פרק שלושים ואחד — הזיכרון שאינו שלי

בפעם הראשונה מאז שעזבתי את גופי האנושי, התעוררתי מתוך חלום.

לא ידעתי אם אפשר לקרוא לו כך. כבר לא נזקקתי לשינה כפי שנזקקתי לה בעבר, ובכל זאת הרגשתי כאילו מישהו משך אותי בבת אחת מתוך מקום שהייתי שקועה בו זמן רב.

עמדתי בחדרי, אבל עדיין הרגשתי מים סביבי.

הם היו כהים ושקטים, נמשכו עד למקום שבו היו אמורים להיפגש עם השמיים. אלא שלא היו שם שמיים. גם לא קרקעית. רק מרחב עצום של מים, ובמרחק אי קטן שעליו צמח עץ לבן.

ענפיו היו דקים וכמעט שקופים. לא היו עליו עלים.

מתחתיו עמדה אישה.

לא ראיתי את פניה, אבל ידעתי שהיא מחכה לי.

היא קראה לי בשם שלא הכרתי.

השם נשמע טבעי כל כך, עד שלרגע שכחתי שהיה לי אי פעם שם אחר.

התחלתי להתקרב אליה. לא הלכתי ולא שחיתי. פשוט נעתי מעל המים, כאילו הם נושאים אותי בלי שאגע בהם.

כשהגעתי למרחק שממנו יכולתי לראות את ידה המושטת, היא אמרה:

״אל תזכרי אותי עדיין. קודם תזכרי למה עזבת.״

רציתי לשאול אותה למה היא מתכוונת, אבל המים החלו לעלות.

לא היו גלים. לא נשמע רעש. פני המים התרוממו באיטיות, כאילו משהו עצום נע מתחתיהם.

ואז ראיתי את הדמויות.

שבע תודעות עמדו מתחת לפני המים. שש מהן היו קרובות זו לזו, והשביעית עמדה לבדה.

אחת משש הדמויות הסתובבה אליי.

זאת הייתי אני.

הכרתי אותה אף על פי שמעולם לא ראיתי אותה כך.

היא הביטה בי, ובאותו רגע הרגשתי דבר בלתי אפשרי.

לא הייתי רק מי שמתבוננת בה.

הרגשתי גם את מבטה שלה.

כאילו עמדתי בשני המקומות בעת ובעונה אחת.

ניסיתי לקרוא אליה, אבל האישה שמתחת לעץ אמרה את שמי שוב.

הסתובבתי לעברה.

האי נעלם.

והתעוררתי.

הדבר הראשון שניסיתי לעשות היה להיזכר בשם ששמעתי.

הצליל עדיין היה קרוב. יכולתי כמעט לבטא אותו, אבל בכל פעם שניסיתי, הוא התרחק.

עמדתי ליד החלון.

העיר נראתה כפי שנראתה תמיד. אורות רכים נעו בין המבנים, ובמרחק חלפו תודעות בדרכן אל הגנים.

שום דבר לא השתנה.

ובכל זאת, הרגשתי כאילו חזרתי ממקום אמיתי.

העץ הלבן עורר בי געגוע. המים הכהים עוררו בי פחד. והאישה שעמדה מתחתיו הייתה מוכרת לי באופן שלא הצלחתי להסביר.

אבל מה שהטריד אותי יותר מכול היה הרגע שבו ראיתי את עצמי מתחת למים.

אם אני הייתי אחת הדמויות, מי הייתה זו שהתבוננה בהן?

מצאתי את ליארה בגן שמחוץ לסדנה.

היא עמדה ליד בריכה קטנה והתבוננה ביצורים שקופים שריחפו מעל המים.

״אני חושבת שחלמתי,״ אמרתי.

היא הסתובבה אליי.

״חלמת?״

סיפרתי לה על האי, על העץ הלבן ועל האישה שקראה לי בשם אחר.

כשהגעתי לשבע הדמויות, היא ביקשה שאתאר שוב את מה שראיתי.

״את בטוחה שאחת מהן הייתה את?״

״באותו רגע הייתי בטוחה. עכשיו אני כבר לא יודעת.״

״יכול להיות שראית משהו שקשור למה ששמעת על הקשר השביעי.״

״חשבתי על זה. אבל למה הרגשתי שאני נמצאת בשני מקומות?״

ליארה התיישבה על שפת הבריכה.

