פרק חמישה־עשר — הספרייה של הדברים שנשכחו

בבוקר חזרתי אל בית המלאכה של נעמה.

לא ישנתי בלילה. לא מפני שהייתי עייפה ולא הצלחתי להירדם, אלא מפני שהמחשבות לא הניחו לי. שוב ושוב חזרתי אל המשפט שמצאנו בבית בעל שני החלונות.

ההפרדה בוצעה לפני שהתקבל אישור מן הקשר השביעי.

המשפט היה קצר, אבל הוא שינה את כל מה שחשבתי על סגירת המעברים. עד עכשיו האמנתי שהרשת העתיקה נסגרה בעקבות סכנה שלא הייתה דרך אחרת לעצור. אולי זה אכן היה המצב. אבל מישהו דאג לשנות את הרישום כך שייראה כאילו כל המשתתפים הסכימו להפרדה.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על האיש שפגשתי בבית שבעת הכיסאות. על ניסיונותיו לצאת, על הקול שהשמיע ועל התחושה שמישהו הותיר אותו שם.

אם הוא היה הקשר השביעי, מדוע לא חיכו לתשובתו?

ואם לא היה, מי הוא היה?

נעמה עמדה ליד שולחן העבודה שלה כשנכנסנו. טבעות אור דקות ריחפו מעליה, ובמרכזן הסתובב כדור קטן.

״מצאתן משהו?״ שאלה.

הנחתי על השולחן את לוח העדות, הדיסק והעלה הכסוף.

נעמה קראה את שני המשפטים שהופיעו על הלוח. ככל שהתקדמה, הבעת פניה נעשתה רצינית יותר.

״מישהו שינה את הרישום,״ אמרה.

״כן. ואנחנו יודעות שהשינוי נעשה אחרי סגירת המעבר.״

היא הגדילה את הכתב ובחנה את סימני האימות שבשוליו.

״זה לא תיקון של טעות. הנוסח החדש משנה את משמעות ההחלטה כולה.״

״מי יכול היה לעשות דבר כזה?״ שאלתי.

״מישהו שהייתה לו גישה לרישומים. אבל גישה לא בהכרח מעידה על סמכות, וגם סמכות לא בהכרח מעידה על צדק.״

הראיתי לה את השורה שהופיעה על הלוח בלילה.

נשמר עותק נוסף. מיקום: הספרייה של הדברים שנשכחו.

נעמה הרימה את עיניה.

״לא ידעתי שהספרייה עדיין מחזיקה מסמכים מהתקופה ההיא.״

״את מכירה אותה?״

״כן. אבל היא לא ספרייה רגילה.״

״מה מיוחד בה?״

״רוב הארכיונים שומרים את מה שאנשים ביקשו לזכור. הספרייה הזאת שומרת גם את מה שאנשים הפסיקו לחפש.״

היא לקחה את הלוח.

״בואו. אני רוצה להראות לכן משהו.״

הספרייה שכנה ברובע העתיק של העיר.

ככל שהתרחקנו ממרכזה, השתנו הבניינים. המגדלים השקופים התחלפו בבתי אבן נמוכים, והרחובות הרחבים נעשו סמטאות צרות. חלק מהקירות היו מכוסים בצמחים עדינים שזרחו באור כחול, ובמקומות אחרים נראו סימנים עתיקים שנחרתו באבן.

מעט תודעות עברו ברחובות.

״למה האזור הזה כמעט ריק?״ שאלתי.

״רוב התודעות מעדיפות את המקומות שבהם אפשר ליצור דברים חדשים,״ אמרה ליארה. ״כאן נשמרים בעיקר דברים ישנים.״

״ומה רע בדברים ישנים?״

״שום דבר. אבל לא כולם רוצים לחזור אליהם.״

חשבתי על בני אדם שמתרחקים מבית ילדותם, לפעמים במשך עשרות שנים, לא מפני שהבית נעלם אלא מפני שהזיכרונות שבתוכו קשים מדי.

הגענו לכיכר קטנה שבמרכזה עמדה מזרקה יבשה. מאחוריה התנשא בניין רחב, כמעט חסר חלונות. מעל הכניסה הופיעה כתובת בשפה שלא הכרתי, אך משמעותה התבהרה כשעמדתי מולה.

