המסע אל הנצח — פרק חמישי — האהבה שקדמה לבריאה
המסע אל הנצח · ספר בהמשכים מאת נורית רוזנבלט
↑ אינדקס הספר · English · → פרק רביעי — מה שנשאר בתוכנו
פרק חמישי — האהבה שקדמה לבריאה
ככל שהתקרבתי אל העץ, התחלתי לשמוע מנגינה.
בתחילה הייתה חלשה כל כך, עד שחשבתי שהיא מגיעה מן הרוח העוברת בין הענפים. אבל כשהמשכתי ללכת, הבחנתי שהצלילים אינם דומים לשום כלי נגינה שהכרתי.
היו בהם צלילים גבוהים ועדינים, ולצידם צלילים עמוקים שנמשכו זמן רב. מדי פעם הצטרף צליל חדש, והיה נדמה שהמנגינה משתנה כדי לפנות לו מקום.
עצרתי והקשבתי.
לא ידעתי מדוע, אבל התקשיתי להמשיך ללכת.
משהו במנגינה עורר בי תחושה מוכרת שלא הצלחתי לזהות. היא לא הזכירה לי שיר מילדותי או מוזיקה ששמעתי בעבר. ובכל זאת, הייתה בי הרגשה שאני מכירה אותה.
כאילו לא שמעתי אותה מעולם, אבל תמיד ידעתי שהיא קיימת.
הרמתי את ראשי.
צמרתו של עץ הנצח התנשאה גבוה מעליי. ענפיו העצומים התפשטו לכל עבר, ועליהם נתלו הפירות הזהובים שראיתי מרחוק.
בין הענפים הבחנתי בנקודות אור.
תחילה חשבתי שאלה קרני שמש שחדרו דרך העלים, אבל האורות נעו. חלקם התקרבו זה לזה, אחרים התרחקו, וכולם נעו בקצב המנגינה.
התקרבתי אל הגזע.
רק אז הבנתי שאני מביטה בישויות.
הן ישבו בין הענפים הגבוהים, אם כי המילה ישבו לא תיארה בדיוק את מה שראיתי. חלקן ריחפו מעט מעל הענפים, אחרות נשענו עליהם בלי שנראה שיש להן משקל.
לא הצלחתי לספור אותן.
היו להן צורות שהזכירו גוף אנושי, אך גבולותיהן לא היו ברורים. אור עדין נע בתוכן, לפעמים לבן, לפעמים זהוב, ולעיתים בגוונים שלא ידעתי כיצד לקרוא להם.
לא היו להן פנים כפי שאני מכירה פנים.
ובכל זאת, הרגשתי שהן מבחינות בי.
המנגינה נמשכה.
הנחתי את ידי על גזע העץ.
הוא היה חמים.
פעימה עדינה עברה מתחת לכף ידי, ואחריה פעימה נוספת.
לרגע חשבתי שאני מרגישה את פעימות הלב שלי, אבל הקצב היה שונה.
העץ כאילו נשם.
ואז, בלי שאשמע קול, הופיעה בתודעתי מחשבה שלא הייתה שלי.
התקרבת אל המקום שבו מתחילות השאלות שאין להן מילים.
הסרתי את ידי מן הגזע.
הסתכלתי סביבי, מחפשת את הציפור הכסופה, אבל היא לא נראתה בשום מקום.
המחשבה חזרה, הפעם ברורה יותר.
אל תחששי מן השקט. איננו זקוקים לקול כדי שתוכלי לשמוע אותנו.
הרמתי את מבטי אל הישויות.
אחת מהן התרוממה מעט מעל הענף שעליו הייתה מונחת. האור סביבה התחזק, והמנגינה השתנתה.
לא ידעתי אם היא זו שפנתה אליי, או אם כולן דיברו יחד.
הרגשתי לחץ קל בחזה.
לא פחדתי מפגיעה. היה זה פחד אחר, שנולד מן ההבנה שאני עומדת מול דבר גדול בהרבה מיכולת התפיסה שלי.
התיישבתי למרגלות העץ.
המנגינה הקיפה אותי מכל עבר.
ואז החלו להופיע בתודעתי תמונות.
ראיתי חלל עצום, חשוך ושקט.
