פרק עשרים — הדלת שלא נפתחה

המעבר החזיר אותנו אל עיר התודעות בשעה שלא הצלחתי לקבוע אם היא בוקר או ערב. מעל הגגות השתרע אור חיוור, ובין הבניינים נעו דמויות שקופות למחצה, כל אחת שקועה בענייניה. אחרי עמק ההסכמה, שבו נדמה היה שמחשבותיהם של התושבים נשזרות זו בזו, העיר נראתה לי שקטה להפליא.

סהר הלך לפנינו, אוחז במפה שקיבלנו מאחדה. מדי פעם פתח אותה, בחן את הסימנים והחזיר אותה אל בין קפלי בגדיו, כאילו חשש שמשהו ישתנה בה אם יסיר ממנה את עיניו לזמן רב מדי.

״אתה לא סומך עליה?״ שאלתי.

״על אחדה?״

״על המפה.״

״אני סומך על מה שראיתי. אני עדיין לא יודע על מה שלא הראו לנו.״

ליארה חייכה קלות. ״זו התחלה טובה לחקירה.״

עברנו ליד הכיכר שבה פגשתי לראשונה את ארן. נזכרתי בפניו כשסיפר על תמר, ועל הכאב שבידיעה שמישהו אחר נושא זיכרונות של האישה שאהב. עד עכשיו חשבתי על זיכרון כעל דבר שנשאר אצל מי שחווה אותו, גם כשהוא דוהה או משתנה. אבל בעמק ההסכמה ראיתי עד כמה זיכרון יכול להתרחק מבעליו, להיקלט אצל אחרים, להתערבב בזיכרונותיהם ולחזור אליו כשהוא כבר אינו מסוגל לזהות מה היה שלו מלכתחילה.

המחשבה הזאת הטרידה אותי יותר משציפיתי.

אם הזיכרונות שלנו אינם נשארים רק בתוכנו, מה בדיוק הופך אותנו למי שאנחנו?

בסדנה של נעמה דלק אור.

הדלת הייתה פתוחה למחצה, ומתוכה נשמעו נקישות מתכת קצרות. כשנכנסנו ראינו אותה עומדת מעל שולחן העבודה, מוקפת לוחות זכוכית, חוטים דקים וכלים שלא הכרתי. על אחד הקירות הוקרנה מפת מעברים, ובה נקודות אור שנעו לאורך קווים מסועפים.

״חזרתם מהר מכפי שחשבתי,״ אמרה בלי להרים את ראשה.

״מצאנו משהו,״ השיב סהר.

״כולם תמיד מוצאים משהו. השאלה היא אם הוא שווה את העבודה שתידרש ממני.״

הוא פרש את המפה על השולחן.

נעמה הרימה את עיניה.

היא לא אמרה דבר, אבל הניחה מיד את הכלי שאחזה בו.

״מאיפה השגתם את זה?״

״עמק ההסכמה. אחדה נתנה לנו העתק.״

״אחדה?״

״את מכירה אותה?״ שאלתי.

״אני מכירה את השם. שמעתי על שיטות החיבור שלה. מעולם לא בדקתי את המערכת בעצמי.״

היא התכופפה מעל המפה.

״אבל את הסימנים האלה אני מכירה.״

נעמה הושיטה יד אל אחד הלוחות, ומעל השולחן הופיעה התמונה ששמרה מתחנת השמירה ליד עץ הנצח. שבעה סימנים עמדו במעגל. שישה מהם היו מחוברים בקווים דקים, והשביעי ניצב מעט בנפרד.

היא הניחה את שתי המפות זו על גבי זו.

לרגע נראו הקווים חסרי סדר, ואז החלה התמונה להסתובב באיטיות.

״תסתכלו כאן,״ אמרה.

בקצה המפה הופיעו שני קווים מקבילים וביניהם נקודה קטנה.

אותו סימן שסהר מצא ברישום על ניסיונות הניתוק.

