יום במנופאוזה · קומדיה הורמונלית מאת נורית רוזנבלט
פרק תשיעי: 14:32 — אני לא זקנה. הרצפה פשוט התרחקה.
בשעה 14:32 דנה גילתה שיש הבדל משמעותי בין להתיישב על הספה לבין לקום ממנה.
היא גילתה את זה כשניסתה להרים את השלט שנפל לרצפה.
השלט היה במרחק שלושים סנטימטרים מכף רגלה.
פעם, לפני כמה שנים, היא הייתה מתכופפת, מרימה אותו וממשיכה בחייה.
עכשיו היא הסתכלה עליו כאילו נפל לתוך באר.
דנה רכנה קדימה.
הברך השמיעה קליק.
הגב התחתון הגיש התנגדות.
והירך הימנית הודיעה שאין לה כוונה להשתתף בפעילות.
דנה התרוממה בחזרה.
הסתכלה על השלט.
“אתה יכול להישאר שם.”
אייל נכנס לסלון.
“עם מי את מדברת?”
“עם השלט.”
“מה הוא עשה?”
“נפל.”
“ולמה את כועסת עליו?”
“כי הוא לא קם.”
אייל התכופף, הרים את השלט והגיש לה אותו.
“בבקשה.”
דנה הסתכלה עליו.
“איך עשית את זה?”
“מה?”
“התכופפת.”
אייל הביט בה בחשד.
“דנה, את בסדר?”
“כן. פשוט כואבות לי הברכיים.”
“שתיהן?”
“לא. השמאלית עוד לא קיבלה את ההודעה.”
אייל התיישב לידה.
“אולי התאמצת יותר מדי היום.”
“עשינו סיבוב במרכז הקניות, אייל. לא טיפסנו על האוורסט.”
“אבל כמעט לא ישנת.”
“נכון. כנראה שהברכיים שלי ישנו במקומי.”
דנה החליטה לקום.
היא הניחה יד על הספה, דחפה את עצמה קדימה והתרוממה בזהירות.
“אויש.”
אייל הרים את הראש.
“מה?”
“כלום.”
היא עשתה צעד.
“אח.”
“מה עכשיו?”
“כלום.”
עוד צעד.
“אוי.”
אייל הסתכל עליה.
“דנה, את משמיעה יותר קולות מהמכונית שלי כשהיא צריכה טיפול.”
דנה נעצרה.
“סליחה?”
“אני רק אומר שכל תנועה שלך מלווה באפקט קולי.”
“זה נקרא פסקול.”
“למה?”
“כדי שתדע שאני בתנועה.”
אייל חייך.
“אז את בעצם משאית שנוסעת לאחור.”
דנה הסתובבה אליו.
“אתה רוצה שאדגים לך מה קורה כשמשאית נוסעת לאחור בלי להסתכל?”
הוא הרים ידיים.
“לא. אני אוהב את הרגליים שלי.”
במטבח דנה מזגה לעצמה מים.
כשהושיטה יד לארון העליון לקחת כוס נוספת, הרגישה משיכה בכתף.
“נו, באמת!”
מה עכשיו? שאלה את עצמה.
כאבי מפרקים ושרירים יכולים להיות נפוצים בתקופת המעבר למנופאוזה.
“גם הכתף?”
גם הכתף. שינויים ברמות האסטרוגן עשויים להשפיע על תחושת הכאב ועל רקמות השריר והמפרקים. גם שינה לא טובה וחוסר פעילות יכולים להחמיר נוקשות.
“אני מתעמלת!”
נכון.
“אני עושה אימוני כוח!”
נכון.
“אני זזה כל היום!”
נכון.
“אז למה אני מרגישה כאילו מישהו פירק אותי בלילה והרכיב אותי בלי הוראות?”
כי גם אנשים פעילים יכולים לחוות את התסמינים האלה.
דנה נשענה על השיש.
“ומה עוזר?”
תנועה סדירה, חיזוק שרירים, מתיחות עדינות, חימום מקומי כשיש נוקשות, ושינה מספקת. לפעמים דווקא ישיבה ממושכת מחמירה את התחושה.
“כלומר, אם כואב לי כשאני קמה, הפתרון הוא לקום יותר?”
בהדרגה, כן. תנועה מתונה יכולה להפחית נוקשות.
“נפלא. הגוף שלי הפך למכשיר שצריך להפעיל כל כמה שעות כדי שלא ייתקע.”
