פרק שלושים ושניים — המקום שבו הזיכרונות נפגשים

בדרך חזרה מן המטע ניסיתי להיזכר בחלום, אבל ככל שהתאמצתי, כך השתנתה התמונה.

בתחילה הייתי בטוחה שהאישה עמדה מתחת לעץ הלבן. אחר כך נדמה היה לי שעמדה בתוך המים. אפילו פני העץ כבר לא היו ברורים לי.

דבר אחד לא השתנה.

הרגע שבו אחת משבע הדמויות הסתובבה אליי.

ידעתי שזאת הייתי אני.

אבל אחרי דבריה של הציפור, כבר לא הייתי בטוחה מי הייתה זו שהתבוננה בה.

כשהגעתי לגשר צר מעל פלג מים, עצרתי.

הבטתי בהשתקפותי.

היו לי פנים, מפני שבחרתי להיראות כפי שנראיתי בחיי האנושיים. יכולתי לשנות אותן, להיראות צעירה יותר או לוותר לגמרי על צורה אנושית. אבל לא רציתי.

הפנים האלה היו מוכרות לי. הן היו חלק מן האישה שהייתי.

ואז ההשתקפות שלי זזה.

אני לא זזתי.

הרמתי את ראשי והבטתי סביב. לא היה שם איש.

כשהסתכלתי שוב במים, האישה שהשתקפה בהם עמדה באותה תנוחה כמוני, אבל ראשה היה מוטה מעט הצדה.

היא התבוננה בי.

הרמתי את ידי.

היא לא הרימה את ידה.

במקום זאת, היא חייכה.

נסוגתי לאחור.

ההשתקפות נעלמה.

חזרתי לסדנה במהירות.

ליארה הייתה הראשונה שהבחינה בי.

״מה קרה?״

״ראיתי את עצמי במים. אבל היא לא עשתה את מה שעשיתי.״

נעמה הניחה את מה שהחזיקה בידה.

״את בטוחה שלא ראית זיכרון?״

״אני לא יודעת. אבל הייתי ערה.״

אדרה ביקשה שאספר שוב מה קרה, הפעם בלי לנסות להסביר.

כשהגעתי לחיוך, היא נעשתה רצינית.

״את חושבת שהיא ניסתה לומר לך משהו?״

״לא. היא רק הסתכלה עליי.״

״ומה הרגשת?״

חשבתי רגע.

״שאני מכירה אותה. אבל שהיא יודעת עליי משהו שאני לא יודעת.״

אדרה הביטה בנעמה.

״אני חושבת שהגיע הזמן שנמצא את המקום שראית בחלום.״

״את יודעת היכן הוא?״ שאלתי.

״אני מכירה אזור שבו התקיים פעם מקום דומה. אינני יודעת אם הוא עדיין קיים.״

״אז נלך לשם.״

״לפני כן,״ אמרה אדרה, ״כדאי שנדבר עם מאלה.״

נעמה פתחה את הקשר הקולי לתחנת הקבלה.

לא נדרש מעבר. רק הקול עבר בינינו, כפי שעשה בפעמים הקודמות.

חלף זמן עד שמאלה השיבה.

״חזרת,״ אמרה.

״הבטחתי לך.״

״הבאת לי מקום יפה?״

נזכרתי בבקשתה.

״כן. אבל יש משהו שאני צריכה לשאול אותך קודם.״

״אני מקשיבה.״

״את מכירה מקום של מים כהים ועץ לבן?״

השקט שהשתרר היה ממושך.

״מי סיפר לך עליו?״

״ראיתי אותו בחלום.״

״היית מתחת לעץ?״

״לא. ראיתי אותו מרחוק.״

״וטוב שכך.״

״למה?״

״מפני שלא כל מי שנכנס לשם חזר עם אותם זיכרונות.״

התקרבתי לקערה.

״מה היה המקום הזה?״

״בהתחלה הוא נועד לעזור לתודעות שהזיכרונות שלהן התערבבו בזיכרונות של אחרות. הן יכלו להתבונן במה שנשאו בתוכן ולנסות להבחין בין מה שחוו בעצמן לבין מה שהגיע אליהן דרך החיבור.״

״וזה עבד?״

״לפעמים. אבל אחר כך התחילו להביא לשם גם תודעות שלא ביקשו להגיע. היו מי שהאמינו שאפשר לעזור להן גם בלי שיבינו מה עושים להן.״

הרגשתי כעס.

