המסע אל הנצח · ספר בהמשכים מאת נורית רוזנבלט
↑ אינדקס הספר · English · → פרק עשרים ושלושה — מי שחצתה את הדלת · פרק עשרים וחמישה — הבחירה ←
פרק עשרים וארבע — מה היה לפני ההתחלה
בפעם הראשונה מאז שעזבתי את גופי, חלמתי.
לא ידעתי אם אפשר לקרוא לזה חלום. לא ישנתי, לא עצמתי עיניים, ולא היה לי מוח שבו יכולות להיווצר תמונות. ובכל זאת, מצאתי את עצמי במקום שלא בחרתי להגיע אליו.
עמדתי בחדר ילדותי.
האור נכנס מבעד לחלון, ועל הרצפה נחו צעצועים שכבר שכחתי מקיומם. שמעתי קולות מן המטבח. מישהו הזיז כיסא, מים זרמו בכיור, ואישה שרה לעצמה בשקט.
ידעתי שאני ילדה.
אבל לא הייתי ילדה.
עמדתי שם עם כל מה שידעתי עכשיו, וכל השנים שחייתי נראו רחוקות כל כך, כאילו היו שייכות למישהי אחרת.
רציתי להיכנס למטבח.
רציתי לראות את פניה של האישה.
עשיתי צעד אחד, והחדר השתנה.
הקירות נעלמו.
הצעצועים נעלמו.
גם הקול מן המטבח.
נותר רק החלון.
מעבר לו לא היו שמיים, עצים או בתים.
הייתה חשכה.
ובתוכה נקודה אחת של אור.
התקרבתי אליה.
ככל שהתקרבתי, היא התרחקה.
ואז שמעתי קול.
״מה את מחפשת?״
לא ראיתי מי מדבר.
״את ההתחלה,״ השבתי.
״של מה?״
חשבתי רגע.
״של הכול.״
הקול שתק.
ואז שאל:
״ואם לא הייתה התחלה?״
מצאתי את עצמי שוב בגן שמחוץ לעיר.
העץ עמד מולי.
האורות הרחוקים נעו בין הבניינים.
הכול נראה כפי שהיה לפני החיזיון, אבל משהו בתוכי השתנה.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השאלה.
ואם לא הייתה התחלה?
במשך כל חיי האנושיים התרגלתי לכך שלכל דבר יש התחלה.
אדם נולד.
עץ צומח מזרע.
בית נבנה על אדמה שהייתה שם קודם.
גם כשלא ידענו כיצד משהו נוצר, הנחנו שהיה רגע שבו עדיין לא היה קיים.
אבל אם ננסה לחזור לאחור עד לתחילת היקום, מה נמצא לפניו?
ואם היה משהו לפניו, האם גם לו הייתה התחלה?
הרגשתי שהשאלה מובילה אותי אל מקום שבו המחשבה האנושית מתקשה להמשיך.
לא מפני שהשאלה חסרת משמעות.
אלא מפני שכמעט כל דרך שבה ניסיתי לענות עליה הניחה מראש את קיומו של הזמן.
מצאתי את ליארה באחד האולמות הגבוהים של הספרייה.
היא עמדה מול רישום עתיק, ובו נראו קווים מסתעפים.
״אני רוצה לשאול אותך משהו,״ אמרתי.
היא הסתובבה.
״את נשמעת כאילו חזרת מן המקום הרחוק ביותר שהיית בו.״
״אולי דווקא מן הקרוב ביותר.״
היא חייכה.
״מה קרה?״
סיפרתי לה על חדר הילדות.
על החלון.
על נקודת האור.
ועל הקול ששאל מה יקרה אם לא הייתה התחלה.
ליארה הקשיבה בלי להפריע.
כשסיימתי, אמרה:
״יש מקום שכדאי שתראי.״
הבטתי בה.
״עוד מקום?״
״כן. אבל הפעם אני לא יודעת אם תמצאי בו תשובה.״
״אני כבר לא מצפה למצוא תשובה בכל מקום.״
היא חייכה.