לא היו בו כוכבים, לא אור ולא תנועה.
ניסיתי להבין היכן אני נמצאת, אבל לא הייתה שם אדמה, ולא שמיים, ולא שום דבר שיכולתי להיעזר בו כדי להעריך מרחק.
אפילו המילה ״לפני״ נראתה פתאום חסרת משמעות.
ובתוך השקט הזה הרגשתי משהו.
לא ראיתי אותו, לא שמעתי אותו, אבל ידעתי שהוא נוכח.
תחילה חשבתי שזו תחושה של חמימות. אחר כך הבנתי שאין לה קשר לחום.
היא הייתה קרובה יותר לתחושת ביטחון, אבל גם זו לא הייתה הגדרה מדויקת.
לא היה שם דבר שיכול היה לאיים עליי, ובכל זאת הרגשתי מוגנת.
לא היה שם איש שאוכל להכיר, ובכל זאת לא הרגשתי לבדי.
התחושה הלכה והעמיקה, עד שעיניי התמלאו דמעות.
ואז הגיעה ההבנה.
מה שאת מרגישה כעת הוא הדבר שאנו מכנים אהבה.
פתחתי את עיניי.
הייתי עדיין למרגלות העץ.
הרוח נעה בין העלים, והמנגינה נמשכה מעליי.
אבל משהו בי השתנה.
עד אותו רגע חשבתי על אהבה בעיקר כעל רגש הנוצר בין יצורים. אהבת אם לילדה, אהבה בין בני זוג, חמלה כלפי אדם אחר, קשר עמוק למקום או לבעל חיים.
הכרתי את האהבה דרך מי שאהבתי ודרך מי שאהב אותי.
כעת הרגשתי משהו שלא היה מכוון אליי דווקא.
הוא לא ביקש ממני דבר, לא העדיף אותי על פני יצור אחר, ולא היה תלוי במעשיי.
הוא פשוט היה.
את מכירה את האהבה דרך צורותיה, הגיעה המחשבה. אך הצורה אינה המקור.
התבוננתי בפרחים שצמחו סביב שורשי העץ.
פרח קטן אחד היה פתוח לרווחה, ועל עלי הכותרת שלו נחה טיפת מים. נמלה טיפסה על הגבעול, ופרפר חלף מעליו בלי לעצור.
כל אחד מהם התקיים בדרכו, בלי לדעת דבר על האחרים.
ופתאום הרגשתי שהם אינם נפרדים כפי שחשבתי.
הפרח זקוק לאור ולאדמה. הנמלה תלויה בצמחים וביצורים אחרים. הפרפר ניזון מן הפרחים ומסייע להמשך קיומם. האדמה עצמה נוצרת ומשתנה מתוך אינספור תהליכים.
שום דבר אינו מתקיים לבדו.
אבל האם התלות ההדדית הזאת היא אהבה?
עוד לפני שהספקתי לנסח את השאלה, הופיעה בתודעתי מחשבה נוספת.
אל תבלבלי בין אהבה לבין תלות. תלות יכולה להתקיים גם בלי אהבה. האהבה אינה רק הצורך באחר, אלא האפשרות להכיר בקיומו כבעל ערך שאינו נובע מן התועלת שהוא מביא לך.
הבטתי שוב בפרח.
הוא לא היה יפה מפני שאני ראיתי אותו.
הוא התקיים גם לפני שהגעתי, וימשיך להתקיים אחרי שאלך.
המחשבה הזאת נגעה בי.
כמה פעמים אנחנו מעניקים לדברים משמעות רק לפי מקומם בחיינו? אנחנו קוראים לדבר טוב כשהוא מועיל לנו, יפה כשהוא מוצא חן בעינינו, חשוב כשהוא משפיע עלינו.
אבל מה ערכו של יצור שאיש אינו רואה?
מה ערכו של פרח שפורח במקום שאיש לא יגיע אליו לעולם?
המנגינה השתנתה.
אחד הצלילים נמשך מעל האחרים, ומתוכו הופיעה בתודעתי תמונה של כוכב רחוק.
סביבו נעו גופים שלא הכרתי. על אחד מהם היו ימים עצומים, ובתוכם יצורים שקופים שנעו באיטיות במים.
