פרק שנים־עשר — מה שנלקח לפני הלידה

״הגיע הזמן שתחזירי את מה שלקחת לפני שנולדת.״

היצור שעמד בפתח לא זז.

הוא נראה כגבר בשנות החמישים לחייו. שערו היה כהה, ובצדדיו נראו פסי שיבה דקים. פניו היו צרים, עיניו שקועות מעט, ועל צווארו נמתח סימן ארוך שהזכיר צלקת ישנה.

אבל לא מראהו הטריד אותי.

הוא נשם.

יכולתי לראות את תנועת החזה שלו, את האוויר שנכנס דרך אפו ואת הדרך שבה שפתיו נפרדו מעט בכל נשיפה.

לרגע נדמה היה לי שאני יכולה לשמוע גם את פעימות לבו.

עמדתי מולו בלי גוף, בלי ריאות ובלי לב פועם, ובכל זאת הרגשתי שאני זו שאינה שייכת למקום.

האישה שלצידי, זו שחיכתה לי זמן רב כל כך, הידקה את אחיזתה בידי.

״אל תתקרב אליה,״ אמרה.

הגבר הביט בה.

״לא באתי לקחת אותה. באתי לדבר, אם היא תסכים להקשיב.״

משהו בדרך שבה אמר זאת הזכיר לי את ההבטחה ששמעתי בזיכרון העתיק.

אני מבטיחה שאקשיב לפני שאחליט.

שחררתי בעדינות את ידי מאחיזתה של האישה.

״מי אתה?״

״שמי סהר.״

״ואיך הגעת לכאן עם גוף?״

הוא הביט בידיו, כאילו שכח לרגע עד כמה הן חריגות במקום הזה.

״מפני שמעולם לא עזבתי אותו. לא כל גוף עשוי מן החומר שאת מכירה.״

הוא התקרב צעד אחד. האישה שלצידי נדרכה, וסהר עצר מיד.

ניסיתי לחוש את מחשבותיו, כפי שלמדתי לעשות עם התודעות שפגשתי, אך לא הרגשתי דבר.

הוא הבחין בניסיוני.

״לא תוכלי לקרוא את מחשבותיי. התודעה שלי אינה נפרדת מגופי כפי ששלך נפרדה מגופך. הגוף מגן עליי מפני חדירה כזאת, אבל הוא גם מגביל אותי. אינני יכול לנוע כמוך, להיכנס לזיכרונות של אחרים או להגיע למקומות מסוימים בלי מעבר ממשי.״

הוא נשען לרגע על משקוף הדלת.

״ואני עדיין צריך לנוח.״

הייתה בפניו עייפות אמיתית.

לראשונה מאז נגסתי בפרי, הרגשתי קנאה קטנה ביצור אחר.

הוא עדיין יכול היה להתעייף.

ועדיין יכול היה לנוח.

⸻

״מה אתה רוצה שאחזיר?״ שאלתי.

סהר הביט באישה שלצידי.

״לא סיפרת לה?״

היא לא השיבה.

״אני כאן,״ הזכרתי לו. ״ואני מעדיפה שתדבר אליי.״

הוא הנהן.

״לפני זמן רב נלקח ממקום מסוים בבריאה דבר שלא היה שייך לאף תודעה יחידה. האפשרות להיות נפרד, בלי לאבד את הקשר לאחרים.״

לא הבנתי כיצד אפשר לקחת דבר כזה.

סהר המשיך:

״את יודעת שאת עצמך, ושאדם אחר הוא מישהו נפרד ממך. ובכל זאת את יכולה לאהוב אותו, להכיר ברצונותיו ולהבין שקיומו אינו תלוי בך. התכונה הזאת נראית לך טבעית, אבל היא אינה מובנת מאליה בכל צורת קיום.״

חשבתי על ילדיי. על כך שכל אחד מהם היה עולם בפני עצמו, גם כשהיו קטנים ותלויים בי.

נזכרתי גם במה שסיפרה לי השומרת על תודעות שאיבדו בהדרגה את היכולת להבחין באחרים.

״אתה מדבר על המקום שבו תודעות נעלמו מן הקשר עם שאר הבריאה.״

״כן. הן המשיכו להתקיים, לחשוב ולחוות, אבל עולמן הפנימי הלך ונסגר עד שלא יכלו עוד להכיר בכך שיש משהו מחוץ למחשבותיהן.״

״ואתה חושב שאני לקחתי משם את האפשרות הזאת?״

״אני חושב שתודעה שהייתה כאן לפני זמן רב נשאה איתה משהו מן המקום ההוא אל עולם החיים האנושיים. היא האמינה שאפשר ללמוד שם דבר שלא הצלחנו ללמוד כאן.״

נזכרתי בדמות הבהירה שעמדה ליד העץ הכסוף וביקשה לחוות חיים בגוף.