״הוא מופיע בשלושה מקומות שונים,״ אמרה נעמה. ״בתחנת השמירה, במפה של אחדה וברישום שסהר הביא מארן.״

״אז זו אותה תחנה?״ שאלתי.

״לא בהכרח. לפעמים אותו סימן מציין סוג של תחנה, ולא מקום מסוים.״

היא הרחיבה את התמונה.

״אבל יש דבר מעניין יותר. בכל שלושת הרישומים מופיע סימן נוסף, קטן כל כך שכמעט אי אפשר להבחין בו.״

נקודה חיוורת הבהבה ליד אחד הקווים.

״מה פירושו?״ שאלה ליארה.

״אני עדיין לא יודעת. אבל הוא לא חלק מהמפה הגאוגרפית. הוא שייך לרישום הפעולות.״

״איזו פעולה?״

נעמה התקרבה אל הלוח.

״ניסיון פתיחה.״

היא עצרה.

״ולפי המיקום שלו, הניסיון הזה התרחש הרבה אחרי סגירת מערכת הקשרים הישנה.״

נעמה ביקשה שנמתין בזמן שתשווה את הרישומים.

היא עבדה בשקט, מעבירה את אצבעותיה על לוחות הזכוכית. מדי פעם הופיעו מעל השולחן שורות של סימנים עתיקים, חלקם ברורים ואחרים שבורים או חסרים.

סהר התיישב ליד החלון.

״ארן עדיין מחפש?״ שאלתי.

״כן. הוא מצא עדות נוספת על תמר. מישהו זכר אותה עומדת בחדר שלא הכירה, מול דלת שעליה שני קווים מקבילים.״

״אתה חושב שהיא הייתה בתחנה?״

״אני לא יודע אם הזיכרון הזה בכלל שלה. זו בדיוק הבעיה.״

הוא העביר יד על פניו.

״ככל שאנחנו מוצאים יותר עדויות, אני פחות בטוח מה אנחנו מחפשים.״

״אולי לא את הזיכרון של תמר,״ אמרתי. ״אולי את הדרך שבה הוא עבר לאחרים.״

סהר הביט בי.

״זה מה שארן אמר אתמול.״

באותו רגע נשמעה נקישה חזקה מכיוון השולחן.

נעמה הרימה את ראשה.

״מצאתי את תאריך ההפעלה האחרון.״

התקרבנו.

״מתי?״ שאלה ליארה.

״לא מזמן. לפחות לפי הזמן שנמדד במערכת הזאת.״

״לפני כמה ימים?״ שאלתי.

״אי אפשר לתרגם את המדידה הזאת ישירות לזמן שלכם. אבל זו לא פעולה עתיקה. מישהו ניסה להשתמש בתחנה בתקופה שבה העיר כבר הייתה קיימת במתכונתה הנוכחית.״

״והצליח?״

״זה מה שאני מנסה להבין.״

היא הגדילה את הסימן.

״המערכת רשמה בקשת מעבר. אחריה מופיעה הפרעה בתיעוד.״

״תשובה?״

״לא מופיע אישור פתיחה.״

חשבתי על שלושת הצלילים הקצרים.

על הצליל הרביעי, הארוך, שהיה אמור להישמע רק כשהמעבר נפתח.

״יכול להיות שהתחנה ענתה בלי שהתשובה נשמרה?״ שאלתי.

״יכול להיות. אבל אם נתחיל להניח שכל מה שחסר אכן התרחש, לא נגיע לשום מקום.״

היא החזירה את התמונה לגודלה המקורי.

״אנחנו צריכים מקור נוסף.״

המקור הנוסף הגיע לפני שהספקנו לצאת מן הסדנה.

על לוח התקשורת של נעמה הופיעה דמותה של אליה.

היא נראתה מותשת. מאחוריה התנשא קיר אבן כהה, ועליו סימנים שנראו כאילו נחרטו בעומק החומר.

