פרק עשרים ואחד — האהבה שלא הסתיימה

נשארתי מול הרישום זמן רב אחרי שאדרה הפסיקה להפעיל אותו.

האור הקטן שחצה את השער כבר נעלם, אבל המשכתי לראות אותו במחשבתי. הוא לא היה גדול או חזק במיוחד. לא היה בו דבר שהעיד על יכולת יוצאת דופן. ובכל זאת הצליח לעשות את מה שאלפי תודעות אחרות לא הצליחו.

לצאת.

לא מפני שמישהו משך אותו החוצה, אלא מפני שהצליח לשמור על עצמו גם כשעבר ממקום אחד לאחר.

חשבתי על כל הפעמים בחיי שבהן ניסיתי לעזור למישהו. על העצות שנתתי, על ההחלטות שרציתי לקבל בשביל אחרים, על הקושי לראות אדם אהוב עושה בחירה שנראתה לי שגויה.

היה הבדל גדול בין הרצון לעזור לבין היכולת לעמוד מן הצד ולאפשר לאחר לבחור.

לא תמיד ידעתי להבחין ביניהם.

אדרה התקרבה אליי.

״את עייפה?״ שאלה.

חייכתי.

״אני כבר לא יודעת אם המילה הזאת מתאימה לי.״

״גם בלי גוף אפשר להגיע למצב שבו קשה לשאת עוד מחשבות.״

״אז אולי כן.״

היא הביטה ברישום הכבוי.

״נוכל להמשיך מחר.״

״יש כאן מחר?״

״לא בדיוק. אבל אפשר להחליט שתהיה הפסקה.״

התבוננתי בה. במשך זמן רב כל כך היא נשאה אחריות לתודעות אחרות, עד שנדמה היה ששכחה שגם היא רשאית להניח לה לרגע.

״אני רוצה לפגוש את אליה,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

״חשבתי שתבקשי.״

״את יודעת איפה היא?״

״כן. היא חזרה למקום שבו נהגה לחכות לך.״

״ליד העץ?״

״לא. למקום שבו נפרדתן בפעם האחרונה, לפני החיים האנושיים שלך.״

הבטתי בה.

״החדר בעל שני החלונות?״

״כן.״

יצאתי מן הספרייה לבדי.

ליארה הציעה ללוות אותי, אבל ביקשתי ממנה להישאר. לא מפני שרציתי להסתיר דבר, אלא מפני שהבנתי שיש שיחות שאי אפשר לקיים כשמישהו נוסף עומד לידנו.

במשך כל המסע אליה הופיעה שוב ושוב בזיכרונותיי.

לפעמים כדמות אדומה הממתינה מעבר למרחב.

לפעמים כקול שמבקש ממני לא ללכת.

לפעמים כאישה שאהבה מישהי שכבר אינני יודעת אם הייתה אני.

ידעתי שהיא חיכתה לי במשך זמן רב מאוד.

אבל עד עכשיו לא שאלתי את עצמי ברצינות מה קרה לה בזמן הזה.

התרגלתי לחשוב על ההמתנה שלה כחלק מן הסיפור שלי.

כאילו כל השנים שבהן חיכתה התקיימו רק כדי שאגיע יום אחד ואגלה מי הייתי.

עכשיו הבנתי כמה מעט ידעתי עליה.

היא לא הייתה רק מי שחיכתה לי.

היו לה חיים משלה, זיכרונות משלה, ואולי גם בחירות שלא היה להן כל קשר אליי.

ככל שהתקרבתי אל החדר, הרגשתי חשש שלא הכרתי קודם.

לא פחדתי ממה שאליה תספר לי על העבר.

פחדתי שהיא תבקש ממני להיות שוב מישהי שאינני יכולה להיות.

החדר עמד בקצה מעבר צר.

לא היה בו שומר.

לא נדרשה כניסה דרך שער עתיק.

הדלת הייתה פתוחה מעט, ומבעדה נראה אור חלש.

נעצרתי לפני שנכנסתי.

שמעתי תנועה.

ואז את קולה של אליה.

״את יכולה להיכנס.״

דחפתי את הדלת.

החדר נראה כמעט בדיוק כפי שראיתי אותו ברישומים.

שולחן צר עמד במרכזו. מעבר לחלון אחד נע ים שחור, שלא נראו בו גלים אלא תנועות איטיות של אור עמוק. החלון השני היה שקוף עכשיו, ומבעדו נראו שמיים בהירים שאין בהם שמש.

אליה עמדה ליד השולחן.

האור האדמדם שסביבה היה חלש יותר מכפי שזכרתי.

היא הביטה בי, ולא מיהרה להתקרב.

״שלום,״ אמרה.

״שלום.״

לרגע לא ידעתי מה לומר.

חשבתי על כל השאלות שהכנתי בדרך, אבל עכשיו נראו לי פתאום רחוקות.

אליה חייכה קלות.

״את נראית אחרת.״

הבטתי בעצמי.