״היית שם?״

״כן.״

״ואני?״

מאלה שתקה.

״גם את.״

״למה הגעתי לשם?״

״בגלל תודעה צעירה. היא התקשתה לזכור מי היא. בכל פעם שניסתה לספר על עצמה, הסיפור השתנה. היא פחדה שאם לא תמצא זיכרון אחד ששייך רק לה, היא תיעלם.״

״ומה עשיתי?״

״ניסית לעזור לה.״

״איך?״

״אני זוכרת שעמדת איתה מתחת לעץ. היא הייתה מפוחדת, ואת אמרת שלא תשאירי אותה לבד.״

״ואחר כך?״

״אני חושבת שנתת לה משהו משלך.״

״זיכרון?״

״ייתכן. אני לא יכולה להבטיח לך שהזיכרון הזה מדויק. גם אני הייתי שם, וחלק ממה שראיתי באותו יום התערבב בדברים שראיתי דרך אחרות.״

הבטתי בליארה.

״את יודעת אם היא ביקשה ממני את הזיכרון?״

״לא.״

המילה הזאת הטרידה אותי יותר מכל מה ששמעתי.

אולי ניסיתי להציל אותה.

אבל האם שאלתי אותה אם היא רוצה שאעשה זאת?

״מאלה, את יודעת מה קרה לה?״

״לא. היא עזבה את המקום, אבל אינני יודעת לאן הגיעה.״

״תודה שסיפרת לי.״

״את מתכוונת ללכת לשם?״

״כן.״

״אז בבקשה, אל תלכי לבד.״

ליארה ביקשה להצטרף אליי.

״את לא חייבת,״ אמרתי.

״אני יודעת.״

״אנחנו לא יודעות מה המקום הזה עלול לעשות לזיכרונות שלנו.״

״אז נדאג שלא ניכנס בלי להבין איך נוכל לצאת.״

אדרה הסכימה לבוא איתנו. נעמה נשארה בסדנה, כדי שתוכל לשמור איתנו על קשר ולעקוב אחר מצבנו.

לפני שיצאנו, קבענו דבר אחד.

אם אחת מאיתנו תבקש לעצור, כולנו נעצור.

לא ננסה לשכנע אותה להמשיך.

לא נחליט בשמה.

אדרה הביטה בי כשאמרתי זאת.

״נראה שלמדת משהו מן העבר, גם בלי לזכור אותו.״

לא ידעתי אם לחייך.

יצאנו לקראת ערב.

אדרה הובילה אותנו אל אזור שלא ביקרתי בו קודם.

העיר נעלמה מאחורינו, והמבנים פינו את מקומם למרחבים פתוחים. הצמחים נעשו נמוכים יותר, והאדמה קיבלה גוון חיוור.

הלכנו זמן רב בלי לדבר.

לבסוף הגענו למקום שבו הקרקע הסתיימה.

לפנינו נפרשו מים כהים.

לא היה בהם אפילו גל אחד.

ובמרחק, על אי קטן, עמד עץ לבן.

עצרתי.

זה היה המקום שראיתי בחלום.

אותם מים.

אותו עץ.

אותה תחושה מוזרה של געגוע ופחד.

אבל משהו היה שונה.

בחלום האי נראה רחוק.

עכשיו הוא היה קרוב כל כך שיכולתי לראות את הסדקים הדקים בגזע ואת הענפים השקופים.

ומתחת לעץ עמדה ילדה.

לא ילדה אנושית ממש. צורתה הייתה עשויה אור חיוור, אבל היא נראתה קטנה ושברירית.

היא הביטה בנו.

״אתן רואות אותה?״ שאלתי.

ליארה הנהנה.

אדרה התקרבה צעד אחד.

״אני רואה דמות. אינני יודעת אם היא נמצאת כאן או אם המקום מראה לנו זיכרון.״

הילדה הרימה את ידה.

