פרק אחד־עשר — ההבטחה שמעבר לזמן

״מפני שהיא מאמינה שאם תעזוב, לא תדעי עוד היכן למצוא אותה.״

המילים של ליארה נשארו תלויות בינינו.

סביבנו החלו תושבי העיר להתפזר. חלקם נעו בשקט אל הגשרים המוארים, אחרים נשארו ברחבה והחליפו מחשבות שלא הצלחתי לשמוע. כדור האור הגדול, שלפני רגע הופיעה בתוכו הדמות המסתורית, היה עכשיו כהה לחלוטין.

״למה היא מחכה דווקא לי?״ שאלתי.

ליארה הביטה סביבנו לפני שהשיבה.

״אני לא יודעת מה היה ביניכן. אבל אני יודעת שהיא לא הופיעה בפני איש כבר זמן רב מאוד.״

״כמה זמן?״

״כשהגעתי לעיר, כבר סיפרו עליה כאילו הייתה חלק מן ההיסטוריה.״

נזכרתי שליארה חיה כאן כשלושים ושבעה אלף שנים.

הרגשתי את המרחב סביבי מתרחב באופן מוזר. שלושים ושבעה אלף שנים היו עבורי כמעט בלתי נתפסים, ובכל זאת היה כאן סיפור שהתחיל עוד קודם.

״איך קוראים לה?״

ליארה היססה.

״אנחנו מכנים אותה השומרת האחרונה.״

״שומרת של מה?״

״איש כבר לא מסכים על כך.״

היא אחזה בידי.

״בואי איתי. יש מקום שבו נוכל לדבר בלי שכל העיר תנסה להקשיב.״

הלכתי בעקבותיה.

חצינו גשר ארוך, שהאורות שמתחתיו נעו כמו להקות דגים במים עמוקים. ככל שהתרחקנו מן הרחבה, פחתו הקולות סביבנו.

העיר נראתה שונה עכשיו.

אותם מגדלים מרהיבים, אותם גנים מרחפים ואותם מפלי מים שנעו בניגוד לכוח המשיכה, אבל משהו בתחושת הביטחון שלי התערער.

עד לפני זמן קצר חשבתי שהגעתי למקום שבו המוות אינו קיים, ולכן גם הפחדים האנושיים מאבדים מכוחם.

עכשיו הבנתי שהנצח עשוי להכיל פחדים אחרים.

ואולי גם סודות שנשמרים זמן רב מדי.

ליארה הובילה אותי אל גן קטן בקצה העיר.

הוא היה מוקף עצים בעלי גזעים לבנים ועלים כהים, ובמרכזו עמדה בריכת מים עגולה. מעליה ריחפו שלושה כדורי אור קטנים, שהאירו את המקום בגוון כחול עמוק.

ליארה ניגשה לבריכה.

״אני רוצה להראות לך משהו.״

היא כרעה לצידה והניחה את ידה על פני המים.

מעגלים התפשטו מן המקום שבו נגעה.

בתוך הבריכה הופיעה העיר.

אבל זו לא הייתה העיר שראיתי לפני רגע.

המגדלים היו נמוכים יותר. הגשרים נראו שונים. במקומות שבהם עמדו עכשיו גנים מרחפים היו משטחים רחבים וריקים.

״כך היא נראתה לפני אלפי שנים,״ אמרה.

התקרבתי.

בתוך התמונה נעו תודעות רבות.

אחת מהן משכה את תשומת ליבי.

היא נראתה כמו אישה גבוהה, עטופה באור אדמדם.

היא עמדה במרכז רחבה גדולה, וסביבה התאספו עשרות תודעות.

״זו היא?״

״כן.״

הבטתי בה.

הדמות נעה בין האחרים, נגעה בכתפיהם, שוחחה איתם. אפילו דרך התמונה יכולתי להרגיש את החום שעלה מן המפגש.

היא לא נראתה בודדה.

להפך.

היה בה משהו חי, מלא תנועה וסקרנות.

״היא הייתה אהובה מאוד,״ אמרה ליארה. ״כך מספרים.״

״מה קרה לה?״

ליארה הניעה את ידה.

התמונה השתנתה.

ראיתי אולם עצום, ובמרכזו מבנה שקוף שנראה כמו טבעת גדולה. תודעות רבות עמדו סביבו.

בתוך הטבעת נראו עולמות.

חלקם היו מכוסים מים, אחרים יערות או הרים. באחד מהם ראיתי עיר מוארת, ובאחר רק אדמה שחורה ושמיים אדומים.

״זה היה שער,״ אמרה ליארה. ״אחד המעברים העתיקים בין מרחבי הקיום.״

״לאן הוא הוביל?״

״גם אל עולמות שבהם החיים תלויים בגוף.״

הרגשתי דריכות.

״כמו כדור הארץ?״

״כן. אבל לא רק.״

הדמות האדמדמה התקרבה אל הטבעת.

לצידה הופיעה דמות נוספת.

היא הייתה בהירה יותר, כמעט כסופה.

לא יכולתי לראות את פניה.

אבל משהו בתנועתה גרם לי להתקרב אל המים.

שתי הדמויות עמדו זו מול זו.

ואז אחזו ידיים.

באותו רגע הרגשתי דקירה חדה של געגוע.

נסוגתי מן הבריכה.

״מה קרה?״ שאלה ליארה.

לא הצלחתי להשיב מיד.

התחושה הייתה חזקה כל כך, עד שלרגע רציתי לבכות.

לא ידעתי למי אני מתגעגעת.

רק הרגשתי שאיבדתי משהו.

״אני מכירה את המראה הזה,״ אמרתי לבסוף.

ליארה הביטה בי.

״מאיפה?״

״ראיתי משהו דומה במקום שבו נשמרים הזיכרונות. אבל שם לא הצלחתי לראות את הדמות השנייה.״

היא הפנתה את מבטה לבריכה.

״גם כאן אי אפשר לראות אותה בבירור.״

״למה?״

״מפני שהרישום הזה אינו שלם.״

הבטתי שוב במים.

שתי הדמויות עדיין עמדו זו מול זו.

״מי הייתה הדמות השנייה?״

ליארה שתקה.

ואז אמרה:

״יש הטוענים שהיא יצאה אל אחד העולמות הגשמיים ולא חזרה.״

״ויש הטוענים אחרת?״

״כן.״

״מה הם טוענים?״

ליארה הרימה אליי את עיניה.

