פרק עשרים ותשעה — מה שהזיכרון מסתיר

כשהתעוררתי למחרת, המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה שמעולם לא ידעתי באמת מתי התחילו חיי.

עד אתמול הייתי בטוחה שנולדתי ביום מסוים, במקום מסוים, לאישה שהפכה לאמי ולאיש שהיה אבי. ידעתי היכן גדלתי, זכרתי את הבית הראשון, את קולות הילדות, את האנשים שליוו אותי ואת אלה שכבר אינם.

ועכשיו התברר לי שכל אלה היו אולי רק תחילתו של פרק אחד בקיום ארוך הרבה יותר.

לא ידעתי כיצד להרגיש.

האם עליי לשמוח על כך שהמוות אינו בהכרח סופי עבורי? האם עליי לפחד מן האפשרות שחייתי חיים שלמים שאינני זוכרת? ואולי הדבר המוזר ביותר היה שהידיעה הזאת לא שינתה את האופן שבו אהבתי את משפחתי.

ילדיי עדיין היו ילדיי.

אמי עדיין הייתה אמי.

הגעגוע אליה לא פחת רק מפני שאולי התקיימתי לפני שנולדה.

חשבתי על הציפור הכסופה.

היא ידעה עליי דברים שלא ידעתי על עצמי, ובכל זאת השאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות.

אבל הפעם לא רציתי לחפש אותה.

רציתי לגלות בעצמי.

ליארה חיכתה לי בכיכר שמחוץ לסדנה.

״ישנת?״ שאלה.

חייכתי.

״אני כבר לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה שינה.״

״אז נחת?״

״גם זה לא בדיוק.״

היא צחקה בשקט.

״את מתחילה להישמע כמו אחת התודעות העתיקות.״

״זה מדאיג אותי.״

היא הביטה בי.

״למה?״

״מפני שאני עדיין רוצה להרגיש כמו אישה רגילה לפעמים.״

ליארה הניחה את ידה על זרועי.

״את לא חייבת להפסיק להיות מי שהיית כדי לגלות מי עוד היית.״

הלכנו יחד אל הסדנה.

בדרך סיפרתי לה שוב על השיחה עם הציפור.

היא הקשיבה כאילו שמעה אותה בפעם הראשונה.

״יש דבר אחד שאני לא מבינה,״ אמרה לבסוף.

״רק אחד?״

״אם בחרת לשכוח את חייך הקודמים, למה בחרת גם לחזור אליהם?״

חשבתי.

״אולי לא ידעתי שאחזור.״

״ואולי ידעת שתהיה לך האפשרות לבחור מחדש.״

הבטתי בה.

״את חושבת שהשארתי לעצמי דרך חזרה?״

״אני חושבת שכדאי לך לגלות.״

נעמה חיכתה לנו ליד השולחן.

אדרה ואליה כבר היו שם.

״מוכנה?״ שאלה נעמה.

״למה בדיוק?״

״לארכיון.״

הבטתי בה.

״אני לא בטוחה.״

היא חייכה.

״זאת תשובה טובה יותר מ’כן’ אוטומטי.״

אדרה התקרבה.

״אנחנו לא חייבות לחפש היום את כל התשובות.״

״אבל אתמול הופיע סימן שקשור לנוכחות כלשהי בחדר.״

״נכון.״

״ואולי הוא קשור אליי.״

״אולי.״

״אז איך אדע?״

אדרה הביטה בי.

״נלך למקום שבו נשמרו הדברים ונראה מה אפשר ללמוד.״

לא הייתה בה התרגשות גדולה.

היא דיברה כאילו הציעה שנצא לטיול.

ואולי זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

הדרך אל ארכיון המבנים הראשונים עברה באזור של העיר שמעולם לא ביקרתי בו.

ככל שהתרחקנו מן הכיכרות המוכרות, השתנתה הסביבה.