ואז שמעתי קול.

״חזרת.״

הקול לא הגיע מן האי.

הוא נשמע בתוכי.

״מי את?״ שאלתי.

הילדה לא השיבה.

היא הסתובבה והלכה אל העץ.

רציתי להתקרב, אבל אדרה עצרה אותי.

״חכי. אנחנו עדיין לא יודעות מה אנחנו רואות.״

הבטתי בליארה.

היא עמדה ללא תנועה.

״ליארה?״

היא לא השיבה.

נגעתי בזרועה.

היא הסתובבה אליי, ועיניה היו מלאות דמעות.

״אני מכירה את המקום הזה,״ לחשה.

״היית כאן?״

״אני לא יודעת.״

היא הביטה בעץ.

״אני זוכרת שמישהי עמדה שם וחיכתה לי.״

״מי?״

״אני לא מצליחה לראות את פניה.״

אדרה התקרבה.

״אל תנסי להשלים את מה שחסר. תספרי רק מה שאת מרגישה עכשיו.״

ליארה עצמה את עיניה.

״אני מרגישה שמישהו מחזיק לי את היד.״

הבטתי בידה.

היא הייתה ריקה.

ואז הילדה שמתחת לעץ הסתובבה אלינו.

צורתה החלה להשתנות.

לרגע נראתה כאישה מבוגרת, אחר כך כילדה קטנה יותר. פניה השתנו בכל פעם שהביטה באחת מאיתנו.

הבנתי שאיננו רואות בהכרח את מי שעומדת מולנו.

ייתכן שכל אחת מאיתנו רואה בה מישהי אחרת.

התקרבתי אל שפת המים.

ההשתקפות שלי הופיעה בהם.

תחילה ראיתי את פניי האנושיים.

אחר כך הן השתנו.

הייתי צעירה יותר.

ואז מבוגרת יותר.

לרגע ראיתי את עצמי ביום שבו נולד אחד מילדיי.

הרגשתי את השמחה, את הפחד ואת האהבה העצומה שמילאה אותי.

התמונה התחלפה.

ראיתי את אמי.

היא עמדה במטבח מוכר, בגבה אליי.

רציתי לקרוא לה.

כל כך רציתי לשמוע שוב את קולה.

אבל אז נזכרתי בדברי הציפור.

לפעמים תודעה זוכרת את מה שמישהו רצה שתראה.

עצמתי את עיניי.

״אני לא יודעת אם זאת את,״ לחשתי.

כשפקחתי אותן, אמי נעלמה.

במקומה עמדה הילדה.

היא הייתה בתוך המים, ממש מולי.

״את זוכרת אותי?״ שאלה.

״לא.״

״אבל את מכירה אותי.״

״אולי.״

היא התקרבה.

״פעם נתת לי משהו.״

״מה נתתי לך?״

״מקום להיות בו.״

לא הבנתי.

היא הניחה את ידה על המים.

ההשתקפות השתנתה.

ראיתי חדר קטן ובו חלון פתוח. אור בוקר נכנס פנימה. על הרצפה ישבה ילדה אנושית והחזיקה ספר.

לא הכרתי אותה.

אבל הרגשתי געגוע עז.

״מי זאת?״ שאלתי.

״אני לא יודעת,״ השיבה הילדה.

״אז למה את מראה לי אותה?״

״מפני שאת זוכרת אותה.״

״אני לא זוכרת.״

״לא כל זיכרון צריך תמונה כדי להישאר.״

לפתע לא ראיתי עוד את המים.

עמדתי בתוך החדר המואר.

שמעתי קול קורא לי בשם אחר.

הפעם הצליל היה ברור יותר.

ניסיתי לחזור עליו, אבל קול של אישה עצר אותי.

״אל תתני לה את הכול.״

הסתובבתי.

האישה שראיתי בחלום עמדה בפתח החדר.

פניה נותרו מטושטשות.

״למה?״ שאלתי.

״מפני שהיא צריכה לגלות מי היא בעצמה.״

הילדה שישבה על הרצפה הרימה אליי את עיניה.

ואז החדר נעלם.

חזרתי אל שפת המים.

