במשך שלושה ימים לא ענתה הילדה לשאלה שהופיעה מתחת לתמונה שלה.

בהתחלה חשבה שתשכח ממנה. הרי היו שם גם דברים אחרים שאנשים כתבו, מחמאות ושאלות פשוטות, וכמה מילים שלא הבינה מדוע מישהו טרח לכתוב. אבל דווקא המשפט הקצר ההוא נשאר במחשבותיה. היא הייתה פותחת את התמונה, קוראת אותו, עוברת למשהו אחר וחוזרת אליו כעבור זמן מה.

את באמת נראית ככה?

היא ניסתה להבין אם זו הייתה מחמאה או עלבון. אולי מי שכתב התפעל ממנה כל כך עד שהתקשה להאמין שהיא נראית כך במציאות. ואולי בדיוק להפך.

האפשרות השנייה לא מצאה חן בעיניה.

בבוקר הרביעי עמדה מול המראה והחליטה לצלם את עצמה שוב.