״נעמה,״ אמרה. ״קיבלתי את ההודעה שלך.״

״אנחנו מחפשים תחנת קליטה ישנה. סימן הזיהוי שלה הוא שני קווים מקבילים ונקודה ביניהם.״

אליה התקרבה אל המסך.

״ראיתי את הסימן הזה.״

סהר קם ממקומו.

״איפה?״

״בתחנה נטושה שנמצאת מעבר לרצועת המעברים המזרחית. הגעתי אליה בעקבות אותות שהופיעו בתחנות אחרות.״

״אפשר להיכנס?״ שאלתי.

״לא ניסיתי לפתוח את הדלת הראשית.״

״למה?״

אליה הסתובבה והביטה מאחוריה, כאילו בדקה שאין איש בסביבה.

״מפני שהתחנה עדיין מגיבה.״

נעמה התקרבה אל הלוח.

״איזו תגובה?״

״כשעמדתי מול הדלת, שמעתי שלושה צלילים קצרים. אחר כך הופיעה אזהרה על הקיר.״

״איזו אזהרה?״

״הכניסה נשמרת. היציאה אינה מובטחת.״

החדר השתתק.

סהר הוציא את פיסת החומר החרוכה שמצא ארן והניח אותה מול הלוח.

״אותן מילים,״ אמר.

אליה בחנה אותן.

״מאיפה השגתם את זה?״

״מעדות של מישהו שניסה להגיע לתחנה וחזר בלי לזכור חלק מהמסע.״

״אז הוא הגיע קרוב יותר ממני.״

״את עדיין שם?״ שאלה נעמה.

״כן. אני מחכה ליד המעבר החיצוני.״

נעמה התבוננה במפות.

״אל תיכנסי. אנחנו מגיעים.״

לפני שיצאנו, ביקשתי מנעמה לבדוק דבר נוסף.

״את זוכרת את שלוש התודעות שחיברנו דרך הקערה?״

היא הנהנה.

״הקשר עדיין פעיל?״

״כן. הוא חלש, אבל יציב. הן יכולות לשמוע זו את זו ולדבר ביניהן. בדקתי זאת כמה פעמים מאז שעזבתן.״

״אבל הן עדיין נמצאות במרחב המנותק?״

״כן. פתחנו ביניהן קשר, לא מעבר החוצה.״

״שמעתי אותן שוב בעמק ההסכמה,״ אמרתי. ״הן רוצות לצאת.״

נעמה הפסיקה לעבוד.

״לצאת לאן?״

״אל העמק. אל החיבור המשותף.״

היא הביטה בי בדאגה.

״הן יודעות מה פירוש הדבר?״

״לא מספיק. גם אנחנו לא יודעים.״

סיפרתי לה על האיש המבוגר, על תמירה ועל האנשים שניסו להתנתק מן החיבור ונפגעו.

נעמה הקשיבה בלי להפריע.

״אז אנחנו צריכים לברר אם אפשר להעביר תודעה ממקום למקום בלי לחבר אותה לזיכרונות של אחרים,״ אמרה לבסוף.

״בדיוק.״

היא ניגשה אל ארון נמוך והוציאה ממנו קופסה צרה.

בתוכה היו שלושה חוטים כסופים, כל אחד מהם מחובר לאבן שקופה קטנה.

״מה זה?״ שאלתי.

״מנגנון לבדיקת גבולות של קשר. השתמשתי בו בעבר כדי לזהות אם תודעה שומרת על רצף הזיכרון שלה בזמן מעבר.״

״הוא יכול לשחרר אותן?״

״לא. הוא יכול רק להראות לנו אם אנחנו מסכנים אותן.״

היא סגרה את הקופסה.

״וזה השלב הראשון.״

המסע אל התחנה היה ארוך משציפיתי.

עברנו דרך שלושה מעברים שונים. הראשון הוביל אל מישור שקט, מכוסה עשב כסוף שהתנועע בלי רוח. השני נפתח אל מקום שבו ריחפו סלעים גדולים מעל תהום אפלה. בשלישי לא היה נוף כלל, רק מסדרון צר של אור חיוור שהלך והצטמצם ככל שהתקדמנו.