״אז אולי את מוכנה להגיע אליו.״
עזבנו את העיר דרך מעבר שלא הכרתי.
לא היו בו מדרגות או שערים.
ליארה ביקשה ממני להניח לרגע את תחושת המרחק.
״אל תחשבי על מקום שאליו את רוצה להגיע,״ אמרה.
״אז על מה לחשוב?״
״על מה שאת רוצה להבין.״
חשבתי על השאלה שהטרידה אותי.
על ההתחלה.
על מה שקדם לזמן.
המרחב סביבנו השתנה.
תחילה נעלמו הבניינים.
אחר כך האורות.
לבסוף נעלמה גם התחושה שאנחנו נעות.
לא ידעתי אם עבר רגע או זמן רב.
ואז הופיע לפנינו מבנה עצום.
הוא לא נראה כאילו נבנה מחומר כלשהו.
קירותיו היו עשויים שכבות שקופות, ובתוכן נעו צורות שלא הצלחתי לזהות.
חלקן דמו לגלקסיות.
אחרות לתאים חיים.
היו גם צורות שהשתנו במהירות כה גדולה, עד שלא יכולתי להבחין בהן.
״איפה אנחנו?״ שאלתי.
״במקום שנקרא ארכיון האפשרויות הראשונות.״
״מי יצר אותו?״
ליארה הביטה במבנה.
״זו אחת השאלות שאין עליהן תשובה מוסכמת.״
בכניסה חיכתה לנו דמות גבוהה.
לא היה לה גיל ברור.
פניה השתנו מעט בכל פעם שהבטתי בהן, כאילו הזיכרון שלי אינו מצליח לקבוע כיצד הן נראות.
היא לבשה בגד כהה ופשוט.
״ליארה,״ אמרה.
״אֶרֶן,״ השיבה ליארה.
השם נשמע דומה לשמו של האיש שפגשתי בעיר התודעות, אבל זו הייתה ישות אחרת.
הדמות פנתה אליי.
״את זו שאכלה מפרי עץ הנצח.״
״כן.״
״והגעת לשאול מי ברא את הבריאה.״
הבטתי בה.
״איך ידעת?״
״רוב מי שמגיעים לכאן שואלים שאלה דומה.״
״ומצאתם תשובה?״
ארן חייכה.
״מצאנו הרבה תשובות. זו אחת הבעיות.״
נכנסנו לאולם עצום.
לא היה בו שולחן, כיסאות או מדפים.
במרכזו ריחפה צורה עגולה, גדולה כל כך שלא הצלחתי לראות את כולה.
על פניה הופיעו מיליוני נקודות אור.
חלקן התחברו זו לזו.
אחרות התרחקו.
מדי פעם נוצרה תנועה שהזכירה התפשטות של יקום.
״מה אני רואה?״ שאלתי.
״ניסיונות להבין כיצד מציאות יכולה להתחיל,״ השיבה ארן.
״אלה עולמות אמיתיים?״
״חלקם תיאורים של עולמות שנצפו. אחרים מודלים שנבנו כדי לבדוק אפשרויות.״
התקרבתי.
ראיתי נקודה זעירה מתרחבת.
מתוכה נוצרו מרחבים.
אור.
חומר.
תנועה.
לאט לאט הופיעו צורות מורכבות יותר.
״זה המפץ הגדול?״ שאלתי.
ארן הביטה בי.
״כך מכנים בני האדם באחד העולמות את ההתפשטות המוקדמת של היקום הנצפה שלהם.״
״אז זה מה שקרה?״
״יש ראיות חזקות לכך שהיקום שאת מכירה היה בעבר חם וצפוף מאוד ושהמרחב שלו התפשט. אבל התיאור הזה אינו בהכרח תשובה לשאלה מדוע קיימת מציאות מלכתחילה.״
התבוננתי באור המתרחב.