הבניינים נעשו נמוכים יותר, המרחקים ביניהם גדלו, והאור קיבל גוון רך שלא הצלחתי לזהות.

לא היו שם רחובות במובן האנושי.

השבילים נראו כאילו נוצרו בכל פעם שמישהו ביקש לעבור בהם.

במקום אחד ראיתי גשר צר שנמתח מעל חלל עמוק.

כשהתקרבנו אליו, הבחנתי שמתחתיו לא היו מים ולא אדמה.

היו שם תמונות.

אלפי תמונות קטנות שנעו באיטיות.

ראיתי עיר שנעלמה, יער של עצים גבוהים להפליא, יצורים שלא הכרתי, ושמיים שבהם נראו שלוש שמשות.

עצרתי.

״מה זה?״

אדרה הביטה מטה.

״זיכרונות של מקומות.״

״מי שמר אותם?״

״מי שרצו שלא ייעלמו לחלוטין.״

התכופפתי.

בתמונה אחת ראיתי אישה עומדת על שפת ים שחור.

היא החזיקה בידיה דבר קטן.

לא הצלחתי לראות מהו.

ואז התמונה נעלמה.

״היא עדיין קיימת?״ שאלתי.

״אני לא יודעת.״

״והמקום?״

״גם זה לא בטוח.״

הבטתי בחלל שמתחת לגשר.

״אז אפילו כאן דברים יכולים להיעלם.״

״כן,״ השיבה אדרה.

״חשבתי שהנצח שומר הכול.״

״הנצח מאפשר לדברים להימשך. הוא לא מבטיח ששום דבר לא יאבד.״

המשכנו ללכת.

המילים שלה נשארו איתי.

בסוף השביל עמד מבנה שלא דמה לשום דבר שראיתי קודם.

ממרחק הוא נראה כמו הר קטן.

אבל ככל שהתקרבנו, הבנתי שאין לו צורה קבועה.

פעם ראיתי בו קירות גבוהים, ופעם מדרגות רחבות שהובילו אל פתח מואר.

לרגע הוא הזכיר לי ספר פתוח.

אחר כך צדף.

ולבסוף מבנה פשוט עם דלת אחת.

״למה הוא משתנה?״ שאלתי.

״מפני שהוא נבנה בתקופות שבהן תודעות שונות הבינו את המושג ‘מקום’ בדרכים שונות,״ השיבה אדרה.

״ואיך הוא יודע מה להראות לי?״

״אולי הוא לא יודע. אולי את פשוט רואה את מה שאת מסוגלת להבין.״

חשבתי על כך.

כמה דברים ביקום אולי נמצאים מולנו כל הזמן, אבל איננו מסוגלים לראות אותם מפני שאין לנו דרך לדמיין אותם?

עמדתי מול הדלת.

היא נפתחה בשקט.

בפנים חיכתה לנו דמות גבוהה.

לא הצלחתי לקבוע אם הייתה אישה או גבר.

פניה היו עדינים, אך השתנו מעט בכל פעם שהבטתי בהם.

״ברוכות הבאות,״ אמרה.

״זאת נורה,״ הציגה אותה אדרה. ״היא שומרת על חלק מן הרישומים העתיקים.״

״שומרת?״ שאלתי.

נורה חייכה.

״לפעמים. בפעמים אחרות אני בעיקר מקשיבה לאנשים שמנסים להבין מה הם מחפשים.״

״ואת יודעת את כל מה שנמצא כאן?״

״לא.״

״אז מי יודע?״

״אינני בטוחה שיש מישהו אחד שיודע הכול.״

אהבתי את התשובה.

היא הזכירה לי את הציפור הכסופה, אבל בניגוד אליה נורה לא נשמעה כאילו היא מסתירה ממני משהו בכוונה.