נעמה נשאה את הקופסה, וסהר החזיק את המפה. ליארה הלכה לצדי, עוקבת אחר סימני המעבר.

כשהגענו אל הקצה האחרון, ראיתי את אליה ממתינה ליד מבנה אבן עצום.

התחנה הייתה שקועה למחצה בתוך צלע הר. שני חלונות צרים נראו בחזיתה, אך לא בקע מהם אור. סביב הכניסה צמחו גבעולים כהים, דקים כקורי עכביש, שנצמדו אל האבן.

הדלת הייתה גבוהה מאיתנו פי כמה.

במרכזה נחרטו שני קווים מקבילים ונקודה.

״זה המקום,״ אמר סהר.

אליה ניגשה אלינו.

״מאז שדיברנו התחנה השמיעה שוב את שלושת הצלילים.״

״מישהו ניסה לפתוח מעבר?״ שאלתי.

״אולי. אבל לא היה צליל רביעי.״

נעמה התקרבה לדלת.

״טוב שלא ניסית להיכנס.״

היא הוציאה את אחד מלוחות הבדיקה שלה והצמידה אותו אל האבן.

קווים דקים הופיעו על פני הלוח.

״יש כאן שתי מערכות,״ אמרה. ״אחת שייכת לתחנת הקליטה, ואחת נוספה מאוחר יותר.״

״איזו מערכת נוספה?״ שאלה ליארה.

״מנגנון שמפקח על ניסיונות מעבר.״

״כלומר מישהו שומר על הדלת?״

״או מישהו רצה לוודא שלא תיפתח בלי בדיקה.״

נעמה העבירה את ידה לאורך החריטה.

״אני צריכה להבין מה בדיוק המנגנון בודק.״

באותו רגע נשמעו שלושה צלילים.

קצרים, ברורים, מוכרים.

כולם השתתקו.

חיכינו.

לא נשמע צליל רביעי.

אבל על האבן הופיעו מילים.

בקשת מעבר התקבלה.

מתחתיהן נדלקה שורה נוספת.

מקור הבקשה אינו מזוהה.

נעמה ביקשה שלא נתקרב לדלת.

היא הניחה את הקופסה על הקרקע ופתחה אותה. שלושת החוטים הכסופים התרוממו מעט, כאילו נמשכו אל משהו שלא יכולנו לראות.

״יש כאן יותר ממקור אחד,״ אמרה.

״כמה?״ שאלתי.

״אני לא יכולה לספור עדיין. האותות חופפים.״

היא חיברה את אחד החוטים ללוח הבדיקה.

על פני האבן הופיעו נקודות אור.

אחת מהן הבהבה בקצב לא סדיר.

ואז נשמע קול.

״יש שם מישהו?״

הקול היה חלש, אבל זיהיתי את הצרידות העדינה שבסופו של כל משפט. כך דיברה האישה העייפה ששמענו דרך הקערה בסדנה של נעמה. גם בחדר ההקשבה בעמק ההסכמה שמעתי את קולה בין האחרים, אך רק עכשיו, כשהיא דיברה לבדה, הייתי בטוחה בזיהוי.

התקרבתי צעד אחד.

״אני כאן.״

הנקודה הבהבה.

״את חזרת.״

״כן.״

״מצאתם דרך?״

הבטתי בנעמה.

היא הנידה בראשה קלות.

״עדיין לא. אבל אנחנו בודקים.״

״אנחנו שומעים אנשים,״ אמר הקול. ״הם מדברים יחד. לפעמים אנחנו מרגישים מה שהם מרגישים.״

״את מתכוונת לעמק?״

״אני לא יודעת איך קוראים לו.״

״את רוצה להגיע לשם?״

הייתה שתיקה.

