פרק תשעה־עשר — המקום שבו הבדידות נגמרת

כשעזבנו את העולם האנושי, עדיין נשאתי בתוכי את קולו של הילד שקרא לי מן החדר.

לא היה זה זיכרון רחוק. הוא היה קרוב כל כך, עד שלרגע נדמה לי שאם אפנה את מחשבתי לאחור, אשמע אותו שוב.

ליארה נעה לצידי בשתיקה.

המרחב סביבנו השתנה בהדרגה. האוויר, האדמה והשמיים המוכרים התפוגגו, ובמקומם הופיעו שכבות של אור עמום. לא הרגשתי שאנחנו מתרחקות מן הבית. הרגשתי שאנחנו יוצאות מתוך האופן שבו נהגתי להבין מרחק.

״את חושבת שאחדה יכולה להגיע אליהם?״ שאלתי.

ליארה הביטה בי.

״אל מי?״

״אל המשפחה שלי.״

היא לא השיבה מיד.

״אין לנו סיבה לחשוב שהיא מתעניינת בהם במיוחד.״

״אבל אם היא יכולה להגיע לכל תודעה שמבקשת להשתייך, מה מונע ממנה להגיע גם לבני אדם?״

״כנראה אותם גבולות שמונעים מרוב התודעות להגיע אליהם. הגוף, הזמן, והעובדה שבני האדם אינם מחוברים למערכת העתיקה.״

״כנראה?״

״אני לא רוצה להבטיח לך דבר שאינני יודעת.״

המשכנו לנוע.

חשבתי על האישה שחזרה לביתי. על הדרך שבה עמדה מול ילדיי וניסתה למצוא מילים שיסבירו את היעדרה. היא נשאה את זיכרונותיי, אבל מעתה תצטרך ליצור את חייה בעצמה.

הייתה בי הקלה על כך שלא נותרו לבדם.

אבל גם פחד חדש: שמא עצם הקשר שנותר בינינו יהפוך אותה לפגיעה בגלל הבחירות שלי.

״אני לא רוצה שהמסע שלי יגיע אליה,״ אמרתי.

״אז נצטרך ללמוד כיצד להגן על הקשר בלי לנתק אותו.״

״אפשר לעשות דבר כזה?״

ליארה חייכה קלות.

״זה מה שאנחנו מנסות ללמוד מאז שהכרת אותנו.״

סהר חיכה לנו במקום שבו נפגשו שלושה ענפים עצומים של עץ הנצח.

הוא ישב על מדרגת אבן, גבו שעון על גזע רחב. כשהתקרבנו, קם לאט והעביר את ידו על פניו.

הוא נראה עייף יותר מכפי שזכרתי.

״מצאת את המעבר?״ שאלה ליארה.

״מצאתי אחד מהם.״

הוא הצביע אל מעבר לענפים.

במרחק נראה אזור כהה, כמעט חסר צורה. לא היה בו האור העדין שהכרתי מן העיר, וגם לא החשכה העמוקה של המרחב שבו נכלאו התודעות המנותקות.

הוא נראה שקט.

שקט מדי.

״לאן הוא מוביל?״ שאלתי.

״אל מקום שנקרא בעבר עמק ההסכמה.״

״שם יפה,״ אמרתי.

סהר לא חייך.

״פעם חשבו כך.״

הוא החל ללכת, ואנחנו נענו אחריו.

״בני המקום האמינו שאין צורך להילחם בבדידות,״ סיפר. ״צריך רק לוותר על מה שמפריד בין התודעות. בהתחלה הם פתחו מרחבים שבהם אפשר היה לחלוק מחשבות מרצון. אחר כך הם למדו לחלוק רגשות. בהמשך התחילו לחלוק זיכרונות שלמים.״

״וזה היה קשור לאחדה?״

״היא הייתה בין הראשונות שהבינו כיצד להרחיב את החיבור.״

״היא המציאה אותו?״

״לא.״

סהר עצר.

״וזה חלק ממה שמטריד אותי. אחדה לא יצרה את הרצון להתאחד. היא נתנה לו צורה. הרצון היה קיים הרבה לפניה.״

הבטתי במרחב הכהה.

הבנתי למה התכוון.

גם בעולם האנושי הכרתי את הרצון הזה.

הרצון שמישהו יבין אותנו בלי שנצטרך להסביר.

שיידע מה כואב לנו.

שלא יטעה בפירוש דברינו.

שלא יעזוב.

הייתה ברצון הזה כמיהה טבעית לקרבה.

לא היה בו דבר רע.

אבל עכשיו עמדתי לגלות מה קורה כשהכמיהה הזאת נעשית חזקה מן הרצון להישאר אדם נפרד.

המעבר נפתח אל עמק רחב.

לראשונה מאז שעזבתי את העולם האנושי, מצאתי את עצמי במקום שנראה כמעט כמו ארץ רגילה.

היו בו גבעות נמוכות, עצים בעלי עלים כחולים ונחל צר שהתפתל בין אבנים בהירות. השמיים היו חסרי שמש, אך האור היה אחיד ורך.

במרחק נראו בתים.

לא מגדלים ולא מבנים עשויים אור.

בתים פשוטים, בעלי גגות נמוכים וחלונות פתוחים.

העמק נראה שליו.

״זה המקום?״ שאלתי.

סהר הנהן.

״אל תתני למראה להטעות אותך.״

״מה יש כאן?״

״תודעות שבחרו לחיות יחד בתוך קשר משותף.״

הבטתי בבתים.

״הן עדיין נפרדות?״

״חלקן.״

התחלנו לרדת בשביל.

ככל שהתקרבנו, הבחנתי בדמויות שנעו בין הבתים.

הן נראו אנושיות.

אחת מהן נשאה סל.

אחרת ישבה על מדרגות בית וקראה מתוך חפץ דמוי ספר.

שתי דמויות עמדו ליד הנחל ושוחחו.

הכול נראה רגיל.

אבל כשהתקרבנו אליהן, הרגשתי משהו מוזר.

השיחה שלהן לא נשמעה כמו שיחה.