לפחות אין צורך להחליף לו סוללות.
“אל תיתן להם רעיונות.”
בשעה 14:47 דנה החליטה שהיא לא מתכוונת להיכנע.
היא פרשה מזרן יוגה בסלון.
אייל הרים את עיניו מהטלפון.
“מה את עושה?”
“מתיחות.”
“עכשיו?”
“כן.”
“את לא עייפה?”
“אני עייפה מלשבת.”
“אה.”
דנה עמדה על המזרן, הרימה ידיים למעלה והתמתחה.
הכתף מחתה קלות, אבל אחרי כמה תנועות עדינות הרגישה טוב יותר.
היא סובבה את הכתפיים, הניעה את הצוואר בזהירות ואז התכופפה מעט קדימה.
אייל התבונן בה.
“זה נראה טוב.”
“תודה.”
“אולי גם אני אעשה.”
דנה הרימה את הראש.
“אתה?”
“כן. מה הבעיה?”
“שום בעיה. בוא.”
אייל קם ונעמד לידה.
“מה עושים?”
“נתחיל פשוט. תעמוד ישר, תרים ידיים ותתמתח.”
אייל הרים את הידיים.
“יפה,” אמרה דנה. “עכשיו תתכופף מעט קדימה, בלי להכריח את הגוף.”
אייל התכופף.
נשמע קול פקיעה.
דנה הזדקפה מיד.
“מה זה היה?”
אייל נשאר כפוף.
“אני חושב שזה הגב שלי.”
“כואב לך?”
“לא.”
“אז למה אתה לא מתרומם?”
“אני בודק אם אני יכול.”
דנה הסתכלה עליו.
“אייל.”
“מה?”
“תקום.”
“רגע.”
הוא הניח יד על הברך.
ואז על הברך השנייה.
ולבסוף התרומם לאט.
“יפה,” אמרה דנה. “איך היה?”
אייל נשם עמוק.
“אני חושב שאני מעדיף את הגרסה שבה רק את עושה יוגה.”
דנה חייכה.
“אתה צריך לחזק את השרירים.”
“יש לי שרירים.”
“איפה?”
אייל הניח יד על הבטן.
דנה הסתכלה על היד שלו.
“אלה לא השרירים שחיפשתי.”
הוא חייך.
“הם שם. פשוט יש עליהם שכבת הגנה.”
דנה המשיכה בתרגילים.
אייל התיישב על הספה והתבונן בה.
כעבור כמה דקות היא עברה לתרגיל על הרצפה.
שכבה על הגב, קירבה ברכיים לחזה ונשמה עמוק.
המתיחה הייתה נעימה.
הגב התחיל להשתחרר.
את רואה? לא חייבים להפסיק לזוז כשיש נוקשות. לפעמים תנועה מתונה היא בדיוק מה שעוזר.
“אני מרגישה יותר טוב.”
מצוין. רק לא להעמיס על מפרק כואב, ולהבחין בין מתיחה נעימה לכאב חד.
“אני יודעת.”
היא נשארה לשכב עוד רגע.
ואז החליטה לקום.
הסתובבה על הצד.
הניחה יד על המזרן.
ניסתה להתרומם.
הגב התחתון התנגד.
היא שינתה תנוחה.
הברך התלוננה.
דנה נשכבה בחזרה.
הסתכלה על התקרה.
“אייל.”
“כן?”
“אתה יכול לבוא רגע?”
הוא קם והתקרב.
“מה קרה?”
“אני צריכה עזרה.”
“במה?”
“בלקום.”
אייל הסתכל עליה.
“אבל את עושה יוגה.”
“נכון.”
“יוגה אמורה לעזור לגמישות.”
“נכון.”
“אז למה את לא יכולה לקום?”
דנה הסתכלה עליו.
“כי כנראה התחלתי מהשלב שבו שוכבים.”
אייל חייך.
הושיט לה יד.
היא אחזה בה.
הוא משך.
דנה התרוממה מעט.
ואז החליקה בחזרה למזרן.
שניהם נעצרו.
אייל הסתכל עליה.
דנה הסתכלה עליו.
“אתה לא מושך נכון,” אמרה.
“איך מושכים נכון?”
“עם הרגליים, לא עם הגב.”
“את רוצה שאני ארים אותך או שאעבור קורס?”
“אני רוצה שלא נצטרך להזמין אמבולנס בשביל שנינו.”