״ומה היה לפני כן?״
״ייתכן שהמילה ‘לפני’ אינה מתאימה.״
הבטתי בה.
״למה?״
״מפני שאם הזמן עצמו הוא חלק מן המציאות שהתפתחה, אי אפשר להניח שהיה זמן קודם בלי לבדוק את ההנחה הזאת.״
חשבתי על כך.
״אבל משהו חייב היה לגרום לזה.״
ארן לא השיבה מיד.
״מדוע את חושבת כך?״
״מפני שלכל דבר יש סיבה.״
״לכל דבר שאת מכירה יש קשרים סיבתיים בתוך הזמן. אבל האם את יודעת שהכלל הזה חל גם על עצם קיומו של הזמן?״
שתקתי.
לא ידעתי.
ארן הובילה אותנו אל חלק אחר של האולם.
שם ריחפו שלושה מבנים קטנים.
בכל אחד מהם נראתה מציאות שונה.
בראשון, היקום התחיל מנקודה אחת והתפשט.
בשני, מרחב עצום התכווץ, הגיע למצב צפוף מאוד, ואז התרחב מחדש.
בשלישי, לא הייתה נקודת התחלה אחת. הופיעו בו תהליכים מחזוריים, שכל אחד מהם נבע מתהליך קודם.
״אלה שלוש אפשרויות?״ שאלתי.
״שלוש מתוך רבות.״
״איזו מהן נכונה?״
״איננו יודעים אם אחת מהן מתארת את המציאות בשלמותה.״
״אבל אתם קיימים זמן רב כל כך. בוודאי ראיתם דברים שבני האדם עדיין אינם מסוגלים לראות.״
ארן הנהנה.
״ראינו הרבה. אבל גיל אינו מעניק לנו גישה אוטומטית לכל מקום ולכל זמן.״
היא הצביעה על המבנה הראשון.
״גם אם תודעה יכולה להתקיים במשך מיליוני שנים, אין פירוש הדבר שהיא הייתה נוכחת בתחילתו של כל יקום.״
״ואם היא הייתה?״
״היא עדיין הייתה צריכה להבין את מה שראתה.״
הבטתי בה.
״כלומר, אפילו עדות ישירה אינה מספיקה?״
״היא יכולה לעזור. אבל מי שצופה באירוע אינו בהכרח מבין את כל הסיבות שהובילו אליו.״
חשבתי על רישום הדלת.
ראיתי את ההחלטה מתקבלת.
שמעתי את הקולות.
ידעתי מי הצביע בעד ומי התנגד.
ובכל זאת, לא יכולתי לדעת בוודאות מה היה קורה אילו בחרנו אחרת.
גם כשעמדתי מול העבר, חלק ממנו נשאר בלתי ידוע.
״אז אולי אי אפשר לדעת הכול,״ אמרתי.
ארן הביטה בי.
״אולי. אבל השאלה החשובה היא מה את עושה עם האפשרות הזאת.״
״למה את מתכוונת?״
״יש תודעות שמפסיקות לחפש ברגע שהן מבינות שאולי לא ימצאו תשובה מוחלטת. אחרות נעשות משוכנעות שהן כבר יודעות, מפני שהן אינן מסוגלות לשאת את אי־הוודאות.״
״ויש דרך שלישית?״
״להמשיך לחקור, בלי להפוך את מה שאיננו יודעים להוכחה למה שאנחנו רוצים להאמין בו.״
הרגשתי שהמילים מכוונות אליי.
במשך חיי האנושיים שאלתי פעמים רבות שאלות על הבריאה.
לפעמים מצאתי הסברים מדעיים ששכנעו אותי.
לפעמים קראתי רעיונות פילוסופיים שהרחיבו את מחשבתי.
ולפעמים רציתי להאמין שיש תודעה גדולה שמבינה את הכול.
לא מפני שהיו לי הוכחות.
אלא מפני שהאפשרות הזאת הייתה מנחמת.