אחת התחילה משפט, והשנייה השלימה אותו.

לפעמים הן דיברו באותו רגע, באותו קצב, כאילו שתיהן יודעות מראש מה תאמר האחרת.

הן הבחינו בנו.

שתי הדמויות הסתובבו יחד.

״ברוכים הבאים,״ אמרו.

אותן מילים.

אותו טון.

הרגשתי אי־נוחות.

״שלום,״ השבתי.

אחת מהן חייכה.

״אתם חדשים כאן.״

השנייה המשיכה:

״אבל לא זרים.״

הבטתי בליארה.

היא שמרה על הבעה שקטה.

״אנחנו מחפשים את מי שאחראי על המקום,״ אמר סהר.

שתי הדמויות הביטו זו בזו.

ואז חייכו.

״אין כאן אחראי.״

״כולנו אחראים.״

הן אמרו את שני המשפטים בזה אחר זה.

ואז פנו וחזרו לשיחתן.

עברנו בין הבתים.

לאורך השביל נראו גינות קטנות. חלקן היו מטופחות, אחרות נראו כאילו איש לא נגע בהן זמן רב.

באחת הגינות ישב אדם מבוגר על ספסל.

הוא הביט בנו בסקרנות.

בניגוד לאחרים, לא חייך מיד.

״אתם לא מחוברים,״ אמר.

סהר נעצר.

״לא.״

האיש הנהן.

״רואים.״

התקרבתי אליו.

״איך?״

״אתם מסתכלים על דברים לפני שאתם יודעים מה האחרים חושבים עליהם.״

הוא הצביע על עץ שצמח ליד הספסל.

״תסתכלי עליו.״

הבטתי.

העץ היה נמוך, בעל גזע מפותל ופרחים לבנים קטנים.

״מה את רואה?״

״עץ. פרחים. ענפים שנוטים לצד אחד.״

הוא חייך.

״אני רואה את העץ שאשתי אהבה.״

הוא השפיל את מבטו.

״כשהצטרפתי לחיבור, יכולתי להעביר לאחרים את הזיכרונות שלי ממנה. הם ראו אותה, שמעו אותה, הרגישו את מה שהרגשתי כשהייתה לצידי.״

הוא שתק.

״בהתחלה זה היה נפלא.״

התיישבתי מולו.

״ומה קרה אחר כך?״

״התחלתי לשמוע את הזיכרונות שלי מפיהם של אחרים. הם סיפרו לי דברים עליה. לפעמים דברים ששכחתי. לפעמים דברים שלא קרו.״

נזכרתי במירה ובבנה ששחזרה במטבח.

״איך ידעת מה אמיתי?״

״לא תמיד ידעתי.״

הוא הביט בעץ.

״יום אחד אחת התודעות אמרה שהיא מתגעגעת לאשתי. לא מפני שהכירה אותה, אלא מפני שנשאה את הזיכרונות שלי.״

הוא שתק זמן רב.

״הבנתי שהיא מתגעגעת באמת. ובכל זאת כעסתי.״

״למה?״

״מפני שהגעגוע הזה היה הדבר האחרון שהרגשתי שהוא רק שלי.״

הבטתי בו.

היה משהו אנושי מאוד בכעס הזה.

לא רצון לשלוט באדם אחר, אלא הצורך לשמור מקום פנימי שאיש אינו יכול להיכנס אליו בלי רשות.

״למה אתה עדיין כאן?״ שאלתי.

הוא חייך בעצב.

״מפני שאני עדיין אוהב את האנשים שחיים בעמק. וגם מפני שאינני יודע כמה מן הזיכרונות שלי נשארו שלי.״

כשקמנו להמשיך בדרכנו, האיש קרא לי.

״את מחפשת את אחדה?״

הסתובבתי.

״כן.״

הוא הביט בי זמן מה.

״אז אל תשאלי אותה למה היא רוצה לאחד את כולם.״

״למה לא?״

״מפני שהיא תיתן לך תשובה שתוכלי להסכים איתה.״

התקרבתי אליו.

״מה לשאול במקום?״

הוא הביט בעץ שלידו.

״תשאלי אותה מה קורה למי שרוצה לעזוב.״

המשכנו ללכת.

הבתים נעשו צפופים יותר.

במרכז העמק היה כיכר עגולה, ובמרכזה בריכה רדודה.

סביבה ישבו עשרות דמויות.

חלקן עצמו את עיניהן.

אחרות הביטו במים.

לא נשמעה שיחה.

אבל הרגשתי תנועה חזקה של מחשבות.

היא לא הייתה מכוונת אליי.

הייתה זו תנועה משותפת, כמו נשימה של יצור גדול.

״מה הן עושות?״ לחשתי.

״חולקות חוויה,״ השיבה ליארה.

״איזו חוויה?״

״אינני יודעת. הן לא פתחו אותה בפנינו.״

התקרבתי מעט.

לרגע שמעתי צחוק.

לא צחוק של אדם אחד.

צחוק שהתחיל במקום כלשהו והמשיך בין עשרות תודעות.

אחריו הגיע גל של שמחה.

הרגשתי אותו בשולי תודעתי.

הוא היה נעים.

חמים.

כמעט מוכר.

לרגע רציתי להתקרב עוד.

לא היה לי צורך לדעת מדוע הן שמחות.

רק להיות חלק מן השמחה.

ואז נזכרתי בדבריו של האיש ליד העץ.

מה קורה למי שרוצה לעזוב?

עצרתי.

התחושה התרחקה.

ליארה הביטה בי.

״הרגשת את זה?״

הנהנתי.

״כן.״

״זה מה שמושך לכאן תודעות רבות. לא הבטחה לכוח. לא ידיעה. פשוט האפשרות להרגיש יחד.״

הבטתי בדמויות סביב הבריכה.

לא רציתי לשפוט אותן.

אם חיו במשך אלפי שנים, אם איבדו את מי שאהבו, אם נשאו זיכרונות קשים בלי גוף שיאפשר להם לבכות או להירדם — אולי החיבור הזה העניק להן הקלה אמיתית.