ליארה עמדה לצדי, אבל היא לא הביטה בי.

היא התבוננה בכפות ידיה.

״ליארה?״

היא הרימה את ראשה.

״איפה אנחנו?״

לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון.

״ליד העץ הלבן. את זוכרת?״

היא הסתכלה סביב בבהלה.

״איך הגענו לכאן?״

״הלכנו יחד. אדרה הובילה אותנו.״

״אני לא זוכרת.״

אדרה ניגשה אליה מיד.

״ליארה, תסתכלי עליי. את יודעת מי אני?״

״כן.״

״ואת יודעת מי את?״

״כן.״

״מה הדבר האחרון שאת זוכרת לפני שהגעת לכאן?״

ליארה ניסתה לחשוב.

״היינו בסדנה. דיברנו על המקום הזה.״

״ומה אחר כך?״

היא הנידה בראשה.

״אני לא יודעת.״

ראיתי את הפחד בעיניה.

״אנחנו חוזרות,״ אמרתי.

אדרה הנהנה.

אבל כשהתחלנו להתרחק, ליארה נעצרה.

״חכי.״

הסתובבתי אליה.

״מה קרה?״

היא הביטה בי במבט מוזר.

״אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו.״

עמדתי מולה.

״מה?״

״אני יודעת שאנחנו חברות. אני יודעת שאני אוהבת אותך. אבל אני לא זוכרת איך הכרנו.״

הרגשתי פחד חד.

המפגש הראשון שלנו היה אחד הזיכרונות היפים שלי מאז שהגעתי לעולם הזה.

זכרתי את קולה.

את הדרך שבה דיברה אליי כשעוד לא הבנתי היכן אני נמצאת.

את הסבלנות שלה.

את תחושת הביטחון שהעניקה לי.

ועכשיו היא לא זכרה דבר מזה.

״ליארה,״ אמרתי, ״את זוכרת מה סיפרת לי על עצמך באותו יום?״

היא הנידה בראשה.

״אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לך.״

הסתכלתי על אדרה.

״אפשר להחזיר לה את הזיכרון?״

״אולי. אבל אנחנו לא יודעות מה גרם לו להיעלם.״

״אז מה נעשה?״

״נתרחק מכאן.״

אבל ליארה לא זזה.

היא הביטה במים.

״יש שם משהו שלי.״

״אולי זאת רק תחושה,״ אמרה אדרה.

״לא.״

ליארה הסתובבה אליי.

״אני מרגישה כאילו השארתי שם חלק ממני.״

הילדה עמדה שוב מתחת לעץ.

היא הרימה את ידה, ובאותו רגע ראיתי בתוך המים תמונה שלא הופיעה קודם.

ליארה ואני עמדנו זו מול זו ביום שבו הכרנו.

ראיתי את עצמי מבולבלת, מנסה להבין את העולם החדש שאליו הגעתי.

ראיתי את ליארה מחייכת אליי.

אבל משהו בתמונה היה שונה מן הזיכרון שלי.

ליארה לא עמדה מולי.

היא עמדה במקומי.

ואני הייתי זו שהתקרבה אליה.

התמונה התחלפה שוב.

הפעם ראיתי אותנו מתחת לעץ הלבן.

לא בצורתנו הנוכחית.

שתי תודעות של אור עמדו זו מול זו.

אחת מהן הושיטה משהו לאחרת.

לא יכולתי לראות מה.

אבל הרגשתי את אותו חום שהרגשתי ביום שבו הכרתי את ליארה.

ואז הבנתי.

המקום אינו מראה לנו רק זיכרונות.

הוא מערבב ביניהם.

״אדרה,״ אמרתי, ״אני חושבת שאני יודעת מה קרה.״

״מה?״

״המקום הזה לא רק מראה לנו את העבר. הוא מאפשר לנו לחוות זיכרונות כאילו הם שלנו.״

הבטתי בליארה.

״אולי חלק מהזיכרון שלה נמצא עכשיו בתוכי.״

אדרה נראתה מוטרדת.