״אני רוצה לשאול אותך שאלה אחרת,״ אמרתי.
ארן הנהנה.
״אם יש בורא, מי ברא אותו?״
ליארה הביטה בי.
ארן חייכה קלות.
״זו אחת השאלות העתיקות ביותר שמגיעות לכאן.״
״ויש תשובה?״
״יש כמה דרכים לחשוב עליה.״
היא הרימה את ידה.
מולנו הופיעה שרשרת ארוכה של נקודות אור.
כל נקודה התחברה לזו שקדמה לה.
״אפשר להניח שלכל דבר יש סיבה, ואז לשאול מה גרם לסיבה הראשונה. אם גם לה נדרשת סיבה, השרשרת נמשכת לאחור.״
הנקודות התרחקו עד שנעלמו מן העין.
״אבל אפשר גם לטעון שיש מציאות בסיסית שאינה זקוקה לסיבה חיצונית. יש מי שקוראים לה בורא, ויש מי שמציעים שהיא מבנה יסודי של המציאות.״
״ואיך יודעים איזו אפשרות נכונה?״
״לא די לתת לדבר שם כדי להסביר אותו. צריך לשאול מה הטענה אומרת, מה נובע ממנה ומה יכול לתמוך בה.״
הבטתי בשרשרת האורות.
״אבל אם יש משהו שלא נברא, למה לא לומר שהיקום עצמו לא נברא?״
ארן הנהנה.
״זו שאלה ראויה.״
״ואם היקום נוצר מתוך משהו אחר, אנחנו חוזרים לאותה בעיה.״
״נכון.״
הרגשתי שאני מסתובבת במעגל.
״אז אולי השאלה עצמה בנויה בצורה לא נכונה.״
ארן הביטה בי בעניין.
״אולי.״
היא הובילה אותי אל חלל קטן יותר.
במרכזו ריחפה נקודה אחת.
לא היה סביבה דבר.
״מה את רואה?״ שאלה.
״אור.״
״ומה סביבו?״
״ריק.״
״את בטוחה?״
התבוננתי שוב.
לא ראיתי דבר.
״כן.״
ארן הניעה את ידה.
הנקודה נעלמה.
״ומה עכשיו?״
״שום דבר.״
״איך את יודעת?״
הבטתי בה.
״כי אני לא רואה דבר.״
״אבל את עדיין נמצאת כאן. את עדיין חושבת. את עדיין מסוגלת להבחין בין מצב שבו ראית אור לבין מצב שבו אינך רואה אותו.״
הרגשתי שהבנתי את כוונתה.
״כלומר, גם כשאני חושבת על שום דבר, אני עדיין מניחה שיש מישהו שחושב עליו.״
״כן.״
היא עצרה.
״היעדר של דבר מסוים אינו בהכרח היעדר מוחלט של כל מציאות.״
חשבתי על המילה כלום.
כמה פעמים השתמשתי בה בלי לשאול מה משמעותה.
אם לא היה חומר, לא היה אור, לא היה זמן ולא היה מרחב — האם עדיין אפשר לדבר על מצב כלשהו?
ואם לא היה אפילו מצב, כיצד אפשר לומר שמשהו התחיל מתוכו?
״אני רוצה לדעת למה יש משהו ולא שום דבר,״ אמרתי.
ארן הביטה בי זמן רב.
״גם אני.״
הופתעתי.
״את?״
״כן.״
״כמה זמן את חוקרת את השאלה הזאת?״
היא חייכה.
״זמן רב מכפי שתוכלי למדוד בשנים אנושיות.״
״ועדיין לא מצאת תשובה?״
״מצאתי תשובות חלקיות. גיליתי דברים ששינו את הדרך שבה אני שואלת. אבל לא מצאתי תשובה שאני יכולה להציג כאמת סופית.״
הבטתי בה.
״זה לא מתסכל?״
״לפעמים מאוד.״
״אז למה את ממשיכה?״
ארן התקרבה אל החלון.
