פרק שבעה־עשר — השלישית שבחרה להישכח

שלוש כוסות מים עמדו על שולחן העץ.

זה היה הדבר הראשון שהתקשיתי להבין.

אחרי כל מה שראיתי במסעי — עולמות שנולדו מתוך ענני אור, תודעות שחיו עשרות אלפי שנים, מרחבים שבהם הזמן איבד את משמעותו — דווקא החדר הפשוט הזה עורר בי תחושה עמוקה של זרות.

היו בו קירות בהירים, רצפת אבן, שולחן עץ ושלושה כיסאות. מבעד לחלון הפתוח נראו ענפיו של עץ גדול, וביניהם שמיים אפורים.

האוויר נראה קריר.

יכולתי כמעט לדמיין את הריח של בוקר אחרי גשם.

האישה שעמדה לצידי התקרבה אל השולחן. היא נגעה באחת הכוסות, הרימה אותה בזהירות והביטה במים.

״הם אמיתיים,״ אמרה.

הדמות השלישית חייכה.

״בשבילך, כן.״

האישה הניחה את הכוס.

״ובשבילה?״

הדמות הביטה בי.

״היא יכולה לראות אותם ולזכור את טעמם. אבל המים אינם יכולים להרוות צמא שכבר אין לה.״

התבוננתי בה.

היא נראתה כאישה בשנות השישים לחייה, בעלת שיער כהה ששזור בו כסף ועיניים אפורות. לא היה בפניה דבר יוצא דופן. אילו פגשתי אותה ברחוב בעולם האנושי, ייתכן שהייתי חולפת על פניה בלי להביט שוב.

אבל משהו בנוכחותה עורר בי תחושה מטרידה.

היא לא נראתה מוכרת.

היא הרגישה מוכרת.

כאילו הכרתי אותה בתקופה שאין לי גישה אליה.

״מי את?״ שאלתי.

היא משכה כיסא והתיישבה.

״כאן קוראים לי אָדָרָה.״

״וכיצד קראו לך קודם?״

״היו לי שמות רבים. אף אחד מהם לא יסביר לך מי אני.״

האישה התיישבה מולה.

אני נשארתי עומדת.

אדרה הביטה בכיסא השלישי.

״את יכולה לשבת. הוא לא נועד רק לגוף.״

התיישבתי.

הכיסא היה יציב בתחושתי, אף שלא הרגשתי את משקלו.

אדרה הניחה את ידיה על השולחן.

״לפני שאתחיל, אני רוצה שתדעו דבר אחד. אינני מבקשת מכן להאמין לי.״

הבטתי בה בהפתעה.

״אז למה חיכית לנו?״

״מפני שהגיע הזמן שתוכלו לשמוע את מה שאני יודעת. האמת תצטרך להיבחן גם במקומות אחרים.״

אדרה קמה וניגשה אל החלון.

״לפני זמן רב מאוד, עוד לפני שנוצרה עיר התודעות כפי שאתן מכירות אותה, התקיימו מרחבים שבהם תודעות יכלו לחלוק חוויות. בתחילה היה הדבר מוגבל. תודעה אחת יכלה להעביר לאחרת תחושה, זיכרון או מחשבה, בלי לאבד את ההבחנה ביניהן.״

היא התבוננה בענפים שמחוץ לחלון.

״זה היה הישג גדול. יצורים שחיו בבדידות עצומה יכלו לראשונה להבין כיצד מרגיש מישהו אחר. לא רק לשמוע על כאבו, אלא לחוות משהו ממנו.״

חשבתי על האנשים בחיי האנושיים.

כמה פעמים ניסיתי להסביר למישהו מה אני מרגישה, וגיליתי שהמילים אינן מספיקות.

כמה אי־הבנות אפשר היה למנוע אילו יכולנו לחוות לרגע את העולם דרך עיניו של אדם אחר.

״אז למה הפסיקו?״ שאלה האישה.

״לא הפסיקו מיד. רצו להעמיק את החיבור.״

אדרה חזרה אל השולחן.

״הייתה מחשבה שאם אפשר לחלוק זיכרון, אולי אפשר לחלוק גם פחד. ואם אפשר לחלוק פחד, אולי אפשר לפזר אותו בין רבים, כך שאיש לא יצטרך לשאת אותו לבדו. אחר כך עלה הרעיון שגם אבל, בדידות ואפילו כאב גופני יוכלו להתחלק בין תודעות.״

היא שתקה לרגע.

״בהתחלה זה באמת עזר.״

״ומה השתבש?״ שאלתי.

״החיבור לא העביר רק את הכאב. הוא העביר גם את הדרך שבה כל תודעה הבינה את עצמה.״

אדרה הניחה שתי כוסות זו לצד זו.