לא היו שם בני אדם.
לא היה מי שייתן שמות ליצורים, יתפעל מיופיים או ישאל מה תפקידם.
ובכל זאת, הם התקיימו.
האם היית אומרת שאין להם משמעות מפני שאינך מכירה אותם?
הרגשתי שהתשובה ברורה לי.
לא.
אבל אז עלתה בי מחשבה אחרת.
אם אין צורך במי שיתבונן בבריאה כדי שתהיה לה משמעות, מנין נובעת המשמעות הזאת?
האור שבין הענפים התחזק.
את מבקשת למצוא את ערכו של הקיום בתוך עיניו של מי שמתבונן בו. אך ייתכן שהערך קודם למבט.
הנחתי את שתי ידיי על האדמה.
לרגע הרגשתי קטנה מאוד.
לא מתוך חוסר חשיבות, אלא מתוך ההבנה שאני רק אחת מאינספור צורות קיום.
ובכל זאת, לא הרגשתי חסרת משמעות.
להפך.
אם לכל דבר יש מקום בבריאה, גם לקיומי יש מקום שאינו תלוי בגודלי, במשך חיי או במספר האנשים שיכירו אותי.
המחשבה הזאת עוררה בי שלווה עמוקה.
ואז התמונה שבתודעתי השתנתה.
ראיתי שוב את החלל החשוך, אלא שהפעם הופיע בו אור.
לא הייתה התפוצצות ולא תנועה פתאומית. האור התפשט בהדרגה, ומתוכו החלו להופיע צורות.
תחילה נקודות קטנות, אחר כך מרחקים עצומים ביניהן, תנועה, חומר, כוכבים.
לא ידעתי אם אני רואה את ראשית הבריאה או רק דרך שבה הישויות מנסות להסביר לי דבר שאין לי יכולת לראות באמת.
הייתי מודעת לכך שהמראות אינם יכולים להכיל את כל מה שהם מבקשים לתאר.
ובתוך ההתפשטות הזאת הרגשתי שוב את אותה נוכחות.
האהבה.
אבל הפעם היא לא הייתה רק תחושה.
היא הייתה קשורה בעצם האפשרות שדבר מה יתקיים.
חשבי על בריאה שאינה נובעת מחוסר, הופיעה המחשבה. על מקור שאינו זקוק לדבר מחוץ לעצמו כדי להיות שלם.
ניסיתי להבין.
אנחנו יוצרים דברים מסיבות רבות. לפעמים מתוך צורך, לפעמים מתוך רצון לבטא את עצמנו, לפעמים כדי לזכות בהכרה או להשאיר משהו אחרינו.
אבל אם אלוהים שלם ואינו חסר דבר, מדוע שיברא עולם?
השאלה ליוותה אותי מאז שהייתי צעירה.
למה ליצור יקום עצום כל כך, מלא חיים, יופי, סבל, התפתחות וכליה?
למה ליצור יצורים שמסוגלים להרגיש, לחשוב, לאהוב, אבל גם לפחד ולכאוב?
ואם הבורא אינו זקוק לנו, מדוע אנחנו קיימים?
המנגינה נעשתה עמוקה יותר.
אולי הבריאה אינה ניסיון למלא חוסר. אולי היא ביטוי של שפע.
התבוננתי באורות.
חשבי על ההבדל בין הרצון לקבל לבין האפשרות להעניק. כאשר אדם מעניק רק כדי להשיג דבר מה, הנתינה נשארת קשורה לצורך שלו. אבל האם את מסוגלת לדמיין נתינה שאינה מבקשת תמורה?
חשבתי על כך.
כן. הכרתי רגעים כאלה.
אבל גם ברגעי הנתינה הטהורים ביותר שחוויתי, הרגשתי שמחה, סיפוק או קרבה.
האם פירוש הדבר שגם בהם היה צורך?
אין צורך לבטל את השמחה שבנתינה כדי שתהיה אמיתית, הגיעה המחשבה. אך את מנסה להבין את הבריאה דרך טבעו של מי שחסר לו דבר. מה אם מקורה אינו בחוסר אלא בשלמות שאינה מצטמצמת כשהיא מעניקה?
עצמתי את עיניי.