״אתה חושב שזו הייתי אני.״

״ייתכן.״

הכנות שלו הפתיעה אותי.

״אז למה באת לדרוש ממני להחזיר דבר שאינך יודע אם לקחתי?״

הוא השפיל את מבטו.

״מפני שמאז שחזרת, המקום ההוא החל להשתנות. לראשונה זה זמן רב אנחנו מזהים סימנים של קשר.״

האישה שלצידי התקרבה.

״זה לא ייתכן.״

״גם אנחנו חשבנו כך.״

״מי זה אנחנו?״ שאלתי.

״אלה שעדיין מנסים להגיע אל התודעות שאבדו.״

⸻

בחוץ נשמעה תנועה.

הבטתי אל החלון.

ליארה וארן עמדו ליד העץ הכסוף. ליארה נראתה דרוכה, אבל ארן הביט בבית בשקט מוזר.

סהר הבחין בהם.

״הבאת איתך אחרים. את סומכת עליהם?״

חשבתי על כך.

״אני מתחילה לסמוך עליהם.״

הוא הנהן.

״זו תשובה טובה יותר ממה שציפיתי.״

האישה שלצידי התרחקה מן השולחן.

״אתה לא יכול לקחת אותה לשם. אתה יודע מה יקרה אם תיכנס.״

״לא ביקשתי לקחת אותה,״ השיב סהר. ״ואיש מאיתנו אינו יודע מה יקרה. אבל אנחנו יודעים מה קורה כשאיש אינו נכנס.״

הרגשתי את המתח ביניהם.

״אני רוצה לראות את המקום הזה,״ אמרתי.

האישה הסתובבה אליי.

״לא עכשיו. את עדיין לומדת להבחין בין התודעה שלך לבין מה שמגיע מבחוץ. שם ההבחנה הזאת עלולה להיעלם.״

הבטתי בסהר.

״ואתה בכל זאת רוצה שאגיע לשם?״

״מפני שאולי את היחידה שיכולה להיכנס בלי לאבד את עצמה.״

״על סמך מה?״

הוא השתהה.

״מפני שכבר עשית זאת פעם אחת.״

⸻

החדר השתתק.

״לפני שיצאת לחיים האנושיים,״ המשיך סהר, ״נכנסת אל המקום ההוא. הרישומים שלנו מתארים תודעה שנכנסה וחזרה.״

האישה שלצידי עצמה את עיניה.

״אתה לא יודע מה התרחש שם.״

״נכון,״ השיב. ״איננו יודעים מה קרה לה בפנים, וגם לא כיצד הצליחה לחזור.״

הרגשתי תסכול.

״אתם יודעים מעט מאוד על משהו שאתם רוצים שאסכן בגללו את קיומי.״

״נכון.״

הוא לא ניסה לשכנע אותי.

דווקא משום כך המשכתי להקשיב.

״אבל יש דבר אחד שאני יכול להראות לך.״

הוא הכניס את ידו אל תוך בגדו והוציא חפץ קטן, עגול, כהה ומחוספס, בערך בגודל של אגוז.

לרגע חשבתי שמדובר באבן.

אבל כשהתקרבתי, הבחנתי שבמרכזו נע אור זעיר.

״זה חלק ממעבר עתיק,״ הסביר.

הוא הניח אותו על השולחן.

האור שבתוכו התחזק.

פתאום שמעתי צליל חלש, כמעט בלתי מורגש, שהזכיר נשימה של אדם ישן.

התקרבתי.

הצליל הפך למנגינה.

ואז שמעתי קול.

קול של ילדה.

יש שם מישהו?

קפאתי.

אני לא יודעת איפה אני.

הרגשתי רצון עז להשיב לה.

פתחתי את פי, אבל האישה שלצידי אחזה בזרועי.

״אל תעני. את לא יודעת מה את שומעת.״

״אבל היא מבקשת עזרה.״

סהר הביט בי.

״את שומעת קול של ילדה?״

הסתובבתי אליו.

״אתה לא?״

״רק את הצליל.״

הרגשתי אי־נוחות.

״אז למה אני שומעת אותה?״

הוא הביט בחפץ.

״זו בדיוק הסיבה שבאתי.״

⸻

הקול הקטן המשיך להישמע.

אני כאן.

הרגשתי שאני מוכרחה לעשות משהו.

אבל נזכרתי בתרגול עם ליארה.

