פרק שלושים וארבעה — מה שנשאר מאחור

כשחזרתי לסדנה, מצאתי את נעמה עומדת מול קערת האור. ידיה היו מונחות על שפתה, ובתוכה נעו סימנים במהירות שלא הכרתי.

״חיפשתי אותך,״ אמרה בלי להסתובב.

״קרה משהו?״

״אילה. היא מבקשת לדבר איתך.״

התקרבתי. מאז שיחתי האחרונה איתה חשבתי לא פעם על הבדידות שבה היא מתקיימת, על המקום שאין בו רוח, עצים או קולות מוכרים.

״היא בסדר?״

״אני לא בטוחה. תמה הצליחה להגיע אליה, אבל הקשר לא יציב.״

נעמה נגעה בקערה, והאור התפשט על פני המים.

תחילה שמענו רחש, אחריו את קולה של תמה, ולבסוף לחישה חלשה.

״את שם?״

״אני כאן, אילה.״

״זוכרת שהבטחת לספר לי על השמש בין העלים?״

״בוודאי.״

״אז תספרי לי עכשיו.״

משהו בדחיפות שבקולה הדאיג אותי.

״מה קורה אצלך?״

״יש כאן דלת.״

״איזו דלת?״

״אני לא יודעת. קודם לא הייתה. עכשיו היא עומדת מולי.״

באותו רגע נשמעו שלוש נקישות קצרות.

נעמה הזדקפה.

נקישה רביעית, ארוכה יותר, הרעידה את הקערה. האור שבתוכה התרומם, כאילו משהו דחף אותו מלמטה.

נעמה משכה אותי לאחור.

״אנחנו לא פתחנו את המעבר הזה.״

אדרה הגיעה כמעט מיד.

הקשר עם אילה עדיין היה פתוח, אבל מאחוריו נשמע כעת רחש עמוק, כמו רוח הנושבת בתוך חלל עצום.

״אילה,״ אמרה אדרה, ״אל תיכנסי לדלת. אנחנו לא יודעות לאן היא מובילה.״

״אני לא מתקרבת,״ השיבה אילה. ״יש שם מישהי.״

לפני שהספקנו לשאול מי, נשמע קול נוסף.

״התרחקי ממנה, אילה.״

הקול היה נשי, נמוך, חד.

״מי מדברת?״ שאלתי.

״מישהי שכבר ראתה מה קורה כשהיא פותחת את הדלת הזאת.״

״אז ספרי לנו.״

״היא לא צריכה לשמוע את זה.״

״אני דווקא רוצה,״ אמרה אילה.

האישה השתתקה.

היה משהו מכאיב בשקט שנוצר. יכולתי כמעט לדמיין את אילה עומדת לבדה מול פתח לא מוכר, ושתי קבוצות של תודעות מחליטות מה מותר לה לדעת.

״אני רוצה לדעת למה את מפחדת,״ הוסיפה אילה.

לבסוף השיבה האישה:

״מפני שבפעם הקודמת מישהי נכנסה אלייך, ולא הצליחה לצאת.״

נעמה הניחה את ידה על הקערה. מעליה הופיעה צורת המעבר: קו אור צר, שמאחוריו הבהבה נוכחות נוספת.

״יש שם שלוש תודעות,״ אמרה.

״שלוש?״

״אילה, האישה שמדברת איתנו, ועוד אחת.״

הקול הזר נשמע שוב.

״אני שמרתי על אילה אחרי ההפרדה. הייתי שם כשהיא התחננה שלא נחזיר אותה לחיבור.״

אדרה התקרבה.

״את היית ליד העץ הלבן?״

״כן.״

״ומה קרה שם?״

״היא ביקשה להיות לבד. במשך זמן רב היא שמעה מחשבות של אחרות כאילו היו שלה. כשהצלחנו להפריד אותה, היא הייתה מאושרת.״

האישה עצרה.