״אני רוצה להגיע למקום שבו אוכל לדבר עם מישהו בלי לפחד שהקול ייעלם.״

״אבל את כבר יכולה לדבר עם האחרים שחיברנו אלייך, נכון?״

״כן. אנחנו שומעים זה את זה. לפעמים אנחנו מדברים הרבה זמן. אבל אנחנו עדיין כאן, באותו מקום. אנחנו לא יכולים להגיע זה אל זה, ואנחנו לא יכולים לצאת.״

הבטתי בנקודות האור.

״ואם המקום שאליו תגיעי יחבר את הזיכרונות שלך לזיכרונות של אחרים?״

״אני לא יודעת מה זה אומר.״

״גם אני לא יודעת את כל ההשלכות. לכן אני לא רוצה להבטיח לך משהו שעלול לפגוע בך.״

הקול נחלש.

״אז תישארי לדבר איתי קצת.״

התיישבתי על האבן מול הדלת.

לא היה לי גוף שיתעייף מן הישיבה, אבל התנועה הזאת הרגישה טבעית.

״אני כאן,״ אמרתי.

מאחורי הקול שלה נשמעו קולות נוספים, חלשים יותר. אחד מהם הזכיר לי את האיש שסיפר על הגן שלו.

האישה סיפרה לי על המקום שבו נמצאה. לא היו בו ימים ולילות, רק תקופות שבהן שמעה אחרים ותקופות שבהן שררה דממה. מאז שנעמה חיברה ביניהם היו פחות שעות של שקט מוחלט, אבל המרחב שסביבם לא השתנה.

לפעמים הצליחה לזכור פרטים מחייה הקודמים, ולפעמים הזיכרונות התרחקו ממנה כאילו היו שייכים למישהו אחר.

״אני מפחדת לשכוח את עצמי,״ אמרה.

״מה את עדיין זוכרת?״

״שהיה לי בית. שהיה בו חלון גדול. ושמישהו היה מחכה לי ליד החלון.״

״את זוכרת מי?״

״לא תמיד.״

השתתקתי.

לא רציתי לבקש ממנה להתאמץ ולשלוף זיכרון שאולי יכאיב לה.

״אנחנו ננסה למצוא דרך שתוכלי לשמור על מה שנשאר לך,״ אמרתי.

״ואם לא תמצאו?״

הבטתי בדלת.

״אז לפחות לא נקבל החלטה במקומך.״

נעמה קראה לי כעבור זמן מה.

היא עמדה מול לוח הבדיקה, ועל פניו הופיעו שני תיאורים של ניסיונות מעבר עתיקים.

״מצאתי משהו,״ אמרה.

בתמונה הראשונה נראתה תודעה שהגיעה אל תחנת קליטה. היא ביקשה להתנתק מחיבור משותף, והמערכת ניסתה להעביר אותה למרחב נפרד.

המעבר החל, אך באמצעו הופיעה הפרעה.

התודעה נראתה כאילו היא נמשכת לשני כיוונים בבת אחת.

התמונה נעצרה.

״זה ניסיון שנכשל?״ שאלתי.

״כך הוא מסומן ברישום. אין כאן תיעוד מלא של מה שקרה לתודעה אחר כך.״

נעמה העבירה את אצבעה על הלוח.

״אבל תסתכלי על השני.״

בתמונה השנייה הופיעה תודעה אחרת.

היא עמדה מול פתח דומה, אך הפעם הייתה לצדה תודעה נוספת. לא נוצר ביניהן חיבור. הן עמדו במרחק קטן זו מזו.

התודעה הראשונה ביקשה לעבור.

השנייה נשארה במקומה.

המעבר נפתח.

הדמות הראשונה עברה דרכו, ולאחר זמן קצר הופיעה בצדו האחר.

נפרדת.

הדמות שהמתינה לה התקרבה רק לאחר שהמעבר הסתיים.

״היא הצליחה,״ לחשתי.

נעמה לא מיהרה להסכים.