״אנחנו מחפשות רישומים של מערכת עתיקה,״ אמרה אדרה. ״שבעה קשרים, הפרדה שלא הושלמה בהסכמה, והרשאה ישנה שנעשה בה שימוש גם עכשיו.״

נורה הקשיבה.

״אני מכירה את הסיפור,״ אמרה.

הרגשתי התרגשות.

״את יודעת מה קרה?״

״אני יודעת חלק ממה שנשמר.״

״אז ספרי לנו.״

נורה הביטה בי.

״לפני שאספר, אני רוצה להראות לך משהו.״

היא הובילה אותנו אל אולם גדול.

לא היו בו מדפים.

במקום זאת ריחפו באוויר אלפי נקודות אור.

חלקן נעו זו סביב זו, אחרות עמדו לבדן.

במרכז האולם ראיתי שבעה אורות גדולים.

שישה מהם היו קרובים זה לזה.

השביעי עמד מעט רחוק יותר.

התקרבתי.

״זה הסימן שראינו בסדנה.״

״כן,״ אמרה נורה.

״מה הוא מייצג?״

״ניסיון עתיק ליצור דרך שבה תודעות יוכלו לפעול יחד בלי שאחת מהן תאבד את זכותה לבחור.״

״אז למה השביעי נפרד?״

״מפני שתפקידו היה שונה.״

״איזה תפקיד?״

נורה הביטה באורות.

״ששת הראשונים עסקו בפעולה עצמה. השביעי נועד להזכיר להם שיש דברים שאסור לעשות רק מפני שאפשר.״

עמדתי בשקט.

״הוא היה אחראי על האחרים?״

״לא. הוא לא היה שליט. הוא לא יכול היה להחליט במקומם.״

״אז מה הוא כן יכול היה לעשות?״

״לבקש שיעצרו ויקשיבו למי שהפעולה תשפיע עליהם.״

חשבתי על אילה.

על ניר.

על התודעות שנשארו במרחבים המנותקים.

״ומה קרה כשהוא ביקש לעצור?״

נורה לא השיבה מיד.

״הפעם, לא המתינו לו.״

האורות השתנו.

ראיתי אותם מתקרבים זה לזה.

קווים דקים נמתחו ביניהם.

לרגע נוצרה צורה יפהפייה, כמעט כמו פרח.

ואז אחד הקווים נקרע.

האורות רעדו.

חלקם התרחקו.

אחרים נשארו מחוברים באופן מוזר, כאילו ניסו להיפרד אך לא הצליחו.

״זה מה שקרה?״ שאלתי.

״זאת המחשה של מה שנרשם. לא תמונה של האירוע עצמו.״

״ומה קרה לתודעות?״

״חלקן הצליחו לצאת. אחרות נשארו קשורות למקומות שלא בחרו בהם.״

״והשביעי?״

נורה הביטה באור הבודד.

״אין לנו תיעוד של אישור מצדו.״

״אבל הוא נעלם?״

״כך נראה ברישומים המאוחרים.״

״אז אולי הוא נפגע.״

״אולי.״

״ואולי הוא עדיין קיים.״

״גם זאת אפשרות.״

הבטתי באור.

לא ידעתי מדוע הרגשתי עצב.

אולי מפני שחשבתי על מישהו שניסה לדבר ולא הקשיבו לו.

״יש משהו נוסף,״ אמרה נורה.

האורות נעלמו.

במקומם הופיעו שני סימנים.

האחד היה ברור.

השני מטושטש.

״מישהו שינה את הדרך שבה אפשר היה להשתמש באישור שניתן למערכת,״ הסבירה.

״למה?״ שאלה אדרה.

״כדי לאפשר לה להמשיך להתכונן לפעולה גם אם אחד הקשרים עדיין לא השיב.״

״אבל לא לבצע את הפעולה,״ אמרה אליה.

״נכון.״

״אז מישהו השתמש בהכנה כאילו הייתה אישור?״ שאלתי.

נורה הביטה בי.