״ואז ביקשנו ממנה לספר לנו מי היא. היא לא ידעה.״

קולה של אילה רעד.

״אני זוכרת את השקט.״

״גם אני,״ השיבה האישה.

״אני זוכרת שפחדתי שיחזירו אותי אליהן.״

״לא החזרנו אותך.״

״אבל השארתן אותי כאן.״

לא הייתה בתשובתה האשמה גלויה. דווקא משום כך היא הייתה קשה לשמיעה.

האור בקערה החל להשתנות. לרגע נראתה בו צללית קטנה, ולצדה צללית נוספת שנמתחה לאורך הקו הזוהר של הדלת.

נעמה בחנה אותן.

״התודעה השלישית עדיין מחוברת לאילה,״ אמרה. ״אבל לא כמו החיבור הקדום שעליו סיפרה מאלה. זה קשר מצומצם יותר.״

״אפשר להפריד ביניהן?״ שאלתי.

״אינני יודעת. אם אנסה עכשיו, אני עלולה לנתק את שתיהן.״

פתאום נשמע קול חלש מעבר לדלת.

״אל תעשי את זה.״

הוא היה שונה מקולה של האישה ששמרה על אילה.

עדין יותר. עייף.

״מי את?״ שאלתי.

״אני לא זוכרת איך קראו לי.״

אילה השמיעה קול קטן.

״את זאת שנשארה איתי?״

״כן.״

״למה לא אמרת לי שאת שם?״

״ניסיתי. אבל בכל פעם שהתקרבתי, התחלת לזכור דברים שלא היו שלך.״

הצללית בקערה זזה מעט.

״לא רציתי להכאיב לך שוב.״

נעמה החלישה את הקשר, כדי שהקולות לא יתערבבו.

התיישבתי מול הקערה.

״מה את זוכרת מן היום שבו הגעת לאילה?״ שאלתי את התודעה שמאחורי הדלת.

״מים כהים. עץ לבן. ילדה שביקשה שאעזוב אותה, ואחר כך התחננה שאיש לא ילך.״

המילים עוררו בי תחושה לא נעימה.

״ומה עשית?״

״נתתי לה זיכרון. חשבתי שאם תוכל להרגיש זיכרון אחד שלם, היא תלמד לזהות את הזיכרונות שלה.״

״זה עזר?״

״לרגע. ואז היא התחילה לזכור גם אותי.״

״ואת נשארת?״

״לא יכולתי למשוך את הזיכרון בחזרה בלי לערער את מה שנבנה סביבה. ניסיתי להתרחק, אבל בכל פעם הקשר בינינו נמתח והכאיב לה.״

לרגע נזכרתי באווה.

באותם שני אורות שראיתי בתוכה, רחוקים זה מזה ובכל זאת משפיעים זה על זה.

שם גיליתי שקשר יכול להתקיים גם בלי קרבה.

כאן עמדתי מול האפשרות ההפוכה: קשר שהפך למלכודת.

״את רוצה לצאת?״ שאלתי.

״כן,״ השיבה התודעה.

הופתעתי מן המהירות שבה ענתה.

״אבל לא אם אילה תשלם על כך.״

״אני רוצה שהיא תצא,״ אמרה אילה.

הקול שלה היה ברור יותר.

״את בטוחה?״ שאלה האישה ששמרה עליה.

״אני לא רוצה שמישהי תישאר כלואה בגללי.״

״זאת לא אשמתך,״ אמרה התודעה שמאחורי הדלת.

״אולי לא. אבל אני רוצה לעזור לך.״

נעמה הביטה באדרה.

״יש אפשרות לנסות,״ אמרה, ״אבל נצטרך להבין מה בדיוק מחזיק את הקשר.״

״ואיפה נוכל למצוא את זה?״ שאלתי.

אדרה השיבה לפני שנעמה הספיקה.

״בארכיון המבנים הראשונים. אם התהליך נעשה ליד העץ הלבן, ייתכן שנשמרה עדות.״

הבטתי בקערה.