״דמייני שאת זוכרת את ילדותך, ואני זוכרת את שלי. אם נחלוק זיכרון אחד, נוכל עדיין לדעת למי הוא שייך. אבל אם נחלוק אלפי זיכרונות, רגשות והחלטות, והכול ייחווה באותה עוצמה, ההבחנה תתחיל להיחלש.״

היא קירבה את הכוסות עד שנגעו זו בזו.

״ואז עלולה להופיע שאלה שלא הייתה קיימת קודם: האם אני זוכרת את חיי, או את חייך?״

הבטתי באישה שלצידי.

שתינו הבנו מדוע הביאה אותנו לכאן.

״אבל את אמרת שהיינו שלוש,״ הזכרתי לה.

אדרה הנהנה.

״היינו חלק מניסיון שנועד לפתור את הבעיה.״

היא התיישבה.

״לא רצינו לבטל את החיבור. רצינו למצוא דרך שבה תודעות יוכלו להתקרב ככל האפשר, ובכל זאת לשמור על נפרדותן.״

״מי היו השתיים האחרות?״

אדרה הביטה בנו.

״אני לא יכולה לתת לכן תשובה פשוטה. התודעות שאתן היום אינן זהות לחלוטין לתודעות שהשתתפו בניסיון.״

האישה נשענה קדימה.

״אבל את מזהה אותנו.״

״אני מזהה את הרצפים שמהם נוצרו החיים שלכן.״

הרגשתי אי־נוחות.

״את מדברת עלינו כאילו אנחנו תוצאה של ניסוי.״

״אני מבינה מדוע זה נשמע כך. אבל לא הייתן חפצים בניסוי של מישהו אחר. לפחות בתחילתו, שלושתנו השתתפנו בו מרצוננו.״

״ומה קרה אחר כך?״

אדרה הביטה בחלון.

״אחת מאיתנו רצתה להפסיק.״

השתררה שתיקה.

האישה שלצידי שילבה את ידיה.

״מי?״

״אני.״

לא ציפיתי לתשובה הזאת.

אדרה נשענה לאחור.

״התחלתי להרגיש שהזיכרונות שלי אינם שייכים רק לי. היו רגעים שבהם התעוררתי מתוך חוויה של מישהי אחרת, ולא ידעתי אם אני עדיין בתוך הזיכרון שלה או בתוך חיי שלי.״

היא הביטה בי.

״לפעמים הרגשתי אהבה כלפי מי שלא פגשתי. לפעמים התאבלתי על יצורים שמעולם לא הכרתי.״

היא עצרה.

״החוויות היו אמיתיות. אבל לא כולן היו שלי.״

חשבתי על הזיכרונות שראיתי מאז שעזבתי את גופי.

על החדר בעל שני החלונות.

על העלה הכסוף.

על אליה.

״אז ביקשת להפסיק את החיבור.״

״כן. אבל כבר לא ידענו כיצד להפריד אותו בלי לפגוע במי שהשתתפו בו.״

אדרה הושיטה את ידה אל הכוס השלישית.

״היה לנו רעיון. אם לא נוכל להחזיר לכל תודעה את זיכרונותיה המקוריים, אולי נוכל להפריד ביניהן באמצעות דבר אחר.״

״מה?״

״בחירה.״

הבטתי בה.

״לא זיכרון של מי שהיינו, אלא יכולת להחליט מי אנחנו רוצות להיות מכאן והלאה.״

האישה שלצידי שתקה זמן רב.

לבסוף אמרה:

״אז למה היית צריכה להישכח?״

אדרה הורידה את מבטה.

״מפני שלא הצלחנו לבצע את ההפרדה בלי להשאיר קשר פעיל בין שלושתנו. בכל פעם שאחת ניסתה לזכור את האחרות במלואן, הגבולות התחילו להיעלם שוב.״

״ולכן מחקת את עצמך מן הזיכרון שלנו.״

״לא בדיוק.״

היא הביטה בנו.

״בחרתי לשאת את החלק המשותף שלא הצלחנו להפריד.״

החדר השתתק.

אפילו הענפים שמחוץ לחלון נראו קפואים.

״מה פירוש לשאת אותו?״ שאלתי.

אדרה הניחה את כף ידה על השולחן.

שלושה קווים דקים של אור הופיעו על פני העץ.

כל אחד מהם נע בכיוון אחר.

אבל במרכזם הייתה נקודה אחת שבה כולם נפגשו.

״דמיינו שלוש תודעות שחלקו ביניהן חוויות במשך זמן רב. כל אחת מהן השתנתה בעקבות האחרות. אי אפשר פשוט להוציא ממנה את כל מה שקיבלה, מפני שהדבר כבר הפך לחלק ממנה.״

הקווים התרחקו זה מזה.