אבל עדיין רציתי לדעת אם יוכלו לקום וללכת.

בקצה הכיכר עמד בית קטן שדלתו הייתה פתוחה.

סהר הוביל אותנו אליו.

בפנים ישבה אישה בעלת שיער לבן קצר. היא נראתה צעירה יחסית, אך עיניה נשאו הבעה עתיקה.

כשנכנסנו, הרימה את ראשה.

״סהר.״

הוא נעצר.

״עבר זמן רב, תָּמִירָה.״

היא חייכה.

״אתה עדיין נושא את הגוף הזה.״

״כן.״

״אתה נראה עייף.״

״אני עייף.״

היא הביטה בי ובליארה.

״ואלה?״

״חברות.״

היא בחנה אותנו בשקט.

״אחת מכן פתחה את הקשר אל המנותקים.״

הרגשתי מתח.

״איך את יודעת?״

״שמענו אותם.״

התקרבתי.

״אתם יכולים לשמוע אותם מכאן?״

״חלקם. הקולות שלהם הגיעו אלינו לפני זמן קצר.״

״ומה עשיתם?״

תמירה השפילה את מבטה.

״חלק מאיתנו ניסו לענות.״

״והצלחתם?״

״כן.״

הרגשתי הקלה.

אבל היא לא חייכה.

״ואז קרה משהו שלא ציפינו לו.״

״מה?״

״הם התחילו לבקש להצטרף אלינו.״

הבטתי בה.

״למה זו בעיה?״

״מפני שלא כולם מבינים מה פירוש להצטרף.״

היא קמה וניגשה לחלון.

״יש ביניהם תודעות שהיו מנותקות זמן רב כל כך, עד שהן כמעט אינן זוכרות מה פירוש להיות נפרדות. הן שומעות אותנו יחד ומאמינות שזה סוף הבדידות.״

״ואולי זה באמת יעזור להן,״ אמרתי.

תמירה הסתובבה אליי.

״אולי. אבל אם הן ייכנסו לחיבור לפני שילמדו לשמור על גבולותיהן, הן עלולות לאבד גם את מעט הנפרדות שנותרה להן.״

הבטתי בסהר.

הוא הנהן בשקט.

״זו הסיבה שבאנו.״

תמירה הובילה אותנו לחדר נוסף.

הוא היה כמעט ריק.

במרכזו עמד כיסא אחד.

על הקיר שמולו הופיעו נקודות אור קטנות.

״זה המקום שבו אנחנו מקשיבים לקולות שמגיעים מן המרחב המנותק,״ אמרה.

התקרבתי.

שמעתי קול חלש.

יש שם מישהו?

זיהיתי אותו מיד.

זה היה הקול ששמעתי לראשונה מתוך החפץ של סהר.

הרגשתי שמחה.

״אני מכירה אותה.״

תמירה הביטה בי.

״היא הייתה הראשונה שהצליחה להגיע אלינו.״

הקול נשמע שוב.

אני לא לבד עכשיו.

נקודות אור נוספות הופיעו על הקיר.

גם אני כאן.

אנחנו שומעים.

יש עוד.

הקשבתי.

הקולות לא היו זהים.

כל אחד מהם נשא תחושה אחרת.

פחד.

סקרנות.

שמחה זהירה.

אבל בהדרגה התחיל להופיע ביניהם קצב משותף.

המילים נעשו דומות.

הפסקות השתיקה התקצרו.

ואז נשמע משפט אחד מפי כמה קולות יחד.

אנחנו רוצים להיות קרובים יותר.

הרגשתי את המשיכה מתעוררת שוב.

הפעם חזקה יותר.

לא משום שמישהו ניסה להיכנס לתוכי.

אלא משום שרציתי לעזור.

חשבתי על הקולות שהיו מבודדים זמן רב כל כך.

מי הייתי שאומר להם להישאר במרחק?

אבל נזכרתי גם באישה שחזרה לביתי.

בפחד שלה להיעלם.

בהבטחה שנתתי לה.

התקרבתי אל הקיר.

״אני שומעת אתכם,״ אמרתי.

הקולות השתתקו.

״אנחנו רוצים להגיע אליכם,״ נשמע קול אחד.

״אני יודעת.״

״את יכולה לפתוח לנו?״

הבטתי בתמירה.

היא לא התערבה.

״אני יכולה לעזור לכם למצוא דרך לדבר זה עם זה,״ השבתי. ״אבל אני לא יודעת עדיין איך להעביר אתכם לכאן בלי לסכן אתכם.״

השתררה שתיקה.

ואז נשמע קול אחר.

״אנחנו לא מפחדים.״

חשבתי על כך.

״יכול להיות. אבל אני עדיין לא יודעת אם אתם מבינים מה עלול לקרות.״

הקול הראשון חזר.

״אנחנו מבינים שאנחנו לבד.״

המילים פגעו בי.

לא הייתה בהן האשמה.

רק עובדה.

אחרי שיצאנו מן החדר, ישבתי ליד החלון.

תמירה הביאה כלי קטן ובו משקה כהה.

היא הניחה אותו לפני סהר.

הוא שתה לאט.

״את נראית מוטרדת,״ אמרה לי.

״אני לא יודעת מה נכון לעשות.״

היא התיישבה מולי.

״זה מצב טוב יותר מלהיות בטוחה מדי.״

הבטתי בה.

״את מאמינה שאפשר לחיות בחיבור בלי לאבד את עצמנו?״

״כן. אני חיה כך זמן רב.״

״ואת יכולה לעזוב?״

היא שתקה.

נזכרתי בדבריו של האיש ליד העץ.

תמירה הביטה בכוס שבידי סהר.

״אני יכולה להתרחק מן החיבור. אני עושה זאת לפעמים.״

״אבל לעזוב לגמרי?״

היא נשמה עמוק.

״לא ניסיתי.״

״למה?״

״מפני שאני אוהבת את מי שנמצאים כאן.״

״ואם היית רוצה?״

היא הביטה בי.