מעבר לו נראו אורות רחוקים.
״מפני שכל תשובה חלקית מאפשרת לי לראות משהו שלא ראיתי קודם.״
היא עצרה.
״וגם מפני שאני אוהבת את החיפוש.״
המילים האחרונות הפתיעו אותי.
לא הייתה בהן הבטחה גדולה.
לא סוד.
לא התגלות.
רק אהבה לדבר שאולי לעולם לא יסתיים.
חשבתי על חיי האנושיים.
על ספרים שקראתי.
על דברים שלמדתי מתוך סקרנות, בלי לדעת אם אי פעם אשתמש בהם.
על השמחה שהרגשתי כשגיליתי משהו חדש.
אולי חלק מן הרצון שלי לחיות לנצח נולד מן הפחד שלא אספיק ללמוד.
אבל עכשיו, כשעמד לרשותי זמן כמעט בלתי מוגבל, הבנתי שיש הבדל בין האפשרות להמשיך ללמוד לבין ההנחה שיום אחד אדע הכול.
״ומה לגבי התודעה?״ שאלתי.
ארן הסתובבה.
״מה לגביה?״
״האם היא נוצרה מתוך החומר, או שהייתה קיימת לפניו?״
ליארה התקרבה.
״זו שאלה שגם אנחנו עדיין מתווכחות עליה.״
הבטתי בה.
״אבל את קיימת בלי גוף.״
״נכון.״
״אז זה לא מוכיח שתודעה אינה תלויה בחומר?״
ליארה חשבה רגע.
״זה מוכיח שהקיום שלנו אינו תלוי בגוף אנושי כפי שאת הכרת אותו. אבל עדיין אפשר לשאול מהו המצע שמאפשר לנו להתקיים.״
״כלומר, גם כאן יש משהו שמחזיק את התודעה?״
״אנחנו מתקיימות בתוך מציאות שיש לה מבנה וחוקים. איננו יודעות אם אפשר להתקיים בלי שום מצע כלל.״
חשבתי על כך.
מאז שעזבתי את גופי הרגשתי חופשייה מחוקי העולם האנושי.
אבל גם כאן היו מגבלות.
היו שערים שלא יכולתי לעבור.
זיכרונות שלא יכולתי לראות.
תודעות שלא יכולתי להבין.
אפילו חיי הנצח שלי התקיימו בתוך מציאות שלא אני יצרתי.
״האם יש תודעה ראשונה?״ שאלתי.
ארן התבוננה בי.
״מה גורם לך לחשוב שחייבת להיות אחת?״
״מפני שאם יש תודעות רבות, אולי הייתה אחת שממנה התחילו כולן.״
״זו אפשרות. אבל ריבוי אינו מוכיח מקור יחיד.״
״ואם הייתה אחת?״
״אז היינו צריכים לשאול כיצד נוצרה, אם נוצרה, ומה פירוש להיות ראשונה במקום שבו הזמן עצמו אולי אינו כפי שאנחנו מבינים אותו.״
חייכתי בעייפות.
״כל תשובה פותחת עוד שאלה.״
ארן חייכה בחזרה.
״לעיתים קרובות.״
״זה כמעט אכזרי.״
״למה?״
״מפני שאנחנו רוצים להבין.״
״ואולי דווקא האפשרות להמשיך להבין היא אחת המתנות הגדולות של הקיום.״
לא השבתי.
עמדתי מול האורות.
לפתע חשבתי על משהו אחר.
״אם יש בורא,״ אמרתי, ״האם הוא חייב להיות טוב?״
הבעת פניה של ארן נעשתה רצינית.
״לא נובע מעצם היכולת ליצור שהיוצר טוב מבחינה מוסרית.״
״אז למה בני אדם כל כך רוצים להאמין שהבורא אוהב אותם?״
ארן הביטה בי.