״גם מה שאיננו זוכרים היה פעם חלק מן העולם.״

נעמה פתחה את הדלת.

ריח של ספרים ישנים קיבל את פניי.

הופתעתי. לא הייתי בטוחה אם הריח באמת הגיע מן המקום או שמוחי יצר אותו מתוך היכרות עם ספריות אנושיות. כך או כך, הוא עורר בי תחושה של בית.

האולם שנגלה לעיניי היה עצום.

מדפים גבוהים נמתחו לכל עבר, עמוסים ספרים, קופסאות, גלילי זכוכית, אבנים, כלי מתכת וחפצים שלא ידעתי לזהות. מעליהם ריחפו אורות קטנים שהאירו את המעברים.

במרכז האולם ישבה אישה מבוגרת למראה, שערה לבן ואסוף בקפידה. משקפיים עגולים נחו על אפה, ולפניה היה פתוח ספר עבה.

היא הרימה את ראשה.

״נעמה. עבר זמן מאז ביקרת כאן.״

״הפעם אני זקוקה לעזרתך, נמה.״

האישה סגרה את הספר.

״אם הגעת עד לכאן, אני מניחה שמצאת משהו שלא היה אמור להימצא.״

נעמה חייכה.

״אפשר לומר.״

נמה הביטה בי.

״ואת?״

״אני מנסה להבין מה קרה ברשת המעברים הישנה.״

״הרבה ניסו להבין. מעטים הסכימו לקבל את האפשרות שלא ימצאו תשובה אחת.״

הוצאתי את לוח העדות.

״אני לא מחפשת תשובה שתמצא חן בעיניי. אני מחפשת את מה שבאמת נרשם.״

נמה בחנה את הלוח.

״זאת התחלה טובה.״

היא קמה.

״בואו איתי.״

הלכנו בעקבותיה בין המדפים.

לאורך הדרך ראיתי חפצים מוזרים: שעון בלי מחוגים, מפתח גדול עשוי זכוכית, בגד קטן שנראה כאילו נתפר לילד, ותיבה שבתוכה נע ענן זעיר.

״כל אלה זיכרונות?״ שאלתי.

״לא בהכרח. חלקם חפצים שהיו קשורים לזיכרונות. אחרים הם עדויות, מסמכים או ניסיונות לשחזר דברים שאבדו.״

״ואיך יודעים מה אמיתי?״

״לא תמיד יודעים. לכן אנחנו משתדלים לשמור גם את מקור המידע וגם את הדרך שבה הגיע אלינו.״

נמה נעצרה ליד מדף שעליו עמדו שתי קופסאות זהות.

״לפני שנים הגיעו לכאן שתי תודעות שנשאו זיכרונות כמעט זהים של ילדות באותו בית. שתיהן זכרו את אותם הורים, את אותה חצר ואת היום שבו עזבו את ביתן. כל אחת הייתה בטוחה שהעבר שייך לה בלבד.״

״מי מהן צדקה?״ שאלתי.

״לא הצלחנו לקבוע. מצאנו פרטים שתמכו בשתיהן, אבל לא הצלחנו להסביר כיצד הגיעו הזיכרונות לשתיהן.״

״ומה קרה להן?״

״בתחילה הן ניסו להוכיח מי המקורית. אחר כך אחת מהן ביקשה למחוק את הזיכרונות של האחרת.״

״ולא הסכמתם.״

״כמובן שלא. לא הייתה לנו זכות לעשות זאת.״

נמה החזירה את הקופסאות למקומן.

״בסופו של דבר הן בחרו להפסיק להיאבק על העבר ולהתחיל לחיות חיים נפרדים. אחת יצאה למסע. השנייה נשארה בעיר ולמדה מוזיקה.״

המשכנו ללכת.

חשבתי על שתי התודעות. על האפשרות לשאת בתוכך זיכרונות של חיים שלמים, ובכל זאת לא לדעת אם הם שלך בלבד.

הסיפור היה מטריד, אבל גם הייתה בו נחמה מסוימת. שתיהן הצליחו להמשיך לחיות בלי לפתור את כל שאלות העבר.