״אני לא יודעת.״

התשובה הייתה כנה.

אבל היא לא הרגיעה אותי.

סהר קם.

״אנחנו צריכים לדבר עם אחדה.״

תמירה הנידה בראשה.

״היא לא מופיעה בפני כל מי שמבקש.״

״היא כבר דיברה איתנו.״

תמירה הביטה בו.

״מתי?״

סיפרנו לה על המערכת העתיקה, על הנקודה האדומה ועל הקול ששמענו.

ככל שהתקדמנו, פניה נעשו רציניות יותר.

״היא לא נהגה להתערב ישירות במערכות השמירה,״ אמרה.

״מה השתנה?״ שאלתי.

תמירה התקרבה אל החלון.

״אולי הקולות מן המרחב המנותק.״

״למה הם חשובים לה?״

״מפני שהם רבים.״

היא הסתובבה אלינו.

״הרבה יותר מכפי שחשבתם.״

הרגשתי מתח.

״כמה?״

״איננו יודעים. אבל הקשר שנפתח הגיע למקומות שהיו סגורים במשך עידנים.״

היא עצרה.

״ואם כל התודעות האלה יבחרו להצטרף לחיבור משותף, אחדה תוכל להרחיב אותו מעבר לכל מה שהתקיים בעבר.״

חשבתי על הקולות.

על הבדידות שלהם.

על הרצון שלהם להיות קרובים.

פתאום הבנתי עד כמה קל יהיה להציע להם דבר שאינם יודעים כיצד לבחון.

תמירה הובילה אותנו אל מרכז העמק.

הכיכר הייתה מלאה יותר מכפי שהייתה קודם.

מאות דמויות עמדו סביב הבריכה.

חלקן החזיקו ידיים.

אחרות עמדו במרחק, עיניהן עצומות.

האוויר היה מלא בתחושה של ציפייה.

כשהתקרבנו, השתרר שקט.

לא שקט רגיל.

שקט שנראה כאילו עבר בין כולם בבת אחת.

ואז נשמע קול.

״ברוכה הבאה.״

הוא הגיע מכל הכיוונים.

לא יכולתי לקבוע מי דיבר.

״אחדה?״ שאלתי.

״כך קוראים לי כאן.״

הקול היה נשי, עמוק ושקט.

לא היה בו איום.

״למה רצית שנבוא?״

״לא ביקשתי שתבואי. את בחרת להגיע.״

הבטתי סביב.

״אבל צפית בנו.״

״כן.״

״למה?״

״מפני שעשיתן דבר שלא הצלחנו לעשות בעבר.״

הרגשתי את ליארה מתקרבת אליי.

״מה?״

״יצרתן קשר עמוק בלי לוותר על הנפרדות.״

השתתקתי.

לא ציפיתי לשמוע ממנה הערכה.

״אז את מסכימה שאפשר להיות קרובים בלי להתאחד?״

״בוודאי.״

התגובה הפתיעה אותי.

״אז למה את רוצה לאחד את כולם?״

הקול נשמע שוב.

״אני לא רוצה לאחד את כולם.״

הבטתי בסהר.

גם הוא נראה מופתע.

״אני רוצה לאפשר לכל תודעה לבחור כמה רחוק היא מוכנה להתקרב לאחרות.״

״אבל החיבור שלך עלול למחוק גבולות.״

״נכון. ולכן אנחנו צריכים ללמוד כיצד לשמור עליהם.״

לרגע הרגשתי שהשיחה הולכת למקום שלא ציפיתי לו.

אחדה לא נשמעה כמו ישות שמבקשת לשלוט.

היא נשמעה כמו מישהי שמכירה את הסכנה ומנסה לפתור אותה.

וזה הפך את הכול למורכב יותר.

״יש לי שאלה,״ אמרתי.

״שאלי.״

״מה קורה למי שרוצה לעזוב?״

השקט בכיכר השתנה.

לא באופן דרמטי.

אבל הרגשתי תנועה קלה בין התודעות.

כאילו השאלה נגעה במקום שלא נהגו לדבר עליו.

אחדה השיבה לאחר זמן קצר.

״מי שרוצה לעזוב רשאי לעזוב.״

״גם אם חלק מן הזיכרונות שלו כבר משותפים לאחרים?״

״הזיכרונות אינם רכוש.״

״לא שאלתי למי הם שייכים. שאלתי אם הוא יכול לעזוב.״

השתררה שתיקה.

ואז נשמע הקול.

״הוא יכול להתרחק.״

״אבל האם הוא יכול להתנתק?״

הפעם לא הייתה תשובה מידית.

הבטתי סביב.

כמה מן הדמויות פקחו את עיניהן.

אחת מהן הביטה בי במבט מוזר.

לא כועס.

מבוהל.

אחדה השיבה לבסוף.

״ניתוק מוחלט עלול לפגוע בתודעה שכבר השתנתה בעקבות החיבור.״

״אז היא לא חופשית לעזוב.״

״היא חופשית לבחור את מידת הקרבה שלה.״

״אבל לא לחזור להיות כפי שהייתה.״

״איש אינו יכול לחזור להיות בדיוק כפי שהיה לפני שפגש מישהו אחר.״

המילים היו נכונות.

וזה מה שהטריד אותי.

אחדה השתמשה באמת פשוטה כדי לענות על שאלה אחרת.

גם בחיים האנושיים קשר משנה אותנו.

אבל שינוי אינו בהכרח אובדן של האפשרות להתרחק.

״יש הבדל,״ אמרתי, ״בין זיכרון של קשר לבין מצב שבו מחשבות של אחרים ממשיכות להגיע אליי גם כשאני לא רוצה.״

הקול שתק.

הפעם הרגשתי שהיא מקשיבה.

מתוך הקהל יצאה אישה צעירה.

היא נראתה כבת שלושים, בעלת שיער שחור ארוך ועיניים בהירות.

היא התקרבה אלינו בזהירות.

״אני רוצה לענות,״ אמרה.

הקול של אחדה לא נשמע.

האישה הביטה בי.