״אולי מפני שהמחשבה שהקיום כולו נשען על משהו מיטיב מעניקה ביטחון. ואולי יש להם חוויות שמובילות אותם לאמונה הזאת. אינני יכולה לדעת מה מניע כל אדם.״
חשבתי על העולם האנושי.
על יופי שלא יכולתי להסביר.
על אהבה.
על ילדים שנולדים.
על אנשים שמקדישים את חייהם לעזור לאחרים.
אבל גם על מחלות.
על מלחמות.
על אובדן.
על כאב של מי שלא עשו דבר כדי להביא אותו על עצמם.
״אם יש בורא טוב, למה יש כל כך הרבה סבל?״ שאלתי.
ארן שתקה זמן רב.
״זו שאלה שלא הייתי רוצה לענות עליה בקלות.״
״למה?״
״מפני שכל הסבר כללי על הסבל עלול להישמע שונה מאוד למי שנושא אותו עכשיו.״
חשבתי על התודעות הכלואות.
על האישה שסיפרה לי על המלחמה.
על הקול הצעיר שביקש לצאת.
לא רציתי לומר להן שהכאב שלהן קיים כדי ללמד אותן משהו.
לא ידעתי זאת.
וגם אם הסבל יכול לפעמים להוביל ללמידה, אין פירוש הדבר שהיה נחוץ או מוצדק.
״אבל אולי יש משמעות גם לדברים הקשים,״ אמרתי.
ארן הנהנה.
״אנחנו יכולים למצוא משמעות באופן שבו אנחנו מגיבים אליהם. אבל צריך להיזהר מן הטענה שכל דבר קשה קרה למען מטרה טובה.״
הבטתי בה.
״מה ההבדל?״
״אם אדם מאבד מישהו שהוא אוהב, ייתכן שעם הזמן ילמד לחיות אחרת, יעזור לאחרים או יגלה בעצמו כוחות שלא הכיר. אבל מכך לא נובע שהיה צורך באובדן כדי שכל אלה יקרו.״
חשבתי על אחי.
על אמי.
על אנשים שאיבדתי.
על כל מה שהייתי נותנת כדי לשמוע שוב את קולם.
לא רציתי שמישהו יאמר לי שהמוות שלהם היה נחוץ כדי שאלמד דבר חשוב.
יכולתי ללמוד מן האובדן.
אבל לא הייתי בוחרת בו.
ליארה התקרבה אליי.
״את שקטה.״
״אני חושבת על האנשים שאיבדתי.״
היא הנהנה.
״את מתגעגעת אליהם?״
״מאוד.״
״גם עכשיו?״
״אולי עכשיו יותר.״
הבטתי בה.
״חשבתי שחיי הנצח יאפשרו לי להבין את המוות טוב יותר.״
״והם לא אפשרו?״
״הם אפשרו לי לראות דברים שלא ידעתי. אבל הם לא ביטלו את הגעגוע.״
ליארה עמדה לצידי.
״הבנה אינה תמיד מרפאת כאב.״
הרגשתי את המילים.
״אז מה כן?״
״לפעמים קשר. לפעמים זמן. לפעמים האפשרות להמשיך לחיות לצד מה שאבד.״
ארן הובילה אותנו אל החלל האחרון בארכיון.
הוא היה קטן יחסית.
לא היו בו מיליוני נקודות אור.
רק חלון אחד.
מעבר לו נראה מרחב חשוך, ובתוכו אור חלש.
״מה יש כאן?״ שאלתי.
״גבול התצפית שלנו.״
״מה פירוש?״
״המקום שבו הרישומים מפסיקים לספק לנו מידע שנוכל לאמת.״
התקרבתי.
האור שמעבר לחלון נראה רחוק מאוד.
״ומה נמצא מעבר לו?״
״איננו יודעים.״
״אי אפשר לעבור?״
״ניסו.״
״ומה קרה?״
״חלק חזרו בלי מידע ברור. אחרים לא חזרו.״
הרגשתי מתח.