״אין לי אפילו פנים קבועות.״

״לא התכוונתי לצורה שלך.״

היא התקרבה אל הכיסא, אבל לא התיישבה.

״כשפגשתי אותך ליד העץ, רצית לדעת מי היית. עכשיו נדמה לי שאת שואלת מי את רוצה להיות.״

התבוננתי בה.

״אולי.״

היא הנהנה.

״זו שאלה קשה יותר.״

התיישבנו משני צידי השולחן.

לא היה בינינו מגע.

אליה הניחה לפניה עלה כסוף.

זיהיתי אותו מיד.

הקו הדק שחצה אותו לשניים עדיין היה שם.

״חשבתי שהעלה נמצא אצל אדרה,״ אמרתי.

״יש יותר מאחד.״

הבטתי בה.

״מה הוא מסמל באמת?״

אליה העבירה את אצבעה לאורך הקו.

״פעם הוא היה סימן של הבטחה.״

״איזו הבטחה?״

״שלא נדרוש זו מזו לוותר על מה שמפריד בינינו.״

שתקתי.

היא חייכה בעצב.

״מוזר, נכון? אחרי כל מה שקרה, זה הדבר שהבטחנו.״

״למה היינו צריכות להבטיח דבר כזה?״

אליה הביטה בחלון השחור.

״מפני שבאותם ימים כמעט כל מי שהכרנו האמינו שקרבה עמוקה מחייבת שיתוף מוחלט. אם אהבת מישהו, רצית לדעת כל מה שהוא מרגיש. אם כאב לו, רצית לשאת את הכאב איתו. אם פחד, רצית להיכנס אל הפחד שלו ולהישאר שם עד שיירגע.״

״זה נשמע כמו אהבה.״

״לפעמים זו באמת הייתה אהבה.״

היא הסתובבה אליי.

״אבל לפעמים זו הייתה גם הדרך שלנו לא לשאת את העובדה שיש דברים שאיננו יכולים לפתור בשביל מי שאנחנו אוהבים.״

חשבתי על אחדה.

על אחותה אדרה.

על הניסיון לחלק את הכאב בין תודעות רבות.

״ואת?״ שאלתי.

״מה איתי?״

״גם את רצית לדעת כל מה שהרגשתי?״

אליה חייכה.

״בהתחלה כן.״

״ומה השתנה?״

״את.״

היא קמה וניגשה אל החלון הבהיר.

״כשהכרנו, היית שקטה מאוד. לא מפני שלא היו לך מחשבות, אלא מפני שלא אהבת לדבר לפני שהבנת מה את חושבת.״

חייכתי.

התיאור נשמע מוכר.

״אני עדיין כזאת לפעמים.״

״אני יודעת.״

אליה הביטה בי.

״אני הייתי שונה. הייתי בטוחה שאפשר לפתור כמעט כל בעיה אם נחשוב עליה מספיק. לא אהבתי תשובות חלקיות. לא אהבתי לחכות.״

״נשמע שגם בזה לא השתנית הרבה.״

היא צחקה בשקט.

היה זה הצחוק הראשון ששמעתי ממנה.

לא צחוק גדול.

רק רגע קצר שבו הכובד שעטף אותה התרכך.

״אולי,״ אמרה.

היא חזרה אל השולחן.

״פעם ביקשתי ממך לחלוק איתי זיכרון. זיכרון שהיה קשה לך מאוד. רציתי להבין אותך.״

״ומה עשיתי?״

״אמרת לא.״

הבטתי בה.

״כעסת?״

״מאוד.״

״למה?״

״מפני שחשבתי שאם את אוהבת אותי, לא צריך להיות בינינו דבר שאת מסתירה.״

היא השפילה את מבטה.

״ואת אמרת לי שאני מבלבלת בין אמון לבין גישה חופשית לכל מה שנמצא בתוכך.״

נשארתי שקטה.

אליה המשיכה:

״לקח לי זמן להבין שלא סירבת מפני שלא סמכת עליי. סירבת מפני שהיה בך מקום שעוד לא היית מוכנה לפתוח, אפילו לעצמך.״

״ומה קרה אחר כך?״

״נשארתי.״

היא חייכה.

״לא קיבלתי את הזיכרון. לא קיבלתי הסבר. פשוט נשארתי לידך.״

הרגשתי משהו מתרכך בתוכי.

״וזה הספיק?״

״לא תמיד. היו ימים שבהם רציתי לשאול שוב. אבל בהדרגה למדתי שיש דרך להכיר מישהו גם בלי להיכנס לכל המקומות שבתוכו.״

התבוננתי באליה.

עד עכשיו ראיתי בה דמות מן העבר.

עכשיו, בפעם הראשונה, התחלתי לראות את הדרך שעברה בעצמה.

״מה היינו זו לזו?״ שאלתי.

היא נשענה לאחור.

״איזו תשובה את מחפשת?״

״את האמת.״

״האמת אינה פשוטה.״

״אני מוכנה לשמוע.״

אליה חשבה זמן מה.