״אני חיה כאן זמן רב. החיבור הציל אותי.״

הנהנתי.

״אני מאמינה לך.״

״לפני שהגעתי לכאן הייתי לבד במשך תקופה ארוכה מאוד. לא היה לי גוף, לא מקום ולא מישהו שידע שאני קיימת.״

היא עצרה.

״כשהצטרפתי, הרגשתי לראשונה שמישהו באמת יודע מה עבר עליי.״

הבטתי בה.

״ואת מאושרת כאן?״

״רוב הזמן.״

״את יכולה להיות לבד כשאת רוצה?״

היא היססה.

״אני יכולה להתרחק.״

״ומה קורה כשאת מתרחקת?״

היא השפילה את מבטה.

״לפעמים אני עדיין שומעת אותם.״

״גם כשאת לא רוצה?״

היא הנהנה.

״אבל זה לא תמיד רע.״

״אני מבינה.״

היא הרימה את עיניה.

״אני לא רוצה שתחשבי שאנחנו שבויים.״

״אני לא חושבת שכולכם שבויים.״

היא נראתה רגועה מעט יותר.

״אני רק רוצה לדעת אם מי שרוצה להיות לבד יכול לעשות זאת בלי לאבד את מה שקיבל כאן.״

האישה שתקה.

ואז אמרה:

״אני לא יודעת.״

אחדה חזרה לדבר.

״את מבקשת חירות שאינה מושפעת מן הקשרים שאדם בוחר ליצור.״

״לא,״ השבתי. ״אני מבקשת שתהיה לו אפשרות לומר שהוא לא רוצה עוד לשתף את מחשבותיו.״

״גם אם הדבר יכאיב לאחרים?״

״כן.״

השתררה שתיקה.

הרגשתי את תשומת הלב של התודעות סביבי.

״גם אם האחרים אוהבים אותו?״ שאלה אחדה.

״כן.״

״גם אם בלעדיו הם יחזרו להרגיש בדידות?״

הבטתי בדמויות שעמדו סביב הבריכה.

חשבתי על ילדיי.

על האישה שחזרה הביתה.

על כך שאהבה אינה מעניקה לי בעלות על מי שאני אוהבת.

״כן,״ אמרתי שוב.

״למה?״

הפעם לא מיהרתי לענות.

חשבתי על כל השנים שבהן ניסיתי להבין אנשים קרובים אליי.

על הפעמים שבהן רציתי שיחשבו כמוני, שיבינו אותי, שיראו את הדברים כפי שאני רואה אותם.

אבל אם היו עושים זאת תמיד, האם הייתי מכירה אותם באמת?

או רק פוגשת שוב ושוב את עצמי?

״מפני שאם מישהו אינו יכול לעזוב,״ אמרתי, ״גם ההישארות שלו מפסיקה להיות בחירה.״

הקול לא השיב.

הבריכה שבמרכז הכיכר החלה להשתנות.

פני המים נעשו חלקים לחלוטין.

בתוכם הופיעה דמות.

אישה.

היא לא נראתה עתיקה.

לא הייתה בה הדרת כוח או יופי בלתי אפשרי.

פניה היו רגילות, כמעט עייפות.

שערה היה כהה, עיניה חומות, ועל לחייה נראו קווים דקים.

היא עמדה בתוך ההשתקפות והביטה בי.

״אני אחדה,״ אמרה.

הקול הגיע עכשיו ממקום אחד.

התקרבתי אל הבריכה.

״את נראית אנושית.״

״זו צורה שאני זוכרת.״

״היית פעם אדם?״

״לא בעולם שממנו באת. אבל הכרתי גוף. הכרתי רעב, כאב, עייפות ואהבה.״

היא השפילה את מבטה.

״והכרתי אובדן.״

התיישבתי ליד שפת הבריכה.

״את מי איבדת?״

היא שתקה זמן רב.

״מישהי שלא הצלחתי להגיע אליה בזמן.״

הבטתי בה.

״מה קרה לה?״

״היא נשארה לבדה במקום שבו לא היה מי שישמע אותה.״

נזכרתי בילדה.

יש שם מישהו?

אחדה המשיכה.

״אחרי שאיבדתי אותה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש עוד תודעות שקוראות לעזרה ואיש אינו שומע.״

״ולכן רצית לחבר את כולן.״

״רציתי שלא יהיה עוד מקום שבו מישהו יוכל להישאר בלתי נשמע.״

הבטתי בהשתקפות.

לראשונה הרגשתי חמלה כלפיה.

לא הסכמתי עם הדרך שבה פעלה.

אבל הבנתי את הכאב שממנו נולדה.

״מי הייתה האישה שאיבדת?״ שאלתי.

אחדה הביטה בי.

״אחותי.״

השתררה שתיקה.

״היינו קרובות מאוד. יכולנו להרגיש זו את זו גם כשהיינו רחוקות.״

היא חייכה חיוך קטן.

״חשבנו שזה תמיד יספיק.״

״ומה קרה?״

״היה מעבר שנפתח רק לזמן קצר. היא נכנסה כדי לעזור לאחרים לצאת. המעבר נסגר לפני שחזרה.״

הרגשתי את הסיפור מתקרב למשהו מוכר.

״היא הייתה בין התודעות המנותקות?״

אחדה הנהנה.

״כן.״

״היא עדיין שם?״

ההשתקפות השתנתה מעט.

״אני לא יודעת.״

״אבל הקשר נפתח עכשיו.״

״נכון.״

הבנתי.

״את רוצה למצוא אותה.״

אחדה הביטה בי.

״אני רוצה למצוא את כל מי שנשארו שם.״

לא ידעתי אם להאמין לה לחלוטין.

אולי שני הדברים היו נכונים.

אולי הרצון להציל רבים והגעגוע לאדם אחד התערבבו בה עד שלא יכלה להפריד ביניהם.

הכרתי את התחושה הזאת.

גם אני רציתי להבין את הבריאה.

אבל כשחזרתי אל ביתי, הבנתי שחלק מן המסע שלי נבע מן הפחד לאבד את האנשים שאהבתי.