״שהיא חזרה, אבל לא זכרה מי הייתה.״

לא אמרתי דבר.

בתוכי התחילו להתחבר חלקי זיכרונות.

העץ הכסוף.

הציפור.

הקול ששאל אם אני מוכנה לצאת אל החיים האנושיים.

והדמות שעמדה לצידי לפני שהכול נעלם.

רציתי להאמין שהבנתי.

אבל דווקא עכשיו, כשהאפשרות נעשתה מוחשית כל כך, נזהרתי.

״את חושבת שזו הייתי אני?״

״אני חושבת שיש סיבה לכך שהשומרת פנתה אלייך. אבל אני לא יודעת מהי.״

הבטתי שוב בבריכה.

״ואם זו באמת הייתי אני, למה לא חזרתי?״

״אולי לא יכולת. אולי לא רצית. אולי לא ידעת לאן לחזור.״

היא עצרה.

״ואולי כל הסיפור שסיפרו לנו במשך אלפי שנים שגוי.״

הערכתי את הכנות שלה.

היה משהו מפחיד בעולם שבו אפשר לשמור זיכרונות של תקופות עצומות, ובכל זאת לא לדעת בוודאות מה התרחש.

״ליארה,״ אמרתי, ״יש דבר שאני לא מבינה. אם התודעה שלי התקיימה לפני שנולדתי, ואם בחרתי לצאת לחיים אנושיים, למה הייתי צריכה לעבור את כל המסע הזה כדי לחזור?״

היא הביטה בי.

״אולי לא היית צריכה.״

״מה זאת אומרת?״

״אולי יכולת להישאר בעולם האנושי עד סוף חייך, בלי לחזור לכאן בדרך שבה חזרת.״

״אבל הציפור באה לקחת אותי.״

״נכון.״

״אז למה?״

ליארה השפילה את מבטה.

״את השאלה הזאת הייתי שואלת אותה.״

הציפור הכסופה הופיעה לפני שהספקנו לצאת מן הגן.

היא נחתה על שפת הבריכה, הביטה במים, ואז בליארה.

הראית לה את השער העתיק.

״כן,״ השיבה ליארה.

מוקדם מדי.

הרגשתי כעס.

״מתי בדיוק יהיה הזמן הנכון? אחרי שאבלה כאן עוד אלף שנים בלי להבין מה קורה סביבי?״

הציפור הפנתה אליי את ראשה.

את כועסת.

״בוודאי שאני כועסת. את יודעת דברים עליי שאני לא יודעת. את מובילה אותי ממקום למקום, וכל פעם שאני מתקרבת לתשובה, את אומרת לי לחכות.״

היא שתקה.

״אני כבר לא אותה אישה שפגשת בפרדס. בחרתי לאכול מן הפרי. נפרדתי מן הגוף שלי. אם יש משהו שאני צריכה לדעת, אני רוצה לשמוע אותו.״

הציפור הביטה בי זמן רב.

ואז ירדה מן הבריכה והתקרבה אליי.

יש סיבה לכך שלא סיפרתי לך הכול.

״איזו סיבה?״

מפני שאינני יודעת אם הזיכרונות שאת מחפשת יועילו לך או יפגעו בך.

״זו צריכה להיות ההחלטה שלי.״

היא הנידה את ראשה לאט.

כן.

הופתעתי.

זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהיא מסכימה איתי בלי להוסיף אזהרה.

אבל לפני שאספר לך מה אני יודעת, עלייך להבין דבר אחד. אינני זוכרת את כל מה שהתרחש.

״איך זה ייתכן?״

מפני שגם הזיכרון שלי אינו מושלם.

הבטתי בה.

עד עכשיו חשבתי עליה כעל ישות עתיקה שיודעת הרבה יותר ממני.

לא העליתי בדעתי שגם היא יכולה לשכוח.

אני זוכרת שהכרתי תודעה שביקשה לצאת אל החיים האנושיים. אני זוכרת את העץ הכסוף ואת השער. אני זוכרת שהייתה שם תודעה נוספת.

״השומרת?״

כן.

״ומה הייתה ההבטחה?״

הציפור השפילה את ראשה.

אינני יודעת את מילותיה.

״אבל את יודעת שהייתה הבטחה.״

אני זוכרת את הרגע שבו היא ניתנה.

הרגשתי התרגשות.

״אז תראי לי אותו.״

הציפור לא זזה.

״את יכולה לחלוק איתי את הזיכרון שלך, נכון?״

כן.

״אז בבקשה.״

ליארה התקרבה.

״כדאי שתהיי מוכנה לכך שהחוויה לא תהיה פשוטה.״

הנהנתי.

הציפור פרשה את כנפיה.

האור הכסוף שסביבן התרחב.

הגן נעלם.

מצאתי את עצמי במקום שלא הכרתי.

הוא היה רחב ושקט, אבל לא ריק.

במרחק ראיתי מבנים גבוהים, עשויים שכבות של אור שקוף. ביניהם נעו תודעות רבות, חלקן בעלות צורה ברורה ואחרות כמו עננים קטנים.

לפניי עמד העץ הכסוף.

הפעם ראיתי אותו בשלמותו.

הוא היה קטן בהרבה מעץ הנצח, אבל עלעליו הפיצו אור רך, ובין ענפיו נעו ציפורים רבות.

אחת מהן הייתה כסופה.

הכרתי אותה מיד.

אבל היא לא הייתה לבדה.

מתחת לעץ עמדו שתי דמויות.

אחת מהן הייתה עטופה באור אדמדם.

השנייה הייתה בהירה, כמעט שקופה.

התקרבתי.

הרגשתי שאני צופה במשהו שהתרחש לפני זמן רב.

אבל אז הופיעה בתוכי תחושה אחרת.

לא הייתי רק צופה.

משהו מן המתרחש היה מוכר לי באופן עמוק, כאילו הגוף שמעולם לא היה לי במקום הזה עדיין זכר את התנועה.

הדמות הבהירה הושיטה את ידה אל האדמדמה.

הן אחזו ידיים.

ואז שמעתי מחשבה.

אני רוצה לדעת איך זה מרגיש.

הדמות האדמדמה השיבה:

את יודעת איך חיים מתקיימים בגוף.

אני יודעת עליהם. אינני יודעת איך הם נחווים.

הרגשתי התרגשות מוזרה.

הדמות הבהירה המשיכה.