הנקודה המרכזית נשארה במקומה.

״כדי לאפשר לשתיים להתרחק, השלישית נשאה את הזיכרונות שלא ניתן היה לשייך לאחת מהן בלי ליצור שוב חיבור כפוי.״

היא הביטה בי.

״אני נשארתי עם הזיכרון המשותף. הן יצאו עם היכולת להמשיך להשתנות בנפרד.״

הסתכלתי על הנקודה הבודדת.

״ואת?״

״אני נשארתי.״

היא אמרה זאת בלי דרמה.

אבל ראיתי משהו בפניה.

עייפות עתיקה.

לא עייפות של גוף.

עייפות של מי שנשאה במשך זמן רב דבר שלא יכלה לחלוק.

״למה לא יצאת אחריהן?״

״מפני שהחלק שנשאר איתי המשיך לקשור אותי למערכת. אם הייתי מתרחקת לפני שההפרדה התייצבה, ייתכן שהחיבור היה נפתח מחדש.״

האישה הביטה בה.

״כמה זמן חיכית?״

אדרה חייכה חיוך קטן.

״הרבה יותר מכפי שהתכוונתי.״

חשבתי על אליה.

על השנים שבהן חיכתה ליד עץ הנצח.

על ארן שחיפש את אשתו.

על מירה ששחזרה שוב ושוב את המטבח שבו עמדה עם בנה.

פתאום ראיתי דמיון בין כל אלה.

הנצח לא ביטל את האפשרות להיתקע ברגע מסוים.

אולי אפילו הגדיל אותה.

כשאין סוף לזמן, אפשר להמשיך לחכות בלי להיאלץ להודות שהחיים השתנו.

״למה לא ביקשת עזרה?״ שאלתי.

אדרה הביטה בי.

״ביקשתי.״

היא קמה וניגשה אל אחד הקירות.

כשהניחה עליו את ידה, הופיעו בו נקודות אור רבות.

״במשך תקופות ארוכות ניסו תודעות שונות למצוא דרך לשחרר אותי בלי לפגוע בהפרדה. חלקן הצליחו להבין חלקים מן המערכת. אחרות גרמו לה להיסגר עוד יותר.״

נקודות האור החלו להיעלם.

״עם הזמן נותרו פחות ופחות מי שזכרו מדוע נוצר המקום הזה.״

היא הסתובבה אלינו.

״ואז התחלתי לחשוש שאם מישהו ימצא אותי בלי להבין את הסכנה, הוא ינסה לשחרר אותי בכוח.״

״ולכן מחקת את שמך מן הרישומים.״

״כן.״

הבטתי בה.

״אבל השארת את העלה הכסוף.״

אדרה הנהנה.

״הוא לא היה מפתח. הוא היה סימן לכך שאפשר להיות קשורים בלי להיות זהים.״

חשבתי על הקו הדק שחצה אותו לשניים.

עד עכשיו ראיתי בו סימן של פיצול.

אולי הוא היה דווקא סימן לגבול.

קו שאפשר לשני צדדים להתקיים בלי שאחד יבלע את האחר.

האישה קמה מן הכיסא.

היא ניגשה אל החלון והביטה החוצה.

״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

אדרה המתינה.

״אם השתיים שיצאו היו נפרדות, למה שתינו זוכרות את אותם חיים אנושיים?״

זו הייתה השאלה החשובה ביותר.

אדרה התקרבה אליה.

״מפני שההפרדה העתיקה אינה בהכרח האירוע שיצר אתכן כפי שאתן עכשיו.״

הרגשתי מתח.

״אז מה כן?״

״הפרי.״

הבטתי בה.

״עץ הנצח?״

״הפרי מאפשר לתודעה להשתחרר מן הגוף. אבל במקרה שלכן הוא פגש רצף שכבר נשא בתוכו גבול עתיק בין שתי אפשרויות של קיום.״

האישה הסתובבה.

״את אומרת שהיינו שתיים עוד לפני שנולדנו?״

״אני אומרת שהמבנה שממנו התפתחתן נשא אפשרות להפרדה. אין פירוש הדבר ששתי נשים שלמות חיו בתוכו והמתינו לצאת.״

היא הביטה בידיה.

״אז מתי נעשיתי אני?״

אדרה לא מיהרה להשיב.

״ייתכן שברגע שבו התחלת לחוות את העולם בנפרד.״

האישה נגעה באדן החלון.

״כלומר, כשהתעוררתי ליד העץ.״

״אולי עוד לפני כן. איננו יודעים.״

הבטתי בה.

היא נראתה שקועה במחשבות.