״הם מתו?״
״איננו יודעים.״
התבוננתי בחלון.
לרגע עלה בי הרצון לעבור.
לא מתוך אומץ.
מתוך סקרנות כמעט בלתי נשלטת.
אם אצליח להגיע מעבר לגבול הזה, אולי אמצא משהו שאיש לא ראה.
אולי אראה את מקור הבריאה.
אולי אבין מה נמצא מעבר לזמן.
אבל אז חשבתי על התודעות המנותקות.
על נרה.
על אליה.
על האישה שחזרה אל ביתי.
על כל מה שעדיין לא סיימתי להבין ולעשות.
״את רוצה לעבור?״ שאלה ארן.
הבטתי בה.
״חלק ממני כן.״
״ומה החלק האחר?״
״רוצה לחזור.״
היא חייכה.
״למה?״
חשבתי רגע.
״מפני שיש אנשים שמחכים לי.״
נשארתי מול החלון עוד זמן מה.
לא הרגשתי שוויתרתי על החיפוש.
ידעתי שאוכל לחזור לכאן.
אולי יום אחד אנסה להבין מה נמצא מעבר לגבול.
אבל לראשונה הבנתי שהאפשרות להגיע רחוק יותר אינה מחייבת אותי לצאת מיד.
לא כל דלת צריכה להיפתח ברגע שמגלים אותה.
ולא כל שאלה צריכה לקבל קדימות על פני החיים שמתקיימים סביבנו.
בדרך חזרה שאלתי את ליארה:
״את מאמינה שיש בורא?״
היא חשבה זמן רב.
״אני מאמינה שיש במציאות יותר מכפי שאנחנו מבינות.״
״זו לא תשובה.״
היא חייכה.
״זו התשובה המדויקת ביותר שאני יכולה לתת.״
״אבל מה את מרגישה?״
היא הביטה בי.
״לפעמים, כשאני רואה כיצד תודעות שונות מצליחות ליצור קשר בלי לאבד את עצמן, אני מרגישה פליאה גדולה.״
״פליאה אינה הוכחה לבורא.״
״נכון.״
״אז למה הזכרת אותה?״
״מפני שלא כל דבר בעל ערך בחיים הוא הוכחה למשהו אחר.״
חשבתי על כך.
היא המשיכה:
״אני יכולה להרגיש פליאה מול הקיום בלי לטעון שאני יודעת מי יצר אותו.״
כשחזרנו לעיר, האורות נראו לי מוכרים.
לא ידעתי כמה זמן היינו בארכיון.
אולי מעט.
אולי הרבה.
אבל ידעתי שמשהו בי השתנה.
לא מצאתי את סוד הבריאה.
לא גיליתי מי היה הראשון.
לא ידעתי אם הזמן התחיל או אם היה תמיד.
לא ידעתי אם יש בורא, ואם כן, מה טיבו.
אבל השאלות כבר לא עוררו בי את אותה תחושת דחיפות.
לא מפני שהפסקתי לרצות תשובות.
אלא מפני שהתחלתי להבין שגם אם לא אמצא אותן, עדיין יהיו לי חיים לחיות.
נכנסתי לספרייה.
אדרה עמדה ליד שולחן המעברים.
אליה הייתה לצידה.
סהר בחן את הרישומים.
כשראו אותי, הרימו את ראשיהם.
״איך היה?״ שאלה אליה.
חשבתי על כל מה שראיתי.
על השרשראות האינסופיות של סיבות.
על האפשרות שהזמן עצמו אינו זקוק להתחלה במובן האנושי.
על השאלות שנשארו פתוחות.
״לא מצאתי את מה שחיפשתי,״ אמרתי.
אליה חייכה.
״ואת מאוכזבת?״
הבטתי בה.
״קצת.״
היא צחקה בשקט.
״זה נשמע כמוך.״
חייכתי.
״אבל אני שמחה שחזרתי.״
אדרה התקרבה.