הגענו לאגף קטן יותר, ובו ארונות מתכת כהים.

נמה עצרה מול אחד מהם.

״כאן נשמרים רישומים שהוצאו מן הארכיונים המרכזיים. חלקם הועברו לכאן כדי להגן עליהם, ואחרים הגיעו אחרי שנעשו ניסיונות למחוק אותם.״

היא הניחה את לוח העדות שלי על משטח שקוף.

האור שבמשטח השתנה.

לרגע הופיעו שבעה עיגולים, ואז נעלמו.

״מצאתי את האוסף,״ אמרה נמה.

היא פתחה את הארון והוציאה תיבה שטוחה. על המכסה נחרתו שבעה מעגלים, שישה מחוברים ואחד נפרד.

הלב שלי החסיר פעימה.

אותו סימן.

היא הניחה את התיבה על השולחן.

״לפני שנפתח אותה, אני צריכה לדעת למה את מבקשת לעיין ברישומים.״

״אני רוצה להבין מדוע נסגר המעבר השביעי לפני שהתקבלה הסכמה מן התודעה שהייתה מחוברת אליו.״

״ומה תעשי אם תגלי שאפשר לפתוח אותו?״

חשבתי על האיש בבית שבעת הכיסאות.

״אנסה לברר מי נמצא שם ואם הוא רוצה לצאת. אבל לא אפתח מעבר בלי להבין מה עלול לקרות.״

נמה התבוננה בי כמה רגעים.

״טוב.״

היא פתחה את התיבה.

בתוכה נח לוח כהה ודק, שבמרכזו נקודת אור כחולה.

נמה הניחה אותו על השולחן.

נקודת האור התרחבה, והופיע תרשים של שבעה מעגלים.

מתחתיו נכתב:

״דוח הפרדה — תחנת שבעת הקשרים.״

נמה נגעה בשורה הראשונה.

״המעברים נסגרו לאחר שהתגלתה זליגה של זיכרונות בין התודעות המחוברות. חלק מן המשתתפים החלו לשאת חוויות שלא ניתן היה לקבוע את מקורן.״

נעמה הנהנה.

״זה מתאים לרישומים האחרים.״

נמה המשיכה.

״ששת הקשרים הראשונים נותקו בהצלחה. הקשר השביעי נותר פעיל בזמן סגירת התחנה.״

הסתכלתי על המעגל החשוך.

״מה קרה לו?״

״הרישום אינו מציין.״

״אבל חייב להיות המשך. אי אפשר פשוט לכתוב שמישהו נשאר מחובר ולעבור הלאה.״

נמה לא ענתה.

היא העבירה את אצבעה על שולי הלוח.

״יש כאן הפניה לעותק הכרעה. זה הרישום שבו אמורות להופיע ההחלטות שהתקבלו בזמן הסגירה.״

״איפה הוא?״

״לפי הסימון, הוא נשמר בנפרד.״

היא ניסתה לפתוח את ההפניה.

האור בלוח הבהב ונכבה.

נמה ניסתה שוב.

אותה תוצאה.

״מוזר,״ אמרה.

״מה קרה?״

״ההפניה קיימת, אבל אין לה הרשאת פתיחה.״

נעמה התקרבה.

״אולי היא נפגעה.״

״לא. המנגנון פועל. מישהו הגביל את הגישה.״

״אז איך נוכל לפתוח אותו?״ שאלתי.

נמה הביטה בי.

״יש אפשרות אחת. אבל אני לא בטוחה שתאהבי אותה.״

היא הובילה אותנו אל חדר קטן מאחורי הארונות.

במרכזו ניצב שולחן עגול, ומעליו ריחפה טבעת אור דקה. בתוך הטבעת נראתה דמות מטושטשת.

״זאת תודעת עדות,״ הסבירה נמה. ״היא הושארה כאן כדי לאשר גישה לרישומים מסוימים.״

״היא יכולה לדבר?״

״לפעמים.״

התקרבתי.

הדמות לא נראתה אנושית. לא היו לה פנים ברורות, רק צורה משתנה של אור אפור.

״שלום,״ אמרתי.

לא הייתה תשובה.

נמה הפעילה את הלוח.

הדמות התבהרה מעט.