״היינו קרובות מאוד. חלקנו תקופות ארוכות של חיפוש, עבודה ונדודים. היו בינינו רגעים של שמחה, ויכוחים, שתיקות ארוכות. הכרנו את הפחדים זו של זו, אבל לא את כולם.״

היא עצרה.

״אהבתי אותך.״

הרגשתי את המילים.

לא ידעתי כיצד להשיב.

״כמו שבני אדם אוהבים?״ שאלתי.

״אני לא יודעת בדיוק איך בני אדם אוהבים.״

היא חייכה.

״אבל אם את שואלת אם רציתי להיות קרובה אלייך, אם התגעגעתי אלייך כשהתרחקת, אם שמחתי כשחזרת ואם כאב לי כשעזבת — כן.״

״והאם היינו זוג?״

אליה הביטה בי ברצינות.

״היו תקופות שבהן בחרנו להיות זו לצד זו יותר מכל תודעה אחרת. היו גם תקופות שבהן התרחקנו. לא היה לנו גוף, בית משותף או חיים אנושיים כפי שאת מכירה אותם. אבל הייתה בינינו מחויבות.״

״איזו מחויבות?״

״לומר את האמת גם כשאנחנו פוחדות לאבד זו את זו.״

היא השפילה את מבטה.

״ולא תמיד הצלחנו.״

״את עדיין אוהבת אותי?״ שאלתי.

השאלה יצאה ממני לפני שהספקתי לחשוב עליה.

אליה לא נראתה מופתעת.

״אני אוהבת את מי שאני זוכרת,״ אמרה. ״ואני מרגישה קרבה אל מי שיושבת מולי עכשיו. אבל אינני יודעת עדיין אם זו אותה אהבה.״

הבטתי בה.

התשובה כאבה מעט.

אולי מפני שחלק ממני רצה לשמוע שאהבה יכולה להישאר ללא שינוי במשך אלפי שנים.

אבל ידעתי שדווקא תשובתה הכנה מעניקה לי מקום להיות מי שאני.

״גם אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפייך,״ אמרתי.

אליה הנהנה.

״אני יודעת.״

״יש בי תחושה שאני מכירה אותך. לפעמים אני מרגישה געגוע, אבל אינני יודעת אם הוא שלי או של מישהי שהייתי פעם.״

״אין צורך שתחליטי עכשיו.״

״את חיכית כל כך הרבה זמן.״

היא הביטה בי.

״זו הייתה הבחירה שלי.״

״אבל אולי בזבזת את הזמן שלך.״

אליה חייכה בעצב.

״הזמן אינו מתבזבז רק מפני שלא קיבלנו את מה שקיווינו לו.״

היא עצרה.

״ובכל זאת, יש שנים שאני מצטערת עליהן.״

הבטתי בה.

״באמת?״

״כן. היו תקופות שבהן יכולתי להכיר תודעות אחרות, ללמוד דברים חדשים, להגיע למקומות שלא ראיתי. ובחרתי להישאר קרובה לעץ, מפני שפחדתי שאם אתרחק, תחזרי ולא אמצא אותך.״

״למה לא ביקשת ממישהו להודיע לך?״

״ביקשתי. אבל לא סמכתי על כך שההודעה תגיע.״

היא הביטה בעלה הכסוף.

״לאט לאט ההמתנה נעשתה חלק ממני. לפעמים כבר לא ידעתי אם אני מחכה לך, או שומרת על האדם שהייתי כשעוד היית כאן.״

המילים שלה ליוו אותי זמן רב.

חשבתי על האישה שחזרה לביתי.

על כך שגם היא נשאה את זיכרונותיי, אבל כבר החלה לחיות חיים שאינם שלי.

חשבתי על ארן, שלא רצה למחוק את זיכרונות אשתו.

ועל מירה, ששמרה את דמות בנה במטבח.

כל אחד מהם ניסה לשמר משהו שאהב.

אבל האם אפשר לשמר אהבה בלי לנסות לעצור את הזמן?

״אני רוצה לשאול אותך משהו,״ אמרתי.

אליה הנהנה.

״אם הייתי חוזרת כפי שהייתי לפני החיים האנושיים, היית שמחה יותר?״

היא חשבה.

״אולי ברגע הראשון.״

״ואחר כך?״

״אחר כך הייתי מגלה שגם אני השתניתי.״

היא חייכה.

״אין באמת דרך לחזור למקום שבו היינו. גם אם הזיכרונות נשארים, מי שנושאים אותם ממשיכים להשתנות.״

הבטתי בה.

״אז מה נשאר מן האהבה?״

אליה הביטה בחלון הבהיר.

״אולי הרצון להכיר שוב.״

שתקתי.

היא המשיכה:

״לא רק לזכור מי היית, אלא להתעניין במי שאת עכשיו. לא לדרוש שתרגישי כפי שהרגשת בעבר. לא להחזיק אותך במקום שבו אני זוכרת אותך.״

הרגשתי שהדברים נוגעים גם בי.