חשבתי על השאלה ששאלתי את עצמי כשהתבוננתי בגופי לראשונה.

מי מאיתנו המקור?

עכשיו התחלתי להבין שאולי אין לשאלה הזאת תשובה אחת.

שתינו נשאנו חיים אנושיים משותפים.

אבל מרגע שנפרדנו, כל אחת מאיתנו החלה לחוות עולם אחר.

העבר שלנו היה משותף.

ההווה כבר לא.

״ומה עם אליה?״ שאלתי.

אדרה הביטה בי.

״מה איתה?״

״היא זוכרת אותי מתקופה שקדמה לחיים האנושיים. היא חיכתה לי ליד העץ. האם היא הכירה אחת מאיתנו?״

אדרה התיישבה שוב.

״היא הכירה תודעה שנשאה חלק מן הזיכרונות המשותפים. אבל אני לא יכולה לומר לך אם הקשר שהיא זוכרת היה בדיוק כפי שהיא מתארת אותו.״

״את חושבת שהיא משקרת?״

״לא.״

היא הביטה בי.

״אפשר לזכור בכנות דבר שלא התרחש בדיוק כפי שאנחנו זוכרים אותו.״

חשבתי על אליה.

על הדרך שבה הביטה בי כשאמרה שחיכתה לי.

על האהבה והכאב שהרגשתי ממנה.

גם אם הזיכרון שלה היה חלקי, הרגשות שלה היו אמיתיים.

אבל האם הם היו מופנים אליי?

או אל מישהי שהייתי חלק ממנה פעם?

ההבחנה הזאת נעשתה חשובה לי יותר ויותר.

לא רציתי לקבל אהבה רק מפני שמישהו אחר זכר אותי כאדם שאהב.

רציתי שיכירו אותי כפי שאני עכשיו.

אדרה ניגשה אל ארון קטן שהיה מונח ליד הקיר.

היא פתחה אותו והוציאה חפץ עטוף בבד כהה.

כשהניחה אותו על השולחן, הרגשתי תנועה חלשה במרחב.

היא הסירה את הבד.

בתוכו היה מפתח בעל שלוש זרועות.

לא מפתח מתכת.

הוא נראה עשוי חומר שקוף, ובתוכו נעו קווים דקים של אור.

זיהיתי אותו מיד.

זה היה המפתח שראיתי ביד הדמות השלישית בחדר בעל שני החלונות.

״חשבתי שהוא נמסר לתודעה שיצאה לעולם האנושי,״ אמרתי.

״כך נכתב ברישומים,״ השיבה אדרה.

״אבל הוא כאן.״

״החפץ כאן. הדבר שהוא נועד לפתוח נמצא במקום אחר.״

האישה התקרבה.

״איפה?״

אדרה הביטה בשתינו.

״במרחב שבו התודעות המנותקות התחילו לשמוע זו את זו.״

נזכרתי בנקודות האור הקטנות.

בקולות.

חשבתי שאני לבד.

גם אני.

״הקשר שנפתח,״ לחשתי.

אדרה הנהנה.

״הוא לא נפתח במקרה. מישהו הצליח להגיע אליהן בלי לנסות לאחד אותן.״

הבטתי בה.

״אני.״

״כן.״

לרגע הרגשתי גאווה.

אבל אדרה המשיכה.

״וזו גם הסיבה שהמערכת העתיקה התחילה לפעול. היא מזהה קשר מתרחב, אבל אינה יודעת להבחין בין חיבור שמוחק גבולות לבין קשר שמכבד אותם.״

״אז צריך ללמד אותה.״

אדרה חייכה קלות.

״זו בדיוק הבעיה.״

היא הרימה את המפתח.

״המערכת אינה לומדת רק מהסברים. היא נבנתה כדי להגיב לחוויות של תודעות.״

האישה הביטה בי.

״כלומר, נצטרך להראות לה.״

״כן. אבל לא באמצעות איחוד.״

אדרה הניחה את המפתח בחזרה על השולחן.

״נצטרך למצוא דרך שבה שלוש תודעות יוכלו להיות בקשר עמוק, ובכל זאת לשמור על גבולותיהן.״

חשבתי על שלושתנו.

אדרה.

האישה.

ואני.

האם זו הסיבה שחיכתה לנו?

האם היא רצתה שנחזור על הניסיון העתיק?

״לא,״ אמרתי.

אדרה הביטה בי.

״לא למה?״

״אני לא מוכנה שניכנס שוב לחיבור שיכול למחוק אותנו.״

האישה הנהנה.

״גם אני לא.״

אדרה לא נראתה מאוכזבת.

להפך.

היא נשענה לאחור, ובפניה הופיעה הבעה שלא ראיתי קודם.