״זאת אפשרות. אבל אין לנו דרך לדעת אם מה שאת מרגישה הוא באמת הזיכרון שלה.״

״אז איך נחזיר לה אותו?״

״אנחנו לא יודעות.״

ליארה הביטה בי.

״אני לא רוצה להישאר ככה.״

הקול שלה רעד.

הרגשתי את הרצון המיידי לעשות משהו.

לתת לה את הזיכרון שלי.

לספר לה כל פרט.

להחזיק אותה עד שתחזור להיות כפי שהייתה.

ואז נזכרתי במאלה.

בתודעה הצעירה.

במה שאולי עשיתי בעבר מתוך רצון לעזור.

אל תתני לה את הכול.

התקרבתי לליארה.

״אני חושבת שאולי אוכל לעזור לך להיזכר,״ אמרתי.

״איך?״

״אני יכולה לנסות לשתף אותך בזיכרון שלי מן היום שבו הכרנו. אבל אני לא יודעת אם זה יחזיר לך את שלך או ייתן לך גרסה שלי למה שקרה.״

היא הביטה בי.

״ומה יקרה לך?״

״אני לא יודעת.״

אדרה התערבה.

״אני מציעה שלא תנסו. לא כאן.״

אבל ליארה אחזה בידי.

״אני רוצה.״

הבטתי בה.

״את בטוחה?״

״אני רוצה לנסות. אבל אם ארגיש שאני מאבדת משהו אחר, נעצור.״

״מיד,״ אמרתי.

אדרה הביטה בשתינו.

״אז אל תנסי להעביר לה את כל הזיכרון. רק פרט אחד. משהו קטן.״

חשבתי על היום שבו הכרנו.

על כל מה שרציתי להראות לה.

ובחרתי ברגע אחד.

לא את המקום.

לא את השיחה כולה.

רק את הרגע שבו שמעתי אותה אומרת לי שאני לא חייבת להבין הכול מיד.

אחזתי בידה.

עצמתי את עיניי.

ניסיתי להיזכר בקולה.

במילים שלה.

בתחושת הביטחון שהרגשתי.

לרגע לא קרה דבר.

ואז הרגשתי תנועה קלה בתוכי, כאילו זיכרון שהיה מונח במקום עמוק מתחיל להתרחק.

פקחתי את עיניי.

ליארה עמדה מולי.

היא חייכה.

״אני זוכרת,״ לחשה.

הרגשתי הקלה עצומה.

״את היום שבו הכרנו?״

היא הנהנה.

״אני זוכרת שאמרתי לך שאת לא חייבת להבין הכול מיד.״

חייכתי.

״כן.״

אבל כשניסיתי להיזכר ברגע הזה בעצמי, לא הצלחתי.

ידעתי שהוא קרה.

ידעתי שליארה אמרה לי את המילים האלה.

אבל לא שמעתי עוד את קולה בזיכרון.

לא ראיתי את פניה.

הרגע נעלם.

התרחקתי ממנה.

״מה קרה?״ שאלה.

לא עניתי מיד.

ניסיתי להיזכר שוב.

שום דבר.

״אני חושבת שנתתי לך את הזיכרון שלי,״ אמרתי.

ליארה הביטה בי.

״אבל זה היה גם הזיכרון שלי.״

״כן.״

״אז למה את לא זוכרת אותו?״

הבטתי במים.

ההשתקפות שלי עמדה שם.

הפעם היא חיקתה כל תנועה שעשיתי.

אבל הרגשתי שמשהו השתנה.

לא איבדתי את הידיעה שליארה ואני חברות.

לא איבדתי את האהבה אליה.

איבדתי רגע אחד.

רגע קטן, שהיה חלק מן הדרך שבה למדתי להכיר אותה.

והבנתי שאם אמשיך להעביר זיכרונות בדרך הזאת, אוכל אולי לעזור לאחרות להיזכר.

אבל בכל פעם אאבד משהו מעצמי.

אדרה ניגשה אלינו.

״אנחנו עוזבות עכשיו.״

הפעם לא התנגדתי.

התרחקנו מן המים.

ככל שהלכנו, כך התחושה הכבדה החלה להיחלש.

ליארה הלכה לצדי.