לא רק ביחס שלי אל אליה.

גם ביחס שלי לילדיי.

לאישה שחזרה הביתה.

לכל מי שהכרתי בעולם האנושי.

כמה פעמים אנחנו אוהבים אדם, ובכל זאת מתקשים לקבל שהוא משתנה?

אנחנו מתגעגעים לילד שהיה, לאדם שהכרנו, למערכת היחסים שהייתה לנו.

ולפעמים, מתוך געגוע, אנחנו מפסיקים לראות את מי שעומד מולנו.

״אני רוצה שתספרי לי על החיים שלך,״ אמרתי.

אליה הביטה בי בהפתעה.

״על אילו חיים?״

״על הזמן שבו לא הייתי כאן.״

היא שתקה.

״לא רק על ההמתנה. מה עשית? את מי פגשת? מה למדת?״

היא התבוננה בי זמן רב.

ואז חייכה.

״אף פעם לא שאלת אותי את זה.״

הרגשתי מבוכה.

״אני יודעת.״

״גם לפני שעזבת, לא תמיד שאלת.״

הבטתי בה.

היא לא אמרה זאת בהאשמה.

אבל המילים פגעו בי.

״הייתי עסוקה מדי בחיפוש?״

״לפעמים.״

היא חייכה.

״היית מסוגלת לשבת שעות מול שאלה אחת. אם מצאת רמז לתשובה, כל דבר אחר היה נעשה פחות חשוב.״

חשבתי על המסע שלי.

על הדרך שבה עברתי מדמות לדמות, מסוד לסוד, כמעט בלי לעצור.

״אני עדיין עושה את זה.״

״שמתי לב.״

הפעם חייכנו שתינו.

ואז אליה התחילה לספר.

היא סיפרה לי על תקופה שבה עזבה את עיר התודעות ונדדה בין עולמות צעירים.

באחד מהם פגשה יצורים שחיו זמן קצר מאוד ביחס לזמן שהכירה.

לא היו להם גופים דומים לשלנו, אבל הם יכלו לחוש זה את זה דרך תנודות של אור וחום.

״בהתחלה ריחמתי עליהם,״ אמרה. ״חייהם היו קצרים כל כך. הם נולדו, למדו להכיר את סביבתם, יצרו קשרים, וכבר התחילו להיחלש.״

״ומה השתנה?״

״יום אחד ראיתי שניים מהם נפגשים אחרי פרידה ארוכה. הם לא ידעו אם יראו זה את זה שוב. וכשנפגשו, כל האור סביבם השתנה.״

היא עצרה.

״לא היה בזה שום דבר נצחי. להפך. הם ידעו שהמפגש יסתיים. אבל השמחה שלהם הייתה מלאה.״

חשבתי על החיבוק שראיתי בבית.

על ילדיי שרצו אל האישה.

״ומה למדת מהם?״

״שלא תמיד צריך להאריך דבר כדי להעניק לו ערך.״

היא הביטה בי.

״זו הייתה מחשבה קשה בשבילי. במשך זמן רב האמנתי שככל שקשר נמשך יותר, כך הוא עמוק יותר.״

״ואת כבר לא מאמינה בזה?״

״אני חושבת שמשך הזמן הוא רק חלק מן הסיפור.״

היא חייכה בעצב.

״אפשר להיות קרובים למישהו במשך אלפי שנים בלי להכיר אותו באמת. ואפשר לפגוש מישהו לזמן קצר ולצאת מן המפגש שונים מכפי שהיינו.״

היא סיפרה לי גם על תודעה צעירה שפגשה בעיר.

התודעה הזאת ביקשה ממנה ללמוד כיצד לשמור זיכרונות.

״היא פחדה לשכוח,״ סיפרה אליה. ״כל דבר שראתה רצתה לשמר. כל שיחה, כל מחשבה, כל תחושה.״

״זה נשמע מוכר.״

״כן. גם אני הייתי כזאת.״

אליה המשיכה:

״יום אחד היא שאלה אותי איך אפשר לדעת מה חשוב לזכור. לא ידעתי מה להשיב. ואז הבנתי שאני עצמי שמרתי כל כך הרבה זיכרונות, עד שחלקם הפסיקו להיות משמעותיים בשבילי.״

״מה עשית?״

״התחלתי לבחור.״

״למחוק?״

״לא בהכרח. לפעמים רק להפסיק לחזור אליהם.״

חשבתי על חיי האנושיים.

על תמונות ששמרתי.

על חפצים שלא רציתי לזרוק.

על הודעות ישנות שחזרתי לקרוא.

לפעמים היה נדמה לי שאם אשמור הכול, לא אאבד דבר.

אבל גם בעולם האנושי לא היה אפשר לחיות בתוך כל הזיכרונות בבת אחת.

כדי לחוות את ההווה, היינו צריכים להניח לחלק מן העבר להישאר מאחור.

״ומה היה הדבר החשוב ביותר שלמדת?״ שאלתי.