הקלה.

״טוב,״ אמרה.

הבטתי בה.

״טוב?״

״כן.״

היא חייכה.

״בפעם הקודמת רצינו כל כך להצליח, עד שלא ידענו לעצור בזמן.״

היא הביטה בשתינו.

״אם ננסה שוב, נצטרך להתחיל מן הזכות של כל אחת מכן לומר לא.״

המילים האלה שינו את האופן שבו ראיתי אותה.

עד אותו רגע חשדתי שהיא מחכה לנו כדי להשלים תהליך שהתחילה לפני עידנים.

עכשיו הבנתי שאולי היא חיכתה דווקא למישהו שיסרב.

האישה חזרה אל הכיסא והתיישבה.

היא נראתה עייפה.

אדרה מזגה לה מים.

היא שתתה לאט.

התבוננתי בהן.

שתיהן יכלו לגעת בכוסות.

שתיהן נראו כאילו הן נושאות גוף.

אבל ידעתי שאדרה אינה דומה לאישה האנושית.

״את באמת מרגישה את המים?״ שאלתי את אדרה.

היא הביטה בכוס שבידה.

״אני יכולה לחוות את התחושה. אבל אינני זקוקה להם.״

״אז למה את שותה?״

היא חייכה.

״מפני שאני זוכרת שפעם אהבתי את זה.״

חשבתי על מירה ועל המטבח שלה.

על ארן ועל אשתו.

על כל הדברים שהתודעות שמרו מן החיים הגופניים.

אולי לא היה זה רק געגוע.

אולי הגוף לימד אותנו דרכים מסוימות לחוות משמעות, והן המשיכו ללוות אותנו גם אחרי שכבר לא היינו זקוקים לו.

האישה הניחה את הכוס.

״אני רוצה לחזור הביתה,״ אמרה.

אדרה הביטה בה.

״אני יודעת.״

״לא, את לא יודעת.״

קולה התחזק.

״את יכולה לדבר על תודעות ועל זיכרונות ועל אלפי שנים. אבל יש לי ילדים. יש לי חיים. יש אנשים שלא יודעים איפה אני.״

היא נשמה עמוק.

״אני לא רוצה להישאר כאן עד שתפתרו בעיה עתיקה.״

השתררה שתיקה.

אדרה התקרבה אליה.

״את צודקת.״

היא הניחה את המפתח על השולחן.

״החזרה שלך לעולם האנושי אינה צריכה להיות תלויה בהצלחת הניסיון שלנו.״

הבטתי בה.

״יש דרך אחרת?״

״ייתכן. סהר מכיר מעברים שבהם גופים יכולים לנוע בין מרחבים. אבל כדי לדעת אם תוכלי לחזור, נצטרך לברר כמה זמן עבר בעולם שלך מאז שעזבת אותו.״

האישה השפילה את מבטה.

ראיתי את הפחד חוזר לעיניה.

גם אני פחדתי מן התשובה.

אדרה הובילה אותנו אל קיר חלק בצד החדר.

כשהניחה עליו את ידה, הופיעה בו תמונה של כדור הארץ.

לרגע הרגשתי שמחה עצומה.

הכרתי את צורת היבשות.

את הכחול של האוקיינוסים.

את העננים הלבנים.

זה היה הבית שלי.

אדרה הגדילה את התמונה.

ראיתי את צפון אמריקה.

אחר כך את החוף המזרחי.

ואז את דרום פלורידה.

הלב שלא היה לי כאילו החל לפעום.

האישה קמה והתקרבה לקיר.

״זה הבית שלנו,״ לחשה.

אדרה הנהנה.

״אני יכולה להראות לכן את המקום, אבל התמונה אינה בהכרח מתארת את הרגע הנוכחי. כדי לבדוק את הזמן המדויק נצטרך להתחבר למעבר הפעיל.״

האישה נגעה בקיר.

אצבעותיה עברו על פני התמונה.

״אני רוצה לראות את הילדים.״

הבטתי בה.

גם אני רציתי.

אבל היה בי פחד אחר.

אם אראה אותם, האם אוכל להמשיך במסע?

האם אוכל לעמוד מן הצד ולראות את חייהם בלי להשתתף בהם?

אדרה הביטה בנו.

״אפשר לנסות. אבל לפני כן אני צריכה שתבינו דבר אחד.״

התמונה של כדור הארץ נעלמה.

במקומה הופיעו שלושה קווים.

שניים מהם נעו זה לצד זה.

השלישי נשאר במרחק.

״המערכת העתיקה כבר זיהתה אתכן,״ אמרה. ״והיא התחילה לחפש את הקשר ביניכן.״

״מה זה אומר?״ שאלתי.