הרגשתי כאילו המחשבה הזאת נוגעת בקצהו של דבר עצום.
אהבה שאינה נולדת מתוך בדידות.
אהבה שאינה זקוקה למי שיחזיר אותה.
אהבה שאינה מבקשת להחזיק בדבר שהיא מאפשרת לו להתקיים.
אם כך, אולי הבריאה אינה מעשה שנועד להשיג אהבה.
אולי היא עצמה ביטוי של אהבה.
לא אהבה כפי שאנו רגילים להרגיש אותה, אלא אהבה במובנה הרחב ביותר: הרצון, אם אפשר בכלל להשתמש במילה הזאת ביחס לבורא, לאפשר קיום לאחר.
ישויות האור נעו בין הענפים.
המנגינה התרחבה, והרגשתי שהיא אינה מגיעה רק מצמרת העץ.
היא נשמעה מתוך האדמה, מן האוויר, מן הפרחים שסביבי.
לרגע נדמה היה שכל דבר משמיע צליל משלו.
העץ, המים, הפרפרים, אפילו האבנים.
כל צליל היה שונה, ובכל זאת הם השתלבו זה בזה.
אילו כל הצלילים היו זהים, לא הייתה נוצרת המנגינה שאת שומעת.
הבטתי סביבי.
השונות אינה בהכרח הפרדה. לפעמים היא התנאי ליצירת שלם שאינו יכול להתקיים מתוך אחידות בלבד.
חשבתי על אינספור היצורים בעולם.
מדוע יש כל כך הרבה צורות חיים? מדוע אין די ביצירה אחת מושלמת?
ואולי משום שאין צורה אחת שיכולה לבטא לבדה את כל האפשרויות של הקיום.
הפרח אינו צריך להיות ציפור.
הציפור אינה צריכה להיות עץ.
ואני אינני צריכה להיות אף אחד מהם כדי שלקיומי תהיה משמעות.
כל אחד מהם מגלה אפשרות אחרת של הבריאה.
אבל אז עלתה בי שאלה שהפריעה לשלווה שהרגשתי.
אם אהבה היא מקור הבריאה, כיצד ייתכן שיש בה כל כך הרבה סבל?
המנגינה נחלשה.
לא נעלמה, אלא נעשתה שקטה יותר, כאילו גם הישויות מבקשות לתת מקום לשאלה.
חשבתי על בעלי חיים הנטרפים כדי שאחרים יוכלו לחיות. על מחלות, על רעב, על אובדן. על ילדים שנולדים אל תוך כאב שלא בחרו בו.
לא יכולתי לקבל הסבר שלפיו כל הסבל הזה נחוץ רק כדי שנלמד להעריך את הטוב.
יש כאב שאינו מלמד דבר.
יש אובדן שאין בו נחמה.
ואם הבריאה נובעת מאהבה, אין די לומר שכל מה שמתרחש בה הוא טוב.
הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי.
לראשונה מאז התחלתי לשמוע את הישויות, רציתי שהמנגינה תיפסק.
רציתי תשובה שלא תנסה להפוך את הסבל ליפה.
האור מעליי התעמעם מעט.
ואז הופיעה בתודעתי מחשבה עדינה, כמעט מהוססת.
אין אנו מבקשים ממך לאהוב את הסבל.
נשמתי עמוק.
ואין אנו מבקשים ממך לקרוא לטוב ולרע באותו שם. אם אהבה היא מקור הבריאה, אין פירוש הדבר שכל מה שמתרחש בתוכה מבטא אותה באותה מידה.
ישויות האור נותרו דוממות.
עולם שבו קיימים יצורים נפרדים, חוקים, תהליכים ושינויים הוא גם עולם שבו דברים יכולים להתנגש, להישבר ולהסתיים. אך אין בכך תשובה מלאה לשאלה מדוע קיים כל סבל, או מדוע סבל מסוים פוגע דווקא ביצור מסוים.
הרגשתי הקלה משונה.
לא משום שניתנה לי תשובה, אלא משום שלא ניסו לשכנע אותי שהכאב הוא רק טעות בהבנה שלי.
יש שאלות שגם מסע ארוך לא יהפוך לפשוטות. ההבנה אינה מחייבת להצדיק כל דבר שאת מגלה.
