בבוקר שלאחר פרסום התמונה התעוררה הילדה מוקדם מהרגיל. היא עדיין הייתה עייפה, והשמיכה הייתה חמימה, אבל המחשבה הראשונה שעלתה בראשה לא הייתה על היום שמחכה לה, אלא על מה שאולי קרה בזמן שישנה.

היא הושיטה יד אל השידה שליד מיטתה, מצאה את המסך המבריק והדליקה אותו.

התמונה שלה עדיין הייתה שם.

לצדה הופיעו סימנים חדשים, רבים יותר מאלה שראתה לפני שנרדמה. היא התיישבה במיטה, משכה את השמיכה אל ברכיה והתחילה לעבור עליהם בזה אחר זה.

חלק מהאנשים שהביטו בתמונה היו מוכרים לה. ילדים שלמדה איתם, חברות שלא פגשה זמן רב, אנשים שראתה לפעמים במסדרונות. אבל היו שם גם שמות שלא הכירה, ופנים שלא זכרה שראתה מעולם.

היא נעצרה ליד אחד מהם.