״הרישום מראה שהמעבר הושלם ושהתודעה נשארה נפרדת מיד לאחריו. אבל אין כאן מידע על מה שקרה לה בהמשך.״

״אז אנחנו לא יודעים אם היא נשארה חופשייה?״

״נכון. אנחנו יודעים רק שהמערכת הצליחה לבצע הפרדה בלי להראות סימן מיידי לפגיעה.״

״מה היה שונה?״

״אני עדיין בודקת. אבל יש פרט אחד שחוזר ברישום.״

היא הצביעה על סימן קטן ליד הפתח.

״המערכת בדקה שהקשר בין שתי התודעות אינו פעיל בזמן המעבר.״

״כלומר היא הייתה צריכה להיות לבדה?״

״לא בדיוק. היא הייתה צריכה להיות נפרדת. מישהו יכול היה להמתין לה, אבל לא להחזיק אותה בתוך החיבור.״

חשבתי על האישה הגופנית שחזרה לביתי.

על הדרך שבה אחזנו ידיים בתחנת השמירה, ובכל זאת בחרנו שלא לאפשר למערכת לחבר בינינו.

״אפשר להשתמש בזה כדי לעזור לתודעות שמחכות כאן?״ שאלתי.

״אולי. אבל קודם נצטרך לדעת אם המערכת הזאת עדיין מסוגלת לבצע מעבר כזה.״

היא הביטה בדלת.

״והאם מישהו שינה אותה מאז.״

נעמה ביקשה מאליה לבדוק את הצד החיצוני של התחנה, בזמן שסהר וליארה השוו את הסימנים שעל המפה לרישומים שהופיעו על האבן.

אני נשארתי ליד הדלת.

הקול של האישה העייפה עדיין נשמע מדי פעם.

״את שם?״ שאלה.

״כן.״

״את חושבת שאוכל לצאת?״

הבטתי בנקודות האור.

״מצאנו עדות לכך שמעבר אחד הושלם בעבר בלי שנראתה פגיעה מיידית. אבל אנחנו לא יודעים מה קרה אחר כך.״

״אז תפתחי.״

הפשטות שבה אמרה זאת כמעט שברה את לבי.

״אנחנו עדיין לא יודעים איך לעשות זאת בבטחה.״

״אני מוכנה לנסות.״

נזכרתי בדברים שאמרה האישה הצעירה בעמק ההסכמה. יש מי שהבדידות מכאיבה להם כל כך, עד שהם מוכנים לקחת סיכון גדול כדי להימלט ממנה.

אבל נכונות להסתכן אינה הופכת כל סיכון למובן.

״אני שומעת אותך,״ אמרתי. ״ואני לא רוצה להחליט בשבילך. אבל לפני שתבחרי, את צריכה לדעת מה עלול לקרות.״

״ואת יודעת?״

״עדיין לא.״

היא שתקה.

ואז שאלה:

״את תחזרי גם אם לא תצליחי לפתוח?״

״כן.״

״גם אם יעבור הרבה זמן?״

״כן.״

הנקודה הבהבה באיטיות.

״אז אני אחכה.״

רציתי לומר לה שלא תחכה רק לי. שיש עוד אנשים שמנסים לעזור, שיש קולות אחרים שאפשר לדבר איתם, ושאולי נוכל למצוא דרך לשמור על הקשר בלי להשאיר אותה תלויה בהבטחה אחת.

אבל לפני שהספקתי לענות, נשמע רעש עמוק מתוך התחנה.

האבן רעדה.

נעמה הסתובבה בחדות.

״תתרחקו מהדלת!״

הנקודות שעל הקיר החלו לנוע במהירות.

שלושת החוטים הכסופים בקופסה של נעמה התרוממו בבת אחת.

על פני הדלת הופיעו סימנים חדשים.

בקשת מעבר התקבלה.

בדיקת תנאי ההפרדה החלה.

נעמה מיהרה אל לוח הבדיקה.