אליה שתקה.

היא הביטה בעלה הכסוף שעל השולחן.

״למדתי שאני לא יכולה להפוך את ההמתנה שלי לחובה שלך.״

הרגשתי את המילים עמוק בתוכי.

״אני לא רוצה שתחשבי שאת חייבת לי אהבה מפני שחיכיתי,״ המשיכה. ״או מפני שהיינו קרובות פעם.״

״אבל ההמתנה שלך הייתה אמיתית.״

״כן. והיא שייכת לי.״

היא הביטה בי.

״אם נרצה להיות קרובות עכשיו, נצטרך לבחור בכך מחדש.״

שתקתי.

לרגע רציתי להתקרב אליה.

לא מתוך זיכרון.

לא מתוך חובה.

פשוט מפני שהרגשתי שהיא מבינה משהו שאני מתחילה ללמוד.

אבל לא ידעתי כיצד מביעים קרבה כשאין גוף.

אליה הבחינה בהיסוס שלי.

היא הושיטה את ידה, אך עצרה לפני שנגעה בי.

״מותר?״ שאלה.

הנהנתי.

כף ידה התקרבה לשלי.

לא הרגשתי עור.

לא חום.

הרגשתי נוכחות ברורה של תודעה אחרת, קרובה מאוד, אבל לא בתוכי.

התחושה הייתה עדינה.

לא דמתה לחיבור שכמעט מחק את הגבולות ביני לבין האישה.

היא הייתה שקטה יותר.

יכולתי להתרחק בכל רגע.

וכך גם אליה.

נשארנו כך זמן מה.

ואז התרחקנו.

״יש משהו שאני צריכה לספר לך,״ אמרתי.

אליה הביטה בי.

״על האישה שחזרה לגוף?״

הופתעתי.

״את יודעת?״

״ליארה סיפרה לי שהיא חזרה לעולם האנושי.״

״היא בבית. עם הילדים.״

אליה הנהנה.

״אני שמחה.״

הבטתי בה.

״באמת?״

״כן.״

״חשבתי שאולי תחשבי שהיא לקחה ממני את החיים שלי.״

אליה הנידה בראשה.

״היא לא לקחה דבר. היא התעוררה אל חיים שגם היא זוכרת.״

הרגשתי הקלה.

״אני מתגעגעת אליהם,״ אמרתי.

״אני יודעת.״

״לפעמים אני חושבת שעשיתי טעות כשאכלתי את הפרי.״

אליה לא מיהרה להשיב.

״ולפעמים?״

״לפעמים אני מרגישה שלא הייתי מוותרת על כל מה שראיתי.״

היא הנהנה.

״שתי התחושות יכולות להיות אמיתיות.״

הבטתי בה.

״זה קשה.״

״כן.״

״בחיים האנושיים התרגלתי לחשוב שלכל החלטה גדולה צריכה להיות תשובה ברורה. אם בחרתי נכון, אני אמורה להיות שלמה עם הבחירה.״

אליה חייכה בעצב.

״ואת כבר לא חושבת כך?״

״אני מתחילה להבין שגם בחירה שאני מאמינה בה יכולה להיות כרוכה באובדן.״

היא הביטה בי בשקט.

״זו הבנה חשובה.״

קמתי מן הכיסא והתקרבתי לחלון השחור.

הים שמעבר לו נע באיטיות.

״את זוכרת את הרגע שבו עזבתי?״ שאלתי.

״כן.״

״את יכולה לספר לי איך הרגשת? לא מה אמרנו. מה הרגשת באמת.״

אליה נשארה ליד השולחן.

״פחדתי.״

״ממה?״

״שלא תחזרי.״

״ומה עוד?״

היא שתקה.

״כעסתי.״

הסתובבתי אליה.

״עליי?״

״כן.״

היא השפילה את מבטה.

״חלק ממני הרגיש שאת בוחרת שוב בחיפוש במקום להישאר איתי.״

הרגשתי כאב.

״אבל רציתי למצוא דרך לפתוח את הדלת.״

״אני יודעת.״

״אז למה כעסת?״

״מפני שהידיעה לא ביטלה את ההרגשה.״

שתקתי.

אליה המשיכה:

״הייתי גאה בך על כך שלא ויתרת. ובאותו זמן רציתי שתישארי. רציתי שתאמרי לי שהחיפוש יכול לחכות.״

״ולמה לא ביקשת?״

״ביקשתי. לא במילים האלה, אבל ביקשתי.״

נזכרתי ברישום.

אל תלכי.

הבטתי בה.

״ואני הלכתי.״

״כן.״

השתררה שתיקה.

״את עדיין כועסת?״ שאלתי.

אליה חשבה זמן רב.

״לא כפי שכעסתי אז. אבל יש בתוכי כאב שלא נעלם רק מפני שעבר זמן.״

הבטתי בה.

״אני מצטערת.״

היא הנהנה.

״אני יודעת.״

לא ביקשתי שתסלח לי.