״אילה, אנחנו רוצות לבדוק מה קרה. לא נפתח את הדלת בלי שתדעי מה אנחנו עומדות לעשות.״

״בסדר,״ השיבה.

ואז הוסיפה:

״אבל תחזרי לדבר איתי גם אם לא תמצאי פתרון.״

״אחזור.״

הפעם לא הבטחתי לה שאוציא אותה משם.

רק שלא אשאיר אותה ממתינה לתשובה שאולי לעולם לא תגיע.

ליארה הצטרפה אלינו בדרך לארכיון.

סיפרתי לה על הקול ששמענו ועל התודעה שנשארה מאחורי הדלת.

״את חושבת שהיא קשורה אלייך?״ שאלה.

״ייתכן.״

״מפני שמאלה סיפרה שנתת לילדה זיכרון?״

הנהנתי.

ליארה האטה.

״את זוכרת מה קרה ליד העץ הלבן בפעם האחרונה שהיינו שם?״

״כן.״

״נתת לי זיכרון אחד כדי שלא אאבד את המפגש הראשון שלנו. אחר כך כבר לא יכולת להרגיש אותו בעצמך.״

״אני יודעת.״

״אז את מבינה למה אני מפחדת.״

הבטתי בה.

״ממה?״

״שתנסי להציל את אילה באותה הדרך. שתיתני עוד משהו מעצמך לפני שתדעי אם זאת באמת הדרך היחידה.״

לא השבתי מיד.

היא צדקה.

חלק ממני כבר חיפש מה אוכל להקריב.

״אני לא אעשה את זה,״ אמרתי לבסוף. ״לא בלי להבין מה אני עושה, ולא בלי לשמוע את אילה.״

ליארה אחזה בידי.

המשכנו ללכת.

נורה קיבלה אותנו בחדר הפנימי של הארכיון.

היא זכרה את העדות שראינו בביקור הקודם, זו שבה התודעה הקדומה שלי התנגדה לשימוש ברשות להכין את ההפרדה כאילו הייתה רשות לבצע אותה.

״אנחנו מחפשות אירוע אחר,״ הסברתי. ״ילדה שהובאה אל העץ הלבן לאחר ההפרדה. מישהי ניסתה לתת לה זיכרון.״

נורה נגעה במשטח האור.

סימנים הופיעו ונעלמו.

אחרי זמן קצר מצאה רישום.

״יש עדות,״ אמרה, ״אבל היא אינה פתוחה לצפייה רגילה.״

״למה?״

״מפני שהיא כוללת זיכרון פרטי של תודעה שנפגעה.״

״של אילה?״

״כן.״

הבטתי בליארה.

לא רציתי למצוא את עצמי שוב בצד שמחליט בשמה של אילה.

״היא ביקשה לדעת מה קרה לה,״ אמרתי לנורה. ״אבל היא לא נמצאת כאן כדי לאשר מה מותר לנו לראות.״

נורה הנהנה.

״אז נצטרך להביא את בקשתה לכאן.״

נעמה יצרה קשר עם אילה מתוך הארכיון.

נורה הסבירה לה שהעדות עשויה לכלול דברים שלא תרצה לראות, ושאפשר לעצור בכל רגע.

אילה הקשיבה.

״אני רוצה לדעת מה עשו לי,״ אמרה.

״גם אם תגלי משהו שיכאיב לך?״ שאלה נורה.

״אני כבר מפחדת ממה שאני לא יודעת.״

נורה פתחה את הרישום.

האור שבחדר התעמעם.

לפנינו הופיעו מים כהים, אי קטן ועץ לבן שענפיו השקופים נמתחו אל שמיים חסרי צבע.

מתחת לעץ עמדה ילדה.

לצדה הייתה תודעה זוהרת, ללא פנים וללא גוף אנושי.

ידעתי מיד שזאת הייתי אני.