אייל נעמד יציב יותר.
דנה הסתובבה על הצד, עלתה לעמידת שש, העבירה רגל קדימה ונעזרה בספה כדי לקום.
לבסוף עמדה.
היא הרימה את הידיים בניצחון.
“הצלחתי!”
אייל מחא כפיים.
“כל הכבוד!”
דנה קדה קידה קטנה.
“אני רוצה להודות למזרן, לספה ולברך השמאלית, שלמרות חילוקי הדעות בינינו הסכימה לשתף פעולה.”
אייל מחא כפיים שוב.
“ומה איתי?”
דנה הסתכלה עליו.
“אתה היית התמיכה הרגשית.”
בשעה 15:03 דנה החליטה להכין תה.
אייל התיישב ליד שולחן האוכל.
“דנה, אני חייב להגיד לך משהו.”
“מה?”
“אני חושב שכדאי שנעשה יותר פעילות גופנית ביחד.”
דנה הסתובבה אליו.
“באמת?”
“כן.”
“אתה מוכן להתחיל להתאמן איתי?”
“בטח.”
“שלוש פעמים בשבוע?”
אייל שתק.
“פעמיים?”
הוא חשב.
“חשבתי על משהו יותר מתון.”
“כמו מה?”
“הליכה.”
“מצוין.”
“בערב.”
“נהדר.”
“עד המסעדה.”
דנה חייכה.
“וכמה רחוקה המסעדה?”
אייל חשב לרגע.
“אם נחנה קרוב, בערך עשרים מטר.”
דנה הניחה את הכפית.
“אייל, זאת לא פעילות גופנית.”
“בטח שכן. הולכים.”
“עשרים מטר!”
“ארבעים אם סופרים גם את הדרך חזרה.”
“ומה נעשה במסעדה?”
“נאכל חלבון. אמרת שחלבון חשוב לשרירים.”
דנה פרצה בצחוק.
“אתה פשוט מדהים.”
“תודה.”
“לקחת המלצה בריאותית והפכת אותה להזמנה לסטייק.”
אייל חייך.
“אני אדם מעשי.”
דנה התיישבה מולו עם כוס התה.
היא הרגישה שהנוקשות קצת השתחררה.
“אתה יודע מה?” אמרה. “אני באמת חושבת שאנחנו צריכים לעשות משהו ביחד.”
אייל חייך.
“מסעדה?”
“לא.”
“הליכה?”
“כן.”
“כמה זמן?”
“חצי שעה.”
הוא הנהן.
“בסדר.”
“כל ערב.”
הוא הפסיק להנהן.
“כל ערב?”
“כן.”
“גם כשיש משחק?”
“כן.”
“גם כשיורד גשם?”
“אם יורד גשם נעשה משהו בבית.”
אייל הסתכל עליה.
“מה למשל?”
“תרגילי כוח.”
הוא נשען לאחור.
“אני מתחיל להתגעגע לברכיים שלך.”
דנה צחקה.
“אתה יודע מה הבעיה שלך?”
“יש לי תחושה שאת עומדת לספר לי.”
“אתה חושב שפעילות גופנית היא משהו שעושים רק אם נשאר זמן.”
“לא נכון.”
“באמת?”
“אני חושב שפעילות גופנית היא משהו שעושים אם לא מוצאים חניה.”
דנה כמעט שפכה את התה מרוב צחוק.
“אייל!”
“מה? את לא יכולה להגיד שזה לא קרה לנו.”
בשעה 15:17 הם יצאו לחצר.
דנה הציעה שיתחילו בהליכה קצרה.
אייל הסכים.
הם הקיפו את החצר פעם אחת.
ואז עוד פעם.
אחרי הסיבוב השלישי אייל הסתכל עליה.
“כמה זמן עבר?”
“ארבע דקות.”
“באמת?”
“כן.”
“מרגיש יותר.”
דנה חייכה.
“זה בגלל שאתה סופר סיבובים במקום דקות.”
“אני רק מנסה להבין כמה פעמים עוד נראה את אותו עץ.”
הם המשיכו ללכת.
דנה שמה לב שהברכיים מרגישות פחות נוקשות מאשר קודם.
“אתה רואה?” אמרה. “זה עוזר.”
אייל הנהן.
“נכון.”
“גם אתה מרגיש יותר טוב?”
“כן.”
“באמת?”
“בהחלט.”
דנה חייכה אליו.
“אני גאה בך.”