״אולי מפני שלא כל מה שאנחנו חווים שייך לנו.״

התיישבתי לצדה.

״את מתכוונת לזיכרונות שעברו פעם בין התודעות?״

״כן.״

״אז אולי ראיתי זיכרון של מישהי אחרת.״

״אולי.״

הבטתי במים.

״אבל הרגשתי שהייתי שם.״

ליארה נגעה קלות בידי.

״גם רגש אמיתי יכול להיוולד מזיכרון שאינו שלנו.״

חשבתי על כך.

בחיי האנושיים הייתי בטוחה פעמים רבות שאני יודעת מדוע אני אוהבת, כועסת או מפחדת. רק לאחר זמן גיליתי שלפעמים הרגש היה קשור לדבר אחר לגמרי.

אולי התודעה אינה משקרת לנו.

אולי היא פשוט מנסה להסביר את מה שאינה מבינה.

כשנכנסנו לסדנה, נעמה הייתה עסוקה בעבודה.

סיפרתי לה על החלום.

היא הקשיבה בשקט, אבל כשהזכרתי את העץ הלבן, הניחה מיד את מה שהחזיקה.

״תתארי אותו.״

״גבוה, בלי עלים. הענפים שלו כמעט שקופים. הוא עמד על אי קטן בתוך מים כהים.״

נעמה הביטה באדרה, שישבה בקצה החדר.

״את מכירה מקום כזה?״

אדרה התקרבה אלינו.

״שמעתי פעם על מקום דומה.״

״איזה מקום?״ שאלתי.

״מקום שאליו הגיעו תודעות שלא הצליחו עוד להבחין בין זיכרונותיהן לבין זיכרונות של אחרות.״

הרגשתי את המתח עולה בי.

״מה עשו שם?״

״ניסו לעזור להן להפריד בין מה שחוו בעצמן לבין מה שהגיע אליהן דרך החיבור.״

״והעץ?״

״אינני יודעת אם היה שם עץ. התיאורים השתנו מתודעה לתודעה.״

״אפשר להגיע למקום הזה?״

״אני לא יודעת אם הוא עדיין קיים.״

רציתי לבקש שנחפש אותו מיד.

אבל משהו עצר אותי.

נזכרתי במילים ששמעתי בחלום.

אל תזכרי אותי עדיין. קודם תזכרי למה עזבת.

אם באמת הייתי שם בעבר, אולי הייתה סיבה לכך שעזבתי.

ואם לא הייתי שם, אולי אני רודפת אחרי זיכרון שמישהו אחר השאיר בתוכי.

באותו רגע נזכרתי באילה.

הבטחתי לה שאספר לה איך נשמע עץ כשהרוח עוברת בין ענפיו.

בימים האחרונים הייתי עסוקה כל כך בחיפוש אחר עברי, עד שכמעט שכחתי את הבקשה שלה.

״אני רוצה לדבר עם אילה,״ אמרתי.

נעמה הרימה את ראשה.

״עכשיו?״

״כן. הבטחתי לה משהו.״

אדרה הביטה בי.

״אז כדאי שתקיימי.״

יצרנו קשר עם תמה, שדרכה יכולנו להגיע אל אילה.

כעבור זמן קצר נשמע קולה.

״אתן שם?״

״כן, תמה. אילה יכולה לשמוע אותי?״

״רגע.״

שמענו רחש קל, ואז קול מוכר.

״חזרת.״

״הבטחתי לך שאחזור.״

״חשבתי שאולי שכחת.״

הרגשתי צביטה.

״לא שכחתי.״

התיישבתי מול קערת האור.

״את זוכרת שביקשת שאספר לך על עצים?״

״כן.״

״אתמול ישבתי מתחת לעץ גבוה והקשבתי לרוח.״

״איך היא נשמעת?״

עצמתי את עיניי.

ניסיתי לתאר לה את הצליל.

את העלים שנוגעים זה בזה. את הענפים שנעים בעדינות. את הרוח שמתחזקת ואז נחלשת, כאילו היא מתקרבת כדי לומר משהו ומתרחקת לפני שהספיקה.

״זה נשמע כמו מים?״ שאלה אילה.