״מישהו הפעיל את המנגנון,״ אמרה.

״מי?״ שאל סהר.

״אני לא יודעת. לא אנחנו.״

האור סביב הדלת התחזק.

מתוכה נשמעו שוב שלושת הצלילים הקצרים.

חיכיתי לצליל הרביעי.

הוא לא הגיע.

במקומו הופיעה שורה נוספת.

נמצא רישום מעבר קודם.

נעמה קפאה.

״זה לא היה כאן קודם.״

״מה פירושו?״ שאלה ליארה.

נעמה הגדילה את הרישום.

״התחנה זיהתה פעולה ישנה שסומנה כהשלמת מעבר.״

״אז אפשר לפתוח?״ שאלתי.

״לא. אנחנו עדיין לא יודעים אם התנאים של אותו מעבר קיימים עכשיו, וגם לא מה קרה לתודעה שעברה בו.״

היא ניסתה לעצור את הבדיקה.

הסימנים לא נעלמו.

״המנגנון לא מגיב לביטול,״ אמרה.

אליה התקרבה אלינו.

״יש מעבר שירות בצד הצפוני. אולי אפשר להגיע ממנו למערכת הבקרה.״

״בלי להיכנס לתחנה?״

״אני לא בטוחה.״

נעמה בחנה את הקווים שעל הלוח.

״אנחנו לא נכנסים לפני שנדע מה מפעיל אותה.״

לרגע השתרר שקט.

ואז הופיע על הדלת סימן חדש.

לא שני הקווים המקבילים.

לא הנקודה.

אלא עיגול קטן, ובתוכו שבעה סימנים.

שישה מהם היו מחוברים זה לזה.

השביעי נותר נפרד.

התקרבתי אל הדלת למרות אזהרתה של נעמה.

״ראינו את הסימן הזה בתחנת השמירה,״ אמרתי.

״אני יודעת,״ השיבה.

״למה הוא מופיע כאן?״

״אני עדיין מנסה להבין.״

היא העבירה את לוח הבדיקה מעל הסימן.

על פניו הופיעו שתי שורות של כתב עתיק.

הראשונה הייתה מוכרת לנו.

ההפרדה בוצעה לפני שהתקבל אישור מן הקשר השביעי.

השורה השנייה הייתה חדשה.

נעמה קראה אותה בשקט, כאילו לא הייתה בטוחה שהיא מבינה נכון.

״מה כתוב?״ שאלתי.

היא הרימה את ראשה.

״לאחר סגירת המעבר נרשמה בקשת גישה נוספת.״

״ממי?״

״לא מצוין.״

״והבקשה נענתה?״

נעמה בחנה את השורה האחרונה.

״אין כאן אישור פתיחה.״

היא השתהתה.

״אבל יש רישום שמישהו ניסה להגיע אל הצד השני.״

הבטתי בדלת.

עד עכשיו ידענו שהקשר השביעי נותר פעיל ברגע שבו נסגרה המערכת הישנה. לא ידענו מה קרה אחר כך.

ייתכן שמישהו ניסה לפתוח את המעבר.

ייתכן שמישהו חיכה לתשובה.

ואולי שתי האפשרויות היו נכונות.

״אפשר לדעת מתי זה קרה?״ שאל סהר.

״רק שזה היה אחרי ההפרדה. אין מספיק מידע כדי לקבוע כמה זמן אחריה.״

״אז זו לא בהכרח הבקשה האחרונה שהתחנה קיבלה,״ אמרה ליארה.

״נכון,״ השיבה נעמה. ״והיא גם לא מוכיחה מי שלח אותה.״

היא סגרה את הלוח.

״אבל היא מוכיחה שהרישום המקורי לא הסתיים בסגירת המעבר. מישהו המשיך לתעד פעולות אחר כך.״

נשארנו ליד התחנה זמן רב.

נעמה הצליחה לעצור את הבדיקה האוטומטית, אך לא לפתוח את הדלת. אליה מצאה מעבר שירות חסום, וסהר העתיק את כל הסימנים שהופיעו על האבן.