אני רוצה להרגיש את הזמן עובר. אני רוצה לדעת איך זה לא לזכור הכול. איך זה לא לדעת מה יקרה מחר.

האדמדמה שתקה.

ואם תשכחי גם אותי?

הדמות הבהירה התקרבה אליה.

אולי אשכח את שמך. אולי אשכח את המקום הזה. אבל אינני מאמינה שכל מה שאנחנו חולקות יכול להיעלם בלי להשאיר בי דבר.

הרגשתי את המילים כאילו הן יוצאות מתוכי.

לא ידעתי אם זו הייתה באמת אני, אבל משהו בי זיהה את הרצון הזה.

הרצון לחוות.

לא רק לדעת.

האדמדמה התרחקה מעט.

אני מפחדת.

הדמות הבהירה נגעה בפניה.

ממה?

שתגלי עולם שלם, תאהבי בו אחרים, ולא תרצי לחזור.

השתררה שתיקה ארוכה.

ואז הדמות הבהירה אמרה:

אם אחזור, אחפש אותך.

האדמדמה הביטה בה.

ואם לא תזכרי?

אז אצטרך ללמוד להכיר אותך מחדש.

לרגע הרגשתי חום עצום.

הדמות האדמדמה התקרבה, ושתי הדמויות התאחדו במעין חיבוק של אור.

לא יכולתי לדעת אם הקשר ביניהן היה דומה לאהבה אנושית.

אבל הרגשתי בו קרבה עמוקה.

שתי תודעות שהכירו זו את זו מעבר למילים.

ואז נשמע קול נוסף.

הגיע הזמן.

הציפור הכסופה עמדה על הענף הנמוך.

הדמות הבהירה הסתובבה אליה.

אני מוכנה.

האדמדמה אחזה בידה.

הבטיחי לי דבר אחד.

הדמות הבהירה חזרה להביט בה.

מה?

שאם תחזרי ולא תזכרי אותי, לא תחשבי שהזרות בינינו מוכיחה שמעולם לא הכרנו.

הדמות הבהירה שתקה.

ואז השיבה:

אני מבטיחה שאקשיב לפני שאחליט.

האור סביבן התחזק.

הדמות האדמדמה הוסיפה:

ואני מבטיחה שלא אכפה עלייך את הזיכרון שלי. גם אם תבחרי לא להכיר אותי שוב.

הרגשתי רעד.

זו לא הייתה ההבטחה שציפיתי לשמוע.

לא הבטחה שלא להיפרד לעולם.

לא הבטחה לחזור בכל מחיר.

אלא הבטחה להניח לאחר להיות חופשי, גם כשהחופש הזה עלול להכאיב.

הדמות הבהירה התרחקה.

הציפור הכסופה פרשה את כנפיה.

ומעבר לעץ נפתח שער.

בתוכו ראיתי שמיים כחולים.

ים.

ערים.

אנשים.

הדמות הבהירה עמדה לפניו.

היא הסתובבה פעם נוספת.

האדמדמה נשארה ליד העץ.

לרגע חשבתי שהבהירה תחזור אליה.

אבל היא לא חזרה.

היא נכנסה אל השער.

האור נסגר.

והדמות האדמדמה נשארה לבדה.

חזרתי אל הגן.

ליארה עמדה לצידי.

הציפור הכסופה ישבה על שפת הבריכה.

לא הצלחתי לדבר.

הזיכרון עדיין היה חי בתוכי.

הרגשתי את החום שבין שתי הדמויות, את הפחד מן הפרידה ואת הרצון לצאת אל חיים לא מוכרים.

אבל יותר מכול נשארו איתי המילים האחרונות.

אני מבטיחה שאקשיב לפני שאחליט.

הבטתי בציפור.

״זו הייתה אני?״

היא שתקה לרגע.

אני מאמינה שכן.

״אבל את לא יודעת בוודאות.״

לא.

הרגשתי אכזבה.

ובכל זאת, משהו בזיכרון נראה לי אמיתי יותר מכל מה שראיתי קודם.

״למה היא אמרה שהבטחתי לא להשאיר אותה?״

הציפור הביטה בי.

ייתכן שכך היא זוכרת את ההבטחה.

״אבל זה לא מה ששמעתי.״

נכון.

הבטתי בבריכה.

חשבתי על ישות הזיכרון.

על כך שזיכרונות אינם תמיד משמרים את מה שקרה, אלא גם את המשמעות שנתנו לו במשך השנים.

אולי במשך אלפי שנים הפכה הבטחה להקשיב להבטחה לחזור.

אולי הגעגוע שינה את הזיכרון.

אבל אם כך, מדוע הדמות עדיין מחכה?

״אני רוצה לפגוש אותה,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי בבהלה.

״עכשיו?״

״כן.״

״את עדיין לא יודעת כיצד להגן על גבולות התודעה שלך.״

״אז אלמד.״

הציפור התקרבה.

את לא חייבת ללכת אליה.

״אני יודעת.״

ההבטחה אינה מחייבת אותך לבחור בקשר שאינך רוצה בו.

״אני יודעת גם את זה.״

הבטתי בהן.

״אבל היא מחכה שם במשך זמן שאני אפילו לא מסוגלת לדמיין. ואם יש אפשרות שהכרתי אותה, אני רוצה לשמוע מה יש לה לומר.״

ליארה השפילה את מבטה.

״את מזכירה לי מישהי,״ אמרה.

״מי?״

היא חייכה בעצב.

״אותי, לפני הרבה מאוד שנים.״

החלטנו שלא נצא מיד.

ליארה התעקשה שאלמד תחילה כיצד להבחין בין מחשבותיי לבין מחשבות שמגיעות אליי מתודעות אחרות.

היא הובילה אותי אל חדר קטן בביתה.

החדר היה ריק כמעט לחלוטין.

במרכזו עמדו שני כיסאות.

התיישבנו זו מול זו.

״עצמי את עינייך,״ אמרה.

עשיתי כדבריה.

״עכשיו חשבי על משהו שמוכר לך היטב.״

חשבתי על הים.

על חוף שבו נהגתי ללכת.

על ריח המלח, על החול החמים ועל הגלים.

״את רואה אותו?״

״כן.״

״ועכשיו אני אשלח אלייך מחשבה משלי. אל תנסי לעצור אותה. רק שימי לב שהיא אינה שלך.״

לרגע לא קרה דבר.