״בקשת גישה לעותק הכרעה,״ אמרה נמה. ״תחנת שבעת הקשרים.״

הטבעת הבהבה.

קול חלש נשמע מתוכה.

״הגישה מוגבלת.״

״מי הגביל אותה?״ שאלתי.

״הגישה מוגבלת.״

נמה נאנחה.

״זאת התשובה שהיא נותנת כבר שנים.״

הבטתי בדמות.

״את יודעת מי אנחנו?״

״הגישה מוגבלת.״

״אני לא מבקשת שתפתחי את הרישום,״ אמרתי. ״אני רק רוצה להבין מה מותר לך לומר.״

הדמות השתנתה מעט.

״הגישה מוגבלת למי שנושא הרשאה.״

״איזו הרשאה?״

״הרשאה שניתנה בעת ההפרדה.״

נעמה התקרבה אליי.

״אין לנו הרשאה כזאת.״

חשבתי על המילים.

הרשאה שניתנה בעת ההפרדה.

״ואם ההרשאה עצמה הייתה חלק מהדבר שנשמר?״ שאלתי.

נמה הרימה את ראשה.

״למה את מתכוונת?״

״אם מי שסגרו את המעבר רצו להשאיר עדות למה שהחליטו, הם היו צריכים לוודא שמישהו יוכל לקרוא אותה גם אחריהם. אולי ההרשאה לא נועדה רק למי שהשתתף בהחלטה. אולי היא נועדה גם למי שבא לבדוק אותה.״

נעמה חשבה לרגע.

״זאת אפשרות.״

פניתי שוב אל הדמות.

״אני מבקשת לדעת אם קיימת דרך לקבל גישה בלי להשתמש בזיכרון של מישהו אחר.״

הטבעת הבהבה.

״נדרש אישור של בעל העדות.״

״ומי בעל העדות?״

הדמות שתקה.

״האם את בעלת העדות?״

״אני שומרת את העדות.״

״אז האם את יכולה לבחור למסור לנו רק את הפרטים שאינם פוגעים בפרטיותו של מי שמסר אותה?״

ליארה הסתכלה עליי.

נמה התקרבה צעד נוסף.

הדמות החלה להתבהר.

״הבקשה לא הוגדרה בעבר.״

״אז אני מגדירה אותה עכשיו,״ אמרתי. ״אני לא מבקשת זיכרונות אישיים. אני מבקשת לדעת היכן נמצא הרישום על החלטת הסגירה, כדי שנוכל לבדוק אם מישהו שינה אותו.״

חלפה שתיקה ארוכה.

ואז נשמע הקול שוב.

״בקשה מוגבלת מתקבלת לבדיקה.״

האור בחדר השתנה.

בתוך הטבעת הופיעה מפה.

נמה נשענה על השולחן.

״זה חדש.״

הדמות המשיכה לדבר.

״מיקום העותק אינו חסוי. תוכנו מוגן.״

״אז תוכלי להראות לנו את המיקום?״ שאלתי.

״כן.״

המפה התרחבה.

ראיתי קווים דקים שנמתחו בין תחנות רחוקות. חלקם היו שבורים, אחרים נעלמו בתוך אזורים חשוכים.

בקצה אחד מהם הופיע סימן של עץ.

ענפיו היו כסופים.

זיהיתי אותו מיד.

״עץ הנצח.״

ליארה התקרבה.

״זה המקום שבו התחיל המסע שלך.״

הנהנתי.

הדמות המשיכה:

״עותק ההכרעה הועבר לתחנת שמירה עצמאית באזור העץ.״

״למה דווקא לשם?״ שאלתי.

״הסיבה אינה כלולה בהרשאת המיקום.״

״ומי מחזיק בתוכן?״

״לא ידוע.״

המפה החלה להצטמצם.

״רגע,״ אמרתי. ״יש דרך לדעת אם העותק עדיין שם?״

״לא ניתן לאמת מרחוק.״

הדמות חזרה לצורתה המטושטשת.

הטבעת דעכה.

נמה עמדה בשקט.