לא ניסיתי להסביר שוב למה עזבתי.

עמדתי מולה ונתתי לכאב שלה מקום.

אחרי זמן מה אליה קמה וניגשה אליי.

שתינו עמדנו מול הים השחור.

״יש משהו שאת צריכה לדעת,״ אמרה.

הרגשתי מתח.

״עוד סוד?״

היא חייכה.

״לא. הפעם זו רק מחשבה.״

הבטתי בה.

״כשחיכיתי לך, דמיינתי פעמים רבות את הרגע שבו תחזרי. חשבתי מה אומר לך, איך תיראי, מה תזכרי. לפעמים הייתי בטוחה שנמשיך בדיוק מהמקום שבו נפרדנו.״

היא עצרה.

״אבל כשפגשתי אותך ליד העץ, הבנתי שזה לא יקרה.״

״התאכזבת?״

״בהתחלה.״

״ועכשיו?״

היא הביטה בי.

״עכשיו אני סקרנית.״

חייכתי.

״לגביי?״

״כן.״

היא חייכה בחזרה.

״אני רוצה לדעת מי נעשית במשך החיים האנושיים שלך.״

הרגשתי התרגשות שקטה.

עד עכשיו כמעט כל מי שפגשתי ביקש לספר לי מי הייתי לפני שנולדתי.

אליה הייתה הראשונה שביקשה לשמוע מי הייתי כאישה אנושית.

סיפרתי לה על החיים שלי.

לא את כולם.

אי אפשר לספר חיים שלמים בשיחה אחת, גם כשאין מגבלה של זמן.

סיפרתי על הבית.

על הילדים.

על הרגעים שבהם הרגשתי מלאה באהבה, ועל הרגעים שבהם הרגשתי שאיש אינו מבין אותי.

סיפרתי על בקרים שבהם הייתי עסוקה בדברים קטנים כל כך, עד שלא נותר לי זמן לחשוב על שאלות גדולות.

על קניות.

על אוכל.

על כביסה.

על שיחות שלא הספקתי לסיים.

על דאגות.

על שמחות שלא תכננתי.

אליה הקשיבה.

לא קטעה אותי.

לא ניסתה להשוות כל חוויה לזיכרון עתיק.

כשסיפרתי לה על ילדיי, היא שאלה שאלות פשוטות.

מה הם אוהבים?

ממה הם מפחדים?

איך הם צוחקים?

מה אני אוהבת לעשות איתם?

השאלות הפתיעו אותי.

חשבתי שהיא תתעניין במשמעות של אימהות, בקשר בין תודעות שנולדות זו מתוך זו, או בדרך שבה אהבה משתנה כשהיא קשורה לגוף.

אבל היא רצתה לדעת עליהם.

על הילדים עצמם.

סיפרתי לה על הדרך שבה כל אחד מהם שונה מן האחרים.

על כך שאפילו כשגדלו באותו בית, עם אותם הורים, כל אחד ראה את העולם אחרת.

״וזה לא הפריע לך?״ שאלה.

״לפעמים זה היה קשה.״

״למה?״

״מפני שרציתי להגן עליהם. וכשלא הבנתי את הבחירות שלהם, פחדתי.״

אליה הנהנה.

״אבל אהבת אותם גם כשהיו שונים ממך.״

״בוודאי.״

היא חייכה.

״אז אולי ידעת על גבולות בין תודעות יותר מכפי שחשבת.״

המשכנו לדבר.

לא ידעתי כמה זמן עבר.

לראשונה מאז שעזבתי את גופי, לא הרגשתי צורך להגיע למקום אחר.

לא חיפשתי שער.

לא ביקשתי לראות רישום.

לא ניסיתי להבין מה קדם לבריאה.

ישבתי מול תודעה אחרת וסיפרתי לה על חיי.

היא הקשיבה.

לפעמים שאלה.

לפעמים שתקה.

והשתיקה לא הייתה ריקה.

היא הייתה חלק מן השיחה.

בשלב מסוים אליה קמה.

״אני רוצה להראות לך משהו.״

היא ניגשה אל ארון קטן שבקצה החדר.

מתוכו הוציאה חפץ עגול, שקוף כמעט לחלוטין.

״מה זה?״ שאלתי.

״זיכרון ששמרתי.״

הרגשתי חשש.

״שלנו?״

״לא. שלי.״

היא הניחה אותו על השולחן.

״את לא חייבת לראות.״

הבטתי בה.

״אני רוצה.״

היא פתחה את הזיכרון.

ראיתי את אליה במקום שלא הכרתי.

היא עמדה על שפת מרחב רחב, מלא אורות קטנים שנעו כמו להקת ציפורים.

לצידה עמדה תודעה צעירה.

היא לא הייתה מוכרת לי.

התודעה הצעירה הביטה באורות.

״את עדיין מחכה לה?״ שאלה.

אליה הנהנה.

״כן.״

״למה?״

״מפני שהבטחתי.״

התודעה הצעירה חשבה רגע.