״זאת אחת האפשרויות שעולות מן הרישומים.״

״ומי עשה זאת?״

״אנחנו עדיין לא יודעות.״

חשבתי על הקול ששמענו מתחנת הקבלה.

על האזהרה לחפש לא רק את מי שמבקש להיכנס, אלא גם את מי שנתן לו את הדרך.

״ואולי מי שעשה זאת עדיין מנסה להשתמש באותה דרך,״ אמרתי.

נורה לא השיבה.

אבל ראיתי שאדרה ואליה החליפו מבטים.

המשכנו אל חדר קטן יותר.

על הקירות היו סימנים שלא הכרתי.

באמצע החדר עמדה מראה כהה.

הבטתי בה.

לא ראיתי את עצמי.

״מה זאת?״ שאלתי.

״מראה של עדויות,״ השיבה נורה.

״היא מראה את העבר?״

״רק דברים שנשמרו בו.״

התקרבתי.

״אפשר לראות כל דבר?״

״לא. יש עדויות ששייכות למי שבחרו לשמור אותן לעצמם.״

חשבתי על הציפור הכסופה.

על כך שאמרה שקיים רישום של בקשתי לשכוח.

״ומה אם מישהו שכח את העדות של עצמו?״

נורה הביטה בי.

״זאת שאלה מעניינת.״

״יש תשובה?״

״לפעמים אפשר למצוא את הרישום. אבל צריך לוודא שהוא באמת שייך למי שמבקש לראות אותו.״

הרגשתי את לבי, שכבר לא היה לב אנושי, כאילו הוא מחסיר פעימה.

״אני חושבת שאולי יש כאן משהו ששייך לי.״

סיפרתי לנורה על הציפור הכסופה.

על החיים שלפני החיים.

על כך שבחרתי לשכוח.

היא הקשיבה בלי להפריע.

״את זוכרת משהו מן התקופה ההיא?״ שאלה.

״לא.״

״אפילו לא תחושה?״

חשבתי.

״לפעמים יש מקומות שמרגישים לי מוכרים, אבל אני לא יודעת אם זה באמת זיכרון.״

״זה יכול להיות זיכרון. וזה יכול להיות משהו אחר.״

״אז איך אפשר לדעת?״

״יש רישומים שנועדו לשמור על רציפות הזהות גם כשהתודעה משנה את צורת קיומה.״

״ואפשר לבדוק אם יש לי רישום כזה?״

״כן. אבל רק אם תרצי.״

הבטתי במראה.

לרגע חשבתי על החיים האנושיים שלי.

על כך שלא הייתי רוצה שמישהו יפתח את מחשבותיי בלי רשותי.

״אני רוצה לדעת אם קיים רישום,״ אמרתי. ״אבל לא לפתוח את הזיכרונות עצמם.״

נורה הנהנה.

״אפשר לעשות זאת.״

עמדתי מול המראה.

היא נותרה כהה.

לרגע לא קרה דבר.

ואז הופיע אור חלש.

בתוכו ראיתי סימן קטן.

קו שהתפצל לשלושה כיוונים וחזר להתחבר לנקודה אחת.

לא הכרתי אותו.

אבל כשהבטתי בו, הרגשתי כאילו מישהו קרא בשמי בשפה שכבר אינני יודעת לדבר.

״מה זה?״ שאלתי.

״מזהה שנשמר עבור תודעה שהתקיימה לפני חייה האנושיים.״

״שלי?״

״נמצאה התאמה לרציפות שלך.״

עמדתי ללא תנועה.

״אז זה נכון.״

נורה הביטה בי.

״מה נכון?״

״שלא התחלתי את חיי כשנולדתי.״

״הרישום הזה מעיד על קיום קודם שלך.״

הבטתי בסימן.

הוא לא עורר בי זיכרון ברור.

לא שמעתי קול.

לא ראיתי פנים.

אבל הידיעה שהוא שייך לי מילאה אותי התרגשות.