ואז הופיעה בתוכי תמונה של הר מושלג.

הוא היה גבוה מאוד, ומעליו נראו שני ירחים.

ידעתי שמעולם לא ראיתי אותו.

אבל יכולתי לחוש את הקור, את הרוח ואת היופי שבמראה.

״זו המחשבה שלך,״ אמרתי.

״נכון.״

״איך ידעתי?״

״מפני שלא ניסית להפוך אותה לחלק מן הזיכרון שלך.״

היא חייכה.

״עכשיו נעשה משהו קשה יותר.״

התמונה השתנתה.

ראיתי בית.

בית מוכר.

הבית שלי.

לרגע הרגשתי התרגשות.

״זה הבית שלי.״

״כן.״

״אבל את לא מכירה אותו.״

״נכון.״

הבטתי בתמונה.

היא הייתה כמעט מדויקת.

אבל משהו בה היה שונה.

על השולחן עמדה קערה שלא הייתה שם בזיכרון שלי.

״הוספת משהו,״ אמרתי.

״כן.״

״למה?״

״כדי שתראי עד כמה קל לערבב בין דבר שאת זוכרת לבין דבר שמגיע מבחוץ.״

היא הסירה את התמונה.

פתחתי את עיניי.

הרגשתי אי־נוחות.

״אז מישהו יכול לשנות את הזיכרונות שלי?״

״מישהו יכול לנסות להשפיע על הדרך שבה את חווה אותם. אבל ככל שתכירי טוב יותר את תודעתך, יהיה לך קל יותר לזהות את ההשפעה.״

חשבתי על השומרת.

על הבדידות שלה.

על הכאב ששמעתי בקולה.

האם הרגשתי את הכאב שלה באמת, או שהיא גרמה לי להרגיש אותו?

האם יש בכלל דרך פשוטה להבחין בין השניים?

״ומה אם מישהו לא מתכוון לפגוע בי?״ שאלתי. ״מה אם הוא פשוט מאמין כל כך בזיכרון שלו, עד שאני מתחילה להרגיש שהוא גם שלי?״

ליארה הביטה בי ברצינות.

״זו אחת הסיבות שגבולות חשובים גם בין מי שאוהבים זה את זה.״

המשכנו לתרגל.

ליארה שלחה אליי תמונות, תחושות ומחשבות.

לפעמים זיהיתי אותן מיד.

לפעמים התבלבלתי.

באחד הניסיונות היא שלחה אליי תחושת שמחה חזקה כל כך, עד שהתחלתי לצחוק בלי לדעת מדוע.

בניסיון אחר הרגשתי פחד, ולרגע רציתי לברוח מן החדר.

״זה לא הוגן,״ אמרתי.

״נכון,״ השיבה. ״ולכן אני עושה את זה רק מפני שהסכמת.״

הבטתי בה.

״ואם אבקש שתפסיקי?״

״אפסיק.״

״מיד?״

״מיד.״

חשבתי על ההבטחה העתיקה.

אני מבטיחה שאקשיב לפני שאחליט.

אולי גם אז, לפני שיצאתי לחיים האנושיים, הבנתי משהו על חופש ועל אהבה.

אולי לא רציתי להבטיח דבר שלא אוכל לקיים.

אבל האם מי שנשארה מאחור הבינה זאת באותה דרך?

כשיצאנו מן החדר, העיר הייתה שקטה.

האורות מעל הגשרים נעו באיטיות, ובמרחק נשמעה מוזיקה חלשה.

ליארה עמדה ליד החלון.

״יש משהו שלא סיפרתי לך,״ אמרה.

הסתובבתי אליה.

״מה?״

״לפני שנים רבות ניסיתי להגיע אל השומרת.״

הופתעתי.

״למה?״

״מפני שרציתי להבין מדוע היא בחרה להישאר לבדה.״

״והצלחת?״

״הגעתי עד גבול המרחב שלה.״

״מה קרה שם?״

ליארה שתקה.

ואז התקרבה אליי.

״שמעתי אותה שרה.״

הרגשתי צמרמורת.

״איזה שיר?״

״מנגינה עתיקה. לא הכרתי את המילים. אבל הרגשתי שהן נושאות געגוע גדול.״

נזכרתי במערה.

בקולות.

ביצורים המכונפים שריחפו מעליי.

״גם אני שמעתי שירה כזאת,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי בחדות.

״איפה?״

סיפרתי לה על המערה שמתחת לעץ הנצח.

על הלחישות שהפכו לשירים.

על התפילות שנשמרו בין הקירות.

ועל הסולם המוזהב שהוביל אותי אל העץ.

ככל שסיפרתי, פניה השתנו.

״מה קרה?״ שאלתי.

היא לא השיבה מיד.

״ליארה?״

״המערה הזאת,״ אמרה לבסוף, ״אינה מופיעה בשום תיאור של עץ הנצח שאני מכירה.״

״אבל הייתי שם.״

״אני מאמינה לך.״

היא התקרבה לחלון והביטה אל העיר.

״יש סיפור עתיק על מעבר שנפתח רק בפני מי שנושאים בתוכם זיכרון מסוים.״

הרגשתי דריכות.

״איזה זיכרון?״

״אינני יודעת. במשך שנים חשבתי שזה רק סיפור.״

הבטתי בה.

״את חושבת שהמערה קשורה לשומרת?״

״ייתכן.״

נזכרתי ביצורים המכונפים.

בדרך שבה אחד מהם עבר לידי וגרם לי לחוות זיכרון שלא היה שלי.

ופתאום עלתה בי מחשבה.

״אולי המערה לא הייתה רק מעבר אל העץ.״

ליארה הסתובבה.

״למה את מתכוונת?״

״אולי היא ניסתה להראות לי משהו.״

נזכרתי בשירים.

בתפילות.

בכמיהה של יצורים מעולמות שונים.

במילים שנשאו את משא הדורות.

״אולי כל מה ששמעתי שם היה קשור למי שמחכה לי.״

ליארה הביטה בי זמן רב.

״אם כך,״ אמרה, ״ייתכן שהשומרת ניסתה להגיע אלייך עוד לפני שנגסת בפרי.״

הרגשתי את משמעות הדברים.

אם זה נכון, ייתכן שהמפגש בינינו לא התחיל בעיר התודעות.

אולי היא ידעה שאני מתקרבת לעץ.

אולי היא הרגישה את בואי עוד לפני שאני ידעתי מי היא.