אייל נעצר ליד העץ.
“יופי. אז אפשר לסיים?”
“עוד עשר דקות.”
הוא הסתכל על השמיים.
דנה המשיכה ללכת.
כעבור כמה צעדים שמה לב שהוא לא לידה.
היא הסתובבה.
אייל עמד ליד העץ, עם הטלפון ביד.
“מה אתה עושה?”
“מחפש משהו.”
“מה?”
“מסעדה במרחק הליכה.”
דנה שילבה ידיים.
“אייל!”
הוא הרים את הראש.
“מה?”
“אנחנו באמצע אימון!”
“אני יודע. אני רק רוצה שיהיה לנו יעד.”
דנה התחילה לצחוק.
“אתה לא מסוגל ללכת בלי אוכל בסוף?”
אייל חייך.
“אני מסוגל. אני פשוט לא רואה סיבה.”
בשעה 15:29 הם חזרו הביתה.
דנה הרגישה שהגוף שלה קצת יותר משוחרר.
היא שתתה מים והתיישבה על הספה.
אייל התיישב לידה.
“נו?” שאל.
“מה?”
“איך הברכיים?”
“יותר טוב.”
“הגב?”
“גם.”
“הכתף?”
“משתפרת.”
אייל חייך.
“יופי.”
דנה הסתכלה עליו.
“ואיך אתה?”
“אני בסדר.”
“בטוח?”
“כן.”
הוא ניסה להניח את הרגליים על השולחן.
עצר באמצע התנועה.
החזיר אותן לרצפה.
דנה הבחינה.
“מה קרה?”
“כלום.”
היא חייכה.
“אייל.”
“מה?”
“כואב לך משהו?”
“לא.”
הוא ניסה לשנות תנוחה.
פניו התעוותו לרגע.
דנה התחילה לחייך חיוך רחב.
“מה כואב לך?”
אייל שתק.
“אייל?”
הוא נאנח.
“הירך.”
דנה פרצה בצחוק.
“איזו ירך?”
“שתיהן.”
“מההליכה?”
“אני חושב שזה מהיוגה.”
דנה צחקה כל כך חזק שנאלצה להחזיק את הבטן.
“אייל! עשית מתיחה אחת!”
“כנראה עשיתי אותה ביסודיות.”
היא נשענה עליו.
“אתה יודע מה הכי מצחיק?”
“מה?”
“שאני זאת עם תסמיני המנופאוזה, אבל אתה זה שלא מסוגל לזוז.”
אייל הסתכל עליה.
“אני רק רוצה לציין שהצטרפתי לפעילות הזאת מרצוני החופשי.”
“נכון.”
“וזאת הייתה טעות.”
דנה צחקה.
אייל נשען לאחור ועצם עיניים.
“אני חושב שאני צריך לנוח.”
“אתה רוצה שאביא לך משהו?”
“כן.”
“מה?”
“את השלט.”
דנה הסתכלה על השלט.
הוא היה מונח על הרצפה.
בדיוק במקום שממנו הכול התחיל.
היא הסתכלה על אייל.
אייל הסתכל על השלט.
שניהם שתקו.
ואז דנה אמרה:
“אני לא מרימה אותו.”
“גם אני לא.”
דנה הנהנה.
“מצוין.”
היא הושיטה יד לטלפון.
אייל פקח עין אחת.
“מה את עושה?”
“מזמינה שלט חדש.”
“למה?”
“כזה שמופעל בקול.”
אייל חייך.
“ומה נעשה עם הישן?”
דנה הסתכלה על השלט שעל הרצפה.
“ניתן לו לנוח. הוא עבר יום קשה.”
השעה הייתה 15:34.
דנה למדה שתנועה מתונה, חיזוק שרירים והתמדה יכולים לעזור להפחית נוקשות וכאבי מפרקים.
אייל למד שמתיחה אחת לא הופכת אדם לספורטאי.
והשלט?
הוא עדיין שכב על הרצפה.
לראשונה בתולדות הבית, שני בני הזוג הסכימו שאין שום תוכנית בטלוויזיה ששווה להתכופף בשבילה.
סוף פרק תשיעי.
המשך בפרק העשירי: 15:47 — אל תיגעו בי, הרגע מרחתי!
© 2026 נורית רוזנבלט. כל הזכויות שמורות. אין להעתיק, לשכפל או להפיץ כל חלק מספר זה ללא אישור מראש ובכתב מהמחברת.