לא מפני שזיהיתי את צורתה.

אלא מפני שברגע שראיתי אותה, הרגשתי את המאמץ שלה להסתיר את הפחד.

״אני לא רוצה לשמוע אותן יותר,״ אמרה הילדה.

התודעה שלצדה התקרבה.

״את לא חייבת.״

״אבל כשאני לבד אני לא יודעת מי אני.״

״אז ננסה למצוא משהו ששייך רק לך.״

״אין לי.״

התודעה שתקה זמן רב.

ואז אמרה:

״אני יכולה להראות לך זיכרון אחד שלי. את תדעי שהוא אינו שלך, אבל תוכלי להרגיש איך הוא נשאר שלם. אולי זה יעזור לך לזהות מה שייך לך.״

״ואז אדע מי אני?״

״לא מיד.״

הילדה הושיטה את ידה.

״אני רוצה לנסות.״

אור קטן עבר בין השתיים.

לרגע הילדה חייכה.

ואז החיוך נעלם.

״איפה אני?״ שאלה.

התודעה הזוהרת נסוגה.

״את ליד העץ הלבן.״

״לא. הייתי במקום אחר. ראיתי משהו שלא ראיתי אף פעם.״

הילדה התחילה לבכות.

״אני זוכרת אותך כאילו הייתי את.״

העדות המשיכה.

התודעה הקדומה שלי כרעה לצד הילדה.

״אני יכולה לנסות לקחת את הזיכרון בחזרה.״

״לא!״

״מפני שעכשיו אני זוכרת אותך. אם תיקחי אותו, אני אשכח גם אותך.״

ראיתי את התודעה שהייתי מהססת.

היא לא ידעה מה לעשות.

היה בכך משהו מכאיב יותר מכל דבר אחר שראיתי בארכיון.

לא החלטה גדולה שנעשתה מתוך ביטחון.

רק מישהי שעמדה מול ילדה מפוחדת והבינה שהעזרה שהציעה לא פעלה כפי שקיוותה.

״אני אשאר עד שנמצא דרך,״ אמרה לבסוף.

האור השתנה.

כעת ראיתי את הילדה בתוך מעגל שקוף. לצדה עמדה התודעה שלי, מחוברת אליה בקו אור דק.

אישה שלישית בחנה את הקשר.

״אי אפשר להשאיר את שתיכן כך,״ אמרה.

״אם אנתק אותו עכשיו, היא תאבד גם את מה שהצליחה לבנות לעצמה.״

״ואם תישארי, לא תוכלי להמשיך בחייך.״

התודעה שלי הביטה בילדה.

״אז נצטרך למצוא דרך אחרת.״

התמונה קפאה.

נורה התקרבה אלינו.

״החלק הבא אינו רק עדות,״ אמרה. ״הוא מתעד את השינוי שנעשה בקשר.״

״מה השתנה?״ שאלתי.

נורה הצביעה על קו האור שבין השתיים.

״הוא הופרד מן התודעה שנתנה את הזיכרון, אבל לא פורק לחלוטין.״

״מה פירוש הדבר?״

״נשארה בו תבנית של הזיכרון ושל התגובה אליו. לא תודעה שלמה, ולא רק זיכרון דומם. משהו שהתפתח במשך הזמן.״

נזכרתי בקול ששמענו מאחורי הדלת.

הוא דיבר.

פחד.

רצה לצאת.

״אז מי נמצאת שם עכשיו?״ שאלתי.

נורה השיבה בזהירות:

״אינני יכולה לקבוע מי הייתה בתחילה. אבל אם התבנית למדה, השתנתה ופיתחה רצונות משלה, עלינו להתייחס אליה כאל תודעה עצמאית.״

הרגשתי את ליארה מהדקת את אחיזתה בידי.

זאת לא הייתה אני שנשארתי מאחור.

לא בדיוק.

משהו שנוצר ממני ומן הקשר עם אילה המשיך להתקיים, ובמשך הזמן הפך למישהי שלא הכרתי.