לא כל קול שנשמע בתודעתי היה בהכרח קול של מי שחשבתי שאני שומעת. לא כל תחושה הייתה הוכחה.

עצמתי את עיניי וניסיתי להבחין בין המחשבות שלי לבין הקול.

בהתחלה הרגשתי רק את הפחד שהתעורר בי.

ואז הצלחתי לזהות אותו.

הפחד היה שלי.

הקול לא.

הוא הגיע ממקום אחר.

ניסיתי להקשיב בלי להשיב.

אני לא יודעת אם מישהו שומע אותי.

הרגשתי את הבדידות שבמילים.

אבל מתחתיה היה משהו נוסף.

ציפייה.

כאילו הקול כבר ידע שאולי יש מישהו בחוץ.

פתחתי את עיניי.

״אני רוצה לענות לה,״ אמרתי. ״לא להיכנס אליה ולא לתת לה להיכנס אליי. רק לומר שאני שומעת.״

האישה שלצידי נראתה מודאגת.

״את לא יודעת מה יקרה.״

״נכון. אבל אני יודעת מה פירוש הדבר לקרוא לעזרה ולקוות שמישהו שומע.״

סהר התקרב מעט.

״את יכולה לנסות.״

הפניתי את מחשבתי אל הקול.

אני שומעת אותך.

לרגע לא קרה דבר.

ואז האור בתוך החפץ התחזק.

באמת?

כן.

איפה את? שאלתי.

הייתה שתיקה.

אני לא יודעת.

את לבד?

השתיקה התארכה.

חשבתי שאני לבד.

האור התרחב.

סהר נסוג לאחור.

האישה שלצידי הרפתה מזרועי.

ובתוך החפץ הקטן הופיעה נקודת אור נוספת.

ואחריה עוד אחת.

שלוש נקודות קטנות נעו זו סביב זו.

ואז שמעתי קול שני, עמוק יותר.

גם אני שומע.

הרגשתי כאילו משהו עצום מתרחש בתוך החפץ הזעיר.

קול שלישי הצטרף.

יש עוד מישהו?

רציתי להשיב.

אבל באותו רגע האור התפרץ.

החפץ רעד על השולחן.

סהר שלח את ידו לעברו.

״תתרחקי!״

לא הספקתי.

גל של תחושות עבר דרכי.

פחד.

שמחה.

בלבול.

בדידות.

עשרות תחושות בבת אחת.

לרגע לא ידעתי מי מהן שייכת לי.

ראיתי פנים שלא הכרתי, מקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, שמיים שחורים ומים עמוקים.

ואז, בתוך כל המראות, ראיתי את הבית שלי.

את ילדיי.

את עצמי עומדת במטבח.

המראה היה ברור כל כך, עד שרציתי להיכנס אליו.

אבל עצרתי.

זה היה הזיכרון שלי.

או לפחות כך חשבתי.

ואילו הקולות האחרים לא היו שלי.

ניסיתי להחזיק בהבחנה הזאת.

אני כאן, חשבתי.

לא ידעתי למי אני אומרת זאת.

אולי להם.

אולי לעצמי.

אני כאן, ואני לא אתם.

האור החל להיחלש.

המראות התפוגגו.

החפץ נשאר על השולחן.

ובתוכו נעו עכשיו שלוש נקודות אור.

סהר עמד ללא תנועה.

״מה עשית?״ לחשה האישה שלצידי.

הרגשתי מותשת, אף שלא היה לי גוף שיכול להתעייף.

״עניתי למישהו.״

סהר התקרב אל השולחן והביט בנקודות האור.

״מעולם לא קיבלנו יותר מאות אחד. עכשיו יש שלושה.״

⸻

ליארה וארן נכנסו לבית.

ליארה ניגשה אליי מיד.

״הרגשתי את ההדף. מה קרה?״

סיפרתי לה.

ארן התקרב אל השולחן והביט בחפץ.

״אתה אחד משומרי המעבר,״ אמר לסהר.

סהר הנהן.

״ואתה אחד מאלה שניסו להיכנס.״

לרגע ראיתי ביניהם הכרה ישנה.

״אתם מכירים?״ שאלתי.

״נפגשנו לפני שנים רבות,״ אמר ארן.

סהר הביט בו.

״אז חיפשת מישהי.״

ארן השפיל את מבטו.

״אני עדיין מחפש.״

סהר הנהן באיטיות ולא שאל עוד.

הרגשתי שיש ביניהם דברים שלא נאמרו.

האישה שלצידי התיישבה.

לראשונה מאז פגשתי אותה היא נראתה מבוגרת.

לא במראה.