״שייתכן שהיא תנסה להשיב אתכן למצב משותף גם בלי שתסכימו.״

האישה נסוגה מן הקיר.

״אבל הבטחת שלא תעשי לנו דבר בלי הסכמה.״

״אני לא אעשה. המערכת אינה פועלת לפי רצוני.״

הרגשתי כעס.

״אז למה הבאת אותנו לכאן?״

אדרה הביטה בי בעצב.

״מפני שכאן לפחות נוכל לראות מה היא עושה ולנסות לעצור אותה.״

באותו רגע נשמע צליל נמוך.

לא חזק.

אבל הוא עבר דרך הקירות, הרצפה והשולחן.

שלוש הכוסות רעדו.

האישה אחזה בשולחן כדי לייצב את עצמה.

המפתח בעל שלוש הזרועות החל להאיר.

אדרה קמה במהירות.

״המערכת זיהתה שינוי בקשר.״

״איזה שינוי?״

היא התקרבה לקיר.

שלושת הקווים נעו עכשיו במהירות.

שניים מהם התקרבו זה לזה.

השלישי נשאר במרחק, אבל התחיל להימשך אחריהם.

הרגשתי משהו בתוכי.

לא כאב.

לא פחד.

משיכה.

כאילו מחשבה שאינה שלי מנסה להגיע אל מרכז תודעתי.

נזכרתי בתרגול של ליארה.

אני כאן, ואני לא אתם.

התמקדתי.

התחושה נחלשה.

האישה שלצידי עצמה את עיניה.

״אני מרגישה אותך,״ אמרה.

הבטתי בה.

״גם אני מרגישה משהו.״

היא הניחה את ידה על החזה.

״אני זוכרת עכשיו דברים שלא קרו לי.״

התקרבתי.

״איזה דברים?״

היא פתחה את עיניה.

״אני זוכרת את העיר. את ליארה. את הכוכבים שראית.״

הרגשתי פחד.

אלה היו הזיכרונות שלי.

חוויות שהתרחשו אחרי שנפרדנו.

״תנסי להיזכר במשהו שקרה רק לך,״ אמרתי. ״במים ששתית כשהתעוררת.״

היא עצמה שוב את עיניה.

״אני זוכרת.״

הקווים שעל הקיר התרחקו מעט.

אדרה התבוננה בהם בריכוז.

״זה עובד.״

אבל אז האישה פקחה את עיניה.

״אני זוכרת גם משהו אחר.״

״מה?״

היא הביטה בי.

״את הרגע שבו החלטת לנגוס בפרי.״

הרגשתי בלבול.

״שתינו זוכרות אותו.״

״לא. אני זוכרת אותו מבחוץ.״

השתתקתי.

״אני רואה אותך עומדת מול העץ,״ המשיכה. ״אני רואה אותך מתלבטת. ואני זוכרת שניסיתי לעצור אותך.״

הבטתי בה.

״אבל אז עוד לא היינו נפרדות.״

היא הנהנה לאט.

״אני יודעת.״

אדרה התקרבה.

״ייתכן שההפרדה התחילה לפני הנגיסה עצמה.״

האישה הביטה בי.

״אני זוכרת שצעקתי לך לא לעשות את זה.״

ניסיתי להיזכר.

ברגע שבו עמדתי מול הפרי, שמעתי מחשבות רבות.

פחד.

סקרנות.

געגוע למשפחתי.

אבל לא זכרתי קול ברור שאמר לי לעצור.

״לא שמעתי אותך,״ אמרתי.

היא השפילה את מבטה.

״אני יודעת.״

הצליל הנמוך חזר.

הפעם חזק יותר.

אדרה הרימה את המפתח.

״אנחנו חייבות להתרחק מן החיבור.״

היא הובילה אותנו אל הדלת.

אבל כשהתקרבנו, הדלת לא נפתחה.

על הקיר הופיע סימן העיגול הגדול ובתוכו אלפי נקודות אור.

המערכת החלה לדבר.

זוהה רצף משותף.

אדרה עמדה מול הדלת.

״הפרדה מאושרת. אין לבצע איחוד.״

זוהה חוסר יציבות.

האישה אחזה בזרועי השקופה.

הפעם הרגשתי מגע ברור יותר.

יחד איתו הגיעו אליי תחושות שלא היו שלי.

כאב ברגליים.

צמא.

עייפות.

לרגע הרגשתי את משקלו של גוף.

היא הביטה בי בפחד.

״אני מרגישה שאת נכנסת אליי.״

נסוגתי.

אבל המגע לא נעלם.

התחושות המשיכו להגיע.

אדרה הרימה את קולה.

״המערכת, עצרי את תהליך החיבור.״

נדרשת השבת יציבות.