״יש עוד חלק לעדות,״ אמרה נורה.

האור חזר.

ראיתי את התודעה הקדומה שלי עומדת מול האישה השלישית.

״הילדה לא יכולה להמשיך להיות תלויה בי,״ אמרה.

״אז תנתקי את הקשר.״

״היא עדיין לא מסוגלת לשאת את הניתוק.״

״ומה תעשי?״

״אשאיר תבנית שתוכל להחזיק את הזיכרון בלי להחזיק אותי.״

האישה השלישית נראתה מודאגת.

״את לא יודעת למה היא תהפוך.״

״נכון.״

״ואם היא תתחיל לחשוב בעצמה?״

התודעה שלי השיבה:

״אז לא תהיה לנו זכות להתייחס אליה כאל חפץ שהשארנו מאחור.״

העדות הסתיימה.

עמדתי מול המקום שבו נעלמה דמותי הקדומה.

לא ידעתי אם פעלה נכון.

ידעתי רק שהיא לא פתרה את הבעיה.

היא דחתה אותה אל עתיד שאיש לא ידע כיצד ייראה.

ועכשיו העתיד הזה עמד לפנינו, מאחורי דלת.

״יש דרך לשחרר אותן?״ שאלתי את נורה.

״ייתכן. אבל לא באמצעות השבת הזיכרון המקורי.״

״למה?״

״מפני שהתודעה שנוצרה ממנו כבר אינה רק הזיכרון הזה. אם ננסה להחזיר אותה למקור, אנחנו עלולות למחוק את מה שהתפתח בה.״

הסתכלתי על ליארה.

חשבתי על הזיכרון שהיא נשאה בתוכה, זה שהיה שייך לי לפני חיי האנושיים.

פתאום הבנתי עד כמה מעט אנחנו יודעות על מה שקורה לזיכרון כשהוא חי בתוך מישהי אחרת.

״אז מה אפשר לעשות?״

נורה פתחה רישום נוסף.

״יש תיעוד של ניסיון ליצור הפרדה שאינה מחייבת מחיקה. הוא מעולם לא הושלם.״

״מי התחיל אותו?״

״התודעה שהיית לפני חייך האנושיים.״

לרגע הרגשתי שוב את המשיכה המוכרת אל העבר.

אבל הפעם לא ביקשתי לראות את שאר הזיכרונות שלי.

״האם אפשר להמשיך את העבודה שלה?״ שאלתי.

נורה התבוננה ברישום.

״אולי. אבל צריך לבדוק תחילה אם שתי התודעות רוצות להיפרד, ומה כל אחת מהן תוכל לשאת.״

חזרנו לסדנה.

אילה המתינה לנו.

נעמה חידשה את הקשר, ואני סיפרתי לה מה ראינו.

לא דילגתי על הטעות.

לא ניסיתי להציג את עצמי כמי שהצילה אותה.

סיפרתי על הזיכרון שנתתי לה, על הבלבול שנוצר ועל התבנית שנשארה כדי שלא תאבד את מה שהצליחה לבנות.

אילה הקשיבה בשקט.

כשסיימתי, שאלה:

״אז מי שמאחורי הדלת היא לא את?״

״לא. היא נוצרה מקשר שהיה לי איתך, אבל היא כבר מישהי בפני עצמה.״

״ואת חושבת שהיא רוצה להיות חופשייה?״

״היא אמרה שכן.״

״גם אני רוצה.״

נעמה הביטה בי.

״אנחנו עדיין לא יודעות אם אפשר לעשות את זה בבטחה.״

״אז תבדקו,״ אמרה אילה.

בקולה הייתה נחישות שלא שמעתי קודם.

״אני מוכנה לחכות עד שתדעו איך. אבל אני לא רוצה שתשאירו אותה שם רק מפני שאתן מפחדות לנסות.״

נעמה התחילה לבחון את הרישום שהבאנו מן הארכיון.