באותו רגע נשמע קול.

לא מבחוץ.

מתוך תודעתי.

את מתחילה להיזכר.

קפאתי.

ליארה הבחינה מיד בשינוי.

״מה קרה?״

הקול נשמע שוב.

אבל את עדיין מחפשת את הזיכרון במקום הלא נכון.

הרגשתי את נוכחותה.

השומרת.

היא לא הופיעה מולי.

לא ראיתי אור אדום.

רק שמעתי את מחשבתה.

ליארה התקרבה.

״מישהו פונה אלייך?״

הנהנתי.

״היא.״

פניה של ליארה נעשו רציניות.

״אל תעני לפני שתבחרי אם את רוצה בקשר הזה.״

נזכרתי בתרגול.

ניסיתי להבחין בין מחשבותיי לבין הנוכחות האחרת.

היא הייתה רחוקה, אבל ברורה.

לא הרגשתי שהיא מנסה להשתלט עליי.

היא המתינה.

הפניתי אליה מחשבה.

אני שומעת אותך.

לרגע לא הייתה תשובה.

ואז הרגשתי משהו שלא ציפיתי לו.

הקלה.

כאילו יצור שחיכה זמן רב מאוד שמע סוף סוף קול מוכר.

חשבתי שלא תרצי לשמוע אותי.

אני רוצה להבין מי את.

השתררה שתיקה.

ואז היא השיבה:

גם אני רוצה לדעת מי נעשית.

הרגשתי את המילים עמוק בתוכי.

לא הייתה בהן דרישה.

לא כעס.

רק סקרנות עצובה.

אני לא זוכרת אותך, אמרתי.

אני יודעת.

ואני לא יכולה להבטיח שאזכור.

גם את זה אני יודעת.

לרגע הרגשתי שאנחנו עומדות זו מול זו, אף שהפריד בינינו מרחק שלא ידעתי למדוד.

ואז שאלתי:

למה נשארת שם כל כך הרבה זמן?

השתיקה שהתארכה הייתה שונה מכל שתיקה שהכרתי.

הרגשתי שבתוכה נעו זיכרונות רבים.

לבסוף הגיעה תשובה.

מפני שבהתחלה חשבתי שאת תחזרי מהר.

הרגשתי כאב.

ואחר כך?

אחר כך כבר לא ידעתי איך לעזוב.

עצמתי את עיניי.

לרגע ראיתי את הדמות האדמדמה עומדת ליד העץ הכסוף.

מחכה.

ימים חולפים.

שנים.

עולמות משתנים.

תודעות באות והולכות.

והיא נשארת.

אבל עכשיו את כאן, אמרתי.

הרגשתי ממנה תנועה עדינה.

כן.

אז אולי את יכולה לצאת.

השתררה שתיקה.

ואז היא אמרה:

אני מפחדת.

הופתעתי.

ממה?

שאם אצא, אגלה שהמקום שחיכיתי בו היה הדבר האחרון שעוד קשר אותי אל מי שהיית.

הרגשתי את משמעות המילים.

היא לא פחדה רק לאבד אותי.

היא פחדה לאבד גם את הזיכרון של עצמה כפי שהייתה לפני הפרידה.

חשבתי על ארן, שבחר לשמור על קמטיו.

על מירה, שיצרה לעצמה בית ומטבח כדי להרגיש קרובה לחיים שהשאירה מאחור.

ועל השומרת, שנשארה במקום אחד במשך תקופה עצומה, אולי מפני ששם עוד יכלה להרגיש שהעבר לא הסתיים.

אני לא יודעת מי הייתי אז, אמרתי. אבל אני כאן עכשיו.

הרגשתי את תשומת ליבה מתקרבת.

האם תבואי?

הבטתי בליארה.

היא עמדה לצידי, ממתינה.

לא ניסתה להחליט במקומי.

הפניתי את מחשבתי אל השומרת.

כן. אבל אני רוצה שניפגש בלי שתנסי לגרום לי לזכור דבר שאינני זוכרת.

הגיעה תשובה מיידית.

אני מסכימה.

וגם אם אגלה שלא הייתי מי שאת חושבת שהייתי?

הפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר.

ואז שמעתי:

אז אצטרך ללמוד להכיר אותך כפי שאת.

הרגשתי הקלה.

לא ידעתי אם היא תצליח לקיים את ההבטחה.

אבל לפחות עכשיו הייתה בינינו אפשרות להתחיל מחדש.

הקשר נחלש.

לפני שנעלם, היא שלחה אליי מחשבה אחרונה.

יש דבר אחד שעלייך לדעת לפני שתגיעי.

המתנתי.

אני לא היחידה שחיכתה לשובך.

ואז נעלמה.

פתחתי את עיניי.

ליארה הביטה בי.

״מה היא אמרה?״

סיפרתי לה.

כשהגעתי למשפט האחרון, ראיתי את פניה משתנות.

״מה זאת אומרת שהיא לא היחידה?״ שאלה.

״אני לא יודעת.״

היא פנתה אל החלון.

בחוץ המשיכו אורות העיר לנוע בשלווה.

אבל ליארה נראתה מודאגת.

״יש משהו שאת יודעת?״ שאלתי.

היא לא השיבה מיד.

ואז אמרה:

״בעיר הזאת יש תודעות עתיקות מאוד. חלקן הכירו את השערים עוד לפני שהעיר נבנתה כפי שהיא היום.״

״ומה הקשר אליי?״

״אם באמת היית כאן לפני חייך האנושיים, ייתכן שיש מי שזוכרים אותך.״

״אז למה אף אחד לא פנה אליי?״

ליארה הביטה בי.

״אולי מפני שהם לא בטוחים שזו את.״

״ואולי?״

היא היססה.

״אולי מפני שהם מעדיפים שלא תיזכרי.״

הרגשתי את המילים מתיישבות בתוכי.

לראשונה עלתה בי אפשרות מטרידה.

עד עכשיו חשבתי שהעבר שלי נשכח ממני בגלל המעבר אל החיים האנושיים.

אבל מה אם היו דברים שלא נועדו להישכח?

ומה אם מישהו אחר רצה שלא אזכור אותם?

הבטתי אל העיר.

אל אלפי האורות, הגשרים והמגדלים.

היא נראתה שלווה ויפה כפי שנראתה כשהגעתי.