הייתי שם.

באיזשהו מקום.

בזמן שלא זכרתי.

״יש לי שם?״ שאלתי.

״ייתכן. אבל הוא אינו מופיע בחלק הזה של הרישום.״

״ואפשר לדעת מה עשיתי?״

״לא בלי לפתוח עדויות נוספות.״

חשבתי על כך.

״אני לא רוצה לפתוח הכול בבת אחת.״

נורה הנהנה.

״אין צורך.״

״אבל אני רוצה לדעת אם הייתי קשורה למערכת של שבעת הקשרים.״

היא הביטה בי.

״אפשר לבדוק אם המזהה שלך מופיע ברישומים שלה.״

הרגשתי פחד.

״ומה אם כן?״

״אז נדע שהוא מופיע שם. לא בהכרח מה עשית.״

הסתכלתי על ליארה.

היא עמדה בשקט.

״אני רוצה לבדוק,״ אמרתי.

נורה הניחה את ידה על המראה.

האור השתנה.

לרגע הופיעו עשרות סימנים.

ואז נשאר רק אחד.

אותו סימן.

הסימן שלי.

לצדו הופיעו שבע נקודות.

שש מחוברות.

והשביעית בודדה.

עמדתי ללא תנועה.

״מה זה אומר?״ שאלתי.

״שהמזהה שלך מופיע באחד הרישומים הקשורים למערכת הזאת.״

״אז הייתי חלק ממנה?״

״לא בהכרח. ייתכן שהיית עדה לאירוע, ייתכן שהיית מעורבת בדרך אחרת.״

הבטתי באורות.

״אפשר לדעת?״

״כן. אבל זה כבר חלק מן העדות האישית שלך.״

שתקתי.

לא ידעתי אם אני מוכנה.

יצאנו מן החדר.

הייתי זקוקה לזמן לחשוב.

ליארה הלכה לצדי.

״את מפחדת?״ שאלה.

״כן.״

״ממה?״

״שאגלה שעשיתי משהו שפגע באחרים.״

היא הביטה בי.

״ואם תגלי?״

״אני לא יודעת.״

״את חושבת שהאישה שהיית לפני החיים האנושיים היא בדיוק מי שאת עכשיו?״

חשבתי.

״לא. אבל היא חלק ממני.״

״אז אולי תצטרכי להכיר אותה לפני שתחליטי מה את חושבת עליה.״

הבטתי בה.

״את צודקת.״

בדרך חזרה עצרנו ליד הגשר שמתחתיו נעו זיכרונות של מקומות.

התבוננתי בהם.

חשבתי על כך שגם לעולמות יש עבר.

גם מקומות יכולים להשתנות עד שלא ניתן לזהות אותם.

ואולי גם תודעות.

״ליארה,״ שאלתי, ״את חושבת שאפשר להיות אותה תודעה ובכל זאת אדם אחר לגמרי?״

״כן.״

״איך?״

״כמו נהר. המים משתנים כל הזמן, אבל אנחנו עדיין קוראים לו באותו שם.״

חייכתי.

״זאת תשובה יפה.״

״אני מקווה שהיא גם נכונה.״

הבטתי בזיכרונות.

אולי לא הייתי צריכה לחשוש כל כך ממי שהייתי.

אולי הייתי צריכה פשוט להכיר אותה.

כשחזרנו לסדנה, נעמה עמדה ליד החלון.

״איך היה?״ שאלה.

״מצאתי משהו שלא ידעתי שקיים.״

״מה?״

״רישום של עצמי מלפני החיים האנושיים.״

היא הסתובבה.

״באמת?״

״כן.״

סיפרתי לה על המראה.

על הסימן.

על שבעת הקשרים.

נעמה הקשיבה.

״אז יש קשר כלשהו בינך לבין המערכת העתיקה,״ אמרה.

״כן. אבל אני לא יודעת מהו.״

היא חשבה לרגע.