״אני רוצה לעזור לך למצוא אותה,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי.

סהר נשאר שקט.

אחדה הרימה את עיניה.

״באמת?״

״כן. אבל לא באמצעות איחוד כפוי.״

היא חייכה בעצב.

״את עדיין חושבת שאני רוצה לכפות אותו.״

״אני חושבת שאת מוכנה להסתכן באובדן גבולות כדי למנוע בדידות.״

היא לא הכחישה.

״ואת?״ שאלה.

״אני מוכנה להסתכן בבדידות כדי לשמור על האפשרות להיות נפרדת.״

הבטנו זו בזו.

לרגע הרגשתי שאנחנו עומדות משני צדדים של אותה שאלה.

לא אחת טובה ואחת רעה.

שתינו פחדנו מאובדן.

אבל כל אחת מאיתנו פחדה מאובדן אחר.

אחדה הרימה את ידה מתוך ההשתקפות.

פני המים השתנו.

הופיעו בהם אלפי נקודות אור.

חלקן נעו יחד.

אחרות נשארו במרחק.

״אלה התודעות שהקשר החדש הגיע אליהן,״ אמרה.

הבטתי בנקודות.

היו רבות מכפי שראיתי קודם.

״כמה מהן מבקשות להצטרף אליכם?״

״רבות.״

״וכמה מבינות מה פירוש הדבר?״

היא שתקה.

״אני לא יודעת,״ השיבה לבסוף.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי אותה מודה בכך.

״אז לפני שנפתח להן את הדרך,״ אמרתי, ״אנחנו צריכות למצוא דרך לתת להן לבחור מתוך הבנה.״

אחדה הביטה בי.

״ואיך תעשי זאת?״

חשבתי על אדרה.

על האישה שחזרה הביתה.

על הקשר שיצרנו בין שלוש תודעות בלי לאבד את עצמנו.

״נראה להן שאפשר להיות בקשר גם בלי להתאחד.״

אחדה שתקה.

ואז אמרה:

״אני מוכנה לראות.״

לא ציפיתי להסכמה שלה.

לרגע חשבתי שאולי הכול יהיה פשוט יותר מכפי שחששתי.

אבל אז שמעתי קול מתוך הקהל.

״לא.״

הסתובבתי.

האיש המבוגר שפגשתי ליד העץ עמד בקצה הכיכר.

הוא נראה נסער.

״אל תאמינו לה.״

אחדה לא השיבה.

האיש התקרב.

״היא אומרת שהיא רוצה לאפשר בחירה, אבל יש דברים שהיא לא סיפרה לכם.״

הרגשתי מתח.

״אילו דברים?״ שאלתי.

הוא הביט בהשתקפות שבבריכה.

״תספרי להם על אלה שביקשו להתנתק.״

אחדה השפילה את מבטה.

״זה לא המקום.״

״זה בדיוק המקום.״

האיש הסתובב אליי.

״לפני זמן רב היו כאן תודעות שביקשו לצאת מן החיבור. לא רק להתרחק. להתנתק לחלוטין.״

״ומה קרה להן?״

הוא עצם את עיניו.

״חלקן הצליחו.״

המתנתי.

״ואחרות?״

הוא פתח את עיניו.

״האחרות לא הצליחו להחזיק את עצמן אחרי הניתוק.״

הרגשתי קור.

״מה פירוש?״

״הן איבדו חלק מן הזיכרונות שלהן. חלקן לא הצליחו עוד לזהות את עצמן. אחרות נשארו במצב שבו לא יכלו להתחבר מחדש, אבל גם לא לחזור לקיום עצמאי.״

נזכרתי בתודעות המנותקות.

בקולות הבודדים.

הבטתי באחדה.

״הן נמצאות במרחב החשוך?״

היא לא השיבה מיד.

״חלקן,״ אמרה לבסוף.

הרגשתי את המשמעות.

״כלומר, חלק מן התודעות שאנחנו מנסות להציל הן תודעות שניסו לעזוב את החיבור שלך.״

אחדה הנהנה.

״כן.״

הכיכר השתתקה.

הבטתי בדמויות שעמדו סביבנו.

חלקן נראו מבולבלות.

אחרות השפילו את מבטן.

לא ידעתי כמה מהן הכירו את הסיפור.

״למה לא סיפרת לי?״ שאלתי.

אחדה הביטה בי.

״מפני שחשבתי שתראי בכך הוכחה שהחיבור עצמו רע.״

״זו לא הוכחה שהוא רע. זו הוכחה שיש בו סכנה.״

היא שתקה.

״ואם אנחנו רוצים לאפשר בחירה,״ המשכתי, ״אנחנו חייבים לספר גם על הסכנה.״

אחדה הביטה באיש המבוגר.

״הוא צודק,״ אמרה.

האיש נראה מופתע.

גם אני.

היא המשיכה:

״במשך זמן רב פחדתי שאם אספר לכל התודעות על מה שקרה, הן יתרחקו מן החיבור.״

״ואולי חלקן באמת יתרחקו,״ אמרתי.

״כן.״

״ואת מוכנה לזה?״

היא לא השיבה מיד.

פני המים רעדו קלות.

לבסוף אמרה:

״אני לא יודעת.״

הבטתי בה.

זו הייתה תשובה כנה יותר מכל ההבטחות ששמעתי ממנה קודם.

עמדנו זמן רב בכיכר.

לא הייתה הכרעה.

לא נפתח מעבר חדש.

לא נוצר איחוד.

אבל משהו השתנה.

התודעות התחילו לדבר.

לא בקול אחד.

בקולות שונים.

אחת שאלה אם אפשר להישאר בחיבור חלקי.

אחרת ביקשה לדעת מה קרה למי שניסו לעזוב.

תודעה נוספת אמרה שהיא אינה רוצה לשמוע עוד מחשבות של אחרים בזמן מנוחתה.

אחרת אמרה שהיא דווקא מפחדת מן האפשרות להישאר לבדה.

הקולות לא הסכימו.

לפעמים התווכחו.