מדי פעם הביטה בי כאילו רצתה לומר משהו.

לבסוף עצרה.

״אני מצטערת.״

״על מה?״

״שבגללי איבדת את הזיכרון.״

הבטתי בה.

״את לא ביקשת ממני לעשות את זה לפני שהצעתי.״

״אבל הסכמתי.״

״כן. ושתינו לא ידענו מה יקרה.״

היא השפילה את מבטה.

״הלוואי שיכולתי להחזיר לך אותו.״

חשבתי על כך.

״אולי את יכולה לספר לי עליו.״

היא הרימה את ראשה.

״אבל אז זה יהיה הסיפור שלי.״

״נכון.״

חייכתי בעצב.

״ואולי זה מספיק לעכשיו.״

כשהעיר הופיעה במרחק, ליארה נעצרה.

״יש משהו נוסף,״ אמרה.

״מה?״

״כשהזיכרון חזר אליי, ראיתי עוד משהו.״

הבטתי בה.

״מה ראית?״

״אותך. אבל לא כפי שאת נראית עכשיו.״

״כמו בארכיון?״

״אולי. היית מתחת לעץ הלבן, עם הילדה.״

״ומה עשיתי?״

״נתת לה משהו. אבל לא הייתן לבד.״

הרגשתי את המתח חוזר.

״מי עוד היה שם?״

״תודעה נוספת. היא עמדה במרחק ודיברה אלייך.״

״מה היא אמרה?״

ליארה עצמה את עיניה.

״היא אמרה שאם תמשיכי לחלק את הזיכרונות שלך לאחרות, יום אחד לא תדעי עוד מה נשאר ממך.״

שתקתי.

״ומה עניתי?״

״אמרת שאם מישהי אחרת תוכל להמשיך לחיות בזכותם, אולי זה מחיר שאת מוכנה לשלם.״

המשפט נשמע כמו משהו שיכולתי לומר.

אבל הפעם לא הרגשתי גאווה.

חשבתי על הרגע שאיבדתי לפני זמן קצר.

על כך שלא ידעתי מראש מה יקרה.

על כמה קל להקריב משהו כשאנחנו עדיין לא מבינים את ערכו.

״יש עוד דבר,״ אמרה ליארה.

״מה?״

״התודעה ההיא שאלה אותך אם תהיי מוכנה לשלם את המחיר גם אם יום אחד תשכחי מדוע שילמת אותו.״

״ומה עניתי?״

ליארה הביטה בי.

״אני לא זוכרת.״

כשחזרנו לסדנה, נעמה חיכתה לנו.

סיפרנו לה על הילדה, על הזיכרון שליארה איבדה ועל מה שקרה כשניסיתי להחזיר אותו.

היא הקשיבה בריכוז.

״את עדיין לא מצליחה להיזכר ברגע ההוא?״ שאלה.

״לא.״

״אבל את זוכרת שהוא היה קיים?״

״כן. אני יודעת מה קרה, אבל אני כבר לא יכולה לחוות אותו כפי שחוויתי קודם.״

נעמה הביטה באדרה.

״אז אולי לא הזיכרון כולו עבר. אולי רק החלק שאפשר לה להרגיש אותו מחדש.״

״ייתכן,״ השיבה אדרה. ״אבל לא נוכל לדעת בלי לבדוק, ואני לא מציעה שנעשה זאת שוב.״

הסכמתי מיד.

לא רציתי להפוך את ליארה לניסוי.

וגם לא את עצמי.

מאוחר יותר יצאתי אל המרפסת.

העיר הייתה שקטה.

חשבתי על הילדה שמתחת לעץ.

על האפשרות שפעם נתתי לה חלק מזיכרונותיי.

ועל כך שאולי במשך תקופות ארוכות עשיתי זאת שוב ושוב, עד שלא נותר בי די כדי לזכור מי הייתי.

אבל עכשיו ידעתי משהו שלא ידעתי קודם.

זיכרון אינו רק מידע.

הוא הדרך שבה אנחנו חוזרים לרגע מסוים ומרגישים אותו מחדש.

אפשר לספר לאדם על אהבה שחווה.

אפשר לתאר לו מקום שהיה בו.