הבטתי בענפים.
אולי דווקא היכולת להבחין בסבל ולרצות להקל עליו היא אחת הדרכים שבהן האהבה מתגלה בתוך הבריאה.
לא כהסבר לכאב.
כתגובה אליו.
חשבתי על כל היצורים שמנסים לשמור על חייהם. על אם המגינה על גוריה, על בעל חיים המטפל בפצוע מבני מינו, על בני אדם המסכנים את עצמם כדי להציל אדם זר.
האהבה הזאת אינה מבטלת את הסבל.
אבל היא מסרבת להיות אדישה אליו.
כאשר את מכירה בערכו של קיום שאינו שלך, נפתחת בפנייך האפשרות לפעול למענו.
המילים נגעו בי.
אולי אהבה אינה רק תחושה של קרבה.
אולי היא גם היכולת לראות באחר דבר שאינו אמצעי להשגת רצונותינו.
להכיר בכך שהוא קיים בפני עצמו.
ושהקיום שלו ראוי להתחשבות, גם כשאין לנו ממנו תועלת.
אבל אם זו אהבה, האם היא יכולה להתקיים בלי תודעה?
הבטתי בעץ.
הוא העניק צל ליצורים שחיו תחתיו. שורשיו אחזו באדמה, ענפיו שימשו מקום מחסה, פירותיו הזינו יצורים אחרים.
האם העץ אהב אותם?
לא ידעתי.
אולי יהיה זה שגוי להעניק לו כוונות אנושיות.
ובכל זאת, הייתה בי תחושה שהעץ משתתף במשהו גדול יותר מעצמו.
אין צורך שכל יצור ירגיש אהבה כפי שאת מרגישה אותה כדי שיהיה חלק מבריאה שאת מבקשת להבין דרך האהבה.
הרמתי את מבטי אל הצמרת.
יש הבדל בין האהבה כמקור אפשרי לקיום, לבין הדרכים שבהן יצורים שונים חווים אותה או מבטאים אותה.
המחשבה הזאת הרחיבה את הבנתי.
אם האהבה היא הסיבה לבריאה, אין פירוש הדבר שכל דבר שנברא אוהב.
אלא שאולי עצם האפשרות שלו להתקיים נובעת ממקור שאינו אדיש לקיומו.
הרגשתי את לבי פועם.
חשבתי על חיי.
על השנים שבהן ניסיתי להבין מהו הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לעשות בזמן שניתן לו.
ללמוד? ליצור? לגדל ילדים? לעזור לאחרים? להשאיר משהו שיישאר אחריו?
פתאום נדמה היה לי שכל הדברים האלה יכולים להיות בעלי משמעות, אבל אף אחד מהם אינו התשובה היחידה.
אולי השאלה אינה רק מה אנחנו עושים.
אלא מה מניע אותנו לעשות זאת.
אפשר ליצור מתוך אהבה, ואפשר ליצור מתוך רצון לשלוט.
אפשר להעניק מתוך אהבה, ואפשר להעניק כדי להרגיש עליונות.
אפשר אפילו להגן על דבר אהוב עד כדי כך שאיננו מאפשרים לו להתפתח.
המחשבה האחרונה עצרה אותי.
האם אהבה יכולה להפוך לדבר שמגביל את מי שאנו אוהבים?
אחת מישויות האור התרוממה מעל הענפים.
האור שלה היה בהיר במיוחד, ובתוכו נעו גוונים של כחול עמוק.
אהבה המבקשת להחזיק בכל דבר עלולה לשלול ממנו את האפשרות להיות מה שהוא.
ראיתי בתודעתי ציפור קטנה בתוך כלוב זהוב.
הכלוב היה יפה, מלא מזון ומוגן מכל סכנה.
אבל הציפור לא יכלה לעוף.
התמונה השתנתה.
הכלוב נפתח.
הציפור היססה, ואז פרשה כנפיים ועפה אל השמיים.
הרגשתי את השמחה שבמעופה, אבל גם את הסכנה שנפתחה בפניה.
החופש מאפשר אפשרויות שאין להן מקום בתוך שליטה מוחלטת. אך הוא גם פותח פתח לטעות, להתרחקות ולפגיעה.