״לא באמצעות איחוד!״

הקירות החלו להאיר.

ראיתי את האישה מנסה להתרחק ממני.

היא הצליחה לעשות צעד אחד.

ואז נעצרה.

גופה רעד.

לרגע הרגשתי שאני עומדת בתוכו.

ראיתי את החדר דרך עיניה.

הרגשתי את הרצפה מתחת לרגליה.

את פעימות הלב.

את האוויר שנכנס לריאות.

התחושה הייתה חזקה כל כך עד שרציתי להישאר.

לא מפני שרציתי לקחת ממנה את הגוף.

אלא מפני שהתגעגעתי לחיים הגופניים יותר מכפי שהעזתי להודות.

ואז שמעתי אותה.

לא באוזניים.

בתוכי.

בבקשה, אל תיקחי את זה ממני.

המילים החזירו אותי לעצמי.

נזכרתי בהבטחה שנתתי לה ליד העץ.

שלא אנסה למחוק אותה כדי לקבל בחזרה את גופי.

התמקדתי בתחושה אחת שהייתה שלי בלבד.

הרגע שבו שמעתי את הילדה מתוך החפץ של סהר.

אני שומעת אותך.

הרגשתי את הגבול חוזר.

לא בבת אחת.

בהדרגה.

העייפות נעלמה.

הצמא התרחק.

החדר חזר להיראות דרך נקודת המבט שלי.

האישה נפלה על ברכיה.

אבל היא נשארה היא.

אדרה התקרבה אלינו.

המפתח שבידה האיר באור חזק.

״אני יכולה לעצור את התהליך,״ אמרה. ״אבל אצטרך להתחבר למערכת מן המקום שבו נשמר הזיכרון המשותף.״

הבטתי בה.

״מה יקרה לך?״

היא שתקה.

ידעתי את התשובה עוד לפני שאמרה אותה.

״ייתכן שאצטרך להישאר שם שוב.״

האישה הרימה את ראשה.

״לא.״

אדרה הביטה בה.

״אם לא אעשה זאת, המערכת עלולה לנסות לאחד אתכן.״

״אז נמצא דרך אחרת.״

אדרה חייכה בעצב.

״חיפשתי דרך אחרת במשך זמן רב מאוד.״

הרגשתי שמשהו בתוכי מתקומם.

לא רציתי שעוד מישהי תוותר על עצמה כדי שאחרות יוכלו להמשיך.

לא רציתי שהפתרון לכל בעיה יהיה תמיד קורבן חדש.

התקרבתי אל אדרה.

״את אמרת שהפעם נתחיל מן הזכות של כל אחת לומר לא.״

היא הנהנה.

״אז גם לך מותר לומר לא.״

היא הביטה בי.

לרגע ראיתי בעיניה משהו שלא היה שם קודם.

הפתעה.

אולי במשך כל הזמן שחיכתה לנו, היא הניחה שהתפקיד שלה הוא להישאר.

שאחרות ימשיכו.

שהיא תישא את המחיר.

אבל אם באמת רצינו לשנות את מה שקרה בעבר, לא יכולנו לחזור על אותה בחירה בדיוק.

המפתח המשיך להאיר.

הקווים שעל הקיר נעו זה לעבר זה.

המערכת חזרה על דבריה:

נדרשת השבת יציבות.

האישה קמה בקושי.

היא התקרבה אליי.

״אני רוצה לנסות משהו.״

הבטתי בה.

״מה?״

״את זוכרת איך החזקנו ידיים ליד העץ, למרות שלא יכולנו לגעת?״

הנהנתי.

היא הושיטה את ידה.

״בואי ננסה שוב. אבל הפעם לא ננסה להרגיש אותו דבר.״

הבטתי בה.

היא חייכה חלושות.

״אני ארגיש את היד שלי. את תרגישי את מה שאת מרגישה. ונישאר כאן.״

התקרבתי.

כף ידי השקופה עמדה מול כף ידה.

לא ניסיתי להיכנס לתחושותיה.

לא ניסיתי להרגיש את העור שלה.

רק הבטתי בה.

היא הביטה בי.

הרגשתי את הנוכחות שלה.

לא בתוכי.

מולי.

הקווים שעל הקיר נעצרו.

אדרה התבוננה בהם.

״המערכת מזהה קשר,״ לחשה.

היא הרימה את המפתח.

״אבל לא איחוד.״

האור בחדר השתנה.

לרגע הופיע סביבנו מעגל עדין.

לא מעגל שסגר עלינו.

אלא גבול שהקיף כל אחת בנפרד.

ובתוך המרחק שבינינו נוצר קו דק של אור.

הוא חיבר אותנו בלי למחוק את ההפרדה.