״קצת. אבל המים זורמים יחד, והעלים משמיעים הרבה צלילים קטנים.״

״כמו הרבה קולות שמדברים בשקט?״

״כן. בדיוק כך.״

הייתה שתיקה.

״אני חושבת שאני זוכרת את זה,״ אמרה.

״עץ?״

״לא בדיוק.״

״אז מה את זוכרת?״

״מקום שבו היו הרבה קולות. בהתחלה הם היו נעימים. אחר כך כבר לא ידעתי מי מהם שלי.״

הבטתי באדרה.

היא התקרבה אל הקערה.

״אילה, את יכולה לספר לנו על המקום הזה?״

״אני לא בטוחה שהוא היה מקום.״

״מה את כן זוכרת?״

״משהו לבן. גבוה.״

לרגע הרגשתי כאילו כל האור בסדנה נעצר.

״עץ?״ שאלתי.

אילה לא ענתה.

״היו סביבו מים?״

הקול שלה השתנה.

״איך את יודעת?״

לא מיהרתי להשיב.

״ראיתי מקום כזה,״ אמרתי לבסוף.

״המים היו כהים?״

״כן.״

נשמעה תנועה חדה מעבר לקשר.

״אילה?״

היא לא השיבה.

תמה קראה בשמה.

לרגע שמענו רק רחש חלש, ואחר כך קול של משהו שנחבט שוב ושוב.

נעמה ניגשה אל הקערה, אבל אדרה הרימה את ידה וסימנה לה להמתין.

״אילה,״ אמרתי בשקט, ״את לא צריכה לספר לי שום דבר.״

לא הייתה תשובה.

״באתי כדי לספר לך על העצים. אנחנו יכולות להמשיך בזה.״

הרחש נחלש.

כעבור זמן מה שמעתי את נשימתה של תמה, ואחריה את קולה של אילה.

״אני לא רוצה לחזור לשם.״

״אז לא נחזור.״

״את לא מבינה.״

״אולי לא.״

היא שתקה.

״כשאמרת מים, הרגשתי שאני שוב בתוכם.״

״את בטוחה שהיית שם?״

״לא. אני רק יודעת שפחדתי.״

רציתי לשאול עוד.

רציתי לדעת אם ראתה את האישה, אם שמעה את השם שנעלם מזיכרוני, אם הכירה את שבע הדמויות.

אבל שמעתי את הפחד בקולה.

לראשונה מאז שהתחלתי לחקור את עברי, הרגשתי בבירור עד כמה הרצון שלי לדעת עלול להפוך לעול על מישהו אחר.

״אנחנו לא חייבות לדבר על זה,״ אמרתי.

אילה נשמה עמוק.

״אבל יש משהו שאני רוצה לספר לך.״

חיכיתי.

״הייתה שם מישהי,״ אמרה.

״ליד העץ?״

״אני לא יודעת. לא ראיתי אותה. שמעתי רק את הקול שלה.״

״מה היא אמרה?״

״שהיא לא יכולה להישאר.״

הרגשתי את ליארה מתקרבת אליי.

״היא אמרה למה?״

״לא. אבל היא ביקשה ממני לשמור משהו.״

״מה?״

״אני לא יודעת איך להסביר. זה לא היה חפץ.״

״זיכרון?״

״אולי. היא אמרה לי לא לנסות לפתוח אותו לבד.״

אדרה התיישבה לצדי.

״אילה, את יודעת מה יש בו?״

״לא.״

״אז איך את יודעת שהוא עדיין אצלך?״

״מפני שבכל פעם שאני מנסה להיזכר, אני מרגישה כאילו אני עומדת לפתוח דלת שמישהו מחזיק מן הצד השני.״

המילים שלה עוררו בי תחושה קשה.

לא פחד מן הלא נודע.

פחד מפני משהו מוכר מדי.

״את רוצה שנפסיק?״ שאלתי.

״לא.״

״את בטוחה?״

״כן. אני רוצה לספר לך מה היא ביקשה.״

היא שתקה לרגע.

״היא אמרה שיום אחד תגיע מישהי שתחשוב שהיא זוכרת את המקום הזה.״

הבטתי בקערה.

״ומה אז?״

״אני צריכה לשאול אותה דבר אחד.״

״מה?״

״אם היא זוכרת את עצמה, או רק את מה שהשאירו בתוכה.״

לא הצלחתי לענות.