״אולי כדאי שנבדוק את הרישום בלי לפתוח את הזיכרונות עצמם.״

״איך?״

״נוכל לנסות לברר באיזה אירוע הופיע המזהה שלך.״

הנהנתי.

״זה נשמע לי נכון.״

אדרה חזרה מאוחר יותר עם מידע נוסף.

״מצאתי עדות ישנה על ההפרדה,״ אמרה.

״של מי?״ שאלתי.

״אנחנו עדיין לא יודעות. אבל מי ששמר אותה ביקש שיירשם דבר אחד.״

״מה?״

אדרה הביטה בי.

״שאסור להשתמש באישור זמני כאילו הוא הסכמה מלאה.״

הרגשתי צמרמורת.

״ומי אמר את זה?״

״השם לא מופיע.״

״אבל יש מזהה?״

אדרה הנהנה.

״כן.״

״אפשר לראות?״

היא הראתה לי.

קו שהתפצל לשלושה כיוונים וחזר להתחבר לנקודה אחת.

המזהה שלי.

עמדתי מול הסימן.

לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי.

״זאת הייתי אני?״ שאלתי.

אדרה הביטה בי.

״אם המזהה שייך לך, הרישום מציין שהיית עדה לאותו שינוי. אבל נצטרך לבדוק את פרטי העדות כדי לדעת בדיוק מה אמרת ומה היה תפקידך.״

הבטתי בסימן.

לרגע הרגשתי כאילו העבר הרחוק מתקרב אליי.

לא כזיכרון.

כאפשרות.

אולי הייתי שם.

אולי ראיתי מה התרחש.

אולי ניסיתי לעצור.

ואולי לא.

״אני רוצה לדעת,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

״נוכל לחזור לארכיון.״

״לא עכשיו.״

היא הביטה בי בהפתעה.

״למה?״

״מפני שאני רוצה לחשוב קודם על מה שכבר גיליתי.״

מאוחר יותר יצאתי לבדי אל הגן.

התיישבתי ליד עץ גבוה.

הרוח עברה בין העלים.

נזכרתי באילה.

הבטחתי לספר לה איך נשמע עץ כשהרוח עוברת בענפיו.

הקשבתי.

חשבתי על כך שזיכרון אינו רק מה שאנחנו זוכרים.

לפעמים הוא גם מה שאנחנו בוחרים לשמור.

לפעמים הוא נמצא אצל מישהו אחר.

ולפעמים הוא מחכה לנו במקום שאיננו יודעים שקיים.

הבטתי בשמיים.

עד אתמול חשבתי שהמסע שלי התחיל ביום שבו אכלתי מפרי עץ הנצח.

עכשיו ידעתי שהסיפור שלי התחיל הרבה קודם.

אבל לא ידעתי היכן.

או מדוע בחרתי לשכוח.

קמתי מן האבן.

הייתה בי סקרנות.

לא אותה סקרנות פשוטה שהובילה אותי אל העץ בפעם הראשונה.

סקרנות עמוקה יותר.

כזאת שנולדת כשאנחנו מבינים שאולי איננו מכירים את עצמנו כפי שחשבנו.

כשחזרתי לסדנה, נעמה חיכתה לי.

״קיבלנו הודעה מן המרחב הפנימי של תחנת הקבלה,״ אמרה.

״ממי?״

״אנחנו לא יודעות.״

״מה היא אומרת?״

נעמה הראתה לי את המילים.

אל תפעילו את ההרשאה הישנה.

הבטתי בה.

״למה?״

״אנחנו עדיין לא יודעות.״

״אפשר לשאול?״

״כן.״

נעמה שלחה את השאלה.

המתנו.

לרגע לא קרה דבר.

ואז הופיעה תשובה.

מפני שהיא אינה שייכת למי שמנסה להשתמש בה.

הרגשתי את האוויר סביבי משתנה.