אדרה התקרבה.

היא הושיטה את ידה אלינו.

לרגע חששתי שהמערכת תנסה שוב לאחד את שלושתנו.

אבל היא נעצרה לפני שנגעה.

הביטה בכל אחת מאיתנו.

ואמרה:

״אני רוצה להצטרף. רק אם שתיכן מסכימות.״

האישה הנהנה.

גם אני.

אדרה הושיטה את ידה.

שלושה מעגלים נפרדים הופיעו באור.

ביניהם נמתחו קווים דקים.

לראשונה ראיתי צורה שהזכירה לי את העלה הכסוף, אבל לא היה בה קו אחד שחוצה לשניים.

היו בה שלושה גבולות.

ושלושה קשרים.

המערכת השתתקה.

עמדנו כך זמן שלא ידעתי למדוד.

האישה נשמה לאט.

אדרה עצמה את עיניה.

אני התבוננתי בקווים שבינינו.

לא הרגשתי את מחשבותיהן.

לא ראיתי את זיכרונותיהן.

אבל ידעתי שהן שם.

וזה הספיק.

לבסוף נשמע קול המערכת.

זוהתה אפשרות חדשה.

הקירות החשיכו מעט.

הדלת נפתחה.

אדרה הורידה את ידה.

המפתח הפסיק להאיר.

האישה התיישבה על הכיסא הקרוב.

ראיתי שהיא מותשת, אבל מחייכת.

״זהו?״ שאלה.

אדרה הביטה בקיר.

״לא.״

היא התקרבה אל הסימנים שהופיעו עליו.

״המערכת עצרה את תהליך האיחוד. אבל היא עדיין צריכה ללמוד כיצד לשמור על הקשר החדש לאורך זמן.״

״אז לפחות יש לנו התחלה,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

אבל פניה נשארו רציניות.

״ויש דבר נוסף.״

היא הצביעה על נקודה קטנה שהופיעה בקצה הקיר.

היא הייתה אדומה.

לא דמתה לשאר האורות.

״מה זה?״ שאלתי.

אדרה התבוננה בה.

״מישהו צפה בתהליך.״

הרגשתי מתח.

״מי?״

״אני לא יודעת. אבל האות הגיע מחוץ למערכת.״

הנקודה האדומה הבהבה.

ואז הופיעו לידה סימנים.

אדרה קראה אותם בשקט.

פניה השתנו.

״מה כתוב?״ שאלה האישה.

אדרה הסתובבה אלינו.

״המערכת קיבלה בקשה לפתוח מחדש את רישומי האיחוד הגדול.״

״ממי?״

אדרה השפילה את מבטה.

״ממישהו שיש לו הרשאה עתיקה יותר משלי.״

הבטתי בנקודה האדומה.

היא המשיכה להבהב.

ואז נשמע קול.

לא הקול של המערכת.

קול אחר.

שקט.

כמעט מוכר.

הצלחתן להישאר שלוש.

הרגשתי את תודעתי מתכווצת.

עכשיו נראה אם תוכלו להישאר נפרדות גם כשכולן ירצו להיות אחת.

הנקודה האדומה כבתה.

החדר חזר לשקט.

האישה הביטה בי.

אדרה עמדה ללא תנועה.

ואני חשבתי על התודעות שבמרחב החשוך.

על אלה שהתחילו לשמוע זו את זו.

על הרצון שלהן לא להיות לבד.

פתאום הבנתי שהסכנה הגדולה אינה בהכרח שמישהו יכפה עליהן להתאחד.

ייתכן שיום אחד הן יבקשו זאת בעצמן.

לא מתוך רוע.

לא מתוך רצון לשלוט.

אלא מפני שהבדידות תהיה קשה מנשוא.

והשאלה שנצטרך להתמודד איתה תהיה מורכבת בהרבה מכל מה שפגשתי עד עכשיו.

האם מותר למנוע מתודעה לבחור באיחוד, גם אם הבחירה הזאת עלולה לגרום לה לאבד את עצמה?

עמדתי מול הקיר החשוך.

לא הייתה לי תשובה.

אבל לראשונה הבנתי שחיי הנצח אינם רק הזדמנות ללמוד את סודות הבריאה.

הם גם מחייבים אותי ללמוד לחיות עם שאלות שאין להן פתרון פשוט.

ובמרחק, מעבר לקירות החדר, הרגשתי את הקשר החדש שנפתח.

שלוש תודעות.

שלושה קיומים נפרדים.

וביניהם אפשרות שלא הייתה קיימת קודם.

לא ידעתי אם נצליח לשמור עליה.

אבל ידעתי דבר אחד.

לא אסכים עוד שיצילו מישהו באמצעות מחיקתו של אחר.