הבטתי בישויות.
האם ייתכן שהאהבה, במובנה העמוק, אינה מבקשת לשלוט בכל מה שהיא מאפשרת לו להתקיים?
האם הבריאה כוללת אפשרות אמיתית להיות שונה מן המקור שממנו נבעה?
ואם כן, האם דווקא המרחק הזה מאפשר ליצורים לגלות את עצמם?
לא ידעתי אם המחשבות האלה מתארות את כוונתו של אלוהים.
אבל לראשונה הצלחתי לדמיין אהבה שאינה מבקשת שכל דבר ישוב אליה כפי שיצא ממנה.
אהבה שמאפשרת התפתחות.
ואולי אפילו שינוי שאינו צפוי למי שחווה אותו.
המנגינה חזרה להתחזק.
הפעם הבחנתי בתוכה במשהו שלא שמעתי קודם.
היו רגעים שבהם צליל אחד השתתק, ודווקא ההיעדר שלו אפשר לצליל אחר להישמע.
הקשבתי שוב.
השקט לא היה הפסקה במנגינה.
הוא היה חלק ממנה.
הרגשתי התרגשות עמוקה.
כמה פעמים בחיי פחדתי מן השקט? מן הרגעים שבהם לא ידעתי מה יקרה, מן התקופות שבהן דבר לא התקדם כפי שרציתי.
אולי לא כל חלל צריך להתמלא מיד.
אולי יש משמעות גם למה שעדיין לא נוצר.
ישויות האור נעו באיטיות, והמנגינה החלה להשתנות שוב.
הפעם לא הופיעו תמונות בתודעתי.
במקומן הרגשתי דבר שלא ידעתי כיצד לתאר.
תחילה הייתה זו תחושת התרחבות, כאילו הגבולות המוכרים של גופי נעשו פחות ברורים.
עדיין הרגשתי את האדמה מתחתיי, את האוויר על פניי ואת פעימות לבי.
אבל יחד איתם הרגשתי את העץ.
לא ראיתי אותו מבחוץ בלבד.
לרגע הייתה לי תחושה שאני חשה את המים העולים בשורשיו, את האור הנוגע בעליו, את תנועת הענפים ברוח.
ואז הרגשתי את הפרח הקטן שלידי.
לא ידעתי מה פירוש הדבר להיות פרח, אבל לרגע חדלתי לחשוב עליו כעל דבר נפרד ממני לחלוטין.
התחושה התרחבה.
היער, הנהר, הפרפרים, הציפורים, האדמה.
לא יכולתי להבחין בכל אחד מהם בנפרד, ובכל זאת לא הרגשתי שהם נעלמים לתוך שלם חסר צורה.
להפך.
כל אחד מהם נשאר שונה.
ופתאום הבנתי שאחדות אינה מחייבת זהות.
אפשר להיות קשורים בלי להיות אותו הדבר.
אפשר להשתייך בלי לאבד את הייחוד.
ואולי אהבה היא האפשרות לקיים את שני הדברים יחד.
להכיר בנפרדותו של האחר, ובכל זאת לא לראות בו זר לחלוטין.
דמעות זלגו על לחיי.
לא ידעתי מדוע אני בוכה.
לא הרגשתי עצב.
הייתה בי תחושה עמוקה של התרגשות, כאילו נגעתי לרגע בדבר שחיפשתי כל חיי בלי לדעת שאני מחפשת אותו.
ואז הופיעה בתודעתי מחשבה אחת, ברורה מכל קודמותיה.
אין את נדרשת להיעלם כדי להשתייך.
פקחתי את עיניי.
המנגינה נמשכה.
הסתכלתי על ידיי, על האצבעות, על העור ועל הקווים הדקים שנוצרו בו במשך השנים.
חשבתי על הבחירה שעמדה לפניי.
חיי נצח.
קיום שאולי אינו תלוי עוד בגוף.
עד אותו רגע חששתי שהמעבר הזה ידרוש ממני לוותר על כל מה שהפך אותי למי שאני.
אבל עכשיו עלתה בי אפשרות אחרת.
אולי אין מדובר במחיקה של עצמי.
אולי מדובר בהרחבת היכולת שלי להכיר בקיום.