״במשך שנים ניסינו לפתוח את ההפניה,״ אמרה לבסוף. ״איש לא חשב לבקש רק את המיקום.״

״למה?״

״מפני שכולנו רצינו להגיע מיד לתוכן.״

הסתכלתי על הטבעת.

לא עשיתי דבר יוצא דופן. רק שאלתי מה אפשר לקבל בלי לקחת את מה שלא שייך לי.

אבל אולי לפעמים זה בדיוק מה שנדרש.

כשיצאנו מן החדר, נמה הובילה אותנו אל שולחן קטן שעליו הונח חפץ מתכתי.

הוא נראה כמו מפתח בעל שלוש זרועות, שכל אחת מהן הסתיימה בעיגול קטן.

״זה נמצא באותו אוסף,״ אמרה. ״ייתכן שהוא קשור לתחנת השמירה.״

נעמה בחנה אותו.

״ראיתי שרטוטים של כלים כאלה, אבל מעולם לא החזקתי אחד.״

״מה הוא פותח?״ שאלתי.

״אנחנו לא יודעים.״

הוצאתי את הדיסק השקוף.

כשהתקרב אל המפתח, הופיע אור חלש לאורך שלוש זרועותיו.

שלושה צלילים קצרים נשמעו.

המתנתי.

לא נשמע הצליל הרביעי.

״הוא מבקש חיבור,״ אמרה נעמה. ״אבל אין תשובה מן הצד השני.״

נמה הניחה את המפתח על השולחן.

״אני מוכנה להשאיל לך אותו. ייתכן שבתחנה תגלי למה נועד.״

״אני לא רוצה לקחת עוד חפץ שאין לי מושג מה הוא עושה.״

״את לא חייבת להשתמש בו,״ אמרה נמה. ״אבל אם תמצאי את המקום שאליו הוא שייך, ייתכן שתוכלי ללמוד עליו בלי להפעיל אותו.״

חשבתי על כך.

לבסוף לקחתי את המפתח.

״אני מבטיחה לא להשתמש בו בלי להבין מה הוא עלול לפתוח.״

נמה חייכה.

״אני מעדיפה שתבטיחי לבדוק לפני שתחליטי. לפעמים גם ההחלטה לא לעשות דבר דורשת מחשבה.״

בדרך החוצה עצרתי ליד מדף שעליו הייתה מונחת מחברת כחולה קטנה.

היא הזכירה לי מחברת שהייתה לי בילדותי.

לא זכרתי מה כתבתי בה, אבל זכרתי את התחושה של דפים חדשים, את הריח של העט ואת ההתרגשות שבמחשבה שאוכל למלא אותם בכל מה שארצה.

״את מתגעגעת לבית?״ שאלה ליארה.

״כן.״

״למה במיוחד?״

חשבתי רגע.

״לדברים הקטנים. לפעמים אפילו לדברים שהתלוננתי עליהם. לבית שהיה צריך לסדר, לארוחות שהייתי צריכה להכין, לקולות של אנשים שקראו לי מחדר אחר בדיוק כשהייתי עסוקה.״

ליארה חייכה.

״מוזר כמה משמעות אנחנו נותנים לדברים רק אחרי שהם נעלמים.״

״אולי הם היו משמעותיים כל הזמן. פשוט לא תמיד היה לנו פנאי להרגיש את זה.״

המשכנו ללכת.

חשבתי על מירה ועל הילד שלה, על המטבח ששמרה ועל הנעל הקטנה.

הבנתי פתאום שלא תמיד אנחנו מתגעגעים לאנשים כפי שהם היו. לפעמים אנחנו מתגעגעים גם למי שהיינו לידם.

כשחזרנו לבית המלאכה, נעמה כבר החלה לבדוק את המפה שהתקבלה בספרייה.

היא הגדילה את האזור שסביב עץ הנצח.

״יש כאן תחנה נפרדת,״ אמרה. ״היא לא נמצאת בתוך העץ, אלא באזור שמחובר אליו.״

״אפשר להגיע אליה?״

״כן, אבל לא דרך הרשת הישנה. נצטרך להשתמש בנתיב אחר.״

״כמה זמן זה ייקח?״

״קשה לתרגם את המרחק הזה לזמן שאת מכירה. אבל אני יכולה להכין מעבר בטוח יחסית.״

״יחסית?״

נעמה חייכה.

