”
דנה חייכה אליו.
“כן, אהוב שלי.”
הוא חייך בחזרה.
ואז אמר:
“אולי תנסי לנוח קצת היום?”
דנה הפסיקה לחייך.
“אתה אומר שאני נראית עייפה?”
“לא.”
“אז למה אתה אומר לי לנוח?”
“כי לא ישנת.”
“אני יודע שלא ישנתי!”
“בדיוק בגלל זה.”
דנה הסתכלה עליו.
ואז התחילה לצחוק.
אייל הביט בה בחשד.
“מה מצחיק?”
“אתה.”
“מה עשיתי?”
“כלום. אתה פשוט עומד פה ומנסה לשרוד.”
הוא חייך.
“זה די מדויק.”
בשעה 07:26 דנה פתחה את הטלפון.
מיכל שלחה לה סרטון.
כלב מבוגר רץ לאט לעבר חייל שחזר הביתה אחרי שנתיים.
דנה לחצה על הסרטון.
הכלב זיהה את בעליו, התחיל לקשקש בזנב וקפץ עליו בהתרגשות.
דנה חייכה.
ואז העיניים שלה התמלאו דמעות.
אייל הסתכל עליה.
“דנה?”
היא משכה באף.
“מה?”
“את בוכה?”
“לא.”
דמעה נפלה על המסך.
אייל הסתכל על הטלפון.
“מה קרה?”
“הכלב.”
“איזה כלב?”
“הוא זכר אותו!”
אייל התקרב.
“מי זכר את מי?”
“הכלב! הוא זכר את הבעלים שלו אחרי שנתיים!”
אייל הסתכל בסרטון.
“אה. חמוד.”
דנה הסתובבה אליו.
“חמוד?”
“כן.”
“זה מה שיש לך להגיד?”
“מה את רוצה שאגיד?”
“זה מרגש!”
“נכון.”
“אתה לא מתרגש?”
“אני מתרגש.”
“אז למה אתה לא בוכה?”
אייל הסתכל עליה.
“אני לא יודע.”
דנה ניגבה את העיניים.
“אתה חסר רגישות.”
אייל שתק.
הוא למד שבמצבים מסוימים שתיקה היא לא חולשה.
היא ביטוח חיים.
כעבור רגע דנה צחקה.
אייל הסתכל עליה.
“מה עכשיו?”
“אני לא מאמינה שאני בוכה בגלל כלב שאני לא מכירה.”
הוא חייך.
“גם אני לא.”
דנה צחקה עוד יותר.
ואז ניגבה שוב דמעה.
“זה כל כך מטופש.”
לא בהכרח. שינויים במצב הרוח בתקופת המעבר יכולים להיות קשורים לשינויים הורמונליים, אבל גם לחוסר שינה, למתח ולגורמים נוספים. זה לא אומר שכל תגובה רגשית היא הורמונלית.
“אז מה אני אמורה לעשות?”
קודם כול, לשים לב לדפוס. שינה מספקת, פעילות גופנית, הפחתת מתח ותמיכה מהסביבה עשויות לעזור. אם השינויים במצב הרוח משמעותיים, ממושכים או פוגעים בחיים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
דנה הסתכלה על אייל.
“אתה יודע מה? אני חושבת שאני צריכה חיבוק.”
אייל קם מיד.
“זה אני יודע לעשות.”
הוא חיבק אותה.
דנה נשענה עליו.
לרגע הכול היה נעים ושקט.
ואז אייל אמר:
“את רוצה שנאמץ כלב?”
דנה התרחקה ממנו.
“מה?!”
“סתם שאלתי.”
“יש לנו מספיק עבודה בבית!”
“בסדר.”
“מי יוציא אותו לטיול?”
“לא יודע.”
“ומי ינקה אחריו?”
“אני מניח ש…”
“ומי יקום אליו בלילה?”
אייל עצר.
דנה הסתכלה עליו.
ואז שניהם התחילו לצחוק.
“אתה מבין?” אמרה. “אני בוכה מכלב בסרטון, אבל אם תביא אחד הביתה אני אורזת לך מזוודה.”
אייל חייך.
“אז בלי כלב.”
“בלי כלב.”
הוא התיישב.
כעבור רגע שאל:
“חתול?”
דנה הרימה את המלפפון.
“אייל.”
“אני שותק.”
בשעה 07:38 דנה הרגישה שוב רגועה.
היא נשענה על הכיסא, הסתכלה על אייל וחייכה.
“אני אוהבת אותך, אתה יודע?”
הוא חייך בחזרה.
“גם אני אותך.”
“ואני יודעת שאני קצת בלתי נסבלת הבוקר.”
“קצת?”
דנה הסתכלה עליו.
אייל קפא.
“צחקתי.”
“אני יודעת.”
הוא נשם לרווחה.
ואז דנה התחילה לצחוק.
“אתה צריך לראות את הפרצוף שלך.”
“אני מפחד לדבר.”
“אתה יכול לדבר.”
“בטוחה?”
“כן.”
אייל חשב לרגע.
“אני אוהב אותך.”
דנה חייכה.
“תשובה מצוינת.”
הוא הנהן.
“אני נשאר עם המשפט הזה עד הערב.”
דנה צחקה.
הוא לומד מהר.
“כן,” חשבה, “אבל חבל שאין לו תעודת אחריות.”
השעה הייתה 07:41.
אייל עדיין היה נשוי.
דנה עדיין אהבה אותו.
והמלפפון?
הוא היה היחיד בבית שעבר את כל הבוקר בלי להגיד משהו לא במקום.
סוף פרק שני.
המשך בפרק השלישי: 08:16 — מי גנב לי את האנרגיה?
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