בתחושה.

כאילו כל השנים שבהן חיכתה לי נעשו כבדות בבת אחת.

התקרבתי אליה.

״את בסדר?״

היא הרימה אליי את עיניה.

״לא חשבתי שאשמע שוב קולות משם. לא שמעתי אותם כפי שאת שמעת, אבל הרגשתי את הקשר שנוצר.״

התיישבתי לצידה.

״איך קוראים לך?״ שאלתי.

היא הביטה בי בהפתעה.

לרגע הבנתי עד כמה מוזר היה כל מה שהתרחש בינינו.

דיברנו על הבטחות שניתנו לפני אלפי שנים, על זיכרונות שנשכחו ועל קשר שנמשך מעבר לחיים שלמים.

ועדיין לא ידעתי את שמה.

היא חייכה בעצב.

״אֶלְיָה.״

חזרתי על השם בשקט.

״אליה.״

משהו בצליל היה מוכר.

לא זיכרון.

רק תחושה נעימה.

״נעים להכיר אותך, אליה.״

היא הביטה בי זמן רב.

ואז חייכה.

חיוך אמיתי.

״גם לי.״

⸻

סהר הניח את החפץ בחזרה בתוך בגדו.

״אני צריך לחזור אל המעבר.״

הבטתי בו.

״ואתה עדיין רוצה שאבוא איתך?״

״אני רוצה שתדעי שיש שם מי שאולי מסוגלים לשמוע אותך. אבל אחרי מה שקרה כאן, אינני בטוח שנכון שתיכנסי לשם עכשיו.״

הופתעתי מן השינוי.

״קודם חשבתי שאנחנו מחפשים דבר שאבד,״ הסביר. ״עכשיו ייתכן שאנחנו עומדים בפני קשר שמתחדש. אלה שני דברים שונים.״

״ומה עם מה שאמרת שלקחתי לפני שנולדתי?״

סהר השפיל את מבטו.

״אולי טעינו גם בזה. אולי לא לקחת דבר, אלא נשאת איתך משהו שהיה צריך להישמר עד שיוכל לשוב ולהתעורר.״

״ומה הדבר הזה?״

״עדיין אינני יודע.״

הוא פנה אל הדלת.

לפני שיצא, הסתובב אליי.

״יש דבר אחד שאני כן יודע. כשהקול הראשון קרא, לא ניסית לשלוט בו ולא ניסית למשוך אותו אלייך. רק אמרת שאת שומעת.״

הוא הביט בי.

״אולי זה מה שהיה חסר לנו במשך כל השנים.״

הוא יצא.

נשארנו ארבעתנו בחדר.

אליה ישבה ליד החלון.

ליארה הביטה בי במחשבה.

ארן עמד ליד הדלת, שקוע בשתיקה.

ואני ניסיתי להבין מה התרחש.

במשך חיי האנושיים חשבתי לא פעם על הבדידות.

על אנשים שחיים מוקפים באחרים, ובכל זאת מרגישים שאיש אינו רואה אותם באמת.

על ילדים שמנסים לומר משהו ואינם מצליחים למצוא מילים.

על מבוגרים שמתרגלים לשתוק מפני שהם משוכנעים שאיש אינו מקשיב.

ופתאום עלתה בי מחשבה.

אולי הקשר בין תודעות אינו מתחיל ביכולת להבין את האחר.

אולי הוא מתחיל בנכונות להכיר בכך שהוא קיים, גם כשאיננו מבינים אותו.

הבטתי באליה.

היא החזירה לי מבט שקט.

לראשונה לא הרגשתי שהיא מחכה שאהיה מי שהייתי.

היא פשוט ישבה איתי.

והדבר הזה היה חשוב יותר מכל הזיכרונות שעדיין לא הצלחתי להשיב.

אבל לפני שהספקתי לומר לה זאת, נשמע קול חלש.

הוא הגיע מתוך המקום שבו נעלם סהר.

לא קול של ילדה.

לא קול של אחד היצורים ששמעתי קודם.

הוא היה עמוק, איטי, וכמעט לא נשמע.

הקשר נפתח.

ליארה הסתובבה אל הדלת.

ארן הזדקף.

ואז הגיעו מילים נוספות.

עכשיו גם האחרים יוכלו למצוא אותו.

הבטתי בהם.

״מי הם האחרים?״

איש לא השיב.

ובפעם הראשונה מאז נגסתי בפרי הנצח, הבנתי שאולי לא רק אני יצאתי למסע אל הבלתי נודע.

ייתכן שגם משהו מן הבלתי נודע התחיל לעשות את דרכו אלינו.