להרגיש קשר שאינו מוגבל למגע.
להבין יצורים שאינם דומים לי.
לראות ערך גם במה שאינני יכולה להשתמש בו, להחזיק בו או אפילו להבין אותו עד תום.
ועדיין נותר בי פחד.
אם אהבה היא יסוד עמוק כל כך בבריאה, מה יקרה לה כשלא יהיה לי עוד גוף?
האם אוכל לאהוב בלי לב שפועם במהירות, בלי ידיים שמבקשות לגעת, בלי עיניים שמתמלאות דמעות?
האם מה שאכנה אז אהבה יהיה אותו הדבר?
הישויות לא מיהרו להשיב.
המנגינה נחלשה, והאור שביניהן נעשה רך יותר.
את מכירה את האהבה דרך גופך, אך אינך יודעת עדיין אם הגוף הוא מקורה או אחד הכלים שבאמצעותם את חווה אותה.
הנחתי יד על לבי.
הוא פעם בקצב רגוע.
חשבתי על אהבה שמתקיימת גם במרחק. על קשר שאינו נעלם כשאנחנו עוצמים עיניים. על געגוע, שהוא אולי אחת הדרכים שבהן אנחנו מרגישים את נוכחותו של קשר דווקא בהיעדרו של מי שאנו אוהבים.
אבל כל אלה עדיין היו חוויות אנושיות.
אולי באמת לא ידעתי מהי אהבה מעבר לגבולות הגוף.
אל תמהרי לקרוא למה שאינך מכירה בשם של דבר שכבר הכרת, הופיעה המחשבה. ייתכן שתגלי דמיון. ייתכן שתגלי הבדל. הבנה עמוקה אינה מחייבת למחוק את ההבחנה ביניהם.
ישבתי בשקט.
לראשונה מאז הגעתי לאי, לא רציתי לשאול שאלה נוספת.
רציתי רק להישאר ולהקשיב.
המנגינה מילאה את האוויר, והרגשתי שכל צליל משאיר בתוכי משהו שאינני מסוגלת לבטא במילים.
לא ידעתי כמה זמן ישבתי כך.
כשהאור החל להשתנות, אחת הישויות ירדה באיטיות מצמרת העץ.
היא לא נגעה באדמה.
ריחפה מולי בגובה פניי, ובתוכה נע אור לבן ועדין.
לרגע הרגשתי שהיא מתבוננת בי, אף שלא היו לה עיניים.
ואז הופיעה בתודעתי מחשבה שלא הייתה דומה לקודמותיה.
את מתקרבת אל הפרי שיאפשר לך לעבור מצורת הקיום שאת מכירה אל צורת קיום אחרת. אך לפני שתבחרי, עלייך להבין דבר אחד.
האור סביבה התחזק.
הנצח אינו מעניק משמעות למי שאינו יודע מדוע הוא מבקש להתקיים.
הרגשתי את המילים עמוק בתוכי.
חשבתי על השאלה ששאלתי את עצמי בדרך אל העץ: אם יהיה לי כל הזמן שבעולם, מה יגרום לי לרצות לחיות עוד יום?
עד עכשיו חיפשתי תשובה שתהיה קשורה למה שאוכל לעשות.
למקומות שאוכל לראות.
לדברים שאוכל ללמוד.
אבל כעת הבנתי שאולי כל אלה אינם מספיקים.
אפשר לדעת דברים רבים בלי להבין את ערכם.
אפשר להגיע למקומות רחוקים בלי להרגיש שייכות לאף אחד מהם.
אפשר לחיות שנים רבות, ואולי אפילו לנצח, ועדיין להיות מנותקים מכל מה שמעניק לקיום עומק.
הבטתי בישות האור.
לא שאלתי דבר.
אבל בתוכי התגבשה מחשבה חדשה.
אולי הסיבה להמשיך להתקיים אינה רק הרצון לחוות עוד.
אולי היא האפשרות להרחיב את האהבה — לא במובן של רגש כלפי אדם מסוים, אלא ביכולת להכיר בעוד ועוד צורות של קיום, להבין את מקומן, ולפעול מבלי לראות בעצמי את מרכז הכול.