אבל עכשיו ידעתי שמתחת ליופייה קיימים סיפורים עתיקים, קשרים שנקטעו וזיכרונות שאינם מסופרים.

ליארה התקרבה אליי.

״נלך אל השומרת,״ אמרה. ״אבל לא לבד.״

״מי יבוא איתנו?״

״מישהו שמכיר את הדרך.״

״מי?״

היא הביטה בי.

״ארן.״

נזכרתי באיש המבוגר שישב ליד הנהר.

״אבל הוא אמר שהתעייף מן החיפוש.״

״נכון.״

״אז למה שיסכים?״

ליארה שתקה לרגע.

״מפני שלפני שנים רבות, כשהוא עדיין חקר את העולמות, הוא היה האחרון שניסה להגיע אל השומרת.״

״והוא הצליח?״

״הוא חזר.״

״מה הוא מצא שם?״

ליארה הביטה אל החלון.

״הוא מעולם לא סיפר.״

יצאנו אל הרחוב.

האור בעיר הלך והעמיק, והגשרים נראו עכשיו כמו נהרות דקים של כוכבים.

הלכנו לעבר הנהר שבו פגשתי את ארן.

בדרך חשבתי על השומרת.

על ההבטחה.

על האפשרות שהכרתי אותה לפני שנולדתי.

אבל מחשבה אחת חזרה והטרידה אותי.

אם באמת יצאתי מרצוני אל החיים האנושיים, ואם ידעתי שאשכח את העולם הזה, מדוע בחרתי לעשות זאת?

האם רציתי לחוות את החיים בגוף מתוך סקרנות בלבד?

או שהייתה סיבה עמוקה יותר?

הגענו אל הנהר.

ארן ישב על אותו ספסל.

הוא הביט במים, כאילו לא זז ממקומו מאז שדיברנו.

ליארה נעצרה מולו.

״אנחנו צריכות את עזרתך.״

ארן לא הרים את ראשו.

״לא.״

הופתעתי.

״עוד לא שמעת במה מדובר,״ אמרתי.

״שמעתי מספיק.״

הוא הביט בליארה.

״העיר כולה מדברת על האור האדום.״

ליארה התיישבה לידו.

״היא רוצה לפגוש את השומרת.״

ארן עצם את עיניו.

לרגע נראה היה שהוא עומד לקום ולהתרחק.

אבל הוא נשאר במקומו.

״למה?״ שאל אותי.

״מפני שהיא טוענת שהכרנו לפני שנולדתי.״

הוא הביט בי.

״ואת מאמינה לה?״

״אני לא יודעת.״

״טוב.״

הוא החזיר את מבטו לנהר.

״אז אל תלכי.״

״למה?״

״מפני שיש מקומות שאפשר לצאת מהם בלי להביא איתך דבר, ויש מקומות שמשנים את הדרך שבה את מבינה את כל מה שהיית.״

התיישבתי לצידו.

״אני כבר השתניתי.״

״לא כמו שאת חושבת.״

הבטתי בו.

״היית שם?״

הוא שתק.

״ליארה אמרה שניסית להגיע אליה.״

ארן הניח את שתי ידיו על ברכיו.

״כן.״

״מה ראית?״

הוא הביט בי זמן רב.

ואז שאל:

״את זוכרת את הפעם הראשונה שבה החזקת את אחד מילדייך?״

הופתעתי מן השאלה.

״בוודאי.״

״את זוכרת את פניו?״

״כן.״

״ואת התחושה?״

הרגשתי את הזיכרון עולה בי.

המשקל הקטן בזרועותיי.

החום.

הפחד העדין להחזיק יצור כל כך שברירי.

האהבה העצומה.

״כן,״ לחשתי.

ארן הנהן.

״עכשיו דמייני שמישהו יוכל להיכנס אל הזיכרון הזה, לחוות אותו כאילו היה שלו, ואז לומר לך שהוא היה שם במקומך.״

הבטתי בו.

״זה בלתי אפשרי.״

״כאן, החוויה עצמה אינה תמיד הוכחה למקורה.״

נזכרתי בתרגול עם ליארה.

״אני יודעת.״

״לא,״ אמר ארן בשקט. ״את רק מתחילה לדעת.״

הוא קם.

״כשהגעתי אל השומרת, היא הראתה לי זיכרון.״

הבטתי בו בדריכות.

״איזה זיכרון?״

הוא השפיל את מבטו.

״ראיתי את אשתי.״

הרגשתי צמרמורת.

״האישה שחיפשת?״

״כן.״

״היא הייתה שם?״

ארן הניד בראשו.

״אינני יודע.״

הוא הביט במים.

״ראיתי אותה עומדת מולי. שמעתי את קולה. הרגשתי את ידה. היא ידעה דברים שרק שנינו ידענו.״

״אז אולי זו באמת הייתה היא.״

״אולי.״

הוא שתק.

״אבל כשניסיתי להתקרב, היא אמרה לי דבר שאשתי מעולם לא הייתה אומרת.״

״מה?״

ארן הביט בי.

״היא ביקשה שאשכח את כל מה שהיה לפני שפגשתי אותה.״

הרגשתי אי־נוחות.

״למה?״

״כדי שנוכל להיות יחד בלי כאב. בלי געגוע. בלי שום דבר שיפריד בינינו.״

הוא חייך חיוך עצוב.

״אבל אשתי אהבה אותי גם בגלל מי שהייתי לפני שהכרתי אותה. היא מעולם לא ביקשה למחוק חלק מחיי.״

שתקתי.

״אז הבנתי שאינני יודע אם אני עומד מול התודעה שלה, מול זיכרון, או מול משהו שנוצר מן הגעגוע שלי.״

״ומה עשית?״

״עזבתי.״

הוא הביט בי.

״מאז לא חזרתי.״

עמדנו שלושתנו בשקט.

ואז ארן פנה אליי.

״אם את רוצה לפגוש את השומרת, אני אבוא איתך.״

הופתעתי.

״אבל הרגע אמרת שלא כדאי לי ללכת.״

״נכון.״

״אז למה שינית את דעתך?״

הוא הביט אל הנהר.

״מפני שכשהייתי שם, ברחתי לפני שהבנתי מה ראיתי. אולי הגיע הזמן שאחזור בלי לחפש את אשתי בכל דמות שמופיעה מולי.״

ליארה חייכה אליו.

״ידעתי שתסכים.״

״אל תהיי כל כך מרוצה מעצמך,״ השיב.