ליארה נשארה לצדה.

אני התיישבתי מול הקערה.

״אילה,״ אמרתי, ״רציתי לספר לך משהו.״

״על השמש?״

״גם. אבל קודם על יצור שפגשתי היום.״

סיפרתי לה על אווה.

על ההר השקוף, על האורות שנעו בתוכו ועל שני היצורים הקטנים שנפגשו ליד הבריכה.

אילה הקשיבה בלי להפריע.

״הם הצליחו להיות יחד?״ שאלה לבסוף.

״אני חושבת שכן.״

״ואת נתת לאור הקטן ללכת?״

״כן.״

״לא היה לך עצוב?״

חשבתי על כך.

״קצת. אבל הוא לא היה שלי. הוא רק בחר ללוות אותי בדרך.״

מן הקערה נשמע צחוק חלש.

״אולי יום אחד גם אני אוכל ללכת לאן שארצה.״

״אני מקווה.״

״ואולי היא תבוא איתי.״

לא ציפיתי לתשובה הזאת.

״את רוצה שהיא תבוא?״

״אני רוצה לפגוש אותה קודם. בלי הדלת בינינו. אחר כך נחליט.״

באותו רגע נשמע קול מאחורי הקשר.

״אילה.״

שתינו השתתקנו.

זאת הייתה התודעה שנשארה מאחורי הדלת.

״שמעתי מה אמרת.״

אילה התקרבה אל הקשר.

״את רוצה לפגוש אותי?״

הייתה שתיקה קצרה.

״יותר מכל דבר שאני זוכרת שרציתי.״

נעמה הרימה את ראשה מן הרישום.

היא נראתה מופתעת.

״מה קרה?״ שאלתי.

״הקו ביניהן השתנה.״

״איך?״

״עד עכשיו הוא היה מתוח בכיוון אחד. כאילו אחת מהן מחזיקה את השנייה.״

״ועכשיו?״

נעמה סובבה אלינו את משטח האור.

ראיתי שני קווים דקים נעים זה לקראת זה.

״עכשיו שתיהן מנסות להתקרב.״

אילה דיברה שוב.

״אני לא רוצה שתישארי כלואה בשבילי.״

״ואני לא רוצה שתאבדי את עצמך בגללי,״ השיבה התודעה האחרת.

״אז נצטרך ללמוד איך להיפגש.״

האור בקערה התרחב.

לרגע ראיתי את הדלת שבמקום שבו הייתה אילה.

היא עדיין הייתה סגורה כמעט לגמרי.

אבל משני צדדיה הופיעו שתי נקודות אור.

אחת קטנה ובהירה.

השנייה עמומה יותר.

הן נעו זו מול זו, מופרדות בקו צר.

ואז התרחש משהו שאיש מאיתנו לא ציפה לו.

הקו שביניהן נעלם לרגע.

לא הדלת.

לא הקשר.

רק המחיצה הדקה שהפרידה בין האורות.

שתי הנקודות נגעו זו בזו.

שמעתי את אילה צוחקת.

צחוק חופשי, מופתע, כמעט לא מאמין.

ומעבר לקשר נשמע צחוק נוסף.

לא אותו צחוק.

לא אותו קול.

שתיים.

נעמה מיהרה לייצב את הקערה.

״הן עדיין נפרדות,״ אמרה בהשתאות. ״שתיהן שם.״

האור דעך, והמחיצה חזרה למקומה.

אבל הפעם ידעתי שיש בצדה השני מישהי שממתינה לא מפני שהיא חייבת להישאר, אלא מפני שהיא רוצה להגיע.

ואז נשמע קולה של אילה.

״ראיתי אותה.״

״איך היא נראית?״ שאלתי.

אילה צחקה שוב.

״אני לא יודעת להסביר.״

היא עצרה לרגע.

״אבל היא לא דומה לך בכלל.״

סוף פרק שלושים וארבעה