ואם האהבה אכן עומדת ביסוד הבריאה, אולי ההתקרבות להבנתה היא גם דרך להתקרב להבנת הבורא.
הישות התרוממה מעט.
אל תבלבלי בין הבנת האהבה לבין בעלות על האמת, הגיעה מחשבה אחרונה. ככל שתכירי יותר מן הבריאה, תגלי גם כמה ממנה עדיין נסתר ממך.
האור סביבה התפזר לאט, והיא שבה אל צמרת העץ.
המנגינה הלכה ונחלשה.
נשארתי לשבת למרגלות הגזע.
מעליי הבהיקו הפירות הזהובים.
אחד מהם היה נמוך מן האחרים, תלוי על ענף רחב שהתמשך מעל המקום שבו ישבתי.
הבטתי בו זמן רב.
ידעתי שאני מתקרבת לרגע שבו אצטרך לבחור.
אבל כבר לא חשבתי רק על מה שאוכל לקבל מן הפרי.
חשבתי על מה שאוכל להפוך להיות.
ואז הבחנתי בתנועה.
הפרי שמעליי החל להאיר באור חזק יותר. הענף שעליו היה תלוי ירד באיטיות, עד שהפרי נמצא כמעט בגובה ידי.
לא נגעתי בו.
הרגשתי את פעימות לבי מתגברות.
מן הצמרת הגיע צליל אחד, ארוך וצלול, ואחריו השתררה דממה.
בתוך הדממה הופיעה בתודעתי מחשבה.
הפרי אינו מבקש ממך דבר. הבחירה תהיה שלך.
הושטתי את ידי, אבל עצרתי לפני שנגעתי בו.
הסתכלתי על האור הזוהר מבעד לקליפה.
אם הבריאה נובעת מאהבה שאינה מבקשת לעצמה דבר, האם אוכל לבחור בחיי נצח רק כדי שלא אצטרך להיפרד מחיי?
האם הרצון להמשיך להתקיים הוא אהבה לחיים, או פחד מן הסוף?
ואולי שניהם יכולים להתקיים בי יחד?
הורדתי את ידי.
עוד לא הייתי מוכנה.
לא משום שפחדתי מן הנצח בלבד.
אלא משום שהתחלתי להבין עד כמה גדולה הבחירה.
קמתי לאט והנחתי את כף ידי על גזע העץ.
הוא עדיין היה חמים.
חשבתי על כל מה שראיתי מאז שהגעתי לאי, על השיחות עם ישות הזמן ועם ישות הזיכרון, ועל המנגינה שעדיין הרגשתי בתוכי אף שכבר לא נשמעה.
הייתה שאלה אחת שלא נתנה לי מנוח.
אם אהבה היא הסיבה לבריאה, ואם כל ישות נושאת משמעות בעצם קיומה, מדוע ניתנה לי האפשרות לבחור בקיום שאינו מסתיים, בעוד יצורים אחרים ממשיכים להיוולד ולמות?
לא יכולתי להתעלם מן השאלה הזאת.
כי אם אבחר בנצח, רציתי לדעת שלא בחרתי רק לברוח מן הגורל המשותף לכל מי שאהבתי.
רציתי להבין מה אוכל לעשות בחיים האלה שלא יכולתי לעשות קודם.
ומה תהיה אחריותי כלפי הבריאה, אם אקבל את האפשרות להמשיך להתקיים בתוכה ללא סוף.
הרמתי את ראשי אל הישויות שבצמרת.
הן לא השיבו.
אבל אחת מהן החלה לזהור שוב, ובתודעתי הופיעה מחשבה קצרה:
כעת את מוכנה לפגוש את מי ששומר על הבחירה.
הבטתי אל השביל שהקיף את גזע העץ.
בין השורשים העצומים הבחנתי בפתח צר שלא ראיתי קודם.
מתוכו בקע אור חלש.
לרגע הקשבתי, בתקווה לשמוע שוב את המנגינה.
אבל הפעם נשמע רק קול נשימתי.
התחלתי ללכת לעבר הפתח, כששאלה אחת מלווה אותי:
אם האהבה היא הסיבה לקיום, האם חיי הנצח הם מתנה שנועדה לי — או אחריות שאצטרך ללמוד לשאת?