לרגע שלושתנו חייכנו.

אבל אז ארן נעשה רציני.

״יש דבר אחד שעליכן לדעת.״

הבטנו בו.

״המקום שבו נמצאת השומרת אינו כלא. הוא נוצר מתוך תודעתה, והוא מגיב לכל מי שנכנס אליו.״

״מה זאת אומרת?״ שאלתי.

״הוא עשוי להראות לך את מה שאת מתגעגעת אליו יותר מכול. את מה שאת מפחדת ממנו. לפעמים גם את מה שאת מאמינה שאת ראויה לקבל.״

הרגשתי את משמעות דבריו.

״אז איך נדע מה אמיתי?״

ארן הביט בי.

״לא תמיד נדע.״

הוא עצר.

״אבל נוכל להחליט שלא לקבל כל מראה כתשובה.״

יצאנו מן העיר דרך שער שלא הבחנתי בו קודם.

מעבר לו נפרש מרחב שקט, מלא ערפל כהה.

ליארה הלכה לצידי, וארן הוביל אותנו.

לא היו כאן גשרים או מבנים.

רק אורות רחוקים שנעו באיטיות.

הרגשתי שהעיר מתרחקת מאחורינו.

לרגע עלתה בי מחשבה לחזור.

הייתי כאן זמן קצר כל כך.

עוד לא הספקתי להכיר את המקום, ללמוד כיצד חיים בו או להבין את היכולות החדשות שלי.

אבל משהו משך אותי קדימה.

לא רק הסקרנות.

גם הרצון לפגוש את מי שחיכתה לי.

אולי במשך אלפי שנים.

ואולי במשך זמן ארוך הרבה יותר.

הערפל סביבנו הלך והתעבה.

ואז ראיתי אור אדום.

הוא הופיע במרחק, קטן וחלש.

ככל שהתקרבנו, הלך וגדל.

לבסוף נגלה לפנינו מרחב עצום, שבמרכזו עמד בית קטן.

לא ארמון.

לא מקדש.

בית פשוט.

קירותיו היו עשויים אבן בהירה, ועל גגו צמחו פרחים אדומים.

לידו עמד עץ כסוף.

נעצרתי.

הכרתי אותו.

לא רק מן הזיכרון שראיתי.

הרגשתי שאני מכירה את המקום.

הבית.

העץ.

האור.

ארן הסתובב אליי.

״מכאן תצטרכי להחליט בעצמך אם להיכנס.״

הבטתי בדלת.

היא הייתה פתוחה מעט.

מתוכה בקע אור חמים.

ואז שמעתי קול.

לא מחשבה.

קול ממש.

קול של אישה.

היא שרה בשקט.

המנגינה הייתה מוכרת.

אותה מנגינה ששמעתי במערה שמתחת לעץ הנצח.

הרגשתי צמרמורת.

התקרבתי אל הבית.

ליארה וארן נשארו מאחור.

הנחתי את ידי על הדלת.

לרגע היססתי.

ואז דחפתי אותה.

החדר היה קטן.

במרכזו עמד שולחן עץ.

עליו היו מונחות שתי כוסות.

ליד החלון ישבה אישה.

שערה היה ארוך וכהה, ופניה נראו אנושיות לחלוטין.

היא לא הייתה עטופה באור אדום.

לא נראתה עתיקה או מאיימת.

היא פשוט ישבה שם, והביטה החוצה.

כשנכנסתי, היא הפסיקה לשיר.

לאט הסתובבה אליי.

עיניה התמלאו דמעות.

היא קמה.

לרגע חשבתי שתרוץ אליי.

אבל היא נשארה במקומה.

״שלום,״ אמרה.

הקול שלה היה עדין.

הרגשתי משהו עמוק בתוכי נע.

לא זיכרון ברור.

רק תחושה של קרבה.

״שלום,״ השבתי.

היא חייכה חיוך קטן.

״את נראית אחרת.״

הבטתי בה.

״גם את.״

היא צחקה בשקט.

״את לא יודעת איך נראיתי.״

״נכון.״

היא התקרבה אל השולחן.

״הכנתי לנו מקום לשבת.״

הבטתי בשתי הכוסות.

״את מחכה לי הרבה זמן?״

היא הביטה בכיסא הריק.

״כן.״

התיישבתי.

היא התיישבה מולי.

לרגע לא אמרנו דבר.

הרגשתי את תשומת ליבה מופנית אליי, אבל היא לא ניסתה להיכנס למחשבותיי.

הערכתי זאת.

״אני לא זוכרת אותך,״ אמרתי.

היא הנהנה.

״אני יודעת.״

״ואני לא יודעת אם הזיכרונות שראיתי באמת שייכים לי.״

״גם את זה אני מבינה.״

הבטתי בה.

״אז למה חיכית?״

היא השפילה את עיניה.

״בהתחלה מפני שאהבתי אותך.״

הרגשתי את המילים בתוכי.

היא המשיכה.

״אחר כך מפני שלא ידעתי איך לחיות בלי לחכות.״

הבטתי בה.

״אבל היית חופשייה לעזוב.״

״כן.״

״אז למה נשארת?״

היא חייכה בעצב.

״מפני שבכל פעם שחשבתי לעזוב, פחדתי שתגיעי רגע אחר כך ולא תמצאי אותי.״

הרגשתי כאב.

לא ידעתי אם הכאב נבע מן הסיפור שלה או ממשהו עמוק יותר בתוכי.

״אני מצטערת,״ אמרתי.

היא הרימה מיד את ראשה.

״אל תצטערי.״

״אבל חיכית כל כך הרבה זמן.״

״זו הייתה הבחירה שלי.״

היא הביטה בי.

״ואני מתחילה להבין שאולי לא הייתה בחירה טובה.״

שתקנו.

בחוץ נעו עלי העץ הכסוף ברוח עדינה.

ואז היא אמרה:

״יש משהו שאני רוצה להראות לך.״

הרגשתי דריכות.

״מה?״

היא הושיטה את ידה.

לא נגעתי בה מיד.

״אני לא רוצה שתכניסי לתוכי זיכרונות כאילו הם שלי.״

היא הנהנה.

״לא אעשה זאת.״

״אז מה את רוצה להראות לי?״

היא הביטה בי זמן רב.

ואז אמרה:

״את הסיבה שבגללה יצאת לחיים האנושיים.״

הרגשתי את המילים שוקעות בתוכי.