״אני מעדיפה לומר את האמת מאשר להבטיח לך משהו שאינני יכולה לדעת.״

היא הצביעה על שני סימנים קטנים ליד התחנה.

״יש כאן משהו מעניין.״

״מה?״

״שני עותקים נרשמו בתחנה הזאת.״

״שני עותקים של ההכרעה?״

״כנראה. אחד מהם מסומן כעותק שמור. השני מסומן כעותק להשוואה.״

הסתכלתי על המפה.

״למה היה צורך בשניהם?״

״כדי שאפשר יהיה לזהות שינוי אם אחד מהם נערך.״

נזכרתי בעלה הכסוף.

״אז מישהו כבר חשב על האפשרות שישנו את הרישום.״

״או שפשוט רצו להגן על מידע חשוב,״ אמרה נעמה. ״אנחנו עדיין לא יודעות.״

היא כיבתה את המפה.

״אכין את הנתיב. נוכל לצאת במחזור האור הבא.״

נשארתי בבית המלאכה בזמן שנעמה עבדה.

ליארה יצאה לבדוק אם ארן חזר לביתו ואם סהר הצליח לדבר איתו על תמר.

הנחתי את החפצים על השולחן.

הדיסק השקוף.

העלה הכסוף.

לוח העדות.

המפתח בעל שלוש הזרועות.

הסתכלתי עליהם זמן רב.

כל אחד מהם הגיע אליי בדרך אחרת, וכל אחד מהם נשא חלק מן הסיפור. אבל בפעם הראשונה הבנתי שלא כל דבר שנמצא בדרכי חייב להפוך מיד למפתח לתעלומה גדולה יותר.

לפעמים חפץ הוא רק חפץ.

ולפעמים דווקא הדברים הקטנים ביותר יכולים לשנות את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.

הדיסק היה עדות לקיומו של מעבר.

העלה אפשר לזהות שינוי ברישום.

הלוח שמר את הנוסח שנמחק.

והמפתח עדיין היה שאלה פתוחה.

לא הייתי צריכה לפתור הכול באותו יום.

אבל רציתי לדעת מה קרה למי שנשאר מאחור.

ליארה חזרה לקראת הערב.

״ארן עדיין לא בבית,״ אמרה. ״סהר השאיר לו הודעה.״

״אני מקווה שהוא ימצא אותו לפני שנצא.״

״גם אני.״

היא התיישבה מולי.

״את חוששת מהחזרה לעץ?״

חשבתי על השאלה.

״כן. אבל לא מפני שאני חושבת שמשהו רע מחכה לי שם.״

״אז ממה?״

״מפני שאני לא יודעת איך ארגיש כשאראה שוב את המקום שבו עזבתי את החיים שהכרתי.״

ליארה הקשיבה.

״אני זוכרת את הפרדס,״ המשכתי. ״את האור האחרון של היום, את הרוח ואת הציפור. הכול התחיל כל כך בפשטות. לא הייתה שום דרמה. לא ידעתי שאני עומדת לקבל החלטה שתשנה את כל מה שחשבתי על החיים.״

״את מתחרטת?״

לא עניתי מיד.

״לא. אבל אני חושבת שעכשיו הייתי שואלת יותר שאלות לפני שהייתי בוחרת.״

״זה טבעי. את יודעת היום דברים שלא ידעת אז.״

״אולי. אבל אני לא רוצה להפוך את מי שהייתי לאישה תמימה שלא הבינה דבר. היו לי חיים שלמים לפני שהגעתי לכאן. אהבתי, פחדתי, טעיתי, למדתי. כל הדברים האלה עדיין חלק ממני.״

ליארה חייכה.

״ואני חושבת שהם גם הסיבה שאת שואלת שאלות שאחרים כאן הפסיקו לשאול.״

הבטתי בה.

״כמו מה?״

״כמו השאלה אם מותר לפתוח רישום רק מפני שיש לנו כוח לעשות זאת.״

חשבתי על תודעת העדות בספרייה.

לא הייתי בטוחה שהשאלה שלי הייתה חכמה במיוחד. היא פשוט נראתה לי טבעית.