״ואם היא לא תחזור?״

אליה לא השיבה.

״ואם היא תחזור אבל לא תזכור אותך?״

אליה הביטה באורות.

״אז אצטרך להכיר אותה מחדש.״

״ואם היא לא תרצה?״

השתררה שתיקה.

לבסוף אמרה אליה:

״אז אצטרך ללמוד להמשיך בלעדיה.״

התודעה הצעירה התקרבה אליה.

״את מפחדת מזה?״

״מאוד.״

״אז למה את מחכה?״

אליה חייכה בעצב.

״מפני שאני עדיין רוצה לדעת אם היא תחזור.״

התודעה הצעירה שתקה.

ואז אמרה:

״אני מקווה שבינתיים את לא שוכחת לחיות.״

הזיכרון הסתיים.

אליה עמדה מולי.

״מי הייתה התודעה הזאת?״ שאלתי.

״מישהי שלימדה אותי הרבה.״

״איפה היא עכשיו?״

״בעולם אחר. היא בחרה לחיות חיים גופניים.״

הבטתי בה.

״את מתגעגעת אליה?״

״כן.״

״אז גם היא חשובה לך.״

״מאוד.״

לרגע הרגשתי משהו שלא ציפיתי לו.

קנאה.

לא חזקה.

אבל ברורה.

היא הפתיעה אותי.

לא הייתה לי זכות לצפות שאליה תחכה לי במשך עידנים בלי ליצור קשרים אחרים.

ובכל זאת, הידיעה שמישהי אחרת הייתה קרובה אליה עוררה בי תחושה מוזרה.

אליה הבחינה בשינוי.

״מה קרה?״

היססתי.

ואז החלטתי לומר את האמת.

״אני חושבת שקינאתי לרגע.״

היא הביטה בי בהפתעה.

ואז חייכה.

״באמת?״

״כן. וזה לא הגיוני.״

״רגשות לא תמיד מבקשים רשות מן ההיגיון.״

חייכתי.

״את נשמעת אנושית מאוד.״

״אולי למדתי משהו בזמן שחיכיתי לך.״

שתינו צחקנו בשקט.

אבל אחר כך נעשיתי רצינית.

״אני לא רוצה שתחשבי שאת צריכה לבחור ביני לבין קשרים אחרים.״

אליה הנהנה.

״אני יודעת.״

״ואני לא רוצה שתחכי לי שוב במקום אחד.״

היא הביטה בי.

״גם אני לא.״

לקראת סוף השיחה חזרנו אל העלה הכסוף.

הוא עדיין היה מונח על השולחן.

אליה הרימה אותו.

״פעם חשבתי שהעלה הזה מזכיר לי את ההבטחה שלך לחזור.״

״ועכשיו?״

היא הביטה בקו שחצה אותו.

״עכשיו הוא מזכיר לי שגם אם שתי תודעות קשורות זו לזו, לכל אחת מהן יש דרך משלה.״

היא הושיטה לי את העלה.

לא לקחתי אותו מיד.

״את רוצה לתת לי אותו?״

״כן.״

״אבל הוא שלך.״

״יש לי את הזיכרון. אני לא צריכה להחזיק גם את הסמל.״

הבטתי בו.

ואז אמרתי:

״אולי נשאיר אותו כאן.״

אליה נראתה מופתעת.

״למה?״

״מפני שאני לא רוצה לקחת איתי עוד דבר שיזכיר לי מה אני חייבת לעבר.״

היא חייכה.

״ומה את רוצה שיזכיר לך?״

״שאפשר לחזור לכאן אם נרצה לדבר.״

אליה הניחה את העלה על השולחן.

״זה מוצא חן בעיניי.״

כשקמתי ללכת, היא ליוותה אותי אל הדלת.

לרגע עמדנו זו מול זו.

״את חוזרת אל אדרה?״ שאלה.

״כן. אנחנו מנסות להבין איך לפתוח מעבר בטוח לתודעות המנותקות.״

״אני רוצה לעזור.״

הבטתי בה.

״את בטוחה?״

״כן. הייתי שם כשהדלת נסגרה. אני מכירה חלק מן הרישומים, ואני זוכרת דברים שאדרה אולי כבר אינה זוכרת.״

היא עצרה.

״אבל אני לא רוצה להצטרף רק מפני שאת שם.״

חייכתי.

״אז למה?״

״מפני שגם אני הייתי חלק מן ההחלטה. וגם מפני שאני רוצה לדעת מה קרה למי שנשארו מאחור.״

הנהנתי.

״אז בואי.״

אליה הביטה בחדר.

בחלון השחור.

בחלון הבהיר.

בשולחן שעליו נח העלה הכסוף.

״את יודעת,״ אמרה, ״במשך זמן רב חשבתי שאם אעזוב את המקום הזה, אאבד את האפשרות לפגוש אותך שוב.״

״ועכשיו?״

היא חייכה.