״מצאנו משהו שתרצי לראות.״
היא פתחה לוח שקוף.
עליו הופיע מבנה חדש של מעבר.
הוא היה צר, ובשני קצותיו נראו מעגלים נפרדים.
ביניהם עבר קו דק של אור.
״אנחנו חושבות שמצאנו דרך להשאיר את הקשר פתוח גם אחרי היציאה,״ אמרה.
הרגשתי התרגשות.
״באמת?״
״עדיין לא בדקנו אותה עם תודעה חיה.״
הבטתי במבנה.
״אבל זו אפשרות.״
״כן.״
אליה התקרבה אליי.
״נרה הסכימה לעזור לנו לבדוק את הקשר מן הצד החיצוני.״
הבטתי בה.
״והתודעה הצעירה?״
״היא עדיין חושבת.״
הנהנתי.
״טוב.״
עמדתי מול הלוח.
לפני זמן קצר התבוננתי בגבול הידע על הבריאה.
עכשיו התבוננתי במעבר קטן, שנועד לאפשר לתודעה אחת לבחור אם לצאת ממקום שבו הייתה כלואה.
ההבדל בגודל היה עצום.
ובכל זאת, לא הרגשתי שהמעבר הקטן חשוב פחות.
אולי אפילו להפך.
הוא היה קשור למישהי שיכולתי לדבר איתה.
לשמוע את הפחד שלה.
להבין את רצונה.
לא ידעתי אם נצליח.
אבל יכולנו לנסות.
באותו רגע הבנתי דבר שלא הצלחתי לנסח קודם.
במשך שנים רבות חיפשתי משמעות בדברים הגדולים.
בבריאה.
בנצח.
ביקום.
בשאלות שאין להן סוף.
אבל אולי המשמעות אינה תלויה בגודל הדבר שאנחנו מנסים להבין.
אולי היא יכולה להימצא גם בהחלטה קטנה.
בשיחה.
בהבטחה שאנחנו מקיימים.
בדרך שבה אנחנו נוהגים במי שתלוי בנו.
חשבתי על הילדה שהייתי.
על האישה שגידלה ילדים.
על מי שעמדה מול עץ הנצח וביקשה לחיות לעולם.
לא רציתי לוותר על אף אחת מהן.
כולן היו חלק ממני.
אבל עכשיו רציתי להוסיף לחיי דבר שלא ידעתי לבקש בתחילת המסע.
לא רק עוד זמן.
אלא דרך להשתמש בו.
יצאתי אל החלון.
מעבר לו נראו אורות העיר.
חשבתי על השאלה ששמעתי בחיזיון.
ואם לא הייתה התחלה?
לא ידעתי.
אולי לעולם לא אדע.
אבל בפעם הראשונה לא הרגשתי שהאפשרות הזאת מרוקנת את חיי ממשמעות.
הבטתי אל השולחן שבו עבדו אדרה, אליה, ליארה וסהר.
הם ניסו לפתוח מעבר עבור מי שלא יכלו לצאת.
איש מהם לא ידע אם יצליח.
ובכל זאת המשיכו.
חזרתי אליהם.
לא מפני שהפסקתי לחפש את סוד הבריאה.
אלא מפני שהבנתי שיש דברים שאפשר לעשות גם לפני שמוצאים אותו.
ואולי יום אחד, אם אגיע אל קצה כל הידע האפשרי, אגלה שאין שם תשובה אחת שמסבירה מדוע אנחנו קיימים.
אולי אמצא רק עוד מרחב של אפשרויות.
עוד שאלות.
עוד חיים.
אבל גם אז אדע דבר אחד שלא ידעתי כשהתחלתי את המסע:
אינני צריכה להבין מדוע נברא העולם כדי לדעת שיש משמעות לדרך שבה אני בוחרת לחיות בתוכו.
↑ אינדקס הספר · English · → פרק עשרים ושלושה — מי שחצתה את הדלת · פרק עשרים וחמישה — הבחירה ←