לפני שעזבנו ביקשתי לדבר שוב עם האישה שמאחורי הקיר.

נעמה פתחה ערוץ קשר מצומצם.

הנקודה המוכרת הבהבה.

״את עדיין שם?״ שאלתי.

״כן.״

״אנחנו צריכים לחזור ולבדוק את מה שמצאנו.״

״את הולכת?״

״לעת עתה.״

הייתה שתיקה קצרה.

״אני מפחדת שתשכחי.״

״אני לא אשכח.״

״גם אחרים אמרו את זה.״

לא ידעתי מה להשיב.

לבסוף אמרתי:

״אני לא יכולה להבטיח לך מתי נצליח לפתוח את הדרך. אבל אני יכולה להבטיח שלא נשתמש בך כדי לבדוק אם היא עובדת.״

הנקודה הבהבה.

״ומה אם אני אבקש שתנסו?״

הבטתי בלוח של נעמה.

״אז נסביר לך מה אנחנו יודעים ומה איננו יודעים, ונקשיב למה שאת רוצה.״

הקול נחלש.

״זה יותר ממה ששאלו אותי בפעם הקודמת.״

השתתקתי.

״איזו פעם קודמת?״

לא נשמעה תשובה.

נעמה בדקה את הלוח.

״הקשר נחלש.״

חיכינו עוד רגע, אבל הנקודה כבתה.

כשעזבנו את התחנה, האור סביב ההר כבר היה עמום.

נעמה הלכה בראש, שקועה במחשבות. סהר נשא את העתקי הרישומים, ואליה נשארה מאחור כדי לסמן את הדרך הבטוחה למעבר החיצוני.

ליארה התקרבה אליי.

״את חושבת שהיא זוכרת משהו שקרה בתחנה?״

״אולי. אבל אני רוצה לשמוע את מה שיש לה לומר לפני שנחליט בשבילה מה פירושו.״

הבטתי לאחור.

שני החלונות הצרים נראו עכשיו כמו עיניים עצומות בתוך ההר.

מאחוריהם נותרו קולות שביקשו לצאת, ומערכת עתיקה שהמשיכה לשמור על דלת שאיש מאיתנו עדיין לא הצליח לפתוח.

חשבתי על האיש המבוגר בעמק ההסכמה, שרצה להיות לבדו עם זיכרון אשתו. על האישה הצעירה שפחדה מן הבדידות יותר מכל דבר אחר. על התודעות שביקשו לעזוב, ועל אלה שרק רצו למצוא מקום להשתייך אליו.

לכל אחת מהן הייתה סיבה אחרת לבקש מעבר.

אבל הדלת הייתה אותה דלת.

ואז נשמע מאחורינו קול חד.

נעמה עצרה.

כולנו הסתובבנו.

מתוך התחנה הגיעו שלושה צלילים קצרים.

המתנו.

הפעם לא הופיעו מילים על האבן, ולא נדלק אור בחלונות.

רק לאחר שהצלילים דעכו, נשמע מתוך ההר קול נוסף.

לא צליל המעבר הרביעי.

קול אנושי, חלש מאוד, שנראה כאילו הגיע ממרחק עצום.

״מי נמצא בחוץ?״

נעמה הרימה את לוח הבדיקה.

״ערוץ התקשורת שסגרתי עדיין כבוי,״ לחשה.

הקול לא נשמע מתוך הלוח שלה. הוא הגיע מן האבן עצמה, כאילו מישהו דיבר מעברו השני של קיר עבה.

הבטתי בדלת.

הקול נשמע שוב.

״אם אתם שומעים אותי, אל תפתחו עדיין.״

השתררה דממה.

ואז הוסיף הקול:

״יש כאן מישהו שמנסה לפתוח את המעבר. אבל אנחנו לא יודעים את מי הוא מתכוון להעביר.״

סוף פרק עשרים