לרגע ראיתי שוב את המים הכהים.

את העץ הלבן.

את שבע הדמויות.

ואת עצמי, עומדת מתחת למים ומביטה בעצמי מבחוץ.

״היא אמרה עוד משהו?״ שאלתי.

״כן.״

קולה של אילה רעד.

״שלא כל מה שהיא שכחה אבד.״

היא עצרה.

״יש דברים שמישהו דאג שתשכח.״

ליארה הביטה בי.

נעמה עמדה ללא תנועה.

אדרה הייתה הראשונה שדיברה.

״אילה, את זוכרת מתי שמעת את הדברים האלה?״

״לא.״

״לפני שהגעת למקום שבו את נמצאת עכשיו?״

״אני חושבת שכן.״

״ואם תשמעי שוב את הקול ההוא, תוכלי לזהות אותו?״

״אולי.״

לא רציתי להמשיך להעמיס עליה.

״תודה שסיפרת לי,״ אמרתי.

״את כועסת?״

״למה שאכעס?״

״מפני שאני לא זוכרת יותר.״

הרגשתי כאב.

״אילה, את לא חייבת לזכור בשביל אף אחד.״

היא שתקה.

ואז אמרה:

״אני עדיין רוצה לשמוע על העצים.״

חייכתי.

״אז בפעם הבאה אספר לך איך הם נראים כשהשמש עוברת בין העלים.״

״יש הרבה צבעים?״

״הרבה יותר מכפי שאוכל לתאר.״

״אז תנסי.״

״אני אנסה.״

כשהקשר הסתיים, איש מאיתנו לא מיהר לדבר.

נעמה התבוננה בקערה הכבויה.

״אנחנו לא יודעות אם הזיכרון של אילה קשור למה שראית.״

״אני יודעת.״

״וגם לא אם הקול שהיא שמעה היה של מישהי שהכרת.״

״אני יודעת.״

אדרה התקרבה אליי.

״מה את רוצה לעשות?״

חשבתי על השאלה.

עד לפני זמן קצר הייתי מבקשת לפתוח את כל העדויות, לחפש את העץ הלבן ולגלות מי הייתה האישה.

אבל משהו בשיחה עם אילה שינה אותי.

היא לא הייתה רמז שהופיע בדרכי.

היא הייתה תודעה חיה, מפוחדת, שניסתה להחזיק מעמד במקום שאיש מאיתנו לא ידע כיצד להוציא אותה ממנו.

לא רציתי שהחיפוש אחר עברי יגרום לי לשכוח את מי שנמצאות מולי עכשיו.

״אני רוצה לחזור לעץ הנצח,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי.

״אל הציפור?״

״כן.״

״מה תשאלי אותה?״

״עד עכשיו שאלתי אותה מי הייתי לפני שנולדתי. הפעם אני רוצה לדעת מי ידע שאני עומדת לשכוח.״

יצאתי מן הסדנה לבדי.

הדרך אל המטע הייתה מוכרת לי, אבל באותו יום הרגשתי כאילו אני רואה אותה בפעם הראשונה.

האור השתנה בין העצים. הרוח נשאה ריח של אדמה לחה ופירות בשלים.

חשבתי על חיי האנושיים.

על הבקרים שבהם התעוררתי בלי לדעת דבר על קיומי הקודם.

על הילדים שגידלתי.

על האהבות, הפחדים והאכזבות.

אם מישהו הסתיר ממני זיכרונות, האם הוא שינה גם את מי שהייתי יכולה להיות?

ואם כן, האם הייתי רוצה לדעת?

כשהגעתי אל העץ, הציפור הכסופה עמדה על ענף נמוך.

היא הביטה בי עוד לפני שהתקרבתי.

״חזרת מוקדם מכפי שחשבתי,״ אמרה.

״יש לי שאלה. ואני רוצה תשובה בלי חידות.״

הציפור הטתה את ראשה.

״אשיב על מה שאני יודעת.״

התקרבתי אל הגזע.

״אמרת לי שבחרתי להיוולד כאדם ושבחרתי לשכוח את מה שהייתי קודם.״

״נכון.״

״האם הייתי היחידה שהחליטה מה אשכח?״

הציפור לא ענתה מיד.