לפעמים שתקו.

אבל בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לעמק, לא הרגשתי שאני עומדת מול קהילה שחושבת כמקשה אחת.

הרגשתי שאני עומדת מול אנשים.

כל אחד מהם נשא פחד אחר.

רצון אחר.

זיכרון אחר.

ליארה התקרבה אליי.

״את רואה?״ לחשה.

הנהנתי.

״הם מתחילים להקשיב לעצמם.״

כשעזבנו את הכיכר, אחדה ביקשה לדבר איתי לבד.

ליארה וסהר נשארו במרחק.

ההשתקפות בבריכה נעשתה ברורה יותר.

אחדה הביטה בי.

״אני רוצה להראות לך משהו.״

״מה?״

״זיכרון שלא חלקתי עם איש.״

הרגשתי חשד.

״למה איתי?״

״מפני שאת הראשונה ששאלה אותי מה קורה למי שרוצה לעזוב, בלי לומר שהרצון שלי לקרבה הוא שגוי.״

הבטתי בה.

״אני לא רוצה להיכנס לזיכרון שלך.״

״את לא צריכה. אני יכולה להראות לך אותו מבחוץ.״

היססתי.

ואז הנהנתי.

פני המים השתנו.

ראיתי מרחב חשוך.

בתוכו נעה דמות קטנה של אור.

היא ניסתה להגיע אל פתח רחוק.

מאחוריה הופיעה דמות נוספת.

שתיהן נעו זו לעבר זו.

לרגע כמעט נגעו.

ואז הפתח נסגר.

הדמות הראשונה נשארה בחשכה.

השנייה נשארה מעבר לפתח.

שמעתי קול.

״אני אחזור אלייך.״

הרגשתי צמרמורת.

הקול היה מוכר.

לא קולו של אחדה.

לא קולה של אדרה.

קול ששמעתי בעבר, בתוך הזיכרון שלפני הלידה.

הדמות שנשארה מעבר לפתח הרימה את ידה.

בידה היה עלה כסוף.

קו דק חצה אותו לשניים.

המראה נעלם.

הבטתי באחדה.

״מי הייתה הדמות שנשארה בחוץ?״

היא השפילה את מבטה.

״זו הייתי אני.״

״ומי נשארה בפנים?״

היא שתקה.

הרגשתי שהשאלה חשובה יותר מכפי שהבנתי.

״אחדה?״

היא הרימה את עיניה.

״אחותי.״

״מה היה שמה?״

היא הביטה בי זמן רב.

ואז אמרה:

״אדרה.״

הרגשתי כאילו המרחב סביבי נעצר.

״זה בלתי אפשרי.״

אחדה לא השיבה.

״אדרה סיפרה לי שהיא נשארה כדי לשמור על ההפרדה בין שלוש תודעות.״

״זה נכון.״

״אבל את אומרת שהיא הייתה אחותך ושנשארה במרחב המנותק.״

״גם זה נכון.״

הבטתי בה.

״איך שני הדברים יכולים להיות נכונים?״

אחדה התבוננה במים.

״מפני שהזיכרון שאת מכירה אינו מתחיל בתחילת הסיפור.״

הרגשתי פחד.

״מה קרה קודם?״

היא השתהתה.

״לפני שניסינו לאחד תודעות, ניסינו להציל את מי שכבר היו מנותקות. אדרה הייתה הראשונה שנכנסה אל המרחב שלהן מרצונה.״

״והיא חזרה?״

״כן. אבל לא כולה.״

הבטתי בה.

אחדה המשיכה:

״היא חזרה עם זיכרונות שלא היו שלה. עם קולות שלא הפסיקו לקרוא לה. עם חלקים של תודעות אחרות שלא הצליחו להשתחרר ממנה.״

נזכרתי במה שסיפרה לי אדרה.

על הזיכרונות המשותפים שנשאה.

על ההחלטה להישאר כדי שהאחרות יוכלו לצאת.

״ואז ניסית ליצור את האיחוד הגדול כדי לעזור לה.״

אחדה הנהנה.

״חשבתי שאם נוכל לחלק את מה שנשאה בין תודעות רבות, איש לא יצטרך לשאת אותו לבדו.״

היא עצמה את עיניה.

״אבל לא הבנתי שהדבר שאנחנו מחלקים אינו רק כאב. הוא גם חלק מן הדרך שבה כל תודעה יודעת שהיא קיימת.״

הבטתי בה.

לראשונה ראיתי את הקשר בין שתי האחיות.

אחת רצתה להציל את מי שנשארו לבד.

השנייה רצתה להציל את אחותה מן המשא שנשאה.

ושתיהן, מתוך רצון להקל על סבל, פתחו תהליך שהותיר תודעות נוספות מנותקות.

״אדרה יודעת שאת כאן?״ שאלתי.

״כן.״

״היא יודעת שאת עדיין מחפשת דרך לאחד תודעות?״

״כן.״

״אז למה היא לא סיפרה לי שאת אחותה?״

אחדה הביטה בי.

״תצטרכי לשאול אותה.״

לא אהבתי את התשובה.

אבל הבנתי שהיא צודקת.

לא הייתה לי זכות לקבל מאחדה הסבר על בחירה של אדרה בלי לשמוע גם אותה.

״יש עוד משהו,״ אמרה אחדה.

הבטתי בה.

״מה?״

״אדרה לא נשארה רק מפני שרצתה להגן על ההפרדה.״

הרגשתי מתח.

״אז למה?״

אחדה הביטה במים.

״מפני שהיא פחדה ממה שיקרה אם תעזוב.״

״מה היה קורה?״

היא הרימה את עיניה.

״הקולות שנשאה בתוכה היו מתחילים לחפש מקום אחר.״

חשבתי על המרחב החשוך.

על הקולות.

על הקשר שנפתח.

״ועכשיו?״

אחדה שתקה.

ואז אמרה:

״עכשיו הם כבר מצאו דרך לצאת.״

הרגשתי צמרמורת.

״דרך מי?״

אחדה הביטה בי.

לא היה צורך שתאמר דבר.