אבל אולי ניסיון החיים שלי לימד אותי משהו שלא תמיד אפשר ללמוד מתוך ידע.

שלא כל דלת סגורה היא מכשול.

לפעמים היא גבול שמישהו ביקש להציב.

נעמה חזרה כשהנתיב היה מוכן.

על שולחן העבודה שלה ריחפה טבעת אור רחבה, ובמרכזה הופיעה מפה של הדרך אל עץ הנצח.

״נוכל לצאת עם תחילת מחזור האור הבא,״ אמרה.

״את באה איתנו?״ שאלתי.

״עד נקודת הכניסה. משם ליארה תדע להוביל אותך. אני אשאר כאן כדי לוודא שהנתיב יישאר יציב מספיק לחזרתכן.״

היא הצביעה על הקו האחרון במפה.

״כשתגיעו לאזור העץ, חפשו את התחנה לפני שתנסו להשתמש במפתח.״

״אנחנו יודעות איך היא נראית?״

״לא בדיוק. אבל היא אמורה לשאת את סימן שני העותקים.״

היא הראתה לנו שני קווים מקבילים בתוך עיגול.

״זה הסימן שאתן צריכות לחפש.״

שיננתי אותו.

נעמה כיבתה את המפה.

״ועוד דבר. אם תמצאו את עותק ההכרעה, אל תניחו שהוא מספר את כל הסיפור.״

״אני יודעת,״ אמרתי.

״אני מאמינה לך.״

בלילה יצאתי אל המרפסת.

העיר נפרשה מתחתיי, מוארת באלפי נקודות אור. במרחק ראיתי את הגשרים השקופים ואת הגנים שבהם טיילתי בימים הראשונים שלי כאן.

חשבתי על כל המקומות שראיתי מאז שעזבתי את הפרדס.

על הכוכבים שנולדו מתוך ענני חומר.

על היצורים שחיו בתוך האדמה והתחברו לתודעה משותפת.

על מירה ששמרה את ילדותו של בנה בתוך מטבח קטן.

ועל האיש בבית שבעת הכיסאות, שעדיין לא ידעתי אם מישהו מחפש אותו.

המסע שלי התחיל מתוך רצון להבין את החיים ואת האפשרות להמשיך להתקיים מעבר להם. עכשיו מצאתי את עצמי עסוקה בשאלות שלא חשבתי שאפגוש כאן: מי רשאי לשמור זיכרון, מי רשאי לשנות אותו, ומה קורה כאשר החלטה של אחד הופכת לגורלו של אחר.

הנחתי את ידי על המעקה.

לרגע שמעתי רשרוש עדין מאחוריי.

הסתובבתי.

הציפור הכסופה עמדה על קצה המרפסת.

לא ראיתי אותה מאז המסע אל העולמות הרחוקים.

״חזרת,״ אמרתי.

היא הטתה את ראשה.

״את חוזרת,״ השיבה.

חייכתי.

״נכון. אל העץ.״

הציפור הביטה אל העיר.

״את יודעת מה את מחפשת שם?״

״עותק של רישום ישן. אולי תשובה על מה שקרה למישהו שנשאר מאחור.״

״ואם תמצאי משהו אחר?״

חשבתי על השאלה.

״אז אנסה להבין גם אותו.״

הציפור פרשה מעט את כנפיה.

״יש מקומות שלא חוזרים אליהם כדי למצוא את מה שאבד.״

״אז למה חוזרים אליהם?״

״כדי לראות מה השתנה מאז שעזבנו.״

הבטתי בה.

״ומה אם שום דבר לא השתנה?״

היא שתקה רגע.

״גם זאת תשובה.״

ואז המריאה.

עקבתי אחריה עד שנעלמה בין אורות העיר.

נשארתי עוד זמן מה על המרפסת.

מחר אחזור אל עץ הנצח.

אל המקום שבו טעמתי מן הפרי ששינה את קיומי.

הפעם לא אבוא כדי לבקש חיי נצח, ולא כדי לברר אם בחרתי נכון.

אבוא כדי למצוא עדות שמישהו טרח להסתיר.

ואולי, בדרך אליה, אבין גם משהו על החיים שהשארתי מאחור.

סוף פרק חמישה־עשר