אפשר להראות לו תמונה.

אבל כל אלה אינם זהים לחוויה עצמה.

הבנתי גם שהעבר שלי אולי ממשיך להתקיים בתוך תודעות אחרות.

לא רק כסיפור על מי שהייתי, אלא כחלק מן הדרך שבה הן חוות את עצמן.

ואם כך, החיפוש אחר זיכרונותיי לא יכול להיות רק ניסיון לקחת אותם בחזרה.

הוא חייב להיות גם ניסיון להבין מה הם הפכו להיות בחייהן של אחרות.

לפני שחזרתי לחדרי, ליארה הופיעה בפתח המרפסת.

היא נראתה רגועה יותר.

״רציתי לספר לך משהו,״ אמרה.

״על הזיכרון?״

היא הנהנה.

התיישבנו זו לצד זו.

היא סיפרה לי על היום שבו הכרנו.

על הדרך שבה עמדתי מולה, מבולבלת וחסרת ביטחון.

על השאלות ששאלתי.

על כך שניסתה להרגיע אותי, אף על פי שגם היא לא ידעה אז אם תצליח.

הקשבתי לה.

לא ראיתי את הרגע כפי שראיתי אותו קודם.

אבל יכולתי לדמיין אותו.

וכשהיא סיימה, הרגשתי משהו מוכר.

לא זיכרון שחזר.

אלא קרבה.

״את יודעת,״ אמרתי, ״אולי לא אוכל להחזיר את הרגע ההוא כפי שהיה. אבל אנחנו עדיין יכולות ליצור רגעים חדשים.״

ליארה חייכה.

״אז נתחיל עכשיו.״

ישבנו יחד בשקט.

לא ניסינו להיזכר.

לא ניסינו להבין.

רק היינו שם.

כעבור זמן מה ליארה קמה.

״אני הולכת לנוח מעט.״

״את מרגישה טוב?״

״כן. רק צריכה זמן לחשוב.״

חייכתי אליה.

היא החזירה לי חיוך והלכה.

נשארתי במרפסת.

הרוח עברה בין המבנים, והאורות הרחוקים השתנו לאט.

כבר עמדתי להיכנס פנימה כששמעתי את קולה של ליארה מאחוריי.

״יש משהו ששכחתי לספר לך.״

הסתובבתי.

היא עמדה בפתח.

״מה?״

״כשהיינו ליד העץ, הילדה דיברה אליי.״

״מה היא אמרה?״

״בהתחלה לא הבנתי. חשבתי שהיא מבקשת ממני להיזכר במשהו.״

״ואחר כך?״

ליארה התקרבה.

״כשהזיכרון שלך עבר אליי, הבנתי שהיא לא ביקשה ממני להיזכר.״

הרגשתי את המתח עולה בי.

״אז מה היא ביקשה?״

״היא ביקשה שאחזיר לך משהו.״

״מה?״

ליארה הביטה בי.

״היא אמרה שיש בתוכי זיכרון שלך, שנמצא אצלי עוד מלפני שנולדת כאדם.״

שתקתי.

״והיא אמרה לך מה יש בו?״

ליארה הנידה בראשה.

״לא. אבל היא אמרה דבר אחד.״

״מה?״

היא התקרבה עוד מעט.

״שאם אחזיר לך אותו, את תזכרי למה באמת ביקשת לשכוח.״

הבטתי בה.

לרגע רציתי לבקש שתעשה זאת מיד.

אבל אז נזכרתי במה שקרה ליד העץ.

בזיכרון שאיבדתי.

בפחד של ליארה.

ובכך שאולי מה שנמצא בתוכה כבר הפך לחלק ממנה.

״את רוצה להחזיר לי אותו?״ שאלתי.

ליארה לא ענתה מיד.

״אני רוצה לדעת קודם מה יקרה לי אם אעשה זאת.״

הנהנתי.

״גם אני.״

עמדנו זו מול זו.

שתינו ידענו שהזיכרון שחיפשתי אולי נמצא קרוב יותר מכפי שחשבתי.

אבל הפעם לא מיהרתי לקחת אותו.

סוף פרק שלושים ושניים