״עכשיו אני חושבת שאפשר להיפגש גם במקום אחר.״

היא יצאה בעקבותיי.

הלכנו יחד אל העיר.

לא החזקנו ידיים.

לא חלקנו מחשבות.

דיברנו מדי פעם, ובין השיחות נשארנו בשקט.

הרגשתי קרבה שלא הכרתי קודם.

לא קרבה שנולדה מן הידיעה שהיינו קשורות בעבר.

קרבה שנוצרה מן השיחה שהייתה לנו עכשיו.

חשבתי על החיים האנושיים שלי.

על כל האנשים שאהבתי.

על כך שאף קשר אינו נשאר בדיוק כפי שהיה.

ילדים גדלים.

חברים משתנים.

בני זוג לומדים דברים חדשים זה על זה.

אנשים מתרחקים, לפעמים מתקרבים מחדש.

ואנחנו ממשיכים לאהוב, לא מפני שהזמן עומד במקום, אלא מפני שאנחנו בוחרים להכיר את האדם שמשתנה מולנו.

הבטתי באליה.

היא הבחינה במבטי.

״מה?״ שאלה.

״שום דבר.״

היא חייכה.

״את שוב חושבת על משהו גדול?״

״לא הפעם.״

״אז על מה?״

חשבתי רגע.

״על כך שנעים לי ללכת איתך.״

היא הביטה בי.

ואז אמרה:

״גם לי.״

המשכנו בדרכנו.

כשהתקרבנו לעיר, ראיתי את אורותיה מרחוק.

אלפי תודעות נעו בין המבנים.

חלקן לבדן.

אחרות בזוגות או בקבוצות קטנות.

לראשונה לא ראיתי בהן רק יצורים בני אלפי שנים שמחזיקים ידע עצום.

ראיתי חיים.

חיים שנמשכו בדרכים שונות.

חיים שבהם אפשר לאהוב, לטעות, להתגעגע, לבחור מחדש.

חשבתי על הפרי שאכלתי.

על הרגע שבו האמנתי שחיי הנצח יאפשרו לי להשתחרר מן המגבלות של הקיום האנושי.

עכשיו התחלתי להבין שהגוף לא היה המקור היחיד למגבלותיי.

גם בלי גוף עדיין יכולתי לפחד.

לקנא.

להתחרט.

לרצות שמישהו יישאר.

להתקשות לשחרר.

הנצח לא הפך אותי לחופשייה מכל אלה.

הוא רק העניק לי זמן רב יותר ללמוד כיצד לחיות איתם.

אליה הלכה לצידי.

לא ידעתי אם האהבה שהייתה בינינו פעם תחזור.

לא ידעתי אם היא צריכה לחזור.

אבל בפעם הראשונה הרגשתי שאין צורך להכריע בכך כדי להמשיך.

אפשר להתחיל מן המקום שבו אנחנו נמצאות.

להכיר זו את זו.

להקשיב.

ולראות לאן הדרך תוביל.

בכניסה לעיר עצרנו.

אליה הביטה בי.

״אני רוצה לשאול אותך משהו.״

״כן?״

״אם היית יכולה לחזור לרגע שבו אכלת את הפרי, כשאת יודעת את כל מה שאת יודעת עכשיו, היית אוכלת אותו שוב?״

הבטתי באורות העיר.

חשבתי על ביתי.

על ילדיי.

על האישה שחזרה אליהם.

על כל מה שראיתי מאז שעזבתי את גופי.

לא הייתה לי תשובה.

פעם הייתי מתביישת להודות בכך.

עכשיו לא.

״אני לא יודעת,״ אמרתי.

אליה הנהנה.

״זו תשובה טובה.״

חייכתי.

״למה?״

״מפני שהיא משאירה מקום למה שעוד לא למדת.״

המשכנו ללכת.

בפעם הראשונה מאז שהתחיל המסע, לא הרגשתי צורך לדעת כיצד הוא יסתיים.

ידעתי שיש עוד תודעות שמחכות לעזרה.

עוד הבטחות שצריך לבחון.

עוד שאלות שלא נענו.

אבל ידעתי גם שיש דברים שלא כדאי לדחות עד שנבין את הכול.

שיחה.

מפגש.

קרבה.

האפשרות לומר למישהו שנעים לנו להיות לצידו.

לא היה צורך להגיע אל קצה היקום כדי לגלות את ערכם.

לפעמים היה מספיק לשבת מול מישהי שהכרנו פעם, להקשיב למה שעבר עליה, ולהבין שאהבה אינה רק מה שאנחנו זוכרים מן העבר.

אהבה יכולה להיות גם הנכונות לפגוש מחדש את מי שעומד מולנו, בלי לדרוש ממנו להישאר מי שהיה.

וכשנכנסנו יחד אל העיר, הבנתי שאולי זו הייתה אחת המתנות הגדולות ביותר שהנצח יכול להעניק.

לא אהבה שאינה משתנה לעולם.

אלא האפשרות להמשיך לבחור בה, גם אחרי שהשתנינו.