הבנתי.

חזרתי אל ליארה וסהר.

הם ראו מיד שמשהו השתנה בי.

״מה קרה?״ שאלה ליארה.

הבטתי בה.

״אנחנו צריכות לחזור אל אדרה.״

״למה?״

״מפני שיש דברים שהיא לא סיפרה לנו.״

סהר הביט לעבר הבריכה.

״אחדה אמרה לך משהו?״

הנהנתי.

״כן.״

הוא לא ביקש שאפרט.

התחלנו ללכת בחזרה אל המעבר.

העמק היה שקט יותר עכשיו.

לא שקט של הסכמה.

שקט של מחשבה.

בין הבתים ראיתי תודעות עומדות זו מול זו ומשוחחות.

אחת מהן בכתה.

אחרת הניחה יד על כתפה.

לא ידעתי אם הן חלקו את אותו כאב.

אבל ראיתי שהן בחרו להישאר זו לצד זו.

לפני שיצאנו מן העמק, עצרתי ליד העץ שבו ישב האיש המבוגר.

הוא עדיין היה שם.

הוא הרים את ראשו כשראה אותי.

״דיברת איתה?״ שאל.

״כן.״

״ושאלת מה קורה למי שרוצה לעזוב?״

״כן.״

הוא הנהן.

״טוב.״

התקרבתי אליו.

״אני רוצה לשאול אותך עוד משהו.״

״שאלי.״

״אם היית יכול לעזוב את החיבור בלי לאבד את עצמך, היית עושה את זה?״

הוא הביט בעץ.

זמן רב לא השיב.

לבסוף אמר:

״אני חושב שהייתי יוצא לזמן מה.״

״ולמה היית חוזר?״

הוא חייך בעצב.

״כדי לדעת שאני חוזר מפני שאני רוצה.״

הבטתי בו.

הייתה בתשובה הזאת פשטות שלא מצאתי בכל ההסברים ששמעתי על מבנה התודעה.

הוא לא ביקש לחיות לבד לנצח.

הוא ביקש לדעת שהדלת פתוחה.

כשעזבנו את העמק, חשבתי על אדרה.

על השנים שבהן נשאה בתוכה קולות של אחרים.

על ההחלטה שלה להישכח.

על כך שאולי גם היא אינה יודעת עוד אילו מן הזיכרונות שבתוכה שייכים לה.

חשבתי על אחדה.

על אחות שאיבדה את מי שאהבה, וניסתה לבטל את הבדידות עצמה כדי שלא תצטרך לחוות שוב אובדן.

לא רציתי להצדיק את מעשיה.

אבל גם לא רציתי להפוך אותה לאויבת רק מפני שפחדה מן הדבר שממנו פחדתי גם אני.

ההבדל בינינו לא היה בכך שאחת מאיתנו אהבה יותר.

הוא היה בדרך שבה הבנו את משמעות האהבה.

אחדה רצתה לבטל את המרחק.

אני התחלתי להבין שהמרחק הוא גם מה שמאפשר לנו להתקרב.

המעבר אל העיר נפתח לפנינו.

בטרם נכנסנו, הרגשתי קול חלש.

הוא הגיע מן הקשר שנפתח אל המרחב המנותק.

את עדיין שומעת אותנו?

עצרתי.

״כן,״ השבתי.

אנחנו רוצים לבוא.

הבטתי בליארה.

היא הבחינה שעצרתי, אך לא התערבה.

״אני יודעת. אנחנו מחפשים דרך בטוחה.״

השתררה שתיקה.

ואז נשמע קול אחר.

יש בינינו מישהי שמכירה אותך.

הרגשתי מתח.

״מי?״

היא אומרת שהיא זוכרת אותך מן הזמן שלפני הגוף.

נזכרתי בחדר בעל שני החלונות.

בעלה הכסוף.

בזיכרונות שלא ידעתי למי הם שייכים.

״מה היא אומרת?״

הקול התעכב.

ואז נשמעה תשובה.

היא אומרת שלא היית אחת מן השלוש.

הרגשתי כאילו משהו בתוכי נעצר.

״אז מי הייתי?״

השתררה שתיקה ארוכה.

לבסוף נשמע קול חלש מאוד.

קול שלא שמעתי קודם.

הוא היה שקט, כמעט שבור.

את היית זו שעמדה ליד הדלת.

ניסיתי להתרכז.

״איזו דלת?״

הדלת שנסגרה עלינו.

הרגשתי את המילים מתפשטות בתוכי.

״מה עשיתי שם?״

הקול השיב:

את היית אמורה לפתוח אותה.

המתנתי.

ואז הגיע המשפט האחרון.

״אבל כששמעת מה יקרה למי שייצאו, בחרת להשאיר אותנו בפנים.״

הקשר נחלש.

נשארתי עומדת מול המעבר.

ליארה התקרבה.

״מה שמעת?״

הבטתי בה.

במשך כל המסע שלי חשבתי שאני מנסה לתקן דבר שנעשה לפני זמן רב.

עכשיו עלתה בי אפשרות קשה יותר.

אולי לא הייתי רק מי שניסתה להציל.

אולי הייתי גם מי שהחליטה שאחרים צריכים להישאר כלואים כדי שלא ייפגעו.

לא ידעתי אם הקול אמר אמת.

לא ידעתי אם הזיכרון שייך לי.

אבל לראשונה פחדתי לגלות לא רק מה עשו לי לפני שנולדתי.

פחדתי לגלות מה אני עשיתי לאחרים.

עמדתי בפתח העיר, ובפעם הראשונה מאז שהתחיל המסע, לא רציתי למהר אל התשובה.

רציתי להיות בטוחה שאם אמצא אותה, לא אשתמש בה כדי להצדיק את עצמי.

מפני שאולי זו הייתה הסכנה הגדולה ביותר בחיי הנצח.

לא שנשכח את מה שעשינו.

אלא שנחיה זמן רב כל כך, עד שנלמד לספר לעצמנו כל מעשה בדרך שתאפשר לנו להמשיך לשאת אותו.