״את יודעת למה יצאתי?״

״כן.״

״חשבתי שרציתי פשוט לחוות חיים בגוף.״

היא חייכה חיוך עצוב.

״גם זה היה חלק מן הרצון שלך.״

״ומה עוד?״

היא הביטה אל החלון.

״לפני שיצאת, גילינו משהו.״

״מה גיליתן?״

היא הסתובבה אליי.

״מקום בבריאה שלא הצלחנו להבין.״

הרגשתי סקרנות.

״איזה מקום?״

״מקום שבו תודעות נולדות, אבל אינן זוכרות דבר ממה שקדם להן.״

״כמו החיים האנושיים?״

״לא בדיוק.״

היא עצרה.

״בני אדם שוכחים את מה שקדם לחייהם, אם אכן היה להם קיום קודם. אבל במקום ההוא גילינו משהו אחר.״

הרגשתי דריכות גוברת.

״מה?״

היא הביטה בי.

״תודעות שנכנסו אליו לא רק שכחו את עברן. הן איבדו בהדרגה את היכולת להכיר בכך שקיימות תודעות אחרות.״

לא הבנתי.

״מה זאת אומרת?״

״הן המשיכו לחשוב, לזכור ולחוות. אבל העולם שלהן הלך והצטמצם עד שלא יכלו עוד להבחין בין עצמן לבין כל מה שסביבן.״

הרגשתי אי־נוחות.

״ומה קרה להן?״

״איננו יודעים.״

היא השפילה את מבטה.

״חלקן נעלמו מן הקשר עם שאר הבריאה.״

חשבתי על הבדידות שחוויתי כשהבטתי בה בתוך הכדור האדום.

״ואתן רציתן למצוא אותן?״

היא הנהנה.

״כן.״

״אז למה הייתי צריכה לצאת לחיים האנושיים?״

היא הביטה בי.

״מפני שחשבת שאולי הדרך להבין כיצד תודעה יכולה לאבד את הקשר לאחרים היא לחוות קיום שבו היא מתחילה כמעט בלי זיכרון, בתוך גוף נפרד, ולומדת בהדרגה להכיר את העולם ואת מי שחיים בו.״

שתקתי.

המחשבה הייתה גדולה כל כך, עד שלא ידעתי כיצד לגשת אליה.

״את אומרת שיצאתי לחיים האנושיים כדי לחקור את התודעה?״

״כך אני זוכרת את החלטתך.״

״אבל לא זכרתי דבר.״

״נכון.״

״אז איך יכולתי לחקור משהו שלא ידעתי שאני חוקרת?״

היא חייכה קלות.

״זו בדיוק הייתה השאלה שהתווכחנו עליה לפני שיצאת.״

הרגשתי משהו מתעורר בתוכי.

לא זיכרון.

אפשרות.

אולי במשך כל חיי האנושיים, בכל פעם ששאלתי שאלה על הבריאה, על החיים ועל המוות, המשכתי בדרך כלשהי חיפוש שהתחיל לפני שנולדתי.

אבל מיד עצרתי את עצמי.

זו הייתה מחשבה יפה.

יפה מדי מכדי שאקבל אותה רק מפני שרציתי שתהיה נכונה.

״אני צריכה לראות את מה שגיליתן,״ אמרתי.

האישה הנהנה.

״אני יודעת.״

היא קמה.

״אבל לפני כן, יש משהו שעליי לומר לך.״

הבטתי בה.

״מה?״

היא התקרבה אל החלון.

״כשהחלטת לצאת, לא הסכמתי איתך. חשבתי שהסיכון גדול מדי.״

״איזה סיכון?״

היא הסתובבה אליי.

״שלא תחזרי להיות אותה תודעה שהכרתי.״

הרגשתי עצב.

״ואולי באמת לא חזרתי.״

היא חייכה.

״אולי.״

ואז הוסיפה בשקט:

״אבל עכשיו, כשאני מביטה בך, אני מתחילה להבין שאולי זו הייתה בדיוק הנקודה.״

״מה זאת אומרת?״

״שלא יצאת כדי לחזור כפי שהיית. יצאת כדי להשתנות.״

הבטתי בה.

לרגע הרגשתי שהמרחק העצום בינינו מצטמצם.

לא מפני שנזכרתי בה.

אלא מפני שהצלחתי להבין מעט מן האישה שישבה מולי.

ואז נשמע קול מבחוץ.

לא שירה.

לא רוח.

קול עמוק, שגרם לחלונות לרעוד.

האישה קפאה במקומה.

האור האדום שסביבה התעורר בבת אחת.

היא הסתובבה אל הדלת.

״הם מצאו אותנו,״ לחשה.

הרגשתי דריכות.

״מי?״

היא לא השיבה.

מחוץ לבית נשמעו צעדים.

צעדים כבדים.

לא תנועה של תודעות.

צעדים של משהו בעל משקל.

האישה התקרבה אליי במהירות.

״תקשיבי לי. מה שלא יקרה עכשיו, אל תאפשרי להם לקחת אותך אל המקום שבו אין זיכרון.״

״מי הם?״ שאלתי שוב.

היא אחזה בידי.

לראשונה הרגשתי מגע חזק כל כך, עד שכמעט כאב לי.

״אלה שלא רצו שתשובי.״

הדלת נפתחה.

ובפתח עמדה דמות שלא דמתה לשום יצור שראיתי מאז הגעתי לעץ הנצח.

היה לה גוף.

גוף ממשי.

היא נשמה.

וראיתי בבירור את החזה שלה עולה ויורד.

הרגשתי את התדהמה משתלטת עליי.

במקום שבו תודעות התקיימו בלי גוף, עמד לפניי יצור חי ונושם.

הוא הרים את ראשו.

הביט בי.

ואמר בקול אנושי לחלוטין:

״הגיע הזמן שתחזירי את מה שלקחת לפני שנולדת.״

האישה שלצידי הידקה את אחיזתה בידי.

ואני, שחשבתי שכבר נפרדתי מכל מה שהיה יכול להפחיד אותי בחיים האנושיים, הרגשתי לפתע פחד מוכר מאוד.

מפני שלראשונה מאז נגסתי בפרי, עמד מולי מישהו שיכולתי לשמוע את נשימתו.

אבל לא יכולתי לחוש את מחשבותיו.

והבנתי שיש בבריאה יצורים שגם הנצח אינו מסוגל לראות לתוכם.