״אז מישהו משתמש בהרשאה של תודעה אחרת?״

״כך נראה מן ההודעה, אבל עדיין איננו יודעות מי שלח אותה או אם היא מדויקת.״

חשבתי על הרישום שלי.

על שבעת הקשרים.

על הקשר השביעי שלא אישר את ההפרדה.

״נעמה,״ שאלתי, ״את חושבת שיש קשר בין מה שמצאנו היום לבין מה שקורה בתחנה?״

היא הביטה בי.

״אני חושבת שכדאי שנבדוק.״

עמדנו ליד החלון.

העיר הייתה שקטה.

״יש משהו שאני לא מבינה,״ אמרתי.

״מה?״

״אם מישהו השתמש בהרשאה שלא הייתה שלו לפני זמן רב כל כך, למה היא עדיין קיימת?״

נעמה חשבה.

״אולי מפני שמעולם לא ביטלו אותה.״

״ולמה לא?״

״אולי לא ידעו שצריך. אולי לא יכלו. ואולי מישהו רצה שהיא תישאר.״

הבטתי בה.

״את חושבת שמישהו מחכה להשתמש בה שוב?״

״אני לא יודעת.״

שתקנו.

ואז נשמע קול חלש מן הקערה שעל השולחן.

נעמה הסתובבה מיד.

״יש מישהו בקשר.״

התקרבתי.

״מי?״

היא פתחה את ערוץ התקשורת בלבד.

תחילה נשמע רחש.

ואז קול של אישה.

״אתן שומעות אותי?״

״כן,״ השיבה נעמה.

״אני לא יודעת כמה זמן אוכל לדבר.״

״מי את?״

הייתה שתיקה.

ואז אמרה האישה:

״אני זאת שניסתה לעצור את ההפרדה.״

הבטתי בנעמה.

אדרה התקרבה מן החדר הסמוך.

״איזו הפרדה?״ שאלה.

״זאת שבוצעה לפני שהתקבל האישור השביעי.״

הרגשתי צמרמורת.

״את היית שם?״ שאלתי.

״כן.״

״את יודעת מי היה הקשר השביעי?״

האישה לא השיבה מיד.

שמעתי משהו שנשמע כמו נשימה עמוקה.

ואז אמרה:

״אני יודעת למה הוא לא ענה.״

הקול החל להיחלש.

״למה?״ שאלתי.

השתררה שתיקה.

ואז נשמע המשפט האחרון.

״מפני שמישהו השתמש בהרשאה שלו לפני שהספיק לבחור.״

הקשר נותק.

עמדנו בשקט.

נעמה ניסתה ליצור שוב קשר, אבל לא התקבלה תשובה.

אדרה הביטה בי.

״נראה שמצאנו מישהי שיודעת מה קרה.״

״או לפחות מישהי שטוענת שהיא יודעת,״ אמרתי.

אדרה חייכה מעט.

״את לומדת.״

הבטתי בקערה.

לא ידעתי מי הייתה האישה.

לא ידעתי אם היא הכירה אותי.

לא ידעתי אם העדות שלי הייתה קשורה לניסיון שלה לעצור את ההפרדה.

אבל בפעם הראשונה מאז שהתחלנו לחקור את התחנות העתיקות, הרגשתי שהעבר אינו רק אוסף של רישומים.

היו בו אנשים.

היו בו פחדים.

היו בו בחירות.

והיו בו קולות שלא נשמעו.

חשבתי על הקול האחרון ששמענו.

על אישה שניסתה לעצור משהו ולא הצליחה.

ועל תודעה שלא הספיקה לבחור.

ואז חשבתי על עצמי.

על מי שהייתי לפני שנולדתי.

אולי גם אני עמדתי שם.

אולי גם אני ניסיתי לומר משהו.

ואולי הגיע הזמן שאשמע מה היה לי לומר.

סוף פרק עשרים ותשעה