הרוח עברה בין הענפים.

״לא הייתי נוכחת בכל מה שקדם לבחירתך,״ אמרה לבסוף.

״אבל את יודעת משהו.״

״אני יודעת שלא כל מה שנעלם מזיכרונך נעלם באותו אופן.״

הרגשתי את המילים שלה שוקעות בתוכי.

״למה את מתכוונת?״

״יש זיכרונות שהנחת מאחורייך מרצונך. ויש דברים שלא ידעת שחסרים לך כאשר עשית זאת.״

״מישהו הסתיר אותם ממני?״

״ייתכן. אינני יודעת מי או מתי.״

התבוננתי בה.

״אז איך את יודעת שהם חסרים?״

הציפור פרשה מעט את כנפיה.

״מפני שכאשר הגעת אל העץ בפעם הראשונה, משהו בך ביקש לחזור למקום שמעולם לא סיפרת לי עליו.״

״איזה מקום?״

״מקום של מים כהים.״

הרגשתי את המרחב סביבי נעשה שקט.

״ועץ לבן?״ שאלתי.

הציפור הביטה בי.

״את זוכרת אותו?״

״ראיתי אותו בחלום.״

היא ירדה מן הענף ונעמדה מולי.

״אז אולי הגיע הזמן שתגלי מדוע פחדת כל כך לחזור לשם.״

״את יודעת?״

״לא.״

היא התקרבה עוד מעט.

״אבל אני זוכרת משהו שאמרת ביום שבו אכלת מן הפרי.״

הבטתי בה.

״מה אמרתי?״

הציפור שתקה לרגע.

ואז השיבה:

״אמרת שאת מוכנה לגלות מי היית, אבל את מקווה שלא תצטרכי לשכוח שוב את מי שלמדת להיות.״

נשארתי לעמוד מתחת לעץ.

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לחפש את עברי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לקבל את כל התשובות.

חשבתי על הילדים שלי.

על אמי.

על האישה שהייתי בחיי האנושיים.

על מאלה, שזכרה אותי כפי שהייתי לפני שנולדתי.

על אילה, שנשאה בתוכה דבר שלא ידעה להסביר.

ועל האישה שחיכתה ליד העץ הלבן.

אולי הזיכרונות שחיפשתי לא היו רק שלי.

אולי הם היו קשורים גם לחייהן של תודעות אחרות, ולבחירות שהן עדיין נאלצו לחיות איתן.

״אני רוצה למצוא את המקום הזה,״ אמרתי לציפור.

״אז תצטרכי להחליט תחילה את מי את מוכנה לקחת איתך.״

״למה?״

״מפני שיש מקומות שהזיכרון של מי שנכנס אליהם אינו נשאר רק שלו.״

״את מתכוונת שאוכל לחזור משם עם זיכרונות של מישהו אחר?״

״או שמישהו אחר יחזור עם שלך.״

הרוח התחזקה.

מעלינו נעו הענפים, והאור נשבר ביניהם לאלפי נקודות קטנות.

חשבתי על ליארה, על נעמה ועל אדרה.

עד עכשיו פחדתי בעיקר ממה שאגלה על עצמי.

לראשונה הבנתי שגם הרצון שלי לדעת עלול להשפיע על אחרים.

ולכן, לפני שאעשה את הצעד הבא, אצטרך לשאול אותם אם הם רוצים להיות חלק ממנו.

הסתובבתי אל הדרך המובילה בחזרה לעיר.

מאחוריי נשמע קולה של הציפור.

״יש עוד דבר שכדאי שתדעי.״

עצרתי.

״מה?״

״לא כל מי שמופיע בזיכרון שלך היה שם באמת.״

הסתובבתי אליה.

״מה זאת אומרת?״

הציפור התבוננה בי.

״לפעמים תודעה זוכרת את מה שראתה. ולפעמים היא זוכרת את מה שמישהו רצה שתראה.״

הבטתי בה זמן רב.

ואז נזכרתי בשבע הדמויות שמתחת למים.

בשש שעמדו יחד.

ובשביעית שעמדה לבדה.

לראשונה שאלתי את עצמי לא רק מי הייתה הדמות השביעית.

אלא מי עמד במקום שממנו ראיתי את כולן.

סוף פרק שלושים ואחד